S-125 נייבה

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
S-125 נייבה
SA-3 system.jpg
מידע בסיסי
פעילות מבצעית ראשונה מלחמת ההתשה, מלחמת יום כיפור, מלחמת שלום הגליל
פלטפורמת שיגור משגר ועליו 4 טילים
מאפיינים כלליים
הנעה מנוע רקטי דלק מוצק, דו שלבי
משקל 953 ק"ג
ממדים
אורך 6.09 מטר
קוטר 375 מ"מ
מוטת כנפיים 2.2 מטר
ביצועים
מהירות 3.5-3 מאך
טווח 35 ק"מ
גובה טיסה 18,000 מטר
ראש קרב והנחיה
ראש קרבי 70 ק"ג
מרעום קרבה
הנחיה שליטת רדיו
S-125 בתצוגה ב-2006
מנ"א הכוללת קרון פיקוד, אנטנת עקיבה בעלת רפלקטור מרובע ושתי אנטנות שוקת להרכשה
מפת מפעילי מערכת ה-S-125

S-125 נייבה/פצ'ורהרוסית: С-125 Нева/Печора; בקוד דיווח נאט"ו: SA-3 Goa) היא מערכת טילי קרקע-אוויר (טק"א) דו שלבית נייחת לגובה ולטווח בינוני מתוצרת סובייטית.

המערכת הייתה נפוצה ביותר והיא נמכרה לרוב מדינות הגוש הקומוניסטי, מדינות ערב ואפריקה ומטרתה הייתה להשלים את מעטפת הכיסוי של מערכת ה- SA-2 הוותיקה ממנה בכך שאיפרה ירוט גם בטווחים ובגבהים נמוכים יותר וכן התאפיינה ביכולת תמרון טובה יותר של הטיל. המערכת פותחה כחלק מתורת הלחימה הסובייטית למתן כיסוי של טילי קרקע-אוויר משולב של סוללות טילים בעלי מעטפות ביצועים מגוונות כנגד מטוסי אויב.

המערכת נכנסה לשרות בשנת 1961 ונפרסה באתרים שונים סביב מוסקבה. בשנת 1964 פותחה גרסה M המשודרגת. ומאוחר יותר גרסה M1.

תיאור המערכת[עריכת קוד מקור | עריכה]

סוללות טילי SA-3 מאורגנות לרוב ב"חטיבות טק"א כבדות" הכוללות 4-6 סוללות SA-3 ו-SA-2. נוכח ממדיהם הפיזיים הגדולים של המכ"ם ושל הטילים, רמת הניידות של המערכת נמוכה יחסית וזמן העתקת מיקומה של סוללת טילי SA-3 הינו מספר שעות. מהירות הנסיעה המרבית של חלקי המערכת היא כ-30 קמ"ש.

טיל[עריכת קוד מקור | עריכה]

הטיל הנמצא בשימוש במערכת ה-S-125 הוא ה-V-600 או ה-V-601 המשופר. ל-V-600 יש טווח של כ-15 ק"מ והוא בעל ראש קרב במשקל 60 ק"ג, לדגם המשופר יותר, V-601, יש טווח מקסימלי של 35 ק"מ והוא בעל ראש קרב במשקל 70 ק"ג.

מאיץ הטיל מונע בדלק מוצק ותפקידו להקנות לטיל את האנרגיה הקינטית הראשונית. בתום שלב ההאצה (בוסט) ניצת המנוע בטיל עצמו המונע אף הוא בדלק מוצק. מהירות הטיל בשלב השני כ-3 עד 3.5 מאך (מעט מהיר יותר מטיל ה- SA-2).

מכ"ם[עריכת קוד מקור | עריכה]

המכ"מים המשמשים את מערכת ה-SA-3 הם:

  • מכ"ם "P-15 "Flat Face או "P-15M(2) "Squat Eye בעל הספק של 380 קילוואט, המשמש לגילוי ורכישת מטרות (משתמשים בו גם במערכת SA-6 וה-SA-8 והטווח שלו הוא 250 ק"מ).
  • מכ"ם "PRV-11 "Side Net המשמש לאיתור גובה המטרות (משתמשים בו גם במערכות SA-2, SA-4 ו-SA-5, והטווח שלו הוא 240 ק"מ, וגובה מקסימלי של 32 ק"מ).
  • מכ"ם "SNR-125 "Low Blow בעל הספק של 250 קילווואט, המשמש לבקרת אש ושליטה (הטווח שלו 40 ק"מ, בתצורה שנייה 80 ק"מ).

סוללת טילי SA-3 כוללת מנ"א (מרכז ניהול אש) שבו מצוי מכ"ם הרכישה אשר עוקב אחר המטרה (קוד דיווח נאט"ו "Low Blow") ואנטנות שידור אותות הפיקוד והעקיבה אחר הטיל, סביב המנ"א ממוקמים משגרי הטילים כאשר על כל משגר ארבעה טילים דו שלביים. מכ"ם הגילוי האווירי אשר צמוד לסוללות טילי SA-3 הוא המכ"ם P-15 או המכ"ם P-19.

תהליך היירוט מתחיל בהעברת נתוני מטרה ממכ"ם הגילוי הסוללתי למנ"א. המנ"א מרכישה את נתוני המטרה ועל פי נתוני המטרה משוגר טיל (על פי הדוקטרינה הסובייטית לרוב משוגרים 2 טילים לכל מטרה) לאחר הפרדת הטיל מהמאיץ (בוסטר) מתחיל שלב הניהוג למטרה. הטיל "פסיבי" ומקבל את פקודות הניהוג בשידור רדיו מהמנ"א.

עימותי המערכת מול חיל האוויר הישראלי[עריכת קוד מקור | עריכה]

בפברואר 1970 הגיעה המערכת במסגרת חיל המשלוח הסובייטי למצרים באניות משא וברכבת אווירית ונפרסה בשלב ראשון סביב קהיר. זמן קצר לפני הגעתם החלו המצרים בהקמת מחפורות לסוללות בסמוך ממערב לתעלת סואץ שצורתם שונה מהמחפורות המוכרות של סוללות טילי ה - SA-2. מפקד חיל האוויר מוטי הוד ביקש בישיבת מטכ"ל לתקוף את הסוללות ולהשמידן מהאוויר אך בקשתו נדחתה מחשש לפגיעה בצוותים הסוביטיים שהפעילו אותם. במקום זאת התקבלה החלטה למנוע מהמצרים מלקדם את הסוללות למרחק קטן מ- 30 ק"מ מהתעלה כך שלא יפגע חופש הטיסה של חיל האוויר מעל לתעלה. ב - 1 במרץ 1970 החל חיל האוויר בתקיפת תחנות מכ"ם החטיבתיות שעמן עתידות לפעול הסוללות וכן הופצצו המחפורות שהיו בבניה. הפצצות חיל האוויר עיכבו את הקמת המחפורות והעתקת הסוללות אל התעלה אך לא מנעו אותה. בדיעבד הסתבר מפרסומים מצריים כי בהפצצות חיל האוויר נהרגו כ- 4,000 עובדים אזרחים שהקימו את המחפורות. המערכת השתתפה במלחמת ההתשה במערכים משולבים של טילי SA-2 ו- SA-3 אשר דילגו מאתר לאתר וביצעו מארבי טק"א שבהם הצליחה לצמצם את חופש הפעולה שלו באזור התעלה.

עם פריסת המערכת פנתה ישראל לארצות הברית בבקשה למידע אודותיה. אולם גם לאמריקאים הייתה המערכת בלתי מוכרת (המערכת הייתה חדישה ולא השתתפה במלחמת וייטנאם). לנוכח הקושי באיסוף מודיעין אודות הטילים החדשים ממקורות אחרים ובעיקר העדר נתונים אלקטרוניים, ביקש חיל האוויר לבצע פשיטה שבה יושגו חלקי המערכת, מסמכים ואף לשבות מפעילים שלה (בדומה למבצע תרנגול 53). ביצוע הפשיטה הוטל על סיירת מטכ"ל ונבחרה סוללה מבודדת באזור ספאגה במצרים. המבצע כונה מבצע רובינזון ומבצע ששת). לאחר שהונחתו כוחות הסיירת הסתבר כי המצרים גילו את מקום הנחיתה וכן נמצא שהכוח הונחת בטעות במרחק של ארבעה קילומטרים מהיעד בשל קשיים אלה המבצע בוטל והכוח הוחזר במסוקים מבלי להשיג את המודיעין החשוב אודות המערכת.

במלחמת יום הכיפורים המערכת השתלבה בשאר אמצעי הנ"מ (בעיקר טילי SA-2 ו- SA-6) וביחד עימם הביאה להגבלה משמעותית באפקטיביות של חיל האוויר ובעיקר לצמצום ביכולתו לסייע לכוחות הקרקע הן במצרים והן בסוריה.

במלחמת שלום הגליל כבר הייתה המערכת למיושנת ולחיל האוויר היו האמצעים הדרושים לשיבוש המערכת ולהשמדתה מהאוויר באופן יעיל ללא אבדות כלל.

גרסאות שונות[עריכת קוד מקור | עריכה]

למערכת קיימת גרסה ימית בעלת קוד דיווח נאט"ו: SA-N-1 Goa.

בשנת 2000 פותחה ברוסיה גרסה מתקדמת הנקראת "S-125 פצ'ורה-2". גרסה זו היא תוצאה של שדרוג המערכות הקיימות ברוסיה שהפכו למיושנות והוצאו משרות (בדרך כלל הוחלפו במערכת S-300) וזאת במטרה להפכם לאטרקטיביות לייצוא. ה-"פצ'ורה-2" בעל טווח ארוך יותר, יכולת העסקה של מטרות מרובות ובעל הסתברות להרג גבוה יותר. המשגר הועבר למשאית, דבר ששיפר ניידותן שנחשבה לנמוכה בדגמים הקודמים. מערכת ה-"פצ'ורה-2M" מיועדת גם לירוט טילי שיוט. בין המדינות המפעילות את הדגם המשופר "S-125 פצ'ורה-2M": סוריה, מצרים, לוב ועוד‏[1].

מפעילים[עריכת קוד מקור | עריכה]

מעל 20 מדינות מפעילות את מערכת ה-S-125 נייבה. בין המדינות ניתן למצוא את: אלג'יריה, גאורגיה, וייטנאם, לוב, מצרים, סוריה,צפון קוריאה ועוד. בחלק מהמדינות המערכת הוצאה כבר משימוש, ביניהן: הודו, עיראק, רוסיה, רומניה ועוד.

גלריה[עריכת קוד מקור | עריכה]

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ רון בן ישי, דיווח: נ"מ בדרך לסוריה. ומשם לחיזבאללה?, באתר ynet‏, 26 בדצמבר 2008