מבצע תרנגול 53

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
מלחמת ההתשה
ממורכזקרון האנטנה של מכ"ם הP-12 וקרון הפיקוד מוצגים במוזיאון חיל האוויר בחצרים
תאריך:

26-27 בדצמבר 1969

מקום:

ראס ע'אריב, מצרים

תוצאה:

מכ"ם חדיש נפל שלל בידי ישראל

הצדדים הלוחמים
Flag of Israel.svg  ישראל Flag of United Arab Republic.svg מצרים
כוחות

כוח צנחנים מוסק בשלושה מסוקי סופר פרלון

צוות תחנת מכ"ם גילוי אווירי

אבידות

חיל נפצע

מכ"ם P-12 נלקח שלל
שני חיילים נהרגו
ארבעה שבויים

ממורכז

מבצע תרנגול 53 הוא מבצע שנערך במהלך מלחמת ההתשה, בלילה שבין 26 ו-27 בדצמבר 1969, ובו השתלטו כוחות צה"ל על תחנת מכ"ם מצרית בראס ע'אריב, והביאו את המתקן לישראל. בפעולה השתתפו יחידות מחטיבת הצנחנים (גדוד 50 וסיירת צנחנים) ומחיל האוויר, והיא נחשבת לאחת הפעולות הנועזות והיצירתיות בתולדות צה"ל - "כלקוחה מעולם הסרטים", כך כינה אותה הרמטכ"ל, רב-אלוף חיים בר-לב.

רקע[עריכת קוד מקור | עריכה]

החל במרץ 1969, בתגובה להכרזת נשיא מצרים גמאל עבד אל נאצר על פתיחה במלחמת התשה נגד ישראל על קו-החזית בתעלת סואץ, החל צה"ל ליזום פעולות התקפיות לאורך הקו ובעומק שטח-האויב, ולא הסתפק עוד בפעולות המגננה שבהן נקט מאז מלחמת ששת הימים. מטרתן - מתן תשובה ליומרות המצריות לשבור את כושר העמידה של כוחות צה"ל בקו.

לאחר מלחמת ששת הימים תוגברו הכוחות המצריים בציוד צבאי מתקדם מתוצרת ברית המועצות, כגון טנקים, מערכות מכ"ם ומערכות נשק אחרות. כוחות הנ"מ המצריים קיבלו תותחי נ"מ וטילי קרקע-אוויר מסוג SA-2. סוללות הנ"מ כללו גם מערכות מכ"ם, ובהן המכ"ם החדיש P-12 (קוד דיווח נאט"ו: "ספון רסט") להתראה מוקדמת, שנחשב לחזית הטכנולוגיה הסובייטית.

סוללות הנ"מ בחזית התעלה הותקפו פעמים רבות על ידי מטוסי התקיפה של חיל האוויר. לעתים היה אזור התעלה נקי מטילים, אולם כושר הספיגה ויכולת השיקום המהירה של מצרים מנעו את התבססותו של מצב זה. לבד מ"מבצע רביב" (פשיטה משוריינת על החוף המערבי של מפרץ סואץ, בשילוב חיל הים ובחיפוי חיל האוויר, שנערכה בספטמבר 1969), כמעט ולא יזם צה"ל פשיטות יבשתיות נרחבות, וחלק נכבד ממהלכי צה"ל במלחמת ההתשה, ובפרט עול התקיפות בעומק השטח המצרי, נפל על חיל האוויר.

במלחמת ששת הימים לקח צה"ל שלל מספר מערכות מכ"ם מצריות מתוצרת רוסית, למד אותן ופיתח אמצעי לוחמה אלקטרונית (ל"א) שחיל האוויר יכול היה להשתמש בהם כדי לשבש את פעולתן. תחנות המכ"ם בגזרת הפשיטה ב"מבצע רביב" היו מסוגים שהתאפשרה הפעלת ל"א נגדן, והשמדתן הייתה קלה יחסית. עם הזמן התברר שהלוחמה האלקטרונית ותורות הלחימה (תו"ל) שבהן השתמשו טייסי חיל האוויר כדי לשבש את פעולת המכ"ם איבדו מיעילותן: מטוסי חיל האוויר התגלו בשלבים מוקדמים יותר של הגיחות שביצעו, גם כשטסו בגבהים נמוכים במיוחד. המסקנה הייתה שפריסת המכ"ם הישנה, שהושמדה ברובה, הוחלפה בפריסה חדשה, קשה לפענוח וככל הנראה מדגם חדיש יותר. אנשי המודיעין העריכו כי מדובר בתחנת מכ"ם בודדת, הממוקמת בנקודה נידחת ומוסווית היטב. תחנה זו שיבשה קשות את פעילות חיל האוויר באזור ואף במערב סיני, ומיקומה נותר זמן-מה בגדר תעלומה.

תכנון והכנות למבצע[עריכת קוד מקור | עריכה]

זיהוי המכ"ם[עריכת קוד מקור | עריכה]

לפי הערכה מודיעינית החזיקו המצרים מתקן מכ"ם מסוג P-12 החדיש בסמיכות למוצב ראס-ע'אריב, שהפריע למטוסי חיל האוויר לפעול בגזרה. ב-24 באוקטובר 1969 הפציצו מטוסי חיל האוויר תחנת מכ"ם באזור, ואולם התברר בהמשך שתחנת מכ"ם מסוג זה המשיכה לפעול באזור גם לאחר ההפצצה, והמסקנה שהסיקו בחיל האוויר היא כי התחנה שהופצצה הייתה מטרת הטעיה, וכי תחנה אחרת ממוקמת ופועלת באזור.

ב-22 בדצמבר ביצע מטוס ווטור גיחת צילום לאורך חוף מפרץ סואץ. מפענחי תצלומי האוויר הבחינו, לראשונה, בנקודה חשודה כעשרה ק"מ ממערב למוצב שהופצץ, על חופו המערבי של המפרץ. מה שהובחן בתחילה כשני אוהלי בדואים התגלה, לאחר בדיקה על ידי צוות מומחי אלקטרוניקה ומודיעין, כתחנת המכ"ם מסוג P-12.

המכ"ם היה מוסווה היטב, ולמרבה ההפתעה לא הוקם סביבו מערך הגנה קרקעי או אווירי. הדרכים שהובילו אליו לא היו סלולות, ובסביבתו לא נצפתה תנועה רגלית או תנועת כלי רכב. מסיבות אלו הייתה תחנת המכ"ם קשה לגילוי וזיהוי. לאחר הגדלת תצלום האוויר זוהו לבסוף שני קרונות המכ"ם: קרון המבצעים שכלל את המשדר, המסכים ומערכת הבקרה, וקרון הקשר שבו הותקנה האנטנה והמערכת המכנית ששלטה על תזוזתה. בסמוך לקרונות מוקמו שני גנרטורים, בונקר ואוהל למגורי המפעילים והשומרים.

תכנון המבצע[עריכת קוד מקור | עריכה]

בתחילה, התארגן חיל האוויר לקראת גיחה שגרתית במטרה להפציץ את המתקן מהאוויר, ובכך להשביתו. מטוסי התקיפה שעמדו לצאת למשימה נבלמו רגע לפני ההזנקה, כיוון שבמטה החיל עלה הרעיון לפשוט על התחנה ולהביא לישראל את המערכות העיקריות שלה. באותו יום העלו שני חיילים מיחידת פענוח תצלומי האוויר את הרעיון שלפיו ניתן להגיע אל המכ"ם ולהבריחו לישראל בשלמותו. הרעיון התגלגל הלאה וסחף את בכירי חיל האוויר, כיוון שנתן אפשרות לגלות את מבנהו והרכבו של המתקן, שלא הגיע מעולם לידיים מערביות.

לא הייתה זו הפעם הראשונה שבה נהגה רעיון שכזה. במבצע בייטינג, שנערך בפברואר 1942, פשטו כמאה צנחנים בריטיים על תחנת מכ"ם גרמנית לחופה הצרפתי של תעלת למאנש, ולקחו עמם את המתקן שהפריע לגיחות חיל האוויר המלכותי באזור. כל זאת, כך נטען, בוצע לפי רעיונו של ראש ממשלת בריטניה עצמו, וינסטון צ'רצ'יל.

את המבצע הראשוני, שלו ניתן השם "תרנגול 53", תכנן ראש מחלקת מבצעים במטה חיל האוויר, תא"ל דוד עברי. בבוקר 24 בדצמבר, משהוחלט בחיל האוויר כי ניתן להבריח את המכ"ם, העביר מפקד החיל, האלוף מוטי הוד, את הממצאים לגופי התכנון במטכ"ל ולרמטכ"ל חיים בר-לב. הללו לא דחו את רעיון המבצע על הסף, אולם רצו להשתכנע כי נמצאו כל הפתרונות הטכניים לביצועו. פרטים חשובים, כמו משקלם המדויק של קרונות המכ"ם (שהוערך ב-7 טון סה"כ), לא היו ידועים עד לרגע הביצוע ממש. המבצע היה לוגיסטי בעיקרו, כיוון שהיה תלוי בעיקר ביכולת להעביר את המתקן הכבד מעבר למפרץ סואץ בביטחון ובמהירות.

לפיקוד על המבצע מונה קצין חי"ר וצנחנים ראשי (קחצ"ר), תא"ל רפאל איתן, שהטיל את הביצוע על מח"ט 35 (חטיבת הצנחנים הסדירה), אל"מ חיים נדל. בערב 25 בדצמבר נפגשו מפקדי הכוחות עם הרמטכ"ל, והציגו בפניו את התוכניות המפורטות. לדברי אחד המשתתפים בפגישה:

Cquote2.svg

האווירה הייתה רצינית, לכולנו נראה העסק יותר מדי פנטסטי מכדי שיבוצע כבר למחרת בלילה. אבל הרמטכ"ל והקצינים היו מרוצים, והתוכניות אושרו במלואן.

Cquote3.svg
[1]
‏מסוק SA-321K סופר פרלון מס' 20, המוצג במוזיאון חיל האוויר בחצרים

תוכנית המבצע, המשותפת לחיל האוויר ולכוחות החי"ר, התבססה על הטסת כוח צנחנים מבסיס חיל האוויר תל נוף לאבו רודס שבסיני. משם, בליל יום שישי, 26 בדצמבר, ימריאו הכוחות בשלושה מסוקי סופר פרלון ("צרעה") וינחתו ביעדם ממערב למוצב בראס-ע'אריב, מרחק של כ-6 ק"מ צפונית-מערבית למכ"ם. לאחר שישתלטו על המכ"ם יודיעו הצנחנים על השלמת משימתם, ואז יוזנקו אליהם שני מסוקי CH-53 סי סטאליון ("יסעור"), שימתינו לקריאה בחופו המזרחי של מפרץ סואץ. הצנחנים יחברו אליהם את שני קרונות המכ"ם, והמסוקים ישאו אותם לאבו רודס. שני מסוקי היסעור נקלטו רק מספר שבועות לפני המבצע בשורות חיל האוויר (בסה"כ נקלטו שלושה מסוקים בלבד), והיו היחידים בשירותו שמסוגלים להרים משאות במשקל זה.

מטרה משנית של המבצע הייתה שביית החיילים המצרים המפעילים את המכ"ם, לצורך מיקוח על שחרורו של סרן דן אבידן שנשבה לאחר שהג'יפ בו נסע סמוך לתעלה עלה על מוקש. עם זאת, נקבע כי במקרה של התנגדות קשה או אם יתברר כי במקום מצוי כוח גדול בהרבה מכפי שנצפה, על הכוח לפתוח באש, לקחת שבויים ולסגת, תוך השארת מתקן המכ"ם במקומו לתקיפה אווירית. במהלך התכנון, נלקחה בחשבון הימצאותם של כוחות חי"ר באזור המוצב, שעלולים להיקרא להגנתו במקרה שפעולת הפשיטה תתגלה מוקדם מדי. כמו כן, ידוע היה לכוחות על קיומו של מערך הגנת נ"מ באזור תחנת-ההטעיה הסמוכה ליעד, וכן על הכוננות העליונה שהוכרזה בגזרה בשל גיחות הצילום של חיל האוויר.

על הכוחות בשטח מונו לפקד מפקד גדוד הנח"ל המוצנח, סא"ל אריה צידון (צימל)[2] . תחת פיקודו פעלו מספר כוחות:

  • "כוח ישראל", אשר כלל 12 לוחמים, ותפקידו השתלטות על האוהל וסביבתו.
  • "כוח מוטי", אשר כלל 10 לוחמים, ותפקידו השתלטות על על הבונקר.
  • "כוח נחמיה", בפיקוד נחמיה תמרי, מפקד פלוגה א' בגדוד 50, אשר כלל 15 לוחמים, ותפקידו השתלטות קרונות המכ"ם.
  • כוח מסיירת צנחנים, בפיקודו של מפקד הסיירת, מוטי פז, אשר כלל 15 לוחמים, שתפקידו חסימת כביש-הגישה לתחנה (ובו 15 סיירים).

כוח הפשיטה כלל גם את סגנו של צידון, רס"ן דורון רובין[3], קצין האג"ם החטיבתי אמנון ליפקין-שחק[4], וכן גם טכנאי אלקטרוניקה מחיל האוויר, שהתמחה במכשירי מכ"ם ובטילי SA-2 רוסיים, אשר עליו הוטלה המשימה לזהות את המכ"ם, לפקח על עבודת הפרדת הקרונות, ובמקרה תקלה - להסתפק רק בלקיחת חלקי המכ"ם החשובים למודיעין הישראלי..

הכנות למבצע[עריכת קוד מקור | עריכה]

באותו היום, 25 בדצמבר, הוחל בהכנות למבצע, שיועד להיערך כבר למחרת. הבהילות נבעה מרצונם של מתכנני המבצע שלא להחמיץ את ההזדמנות החד-פעמית להשיג את מערכת המכ"ם בפעולה פשוטה יחסית. בנוהל קרב מזורז ביותר נערכו בדיקות ואימונים על פריטי המבצע. עיקר האימון מבחינת כוח הקרקע התמקד בהסתערות על מודל ובפירוק קרונות מכ"ם מדגם P-10 ממשאיות "זיל" רוסיות. אלו נלקחו שלל במלחמת ששת הימים, ודמו לקרונות שבהם הותקן המכ"ם (המכ"ם המיושן נמצא במגרשי השלל שבמחנה צריפין). לביצוע המשימה נבחרו בעיקר קצינים וחיילים מצטיינים, וגם מספר לוחמים עם ניסיון בריתוך. הם התאמנו במשך יום שלם על פירוק הקרונות עד שהצליחו לבצע את התרגולת בזמן קצר.

בחיל האוויר התאמנו טייסי היסעורים על הרמת הקרונות והטסתם מסביב לבסיס. לפי ספרי-הנתונים והאימונים שעברו טייסי היסעורים, מסוגל המסוק להרים משא של כ-3 טון, יכולת שלא הספיקה לביצוע המבצע. לעומת זאת, ניסויים שנערכו במסגרת ההכנות הראו שבתנאי המבצע יוכל המסוק להרים כ-4 טון, כמחצית משקלו של מתקן המכ"ם.

כל ההכנות והאימונים התבצעו תחת מעטה חשאיות כבד, ולא הובאו לידיעתם של אנשים מחוץ למעגל יודעי-הסוד. כך, למשל, נאלצו המתכננים לגנוב את קרון המכ"ם ממגרשי השלל בצריפין, אף על פי שיכולים היו להשיגו על ידי פנייה לגורמים בכירים יותר באגף האפסנאות בצה"ל. ביום שישי, 26 בדצמבר, סיימו הצנחנים את הכנותיהם, והרמטכ"ל אישר את התוכניות (על אף שהתפלא על כך שהצליחו לגבשן תוך 48 שעות בלבד). לפני הצהריים ניתנה פקודת המבצע, שנועד להתחיל ב-22:00 באותו הערב. הכוחות ירדו לשדה אופיר ומשם לבסיס היציאה. בערב הגיעו לשק"ם באבו רודס, שם קיבלו את התדריכים המסכמים ממפקדי החטיבה והגדוד.

ביצוע הפעולה[עריכת קוד מקור | עריכה]

פעולת ההסחה וההגעה ליעד[עריכת קוד מקור | עריכה]

לקראת יציאת הכוחות למשימתם, בשעה 21:00, המריאו מטוסי A-4 סקייהוק ("עיט") של חיל האוויר במטרה לתקוף מערך גדודי מצרי כ-60 ק"מ צפונית לתחנת המכ"ם, באזור ראס-זעפרנה ומרסי-תילחמת, כפעולת הסחה. בשעה 21:15 בערך יצא כוח הצנחנים לדרכו במסוקי סופר פרלון, כשהם טסים אל היעד בגובה נמוך ביותר. הניווט היה קשה, הנווטים התקשו בזיהוי נקודת הנחיתה בשל האבק הסמיך, והמסוקים נאלצו להקיף את היעד מספר פעמים עד שהצליחו לנחות בנקודת הנחיתה המתוכננת, כ-6 ק"מ מהתחנה, בשעה 22:00 בערך.

ליל הפעולה היה בהיר, הראות הייתה מצוינת, והשטח המישורי, שהקשה על הניווט המוטס, הקל על התנועה הרגלית, שהייתה קשה כשלעצמה כיוון שהתבצעה בחולות מדבריים. הניווט הרגלי הצליח הודות למגדל נפט צפוני לתחנת המכ"ם ששימש נקודת ציון. עם הנחיתה החל כוח הצנחנים לנוע לכיוון היעד. לאחר שעלו על דרך-עפר סלולה התנתקה הסיירת מהכוח העיקרי ופנתה להציב חסימה. כשהגיעו ליעדם התפרסו הסיירים בשני כוחות, וחסמו את דרכי-הגישה לאזור הפעולה.

בנקודה זו היה הכוח במרחק כ-1,300 מטרים מהיעד, ומשם יכולים היו הצנחנים לזהות את תחנת המכ"ם ולאשר את היותה פעילה, בניגוד לתחנת ההטעיה. שאר הכוח המשיך לנוע לכיוון התחנה, תוך כדי שינויים קלים במסלול, עקב תנאי השטח שבו הוצב המכ"ם. כ-50 מטרים מהיעד הוצב כוח הרתק, שנצר את האש עד שנשמעו חילופי האש הראשונים מהיעד.

קרב מהיר ופירוק המכ"ם[עריכת קוד מקור | עריכה]

כ-200 מטרים מהיעד, התפצל כוח הצנחנים מגדוד 50 לשלושה כוחות לפי התכנון, ובשל ליל הירח המלא נאלץ לעשות את שארית הדרך בזחילה. הם הצליחו להגיע ממש עד ליעד, והכוח המצרי הופתע הפתעה מוחלטת. תוך ניצול רעש הגנרטורים של תחנת המכ"ם הצליח הכוח הפושט להתקרב עד למרחק מטרים ספורים מהשומרים. בעדיפות מספרית ובכוח-אש גדול, הרג הכוח שני חיילים, שבה ארבעה, ושלושה, בהם מפקד התחנה, הצליחו להימלט. תוך כדי תנועה נפצע אחד מחיילי הכוח, כנראה מאש כוחותינו. כל ההשתלטות ארכה מספר דקות בלבד, אגב חילופי אש ויידוי רימונים. הקמ"ן (קצין המודיעין שנלווה לכוח) וחייל נוסף פנו לעבר הבונקר וקראו לחיילים המצרים שהתחבאו בו לצאת, וכך הצליחו לשבות שלושה מהם. במהלך חקירתו של אחד מהשבויים, שהזדהה כשומר, התברר כי מדובר במפעיל המכ"ם, וכך נמצאו מסמכים טכניים רבים אודות המכ"ם. במקביל התפנו חוליות החיילים הייעודיות להפסקת פעולת הגנרטורים ולפירוק הקרונות.

העבודה על פירוק המכ"ם תוכננה להימשך כחצי-שעה, ולהסתיים בשעה 1:45. בפועל נמשכה המלאכה כשעה וחצי. את הקושי הרב ביותר יצר פירוק האנטנה הגבוהה (גובהה היה כ-12 מטרים), שהיה דחוף, עקב הפרעתה לנחיתת היסעורים. רק בשעה 2:43 לפנות בוקר, מאוחר מהמתוכנן, דיווח סא"ל צידון על גמר פירוק שני קרונות המכ"ם: קרון המבצעים במשקל 4.1 טון, וקרון הקשר והאנטנה, במשקל 2.5 טון. מסוקי היסעור הוזעקו לחצות את המפרץ ולפנותם.

פינוי קרונות המכ"ם ונסיגה[עריכת קוד מקור | עריכה]

שני מסוקי היסעור הוזנקו לפנות את הקרונות והגיעו אל התחנה בשעה 2:55. היסעור הראשון, בפיקודו של סרן נחמיה דגן (לימים תא"ל וקצין חינוך ראשי), הרים את קרון המבצעים ללא בעיות מיוחדות חרף משקלו העודף, אך כשעבר לטיסה אופקית התגלתה תקלה באחת משתי המערכות ההידראוליות, המפעילה את הגאי המסוק (כנראה כתוצאה ממעיכת צינור השמן ההידראולי בין צלעות המסוק, שנמתחו על ידי הכבלים הנושאים את הקרון הכבד). לפי הוראות היצרן, תקלה שכזו מחייבת השלכת המטען ונחיתה מיידית, אך דגן בחר לדבוק במשימה ולהמשיך לטוס עם מערכת אחת בלבד. הוא טס בגובה נמוך ביותר (כ-100 מטרים במקום 2,500 מטרים לפי תכנון המשימה), שינה את המסלול תוך כדי טיסה ונחת נחיתת חירום בראס שרטוב, נקודת החוף הישראלית הקרובה ביותר. היסעור השני, בפיקודו של זאב מטס, הגיע מיד עם המראתו של היסעור הראשון, העמיס את קרון הקשר והאנטנה, נחת עמו בשלום באבו רודס שבסיני ונשלח מיד לפנות את קרון המבצעים שהנחית דגן לחוף המפרץ. מאוחר יותר סיפר מטס:

Cquote2.svg

כשהרמתי את הקרון חשתי שהוא מיטלטל בצורה כה חזקה, עד שהטיסה נהפכה למסוכנת וכמעט לבלתי אפשרית. ניסיתי לאזן את המסוק, אבל לא הצלחתי. באותו יום חליתי, וחשבתי שאני הוזה בגלל החום. ביקשתי מעופר, טייס המשנה, להחליף אותי, אבל הטלטולים לא פסקו. הורדנו מהירות למהירות זחילה, ורק באופן הזה הצלחנו להנחית את הקרון בשדה התעופה. זמן רב לאחר מכן, כשהעלינו זכרונות עם הצנחנים שהשתתפו במבצע, הסתבר שלאחר נחיתת החירום חלקם נכנסו לקרון ושכחו את דלת הכניסה והחלונות פתוחים לרווחה. כנראה שהרוח, שחדרה דרך הפתחים, היא שטילטלה את הקרון וסיכנה את שלומנו.[1]

Cquote3.svg

לאחר שהשמידו את הגנרטורים והעמדות, התארגן כוח הצנחנים עם פצועיו ושבוייו לתנועה מערבה אל נקודת הפינוי (במרחק כ-2,000 מטרים מתחנת המכ"ם). מסוקי הפינוי זיהו את הכוח בשעה 4:00, והם נחתו בשטח ישראל כחצי שעה מאוחר יותר. בשדה התעופה קיבל אותם הרמטכ"ל בר-לב בעצמו, וכן קציני החטיבה. המכ"ם הגיע לישראל ללא פגע ובמצב תקין, והועבר לאנשי המודיעין הטכני בחיל האוויר.

סיכום המבצע[עריכת קוד מקור | עריכה]

הצלחתה של הפעולה נחשבה כהישג מורלי, מבצעי וטכנולוגי מרשים ביותר לישראל, ומכה קשה ליוקרה המצרית. לכוחות צה"ל לא היו הרוגים או פצועים באורח קשה בפעולה, למרות מורכבותה הרבה ונוהל-הקרב הקצר. מערכת המכ"ם הסובייטית P-12, הראשונה מסוגה שהגיעה לידי המערב, הגיעה לישראל ללא פגע ונותחה על ידי מומחי חיל האוויר. ניתוח זה סיפק לישראל מידע על הקונספציה הסובייטית במערכות מכ"ם, ואיפשר פיתוח אמצעי ל"א נגדן. מאוחר יותר דיווחה התקשורת האמריקנית כי המתקן נשלח לעיונם של מומחי המודיעין בצבא ארצות הברית לצורך מחקר נוסף, כפי שנעשה עם מטוסי המיג וטילי ה-SA-2 שהגיעו לידי צה"ל בשנים קודמות.

המבצע נשמר בסוד מספר שבועות לאחר הביצוע. ישראל הודתה בפשיטה במצרים אך לא הזכירה בדבריה את גניבת המכ"ם הרוסי. דעת הציבור בישראל כנראה לא הוטרדה מהתעלומה, והתענגה על הצלחתו של מבצע חשאי אחר שנערך בצרפת באותו השבוע - מבצע הברחתן של "ספינות שרבורג". עיתונים זרים חשפו את פרשת חטיפת המתקן לאחר כמה שבועות, והגדירו אותה "מבצע מהסרטים": קריקטורות בעיתוני אירופה הציגו מסוקים ישראליים המרימים את ארמון הנשיאות בקהיר ואת אחת הפירמידות. הרמטכ"ל חיים בר-לב, בדבריו לצנחנים שהשתתפו בפעולה:

Cquote2.svg

הביצוע היה מעולה והכוח פעל בצורה מושלמת, זו אחת מהפעולות המיוחדות והראשונות במעלה של צה"ל, שחייבה מחשבה ומידה רבה של סבלנות ודבקות במטרה... ביצעתם את אחת הפעולות המסובכות, הנועזות והיפות ביותר שביצע צה"ל אי-פעם.[5]

Cquote3.svg

במצרים ניסו להסתיר את קיום המבצע, אך האחראים לכישלון הוצאו להורג. על צבא מצרים הונחתה מכה מורלית קשה, וממשלת מצרים נתקלה בבעיה קשה עוד יותר בהמשך, ברכישת ציוד צבאי חדיש ומתקדם מברית המועצות.

ראו גם[עריכת קוד מקור | עריכה]

לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • אליעזר (צ'יטה) כהן וצבי לביא, השמים אינם הגבול (מלחמת ההתשה - "תרנגול דמיוני עד מטורף"), ספרית מעריב, 1990
  • "תרנגול 53, המבצע להבאת המכ"ם ממצרים". ערך יואל פיקסלר. יצא לאור בהוצאה פרטית על ידי לוחמי הצנחנים 2009, במלאת 40 שנה למבצע. מבוסס על מסמכי מקור מארכיון צה"ל.

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ 1.0 1.1 מתוך מבצע "תרנגול 53", באתר חיל האוויר הישראלי
  2. ^ אילן כפיר, "האנציקלופדיה לצבא וביטחון – 'צה"ל בחילו'", הוצאת רביבים (מהדורת מעריב), 1982, כרך רביעי-"צנחנים", עמוד 125, "כוח המשימה בפיקודו של צימל, מג"ד הנח"ל המוצנח, פעל במהירות וביעילות. הלוחמים זחלו לעבר המכ"ם והגיעו אליו מבלי להתגלות. הם הפתיעו את החיילים המצרים ופתחו לעברם באש מטווח קצר. אחדים מהחיילים המצרים נפגעו, אחרים נשבו ויתרם הצליחו להימלט בחסות החשיכה כל עוד רוחם בם".
  3. ^ אביעד פוהורילס, אלוף במיל' דורון רובין: כך הסתבכתי בחובות, באתר nrg מעריב.
  4. ^ אלעד שפינדל ואביתר אורן, "מילים אחרונות", במחנה, ‏ 27.12.2012, עמוד 32.
  5. ^ מתוך סיפור המבצע באתר העמותה להנחלת מורשת הצנחנים