דוד רקיע

דוד רקיע

לידה	1928 וינה, הרפובליקה האוסטרית הראשונה
פטירה	22 בדצמבר 2012 (בגיל 84 בערך) ירושלים, ישראל
מקום קבורה	הר המנוחות
לאום	ישראלי

"קבלה"

"ירושלים"

דוד רקיע (נולד שטרנפלד; 1928 – 22 בדצמבר 2012) היה צייר ישראלי.

ביוגרפיה

רקיע נולד בווינה בירת אוסטריה. בשנת 1938 (שנת סיפוח אוסטריה לגרמניה הנאצית) עלה לארץ ישראל, ומאז התגורר בירושלים. ב-1948, כשהיה בן 20, גויס למלחמה ונפצע בקרבות במבשרת ירושלים. במהלך אשפוזו נחשף רקיע לשיעורי ציור שלימד מרדכי ארדון בסמינר בית הכרם סמוך, ומאז החל להתעניין בנושא. מכאן המשיך ללימודי ציור בבצלאל החדש בין השנים 1953–1955. בבצלאל למד אצל יעקב שטיינהרדט, יעקב אייזנשר ויוסי שטרן.

בשנים 1952–1957 צייר רקיע בעיקר עצמים ומראות שגרתיים, ולצידם גם מספר ציורים פואנטיליסטיים עם תאורה ואן-גוכית כמו מוכר התפוזים בשכונת נחלה בירושלים, מוכר פלאפל ועוד. בשנים אלו היה סגנון הציור שלו קרוב לפוסט-אימפרסיוניזם בנגיעות המכחול הקצרות והקצובות.

בשנת 1955 סיים את לימודי הציור בבצלאל ונסע לפריז, שם למד באקדמיה "Beaux arts" לאמנויות יפות והיה תלמידו של ז'אן סוברבי. אצל סוברבי הוא פגש את שמואל בק שיעץ לו לעברת את שם משפחתו משטרנפלד (גרמנית: "שדה כוכבים") - ל"רקיע". רקיע נשאר בפריז עד 1960 והתרועע עם אמנים רבים שנהו לעיר בתקופה זו ביניהם מאנה כץ, אוסיפ זאדקין ומקס ארנסט.

ב-1959 נבחר רקיע להשתתף בתערוכה הקבוצתית "ציירים צעירים נבחרים" שהוצגה במוזיאון לאמנות מודרנית בפריז.

בשנים 1956–1957 צייר בעיקר בצבעי שמן על בדים את נופי פריז, תוך תרגום החוויות שחווה לציורים מלנכוליים בעיקרם. בציורים אלו אפשר לראות שרידי קוביזם, מהולים בסוריאליזם ובאקספרסיוניזם.

במקביל יצר חיתוכי לינוליאום ליליים רווי עוצמה, שינקו את השפעתם משיעורי חיתוך העץ אצל שטיינהרדט בבצלאל. שתיים מיצירות אלו יוצגו שנים מאוחר יותר ב-2008 בתערוכת "60 שנות אמנות ישראלית - העשור הראשון: הגמוניה וריבוי" במשכן לאמנויות עין חרוד. מאוחר יותר התרחשה עליית מדרגה בציוריו אל עבר האתוס הטרנסצדנטלי-רליגיוזי.

ב-1958 הצטרף דוד רקיע כחבר ב"איגוד האמנים היהודיים של פריז", גוף שביקש לשמור את יוקרת האסכולה היהודית של פריז משנות ה-20 וה-30.

באותה שנה נסע לביקור בארץ ונערכה לו תערוכת יחיד בביתן האמנים שהיה סמוך למלון המלך דוד.

ב-1960 הכיר בבית-קפה בפריז את לאה, ילידת האג, אשר ברבות הימים נישאה לו. באותה שנה הוא הציג בגלריה רינה בירושלים, ושנה מאוחר יותר הציג 47 עבודות שמן במוזיאון תל אביב, ציור סוריאליסטי-סימבולי מופשט למחצה.

בחלק גדול של ציוריו משתמש רקיע באותיות עבריות כסמלים. האות "ש" למשל מסמלת את השמים ואת השכינה (ובציורים מאוחרים יותר את השלום והשלמות). ציורים אלו מראשית שנות ה-60, עם הסימבוליזם החסידי-קבלי, מזכירים את ציוריו של ארדון שגם הוא שילב אותיות עבריות בציוריו המטאפיזיים.

אחרי מלחמת ששת הימים ב-1967, ציוריו הפכו ציוניים מתמיד והוא צייר את ירושלים כעיר מלכותית, עירו של דוד המלך, עם תפאורות גותיות ולהבות אש. ירושלים הפכה בציוריו יותר טרנסצנדנטלית, מיסטית ורוחנית. בשנות ה-70 צייר רקיע ארבעה ציורי קיר בחמישה מוסדות ירושלמיים שונים.

ב-1972 הציג שתי תערוכות יחיד של ציורי ירושלים, האחת בבית האמנים בירושלים והשנייה במוזיאון פתח תקווה לאמנות. זמן קצר אחר כך, בעקבות מלחמת יום הכיפורים, הפכו ציוריו למלנכוליים יותר, רובם בפורמטים אינטימיים ובמרכזם מעין סוס בדמות כינור או צ'לו. בעולמו של רקיע, הסוס כיצור חי, חם וארצי, הפך לסמל לערגה, להרמוניה ולהגשמה בעולם רוחני גבוה יותר.

בשנת 1976 חזרה ירושלים, במקביל, לתפוס מקום מרכזי ביצירותיו. בשלב זה, יצירותיו עטורות סימבוליזם לטריסטי. הוא הדפיס תגזירי עץ, לינולאום, גזרי בד וקרטון, כשהוא נעזר בשיטת ההדפסה שפיתח מירון סימה (במרוצת השנים עבד רקיע גם כעוזר הדפסה של שטיינהרדט, ואחר כך גם של לואיז שץ ושל מירון סימה). בנוסף יצר כמאתיים הדפסים בטכניקת המונו-פרינט, ששפעו גוני אדום וצהוב לוהטים עם דימויי פיגורות מיסטיות מופשטות ואותיות שאיבדו את זהותן.

יצירותיו מהשנים 1979–1982 נענו למינימליזם הגאומטרי של מונדריאן ושל קנדינסקי. הן הורכבו מצורות זוויתיות שטוחות שבתוכן מתרחשים אירועים סמי-מופשטים ולטריסטיים. ציוריו הפכו ל"קבליים", בדומה לציוריו של מרדכי לבנון, שאיתו היה מיודד.

בתערוכתו בבית האמנים בירושלים ב-1994, ציוריו ביטאו את הקונפליקט שבין הקיים והאבולוציה. בארבע השנים הבאות הציג רקיע שלוש תערוכות חשובות במוזיאון היהודי בווינה.

ממִפנה שנות האלפיים, כשרקיע היה בשנות השבעים לחייו, הוא היה מוכן לטבילה בעולם שכולו אותיות טהורות, ללא שום דימויים מלווים. מרבית ציורים אלו הם מונוכרומטיים כשהאותיות אינן מחוברות למילים במכוון, אף על פי שמדי פעם הן מצטרפות כמו-באקראי למילים כגון "כבוד" או "מרסל" (מנדלסון). רקיע של שנות האלפיים קרוב ליהדות-קבלה כפי שלא התקרב מעולם ומבחינתו "האות היא סימבול".

דווקא ברגעי שיא אלו ביצירתו, נחלשה ידו של רקיע כתוצאה ממחלת הפרקינסון שתקפה אותו. חוסר השליטה המלא במכחול, הפך את ציורי האותיות לקווי-צבע זורמים בזרימה קליגרפית. ציורים אלו קרובים להפשטה אקספרסיוניסטית ברוח ג'קסון פולוק.

ספרים שאייר רקיע:

• "אושר עצוב", אמילי דיקנסון, הוצאת עקד, 1965
• "שקר?" סיפורים לגדולים, מרים ילן שטקליס, עקד, 1966
• "האור הגנוז", מרטין בובר, המחלקה לחינוך ותרבות בגולה של ההסתדרות הציונית העולמית, ירושלים, 1984
• "האותיות וסודותיהן", ד"ר ש.ז. כהנא, פורטנוי, ירושלים, 1984

רקיע התגורר בשכונת רחביה בירושלים והיה נשוי ללאה, השניים היו חברים בקהילת הר-אל של התנועה ליהדות מתקדמת.

דוד רקיע נפטר ב-22 בדצמבר 2012.

ב 10.2021 ראש העיר ירושלים מר משה ליאון חנך בעיר כיכר ע"ש דוד רקיע ברחוב שלומציון המלכה. הכיכר נמצאת בסמוך

למקום בו התגורר לאחר עלייתו ארצה בשנת 1938.

לקריאה נוספת

• גדעון עפרת, "דוד רקיע, אותות", הוצאת ארט פלוס, ירושלים
• גליה בראור וגדעון עפרת, "60 שנות אמנות בישראל, העשור הראשון: הגמוניה וריבוי"
• ד"ר מרסל מנדלסון, "David Rakia"

קישורים חיצוניים

מדיה וקבצים בנושא דוד רקיע בוויקישיתוף

• הספד בכתב העת ערב רב, 23 בדצמבר 2012
• קובי פינקלר, בימים אלו נחנכת רחבה במרכז ירושלים ע"ש האמן דוד רקיע, באתר ערוץ 7, 2221 באוקטובר 2021