בעלבכ
|
||||||||||||||||||||||
_19.jpg)
בעלבכ (ערבית بعلبك) היא עיר בלבנון השוכנת בבקעת הלבנון בקרבת הגבול הסורי, בגובה 1,170 מטר מעל פני הים. העיר נמצאת על השבר הסורי אפריקני סמוך לקו פרשת המים שבין נהר הליטאני, הזורם דרומה, ובין נהר העאסי (אורונטס), הזורם צפונה. בעלבכ היא בירת מחוז בקאע, ומשמשת כמרכז השלטוני והכלכלי של צפון בקעת הלבנון. היא משמשת גם כמרכז לגידול ולשיווק חשיש וכמעוז החזבאללה[1]. אוכלוסיית העיר שהוערכה בשנת 2008 ב-81,052 איש, היא ברובה שיעית. העיר ידועה במתחם המקדשים שבה, שהוקם על ידי הרומאים בין המאה ה-1 למאה ה-3, ובזכותם הוכרזה בשנת 1984 כאתר מורשת עולמית.
תוכן עניינים |
אטימולוגיה [עריכה]
מקור שמה של העיר הוא בימי הפיניקים ובצירוף שמו של האל בעל עם שם המקום "בקע", כלומר "אדון הבקע". ייתכן כי "בקע" היא בקעה או ארץ, אך, לפי גרסה אחרת, משמעותה של המילה היא "עיר"[2]. בתקופה ההלניסטית והרומית כונתה העיר בשם "הליופוליס", היינו "עיר השמש". בעל בכ זוהתה כ"בעל גד", ששכנה בשטח הצפוני ביותר שכבש יהושוע בן נון. כך טענו חוקר ארץ ישראל הרב ישראל-זאב הורוביץ[3], זאב וילנאי[4] וכך מופיע גם בתנ"ך המבואר "דעת מקרא"[5], אולם כיום מזוהה המקום עם אתר דרומי יותר, אולי עם זה של בניאס. שם זה מורכב משמו של הבעל, וגד, אליל המזל:
|
"וַיִּקַּח יְהוֹשֻׁעַ אֶת-כָּל-הָאָרֶץ הַזֹּאת, הָהָר וְאֶת-כָּל-הַנֶּגֶב וְאֵת כָּל-אֶרֶץ הַגֹּשֶׁן, וְאֶת-הַשְּׁפֵלָה, וְאֶת-הָעֲרָבָה; וְאֶת-הַר יִשְׂרָאֵל, וּשְׁפֵלָתֹה. מִן-הָהָר הֶחָלָק, הָעוֹלֶה שֵׂעִיר, וְעַד-בַּעַל גָּד בְּבִקְעַת הַלְּבָנוֹן, תַּחַת הַר-חֶרְמוֹן; וְאֵת כָּל-מַלְכֵיהֶם לָכַד, וַיַּכֵּם וַיְמִיתֵם." |
||
| – יהושוע י"א, ט"ז-י"ז | ||
היסטוריה [עריכה]
העת העתיקה [עריכה]
שרידיהם של שני יישובים כנענים התגלו מתחת למקדש יופיטר בבעלבכ - האחד מתקופת הברונזה המוקדמת (2900-2300 לפנה"ס)[6], והאחר מתקופת הברונזה האמצעית (1900-1600 לפנה"ס), לאחר שהפיניקים הגיעו לאזור. שמה של העיר בא ככל הנראה משמו של מקדש או של אורקל אשר ניצב במקום, ואשר הוקדש לבעל או לענת. אף שהעיר הוקמה במקום אסטרטגי, סמוך לקו פרשת המים בבקעת הלבנון, לא נודע לה, לפחות בימיה המוקדמים, מעמד מסחרי חשוב, והיא לא נזכרה במקורות אשורים או מצרים.
יוסף בן מתתיהו הזכיר את מסעו של אלכסנדר מוקדון דרך בעלבכ, בדרכו לדמשק[6]. בתקופה ההלניסטית הוקמה העיר מחדש, וכונתה "הליופוליס" (Ηλιούπολης - "עיר השמש"). היא זוהתה עם אל השמש המצרי רע ועם מקבילו היווני הליוס. היוונים הקימו במה ענקית שיועדה ככל הנראה להקמת מקדש מרכזי, אך זה לא נבנה בתקופתם[7]. העיר נכבשה בידי גנאיוס פומפיוס מגנוס בשנת 64 לפנה"ס, וסופחה לאיפריה הרומית. המקום שמר על חשיבותו כמרכז דתי והמשיך ושימש כאתר עלייה לרגל, תוך שהאלים הכנענים מוחלפים באלים רומים. בשנת 15 לפנה"ס זכתה העיר למעמד של קולוניה והייתה לחלק מ"קולוניה יוליה אוגוסטה ביריטוס" (Colonia Iulia Augusta Felix Beritus), היא ביירות של ימינו[8]. מקדש מרכזי נבנה והוקדש ליופיטר, ודמותו של האל, אשר כונה "יופיטר מהליופוליס", שמרה על מאפיינים של האלים המקומיים הקדומים. הוא תואר ללא זקן כשהוא אוחז בידיו בשוט, בברק ובענפי חיטה, לצד זוג השוורים שסימלו את הבעל.
_8.jpg)
מקדש יופיטר נבנה ברבע השלישי של המאה ה-1 והושלם ככל הנראה בימיו של נירון קיסר[9]. בד בבד נבנו המגדל והמזבח שבקדמת המקדש והם הושלמו בשנת 100 לערך[10]. בתקופת טריאנוס נבנתה החצר הגדולה ובתקופת אנטונינוס פיוס נבנה מקדש בכחוס. מקדש ונוס הוקם בשלב מאוחר יותר והסתיים בתקופתו של הקיסר קרקלה בתחילת המאה ה-3. החצר המשושה והפרופילאה הוקמו בתקופת פיליפוס הערבי, וסמוך לאתר המרכזי נבנה גם מקדש למרקוריוס. ספטימיוס סוורוס העניק לעיר מעמד עצמאי - היא כונתה "קולוניה יוליה אוגוסטה פליקס הליופוליס" (Colonia Iulia Augusta Felix Heliopolis) והייתה לעיר החשובה בפרובינקיה סוריה שהוקמה בשנת 194.
עם עלייתה של הנצרות והכרזתה כדת האימפריה בשנת 313, החלו המקדשים לאבד מחשיבותם והם נפגעו מרעידות אדמה. אוסביוס מקיסריה דיווח כי הקיסר קונסטנטינוס הורה על הקמת כנסייה בבעלבכ, ותאודוסיוס הראשון אחריו הרס את פסלי האלילים ואת המזבח בחצר הגדולה, כדי לפנות מקום לבזיליקה נוצרית. הבזיליקה הוקמה תוך שימוש בחומרי הבניין של המקדשים, והוקדשה ליוחנן בן זבדי. לבסוף הורה יוסטיניאנוס הראשון על העברתם של שמונה מעמודי מקדש יופיטר אל איה סופיה בקונסטנטינופול.
ימי הביניים [עריכה]
הערבים כבשו את בקעת הלבנון בשנת 637, לאחר שהביסו את הצבא הביזנטי בקרב הירמוך. אתר המקדשים בוצר וזכה בשם "אל-קלעה" (الﻗﻠﻌﺔ - "המצודה"), ובחלקו המערבי הוקם במאה ה-7 ובמאה-8 מסגד ומינרט בסגנון אומיה[11]. יוחנן הראשון צימיסקס בזז את העיר בשנת 975 ובשנת 1090 כבשו אותה הסלג'וקים, אך לבסוף השתלט עליה צלאח א-דין בשנת 1187. הצלבנים ניסו לכבוש את בעלבכ מספר פעמים אך ללא הצלחה, והיא נותרה בחזקתם של האיובים. העיר חרבה בסדרה של שלוש רעידות אדמה במהלך המאה ה-12, אך נבנתה מחדש. המונגולים בהנהגת הולגו חאן בזזו את בעלבכ ב-1260 וב-1282 השתלטו עליה הממלוכים. אלה שלטו בה ברציפות, למעט כיבוש קצר מועד בידי טימור לנג ב-1401, עד הכיבוש העות'מאני ב-1517.
העת החדשה והיסטוריה עכשווית [עריכה]
לעיר לא נודעה חשיבות מיוחדת בתקופה העות'מאנית, והיא נשלטה בידי המתואלים. רעידת אדמה קשה פקדה את בעלבכ בשנת 1759, והחל במאה ה-18 היא החלה למשוך חוקרים ומבקרים מאירופה. באוקטובר 1898 ביקר וילהלם השני, קיסר גרמניה בבעלבכ בדרכו לארץ ישראל. הוא התרשם מהאתר ושלח אליו צוות ארכאולוגים. זה הגיע לאתר חודש בודד לאחר הביקור, וחקר אותו עד 1905. החל ב-1922 חקרו את האתר צוותים צרפתים, ומאז עצמאות לבנון המשיך המחקר במקום בידי חוקרים מקומיים.
ב-1956 ייסד נשיא לבנון כמיל שמעון את "הפסטיבל הבינלאומי של בעלבכ" הנערך בחודשים יולי ואוגוסט באתר המקדשים הרומים[12]. הפסטיבל לא התקיים בעת מלחמת האזרחים בלבנון, בין 1975 ל-1996 ובשנת 2006 בשל מלחמת לבנון השנייה. בפסטיבל נערכים אירועי מוזיקה קלאסית, ג'אז, אופרה, רוק, פופ, בלט, תיאטרון ומוזיקה מסורתית. ב-1984 הכריז ארגון אונסק"ו על העיר כאתר מורשת עולמית. בין נימוקיו נרשם כדלקמן:
|
"העיר הפיניקית שבה סגדו לשלושה אלים, נודעה בשם הליופוליס בתקופה ההלניסטית. היא שימרה את תפקידה הדתי בתקופה הרומית, כאשר מקדש יופיטר מהליופוליס משך אלפי עולי רגל. בעלבכ, על מבניה העצומים, היא אחת הדוגמאות הטובות ביותר לאדריכלות הרומית הקיסרית בשיאה."[13] |
||
העיר נחשבת זה שנים ל"עורף האסטרטגי" של חזבאללה, ובמקום מתגוררים בכירים של הארגון. בעיר פועלים מוסדות אזרחיים וצבאיים של חזבאללה, בהם בית החולים "דאר אל-חיכמה" שמשרת את לוחמי חזבאללה וכן מדרסה. במהלך מלחמת לבנון השנייה, הופצצה העיר ב-17 ביולי 2006. ב-4 באוגוסט 2006 תקפו כוחות מוסקים של צה"ל, בליווי מטריה אווירית של חיל האוויר, את בית החולים. 19 בני אדם נהרגו, 22 נפצעו וחמישה אנשי חזבאללה נלקחו בשבי[1].
מתחם המקדשים [עריכה]
| בעלבכ | |
|---|---|
 אתר מורשת עולמית |
|
 |
|
| מדינה |  לבנון |
| האתר הוכרז על ידי אונסק"ו כאתר מורשת עולמית תרבותי בשנת 1984, לפי קריטריונים 1, 4 | |
 |
|
הפרופילאה והחצרות [עריכה]
הפרופילאה ניצבת בצידו המזרחי של המתחם הארכאולוגי, והגישה אליה היא באמצעות רחבת אבן בצורת חצי עיגול וגרם מדרגות משוחזר בחלקו. הפרופילאה עצמה עשויה מ-12 עמודי גרניט ומשני צדדיה ניצבו שני מגדלים. שלושה פתחים מובילים אל החצר המשושה, מקום בו שלושים עמודי גרניט תמכו בעבר באנטבלטורה. בסוף המאה ה-4 או בתחילת המאה ה-5 נוספה למבנה כיפה והוא הוסב לכנסייה.
החצר הגדולה הוקמה על ראשו המשוטח של התל, בין החצר המשושה ממזרח למקדש יופיטר ממערב. היא משתרעת על שטח באורך של 135 מטר וברוחב של 113 מטר[14]. מכל צדדיה למעט המערבי הוקמו מבנים מקורים בקמרון חבית אשר תמכו במשטח ושימשו לאחסון וכאורוות. במרכזה של החצר ניצבו שני מבנים - מזבח ומגדל מתחילת המאה ה-1, אשר נועד ככל הנראה לאפשר מבט על התהלוכות הדתיות שהתקיימו בחצר. מצפון ומדרום לשני המבנים נחפרו בריכות טהרה. החצר הוקפה באכסדרה שבה 128 עמודים, ובגומחות שנקבעו בה נצבו פסלים.
מקדש יופיטר [עריכה]
מקדש יופיטר היה המקדש הגדול והחשוב באתר. אורכו הגיע ל-88 מטר ורוחבו עמד על 44 מטר[14]. הוא הוקף בחומת אבנים שאורך כל אחת מהן הגיע לעשרה מטרים ורוחבן עמד על ארבעה עד חמישה מטרים. הפרוסטילון הורכב מ-54 עמודים בגובה של 20 מטר כל אחד ובקוטר של 2.20 מטר. עמודים אלה נשאו אנטבלטורה בגובה של חמישה מטרים, ובה נקבע אפריז מעוטר באריות, שוורים ומוטיבים מעולם הצומח.
בקצהו האחורי של המקדש מונחות שש אבנים שמשקל כל אחת מהן הוא כ-400 טון. על אבנים אלה נחות שלוש אבנים ענקיות שכל אחת מהן שוקלת בין 750 ל-1,000 טון. שלוש האבנים המכונות ה"טריליתון" (Trilithon), הן בין האבנים המסותתות הגדולות ביותר שנתגלו עד כה[15]. אבן רביעית המכונה חג'ר אל-חיבלה ("האבן הדרומית") או "אבן האישה ההרה", נותרה מונחת במחצבה במרחק של כ-900 מטר מהאתר, והיא גדולה מעט באורכה מאבני הטריליתון - מידותיה הן 21.5 מטר על 4.3 מטר על 4.2 מטר. לפי משקל סגולי של 2.5 מוערך משקלה בכ-950 טונות. זאת האבן המסותתת הגדולה ביותר שנחצבה והוסעה ממקומה בעולם העתיק. המקדש ניצב על במה שגובהה 13 מטר מעל לסביבתו וכשבעה מטרים מעל החצר הקדמית. כל ששרד מהמקדש כיום הם שישה עמודים וחלק מהאנטבלטורה.
מקדש בכחוס [עריכה]
דרומית-מזרחית למקדש יופיטר שוכן מקדשו של בכחוס. הוא נבנה במחצית הראשונה של המאה ה-2 והשתמר היטב. הפולחן במקדש זה עשה שימוש ביין ובסמים כמו אופיום, ותבליטים של גפנים ושל צמחי פרג מעידים על כך. המקדש בנוי על בימה בגובה של חמישה מטרים ו-33 מדרגות מוליכות אליו. הוא עשוי מ-48 עמודים בגובה של 20 מטר כל אחד. הכניסה אליו מתנשאת לגובה של 13 מטר ורוחבה 7.5 מטר. בפינתו הדרום-מזרחית של המקדש ניצב מגדל ממלוכי מהמאה ה-15.
מקדש ונוס ומקדש המוזות [עריכה]
מקדש ונוס או "המקדש העגול" ("הרוטונדה") ניצב מעט הרחק משני המקדשים האחרים, והוא הוקדש לאלה המקומית של העיר. הכנסייה שהוקמה תחתיו על ידי הביזנטים הוקדשה לברברה הקדושה שנחשבת עד היום לקדושה המגנה של העיר. לצד המקדש ניצבים שרידיו של מקדש נוסף שהוקדש למוזות.
יהודים בבעלבכ [עריכה]
המשנה במסכת מעשרות (פרק ה' משנה ח') דנה במעמדו של שום מיוחד וחריף המגיע מהעיר, הנקרא "שום בעל-בכי". במקורות היהודיים החל מימי הביניים יש מספר עדויות על יהודים שהתגוררו במקום. כבר בימי רבי סעדיה גאון, במאה ה-10, התקיימה במקום קהילה יהודית, וחלק מתלמידי ישיבתו באו ממנה. הנוסע בנימין מטודלה ביקר בעיר בשנת 1175, ודיווח כי המקום שימש כאתר נופש ליהודי דמשק, כמו ליהודי עלי ובחמדון. רבי משה אלשייך מספר על מספר יהודים מקומיים, ואף על שניים מהם שהיגרו לדמשק ונהרגו שם. בשנת 1858 דיווח משה ריישר, חוקר ארץ ישראל מירושלים, על מספר יהודים ספרדים שהתגוררו במקום.
|
.jpg)
_3.jpg)
קישורים חיצוניים [עריכה]
- העיר באתר לשכת התיירות של לבנון
- אודות בעלבכ
- בעלבכ באתר המכון הארכאולוגי הגרמני
- פסטיבל בעלבכ
- The monuments of Baalbeck
- אודות בעלבכ
- אתר אודות בעלבכ
- מפה מפורטת של בעלבכ ושל האתר הארכאולוגי
- תמונה פנורמית של האתר ממרכז החצר הגדולה
הערות שוליים [עריכה]
- ^ 1.0 1.1 Behind the Battle for Baalbek
- ^ Ba'albek: Heliopolis
- ^ אנציקלופדיה "ארץ ישראל ושכנותיה", עמ' 166
- ^ אנציקלופדיה "אריאל", כרך א-ב, עמ' 981-982
- ^ יהודה קיל, ספר יהושע, עמ' צ', הערה 47
- ^ 6.0 6.1 Heliopolis of the East
- ^ The Temples in History
- ^ Libanon, Baalbek Museum
- ^ The Temples In History
- ^ Advisory body evaluation
- ^ The Great Mosque
- ^ אתר הפסטיבל
- ^ אתר אונסק"ו
- ^ 14.0 14.1 The monuments of Baalbeck
- ^ Description of the site
 |
||
|---|---|---|
|
