תוכנית מרקורי

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
מרקורי
MA-10 Freedom 7-II Steven F. Udvar-Hazy Center in Chantilly, Virginia.JPG
קפסולת המרקורי של משימת מרקורי-אטלס 10 - "פרידום 7-II" - שבוטלה
Mercury-patch-g.png
סמל תוכנית מרקורי
מידע כללי
ייעוד קפסולה לטיסות תת-מסלוליות ומסלוליות
יצרן מקדונל איירקראפט קורפוריישן
ארץ ייצור Flag of the United States.svg  ארצות הברית
צוות 1
היסטוריית פעילות
סטטוס לא פעיל
מפעיל נאס"א
משגר ליטל ג'ו, מרקורי-רדסטון, אטלס LV-3B
טיסה ראשונה לא מאוישת: 29 ביולי 1960
מאוישת: 5 במאי 1961
טיסה אחרונה לא מאוישת: 29 בנובמבר 1961
מאוישת: 15 במאי 1963
משימות 16 (מאוישות: 6)
ביצועים
טווח פעולה מסלול LEO
עמידות 34 שעות

תוכנית מרקוריאנגלית: Mercury) הייתה תוכנית החלל המאוישת הראשונה של ארצות הברית. התוכנית החלה ב-1959 ונמשכה עד 1963, במטרה להציב אדם במסלול סביב כדור הארץ. ב-20 בפברואר 1962 בוצעה טיסת החלל המסלולית האמריקאית הראשונה, המכונה מרקורי-אטלס 6, שהשלימה מטרה זו.‏[1]

התוכנית כללה 20 שיגורים לא מאוישים, שתי טיסות תת-מסלוליות וארבע טיסות מסלוליות מאוישות. התכנונים והמחקרים המוקדמים לתוכנית החלו על ידי הסוכנות הלאומית לאווירונאוטיקה (NACA),‏[2] אך התוכנית הוצאה לפועל על ידי יורשתה - נאס"א. מרקורי הציבה את היסודות לתוכניות ג'מיני ואפולו שתוכננו אחריה.

התוכנית נקראה על שם מרקוריוס, אל מהמיתולוגיה הרומית, המזוהה לעתים כסמל המהירות. מרקורי הוא גם שמו של כוכב הלכת הפנימי ביותר במערכת השמש (נקרא בעברית כוכב חמה), שבשל כך מקיף את השמש במהירות הגדולה ביותר - סמל נוסף למהירות. עם זאת, לתוכנית לא היה שום קשר לכוכב הלכת.

מטרות וקווים מנחים[עריכת קוד מקור | עריכה]

מטרת התוכנית הייתה לשלוח חללית מאוישת למסלול סביב כדור הארץ, לבחון את יכולת תפקוד האסטרונאוטים בחלל, ולאסוף בשלום את האסטורנאוט וחלליתו בתום המשימה.‏[3]

נאס"א הציבה גם מספר קווים מנחים לתוכנית: שימוש בטכנולוגיות קיימות וציוד קיים יעשה בכל מקום בו הדבר מעשי, עיצוב המערכות יעשה בצורה הכי אמינה ופשוטה, משגר קיים ישמש לשיגור החללית למסלול, ותוכנית בדיקות הגיונית ומתקדמת תוכנס לשימוש.

דרישות התוכנית לחללית היו כי עליה להיות מצוידת במערכת מילוט אמינה שתפריד את החללית (והאסטרונאוט שבתוכה) מהמשגר במקרה חרום; לטייס צריכה להיות יכולת שליטה ידנית על גובה חלליתו; החללית צריכה להיות מצוידת במערכת מנועים רקטיים המסוגלת להפיק נאמנה דחף להוצאת החללית ממסלול; על החללית להיות כלי עם אפס עילוי כך שתוכל לשמש כבלם יעיל בעת החדירה לאטמוספירה; על החללית להתאים לנחיתה בים.‏[4]

פיתוח התוכנית[עריכת קוד מקור | עריכה]

"שביעיית מרקורי".

ב-7 באוקטובר 1958 אישר מנהל נאס"א, קית' גלנן, את תוכנית מרקורי,‏[5][6] וב-17 בדצמבר הודיע על התוכנית לציבור.‏[7]

ב-29 בדצמבר 1958 קיבלה נורת' אמריקן אוויאיישן חוזה לתכנון ובניית משגר הליטל ג'ו, שישמש לבחינת מערכת המילוט של חללית המרקורי.‏[8] בינואר 1959 נבחרה מקדונל איירקראפט קורפוריישן לשמש כקבלנית הראשית בפיתוח חללית המרקורי, וחוזה לבניית 12 חלליות הוענק לה בפברואר. באפריל, שבעה אסטרונאוטים, שנודעו כ"שביעיית מרקורי" (Mercury Seven), ורשמית "קבוצת האסטרונאוטים 1", נבחרו להשתתף בתוכנית.

במאי 1959 סיפקה נורת' אמריקן אוויאיישן את שני משגרי הליטל ג'ו הראשונים, וביוני סופק משגר אטלס D, שנודע בכינוי "ביג ג'ו", לשימוש בטיסת מבחן תת-מסלולית למגן החום. ביולי שונה התכנון להשתמש בטיל היופיטר לטובת שימוש בטיל הרדסטון, שהוסב למרקורי-רדסטון.‏[9] באוקטובר סיפקה ג'נרל אלקטריק למקדונל את מגן החום שיועד לשמש את חללית המרקורי הראשונה. בדצמבר היה המשגר שיועד למשימת מרקורי-רדסטון 1 מוכן להתחיל בדיקות סטטיות שהותקנו במבחן עמידה ב-ABMA.

בינואר 1960 העניקה נאס"א לווסטרן אלקטריק קומפני חוזה לבניית מערכת עיקוב לחלליות. החוזה הוערך ביותר מ-33 מיליון דולר‏[10] באותו חודש, פחות משנה לאחר הענקת החוזה, סיפקה מקדונל את חללית המרקורי הראשונה. ב-12 בפברואר מונה קריסטופר קראפט לראש קבוצת המבצעים והתאום של תוכנית מרקורי.‏[11] באפריל הועברה החללית הראשונה לאי וואלופס לשם בחינתה יחד עם מערכת המילוט. הבדיקה הושלמה בהצלחה ב-9 במאי.‏[12]

החללית[עריכת קוד מקור | עריכה]

חלית המרקורי: 1. מנועי רטרו, 2. מגן חום, 3. תא הטייס, 4. תא המצנחים, 5. מערכת תקשורת, 6. מערכת המילוט.

פנים החללית ושליטה[עריכת קוד מקור | עריכה]

בגלל נפחה הקטן של החללית נאמר עליה כי היא "נלבשה" על הטייס. עם נפח מדוחס של 1.7 מ"ק, יכלה החללית להכיל איש צוות יחיד. היו בחללית 120 בקרים: 55 מתגים חשמליים, 30 נתיכים ו-35 ידיות מכניות.‏[7] החללית עוצבה על ידי מקסים פגט וקבוצת משימות החלל של נאס"א.‏[13][14]

למרות ניסיונם של האסטרונואטים כטייסי ניסוי, נאס"א בתחילה הגדירה אותם כ"משתתפים משניים" במהלך טיסתם. עובדה זו הביאה לקונפליקטים רבים בין האסטרונאוטים והמהנדסים במהלך תכנון החללית. עם זאת, בניגוד לדיווחים אחרים, מובילי התוכנית תמיד תכננו כי הטייסים יוכלו לשלוט בחלליתם, מכיוון שהעריכו כי ביכולתם של הטייסים לתרום להצלחת המשימה.‏[14] התאמות הגובה הידניות שביצע ג'ון גלן במהלך טיסתו המסלולית הראשונה, היוו דוגמה לחיוניותה של שליטה שכזו.‏[14] כמו כן, האסטרונאוטים ביקשו, וגם קיבלו, חלון גדול יותר ושליטה ידנית על החדירה לאטמוספירה.‏[14]

פרופיל משימה[עריכת קוד מקור | עריכה]

איור פרופיל משימת מרוקרי מהשיור ועד לנחיתה.

בזמן שיגור המשימה, חללית המרקורי והאסטרונאוט היו מוגנים מפני תקלות שונות בטיל השיגור, על ידי מערכת המילוט (LES). מערכת זו כללה מנוע רקטי מונע בדלק מוצק, בעל דחף של 231 קילו-ניוטון, שכלל שלושה נחירי פליטה שהורכבו על מגדל שהוצב בחרטום החללית.‏[14] במקרה חירום, ה-LES הייתה מופעלת לשנייה אחת, בעודה מרחיקה את החללית והאסטרונאוט מהמשגר העלול להתפוצץ. לאחר מכן הייתה החללית נוחתת בשלום באמצעות מצנחיה. עם סיום בעירת המאיצים, כבר לא היה צורך במערכת ה-LES, ולכן זו הופרדה מהחללית באמצעות מנוע דלק מוצק בעל דחף של 3.6 קילו-ניוטון שבער במשך 1.5 שניות.

עם סיום מוצלח של השיגור, החללית הפעילה מערכת בעלת שלושה מנועים קטנים בעלי דחף של 1.8 קילו-ניוטון במשך שנייה אחת, שהפרידה את החללית מהמשגר. מנועים אלו נקראו "פוסיגרייד" (posigrade).‏[14]

החללית כללה מנועים לשליטה רק בכיוונה. החללית צוידה רק בבקרי שליטה במסלול - אחרי הכניסה למסלול וקצת לפני הצתת מנועי הרטרו לשם האטה במהירות וכניסה מחדש לאטמוספירה, לא הייתה אפשרות לשנות מסלול. לחללית היו שלושה סטים של סילוני בקרה אוטומטיים, ובקרי סילון ידניים נפרדים, אחד לכל ציר (גלגלול, סיבסוס ונסיקה/צלילה), שהונעו משני מכלי דלק נפרדים, אחד אוטומטי ואחד ידני. הטייס יכל להשתמש בכל אחד ממערכות הסילונים, ולתדלק אותם מכל אחד משני מכלי הדלק, כדי לשלוט בכיוון החללית. החללית תוכננה לשליטה מהקרקע במקרה והטייס לא מסוגל לתפקד.

לחללית היו שלושה מנועי רטרו מונעים בדלק מוצק, בעלי דחף של 4.5 קילו-ניוטון וזמן בעריה של 10 שניות כל אחד.‏[14] מנוע אחד בלבד הספיק לחללית כדי לחזור לכדור הארץ אם שני המנועים האחרים כשלו. המנועים הופעלו בהפרשים של חמש שניות אחד מהשני.

מגן החום ומערכת המנועים. שלושה מנועי רטרו (הגדולים) ושלושה מנועי פוסיגרייד (קטנים באדום).

בחרטום החללית הורכב מדף מתכתי קטן ששימש לסיבוב החללית אם היא חדרה לאטמוספירה עם חרטומה קודם (הכיוון הלא נכון), כך שמגיני החום שבתחתית החללית יספגו את מרב חום החדירה. במהלך החזרה מטיסה מסלולית הרגיש האסטורנאוט כ-8 ג'י, ובחזרה מטיסה תת-מסלולית הרגיש בין 11 ל-12 ג'י.

בתנוכנים מוקדמים של מגן החום של החללית הוצע להשתמש או בצלעות קירור מבריליום או במגן חום "חודר" (Ablative). בדיקות נרחבות יישבו את הבעיה כאשר מגן החום ה"חודר" נמצא אמין ביותר (עד כדי כך שניתן היה להקטין את עוביו בצורה בטוחה, ולהקטין את מסתה הכוללת של החללית), קל יותר לייצור (הבירליום באותה תקופה היה מצוי בכמויות קטנות ויוצר רק על ידי חברה אחת בארצות הברית) וזול יותר. פני מגן החום צופה בשכבות רבות של אלומיניום ופיברגלס. כאשר הגיעה החללית לטמפרטורה של כ-1,100 מעלות צלזיוס בעת החדירה, היו השכבות "בולעות" את החום ומתפוררות. במהלך החדירה הייתה החללית מתחממת אך לא בצורה שסיכנה את החללית או את הטייס.‏[15]

חילוץ "פרידום 7" על ידי מסוק.

לאחר החדירה, בגובה 21,000 רגל (6.4 ק"מ), היה נפרש מצנח קטן ששימש להאטה ראשונית של החללית. המצנח הראשי נפרש בגובה 10,000 רגל (3 ק"מ) והאט את החללית עוד יותר לקראת הנחיתה. רגעים לפני הנחיתה במים התנפח בלון אוויר מתחת למגן החום שהפחית את עוצמת הפגיעה. עם הנחיתה התנפחו עוד בלונים סביב חרטום החללית ששמרו עליה כך שתצוף עם חרטומה מופנה כלפי מעלה, והמצנחים שוחררו. כשמסוק החילוץ לכד בהצלחה את הקפסולה הפעיל הטייס נפצים שהעיפו את פתח הקפסולה כך שיוכל לצאת. ניתן היה לצאת מהקפסולה גם דרך חרטום הקפסולה.‏[15]

ייצור[עריכת קוד מקור | עריכה]

נאס"א הזמינה ממקדונל איירקראפט קורפוריישן 20 חלליות מרקורי, ממוספרים מ-1 עד 20. 5 מתוך ה-20 (10, 12, 15, 17 ו-19) לא טסו.‏[16] קפסולות 3 ו-4 הושמדו במהלך שיגורים לא מאוישים.‏[16] קפסולה מס' 11 טבעה‏[16] עם חזרתה מהמשימה המאוישת מרקורי-רדסטון 4 (האסטרונאוט חולץ בשלום) וחולצה מהמים 38 שנה מאוחר יותר, ב-1999.‏[17] מספר קפסולות עברו שיפוץ או שדרוג לאחר יצורם המקורי (להארכת משך שרידותם בחלל) ולזהויים נוספה אות (אחרי המספר) לדוגמה 2A ו-15B (ה-B משמעותו שהחללית שופצה פעמיים).‏[18] מספר דגמים ומודלים של החללית נבננו ושימשו לבחינת מערכת המילוט ומגיני החום בעת החדירה. בדיקות אלו בוצעו במרכז המחקר לנגלי ובאי וואלופס על גבי משגרי ליטל ג'ו וביג ג'ו (אטלס D).‏[19]

משגרים[עריכת קוד מקור | עריכה]

משגרי תוכנית מרקורי
Little Joe Launch Vehicle - GPN-2000-001270.jpg Mercury-Redstone 4 Launch MSFC-6414824.jpg Mercury-Atlas 3 launch - cropped.jpg
הליטל ג'ו - שימש לטיסות מבחן למערכת המילוט המרקורי-רדסטון - שימש לטיסות תת-מסלוליות האטלס - שימש לטיסות מסלוליות

בתוכנית מרקורי השתמשו בשלושה משגרים:‏[14]

  • הליטל ג'ו (גובה: 16.67 מטר) שימש לבדיקת מערכת המילוט של החללית בגובה. שמונה משימות לא מאוישות בוצעו, שניים מהם עם קופים חיים בתוכם. המשגר תוכנן במיוחד עבור תוכנית מרקורי.‏[20]
  • המרקורי-רדסטון (גובה: 25.29 מטר) היה משגר חד-שלבי ששימש לשיגורים תת-מסלוליים (בליסטיים). 4 משימות לא מאוישות בוצעו, אחת מהם עם שימפנזה מצוי. לאחר מכן שימש המשגר לשיגור שני הטיסות המאוישות התת-מסלוליות הראשונות. טיל היופיטר תוכנן במקור לשמש את השיגורים התת-מסלוליים אך ביולי 1959 נבחר הרדסטון בגלל אילוצים תקציביים.
  • האטלס (גובה: 28.65 מטר) היה משגר דו-שלבי ששימש לשיגור משימות מסלוליות מאוישות. שש טיסות לא-מאוישות בוצעו: ארבע תת-מסלוליות ושתיים מסלוליות, אחת מהן עם שימפנזה מצוי, וארבע משימות מסלוליות מאוישות.

משגר הטיטן 2 הוצע לשימוש בטיסות מרוקרי מאוחרות יותר,‏[21] אך התוכנית הסתיימה לפני שנעשה בהם שימוש. במקום זאת שימש המשגר לשיגור החלליות בתוכנית ג'מיני שבאה לאחר תוכנית מרקורי. משגר נוסף, הסקאוט, שימש לשיגור יחיד בתוכנית מרקורי, מרקורי-סקאוט 1, במטרה להציב לוויין קטן במסלול שיבחון את מערכת העיקוב של חלליות המרקורי. המשימה שוגרה ב-1 בנובמבר 1961, אך המשגר הושמד מהקרקע 44 שניות לאחר השיגור מכיוון שסטה ממסלולו.‏[22]

"האם" לפני טיסתו לחלל.

טיסות לא מאוישות[עריכת קוד מקור | עריכה]

התוכנית כללה 20 משימות לא מאוישות. לא כל המשימות כוונו אל החלל ולא כולם הושלמו בהצלחה. 4 מהמשימות נשאו עימם יונקים:

כל המשימות נקראו על שם המשגר ששימש אותם, כולל מספר המשימה של המשגר. משגרי המרקורי-רדסטון והאטלס יועדו לשיגורים מאוישים אך היה צורך לבחון אותם לפני כן. לכן יצא שהמשימה המאוישת הראשונה של הרדסטון הייתה מרקורי-רדסטון 3, ושל האטלס מרקורי-אטלס 6.

רשימת הטיסות הלא מאוישות[עריכת קוד מקור | עריכה]

משימה משגר אות קריאה תאריך שיגור שעה משך המשימה הערות
ליטל ג'ו 1 ליטל ג'ו LJ-1 21 באוגוסט 1959 N/A 20 שנ' בחינת מערכת המילוט בעת טיסה.
ביג ג'ו 1 אטלס D Big Joe 1 9 בספטמבר 1959 N/A 13 דק' בחינת משגר האטלס, מגן החום וממשק החללית.
ליטל ג'ו 6 ליטל ג'ו LJ-6 4 באוקטובר 1959 N/A 5 דק' ו-10 שנ' בחינת אווירודינמיות ותקינות הקפסולה
ליטל ג'ו 1A ליטל ג'ו LJ-1A 4 בנובמבר 1959 N/A 8 דק' ו-11 שנ' בחינת מערכת המילוט בעת טיסה.
ליטל ג'ו 2 ליטל ג'ו LJ-2 4 בדצמבר 1959 N/A 11 דק' ו-6 שנ' נשאה את הקוף סאם לגובה 85 ק"מ.
ליטל ג'ו 1B ליטל ג'ו LJ-1B 21 בינואר 1960 N/A 8 דק' ו-35 שנ' נשאה את הקופה גב' סאם לגובה 15 ק"מ.
Beach Abort מערכת המילוט Beach Abort 9 במאי 1960 N/A דקה ו-31 שנ' בחינת מערכת המילוט.
מרקורי-אטלס 1 אטלס MA-1 29 ביולי 1960 13:13 UTC 3 דק' ו-18 שנ' טיסה ראשונה של האטלס המיועד לשיגורים המאוישים.
ליטל ג'ו 5 ליטל ג'ו LJ-5 8 בנובמבר 1960 N/A 2 דק' ו-22 שנ' טיסה ראשונה של קפסולת מרקורי.
מרקורי-רדסטון 1 מרקורי-רדסטון MR-1 21 בנובמבר 1960 N/A 2 שנ' התרוממה 100 מ"מ מכן השיגור וחזרה אליו עקב תקלה חשמלית.
מרקורי-רדסטון 1A מרקורי-רדסטון MR-1A 19 בדצמבר 1960 N/A 15 דק' ו-45 שנ' טיסה ראשונה של הרדסטון המיועד לשיגורים המאוישים (מרקורי-רדסטון).
מרקורי-רדסטון 2 מרקורי-רדסטון MR-2 31 בינואר 1961 16:55 UTC 16 דק' ו-39 שנ' נשאה את השימפנזה האם לטיסה תת-מסלולית.
מרקורי-אטלס 2 אטלס MA-2 21 בפברואר 1961 14:10 UTC 17 דק' ו-56 שנ' טיסה לא מאוישת.
ליטל ג'ו 5A ליטל ג'ו LJ-5A 18 במרץ 1961 N/A 23 דק' ו-48 שנ' בחינת מערכת המילוט בתנאי שיגור קשים במיוחד.
מרקורי-רדסטון BD מרקורי-רדסטון MR-BD 24 במרץ 1961 17:30 UTC 8 דק' ו-23 שנ' טיסת ניסוי למרקורי-רדסטון.
מרקורי-אטלס 3 אטלס MA-3 25 באפריל 1961 16:15 UTC 7 דק' ו-19 שנ' נשאה "רובוט אסרונאוט"
ליטל ג'ו 5B ליטל ג'ו AB-1 28 באפריל 1961 N/A 5 דק' ו-25 שנ' בחינת מערכת המילוט בתנאי שיגור קשים במיוחד.
מרקורי-אטלס 4 אטלס MA-4 13 בספטמבר 1961 14:09 UTC שעה 49 דק' ו-20 שנ' טיסה לא מאוישת, השלימה הקפה אחת.
מרקורי-סקאוט 1 סקאוט MS-1 1 בנובמבר 1961 15:32 UTC 44 שנ' לוויין קטן לבחינת מערכת העיקוב של חלליות המרקורי
מרקורי-אטלס 5 אטלס MA-5 29 בנובמבר 1961 15:08 UTC 3 שע' 20 דק' ו-59 שנ' נשאה את השימפנזה אנוס למסלול (2 הקפות).

טיסות מאוישות[עריכת קוד מקור | עריכה]

אסטרונאוטים[עריכת קוד מקור | עריכה]

ששת השיגורים המאוישים בתוכנית מרקורי
פרופיל המשימה של הטיסה המאוישת הראשונה - מרקורי-רדסטון 3 - "פרידום 7", 1961

האמריקאים הראשונים שטסו לחלל נבחרו מתוך קבוצה של 110 טייסים[23] בשירות הכוחות המזוינים של ארצות הברית, שנבחרו תודות לניסיון הטיסה שלהם בתור טייסי ניסוי ובגלל הדרישות הפיזיות והרפואיות בהן עמדו. נאס"א הודיעה על בחירתם של שבעה מתוך ה-110 - שנודעו בכינוי "שביעיית מרקורי" - כאסטרונאוטים ב-9 באפריל 1959,‏[24] אך רק שישה מתוכם טסו בתוכנית, מאחר שדיק סלייטון, הטייס השביעי, קורקע בעקבות בעיות רפאויות. סלייטון טס בסופו של דבר במשימת אפולו-סויוז ב-1975 לאחר שהוכיח את כשירותו הרפואית. שבעת האסטרונוטים היו, לפי סדר טיסתם:

בדיוק כמו שנבחנו משגרי וקפסולות התוכנית, כך נבדקו והוכשרו גם טייסיה. לרוב המבחנים האלו נבנו מתקנים מיוחדים שדימו את מצב חוסר המשקל אותו יחוו הטייסים בחלל, ואת כוחות הג'י הרבים אותם יחוו בעת החזרה מהחלל. כנו כן התאמנו הטייסים בתפעול הקפסולה וביצוע תמרונים שונים, וכן יציאה מהקפסולה כאשר הם לבושים בחליפת חלל.

שיגורי מרקורי מאוישים[עריכת קוד מקור | עריכה]

סך הכל שוגרו לחלל במסגרת התוכנית שש משימות מאוישות. הידועות מבין השש הן הראשונה והשלישית. במשימה הראשונה, ששוגרה ב-5 במאי 1961,‏[26] הפך אלן שפרד לאמריקאי הראשון בחלל ולאדם השני בחלל אחרי יורי גאגרין הרוסי שטס בחלל חודש לפי כן.‏[27] במשימה השלישית, ששוגרה ב-20 בפברואר 1962, הפך ג'ון גלן לאמריקאי הראשון שהקיף את כדור הארץ (ולאדם השלישי אחרי גאגרין וגרמן טיטוב).‏[26]

שתי משימות תת-מסלוליות שתוכננו בוטלו כיוון שהתגלו כחסרות משמעות ופחות מתקדמות מהמשימות המסלוליות ששיגרה ברית המועצות. גם שלוש משימות מסלוליות בוטלו כי הובן שהחללית הגיעה לגבול יכולותיה.

החל מטיסתו של אלן שפרד ב"פרידום 7", קראו האסטרונאוטים לחלליתם בשם שהסתיים במספר 7, כסימן לעבודת הצוות של חבריהם האסטרונאוטים.

רשימת הטיסות המאוישות[עריכת קוד מקור | עריכה]

תג משימה אות קריאה משגר זיהוי אסטרונאוט תאריך שיגור שעה משך המשימה הערות
Mr-3-patch-small.gif מרקורי-רדסטון 3 פרידום 7 (חופש) מרקורי-רדסטון MR-3 אלן שפרד 5 במאי 1961 14:36 UTC 15 דק' ו-28 שנ' האמריקאי הראשון בחלל.
Mr-4-patch-small.gif מרקורי-רדסטון 4 ליברטי-בל 7 (פעמות החירות) מרקורי-רדסטון MR-4 וירג'יל גריסום 21 ביולי 1961 12:20 UTC 15 דק' ו-37 שנ' טיסה תת-מסלולית שנייה. החללית שקעה במים לפני שחולצה (האסטרונאוט חולץ בשלום) בעקבות התפוצצות בלתי צפויה של צוהר החללית. הוצאה מהמים ב-1999.
Ma-6-patch-small.gif מרקורי-אטלס 6 פרנדשיפ 7 (ידידות) אטלס MA-6 ג'ון גלן 20 בפברואר 1962 14:47 UTC 4 שע', 55 דק' ו-23 שנ' האמריקאי הראשון במסלול סביב כדור הארץ (3 הקפות).
Ma-7-patch-small.gif מרקורי-אטלס 7 אורורה 7 (זוהר הקוטב) אטלס MA-7 סקוט קרפטנר 24 במאי 1962 12:45 UTC 4 שע', 56 דק' ו-15 שנ' 3 הקפות, נחת במרחק 402 ק"מ מהמטרה. קרפטנר החליף את דיק סלייטון שיועד לטוס במשימה במקור.
Mercury-8-patch.png מרקורי-אטלס 8 סיגמה 7 (סיגמה) אטלס MA-8 וולטר שירה 3 באוקטובר 1962 12:15 UTC 9 שע', 13 דק' ו-11 שנ' 6 הקפות. המשימה כללה מספר ניסויים הנדסיים.
Ma-9-patch-small.gif מרקורי-אטלס 9 פיית' 7 (אמון) אטלס MA-9 גורדון קופר 15 במאי 1963 13:04 UTC יום אחד, 10 שע', 19 דק' ו-49 שנ' 22 הקפות. האמריקאי הראשון ששהה מעל ליום בחלל. האמריקאי האחרון שהקיף את כדור הארץ בטיסת סולו.

רשימת הטיסות המבוטלות[עריכת קוד מקור | עריכה]

משימה אות קריאה משגר זיהוי אסטרונאוט שיגור מתוכנן הערות
Balloon Ascents N/A N/A מרובה בוטלה ב-22 במאי 1959.‏[28]
מרקורי-יופיטר N/A יופיטר N/A MJ-1 בוטלה ב-1 ביולי 1959‏[29] - בחינת מגן החום.
מרקורי-יופיטר N/A יופיטר MJ-2 שימפנזה ינואר-אפריל 1960 בוטלה ב-1 ביולי 1959 - בחינת קפסולת המרקורי בתנאי לחץ מקסימליים.‏[30]
מרקורי-אטלס 10 פרידום 7-II אטלס MA-10 אלן שפרד אוקטובר 1963 בוטלה ב-13 ביוני 1963 - יועדה להימשך 3 ימים.
מרקורי-אטלס 11 אטלס MA-11 וירג'יל גריסום ספטמבר-דצמבר 1963 בוטלה באוקטובר 1962 - יועדה להימשך יום אחד
מרקורי-אטלס 12 אטלס MA-12 וולטר שירה ספטמבר-דצמבר 1963 בוטלה באוקטובר 1962 - יועדה להימשך יום אחד

מערכת העיקוב ומרכז הבקרה[עריכת קוד מקור | עריכה]

חדר הבקרה של תוכנית מרקורי, ספטמבר 1962

על מנת לעקוב אחר החללית בעודה בחלל ובחזרתה לכדור הארץ, הוקמה רשת תחנות רדיו לאורך קו המשווה. שתי רשתות עיקוב כבר היו קיימות, אחת למשימות רובוטיות ואחת למשימות חלל עמוק, אך הן לא התאימו למשימות מאוישות.

כמו כן הוקם מרכז בקרה לתוכנית בנמל החלל קייפ קנוורל, אשר ממנו נשלטו ונוטרו שיגורי התוכנית, הטיסות הרובוטיות המאוישות, ופעילויות שונות הקשורות לתוכנית. מרכז בקרה זה שימש גם לשליטה במשימה המאוישת הראשונה בתוכנית ג'מיני - ג'מיני 3 - אך מאחר שתוכנית זו דרשה ציוד מתקדם יותר נבנה עבורה מרכז בקרה חדש.

עלות התוכנית[עריכת קוד מקור | עריכה]

בינואר 1969 הציגה נאס"א בפני הקונגרס הערכה לעלויות תוכניות מרקורי, ג'מיני ואפולו. לפי הערכה זו, עלות תוכנית מרקורי עמדה על 392.6 מיליון דולר, כמפורט להלן:‏[31]

  • חללית: 135.3 מיליון $
  • משגרים: 82.9 מיליון $
  • מבצעים: 49.3 מיליון $
  • ציוד עיקוב ומבצעים: 719 מיליון $
  • מתקנים: 53.2 מיליון $

ב-2010 העריכו ב-The Space Review כי עלות התוכנית הייתה כ-1.6 מיליארד $, בדולרים של 2010.‏[32]

מורשת[עריכת קוד מקור | עריכה]

סמלי המשימות[עריכת קוד מקור | עריכה]

ג'ון גלן נכנס לחלליתו "פרנדשיפ 7" (ידידות 7). ניתן לראות כי השם מעטר את החללית.
הבול לכבוד טיסת "פרנדשיפ 7" שפורסם ב-1962.

תגי משימות, כביכול של תוכנית מרקורי, פורסמו וזמינים לקהל (תגים אלו מופיעים בטבלת המשימות המאוישות לעיל). במציאות, תגי אלו עוצבו על ידי יזמים פרטיים מספר שנים לאחר סיום התוכנית. הדרישה לתגי משימות לתוכנית מרקורי באה מהציבור לאחר שטייסי תוכנית ג'מיני עיצבו לעצמם תגי משימה. כאשר שוגרו טייסי תוכנית מרקורי, הם לבשו על חליפת החלל שלהם רק תג עם סמל נאס"א ותג עם שמם. עם זאת, כל טייס מרקורי קיבל את הזכות לתת שם לחלליתו, שם ששימש כאות הקריאה לחללית וכן עיטר את החללית מבחוץ.

סרטים[עריכת קוד מקור | עריכה]

ב-1983 יצא סרט קולנוע אמריקאי - The Right Stuff - שתיאר את תוכנית מרקורי על פי ספר בעל אותו שם שכתב טום וולף ושיצא לאור ב-1979. הסרט עוסק גם בטיסות ובטייסי הניסוי במטוסים כגון ה-X-1 וה-X-15 שקדמו לתוכנית.

בפרק הראשון של סדרת הטלוויזיה הדוקומנטרית הבריטית "When We Left Earth: The NASA Missions" מתוארת תוכנית מרקורי. התוכנית שודרה לראשונה בארצות הברית ב-2008.

בולים[עריכת קוד מקור | עריכה]

ב-1962 כיבד משרד הדואר של ארצות הברית את טיסת מרקורי-אטלס 6 בבול המתאר את המשימה. הבול נמכר לראשונה בקייפ קנוורל, פלורידה, ב-20 בינואר 1962, יום שיגור המשימה. ב-4 במאי 2011 הוציא משרד הדואר בול לכבוד יובל שנים לשיגור האמריקאי הראשון לחלל - אלן שפרד - ששוגר ב-5 במאי 1961.

פרסים[עריכת קוד מקור | עריכה]

ב-25 בפברואר 2011 העניקה Institute of Electrical and Electronics Engineers‏ (IEEE), האגודה המקצועית הגדולה בעולם להנדסת חשמל ואלקטרוניקה, פרס לחברת בואינג (ממשיכתם של מקדונל איירקראפט קורפוריישן ומקדונל דאגלס) על פיתוחים המהווים ציון דרך טכנולוגי, שפותחו בתוכנית מרקורי. IEEE מעניקה את הפרס לתוכניות ופרויקטים שהושלמו לפחות 25 שנים לפני הענקתו. בואינג קיבלה את הפרס תודות ל"מערכות הניווט, השליטה, הייצוב וטוס-על-חוט שהוצגו בחללית המרקורי".‏[33]

ראו גם[עריכת קוד מקור | עריכה]

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]


תוכנית החלל המאוישת של ארצות הברית
תוכנית מרקורי · תוכנית ג'מיני · תוכנית אפולו · סקיילאב · מעבורת החלל · תחנת החלל הבינלאומית · תוכנית קונסטליישן (בוטלה) סמל נאס"א