רצח המהנדס פיאטלי
רצח המהנדס פיאטלי הוא פרשת רצח משנת 1957 שהסעירה את ישראל, ובה נרצח מהנדס בשם פִידיָה פִּיאָטֶלי בעת ניסיון שוד בקולנוע "צפון" בתל אביב.
הקורבן[עריכת קוד מקור | עריכה]
ד"ר פידיה יעקב פיאטלי (Fidia Piattelli) נולד בשנת 1907 באיטליה. הוא היה מהנדס תעופה שעבד במפעלי מטוסים באיטליה הפאשיסטית. בשנת 1938 נאלץ לעזוב את עבודתו בגין חוקי הגזע, ובשנת 1940 נאסר אך שוחרר בסיוע אשתו הַיינקֶה פיאטלי (Heinke Piattelli), גרמנייה פרוטסטנטית, ובהשפעת ידידים רמי מעלה. הוא שרד את השואה, ובשנת 1945 עלה לארץ ישראל עם אשתו. בני הזוג היו חשוכי ילדים.
בשנת 1946 ייסד פיאטלי, בשיתוף עם תעשיינים אחדים וקלוב התעופה, חברה בשם "מעוף", שמטרתה הייתה לייצר דאון תוצרת ישראל. הביצוע התעכב, ובינתיים עסק פיאטלי בשיפוץ דאוני הקלוב. באביב 1948, לקראת קום המדינה, הצליח ליצור דאון זעיר בשם "תינוק".[1] במלחמת העצמאות שירת בחיל האוויר כראש מחלקת ההנדסה של החיל. בשנת 1952 עבר לעבוד באגף למחקר ותכנון של משרד הביטחון, ובשנת 1957 נתמנה למהנדס הראשי ב"מכון הבדק" (לימים התעשייה האווירית). בשנת 1951 נמנה ד"ר פיאטלי עם מייסדי "אגודה למדעי התעופה בישראל" (שהתגלגלה לימים לאגודה למדעי התעופה והחלל בישראל).
הרצח[עריכת קוד מקור | עריכה]
ב-21 באוגוסט 1957, בשעות הערב, בזמן שהמתין לחזרתה של אשתו מרומא, יצא פיאטלי לצפות בסרטו של רובר ברסון "הנידון למוות ברח" (אנ') ב"קולנוע צפון" ברחוב לואי מרשל בצפון החדש של תל אביב.[2]
בעומדו בין הקהל בתור לקופת בית הקולנוע, אירע בקולנוע שוד מזוין; השודד, שניסה לפלס לעצמו דרך מילוט, ירה באקדח ללא הבחנה אל תוך הקהל. פיאטלי נפגע ונפצע אנושות והועבר לבית החולים הדסה, נותח על ידי ד"ר אריה אלוטין ועוזרו ד"ר מנדל סטבורובסקי, אך לאחר מספר ימים מת מפצעיו. השודד-הרוצח הצליח להימלט ועקבותיו לא נודעו. תוך כדי חקירת הרצח פרסמה משטרת ישראל קלסתרון של החשוד, שצויר על פי תיאוריהם של עדי ראייה. התמונה פורסמה בעיתונות, ואף על פי שבדיעבד התברר כי הדיוקן דומה לדמותו של הרוצח, האיש לא זוהה.
הרוצח[עריכת קוד מקור | עריכה]
הרוצח נתפס באקראי, לאחר תגרה בין שני צעירים בבית קפה בבני ברק, שאחד מהם התלונן במשטרה כי ליריבו יש נשק והוא חושש מנקמתו. המשטרה, שהגיעה לביתו של היריב, גילתה בו חמישה אקדחים שנשדדו מחנות נשק בתל אביב. בחקירתו גילה האיש את שמות שותפיו לפשע, ובהם צעיר בשם רפאל בליץ, שכונה "טומי". בחיפוש בחדרו של בליץ ב-1 בספטמבר 1958 נמצא אקדח, שבבדיקה בליסטית זוהה ככלי הרצח. לאחר חקירה, ב-8 בספטמבר הודה בליץ ברצח.[3] בליץ היה צעיר בן 23, שעלה לישראל מהולנד, בה חווה כילד את אימי השואה, ובישראל התדרדר לפשע.
המשפט[עריכת קוד מקור | עריכה]
משפטו של בליץ נפתח בבית המשפט המחוזי בתל אביב ב-5 בנובמבר 1958 בפני הרכב של שלושה שופטים. בתחילת הדיון חזר בו בליץ מהודאתו במשטרה, אך בהמשך, לאחר שמיעת העדויות, שב והודה. ב-2 בינואר 1959 הרשיע בית המשפט ברוב דעות את בליץ וגזר עליו מאסר עולם.[4] בליץ נכלא לריצוי עונשו בכלא רמלה (לימים בית סוהר איילון).
בליץ הגיש ערעור לבית המשפט העליון על פסק דינו של בית המשפט המחוזי. ב-24 בפברואר 1960 דחה בית המשפט את הערעור, מפי השופט משה זילברג, שפסק כי אף אם לא התכוון בליץ להרוג דווקא את ד"ר פיאטלי, הרי גילה פזיזות פושעת ואי-אכפתיות לגבי התוצאה הקטלנית, שיש בהן כדי להרשיע את הנאשם ברצח.
סוב יודיצה[עריכת קוד מקור | עריכה]
פרשת רצח פיאטלי הביאה למקרה הראשון בישראל שבו נדונה הפרה של סוב יודיצה בפני בית המשפט העליון. כתב העיתון ידיעות אחרונות רם אורן וכתב העיתון מעריב שאול הון פרסמו כתבות על המשפט, שבהן נאמר שהנאשם הודה באשמה והביע חרטה על הרצח, אך בבית המשפט לפני תחילת המשפט הוא טען אחרת.[5] עורך מעריב והכתב הורשעו על ידי בית המשפט המחוזי בהפרת איסור הסוב יודיצה, ובית המשפט העליון דחה את ערעורם וקבע שלא יאפשר לעיתונות להתערב במשפטים.[6][7]
הבריחה לסוריה[עריכת קוד מקור | עריכה]
ב-6 במאי 1961 בשעות הערב הוקרן בפני האסירים בכלא רמלה סרט הקולנוע "בָּאבֵּט יוצאת למלחמה" (אנ'), בכיכובה של בריז'יט בארדו. בין האסירים שצפו בסרט היו בליץ, וכן נחמן פרקש – אלוף איגרוף לשעבר שהפך לעבריין, ולו היסטוריה של בריחות מידי המשטרה (לימים קיבל את הכינוי "אלוף הבריחות").
בלבו של בליץ צץ רעיון לנצל את תשומת הלב הכללית בכלא שהופנתה לצפייה בסרט ולהימלט. הוא גרר את פרקש להצטרף אליו מאחר שנזקק להגנתו של הגברתן למקרה של התנגדות לבריחה. בשעה 21:30 טיפסו בליץ ופרקש על חומות הכלא ונמלטו. הם תפסו טרמפ עם מכונית חולפת, ולאחר מכן גנבו אופנוע עם "סירה"; פרקש נהג בו, ובליץ ישב בסירה. אחרי שהתעכבו בחולון, החליפו בגדים והצטיידו בכסף, יצאו לכיוון תל אביב. באותו לילה נערך בחולון משחק כדורסל בין קבוצת הפועל תל אביב לבין א.ס.ק. ריגה ובסביבה היו משמרות מוגברות של שוטרים. עם קבלת ההודעה על בריחתם הציבו השוטרים מחסומים; האופנוע עלה על מחסום מסמרים והתהפך. פרקש, שנפצע בהתהפכות, נתפס, ובליץ הצליח להימלט. במשך כל שעות הלילה המשיכו אנשי המשטרה בחיפושים באזור. שוטרי משמר הגבול הצטרפו למצוד הנרחב, מחשש שבליץ ינסה לעבור את הגבול אל אחת ממדינות ערב, והחיפושים הורחבו גם לאזור הצפון.
בליל שבת, 26 במאי 1961, חדר בליץ לבית הילדים של תלמידי כיתה ד' בקיבוץ יגור. הוא הוציא את הנורות, נעל את הדלת מבפנים, ואיים על הילדים שאם יצעקו יכה אותם. הוא פינה ממיטתה את אחת הילדות, דרש ממנה לשבת על החלון ולהזהיר אותו אם מישהו מתקרב, ובינתיים נכנס לאחת המיטות וישן שעות אחדות. בשעה ארבע בבוקר הסתלק. בפני אנשי המשטרה שהגיעו למקום זיהו הילדים את תמונתו של בליץ.[8]
ב-29 במאי הגיע בליץ עד לגבול הסורי, והצליח לחצותו. כעבור זמן קצר נתפס על ידי כוחות הצבא הסוריים ונחקר על ידיהם.[9] בלילה שבין 31 באוגוסט ל-1 בספטמבר 1961, החזירו אותו הסורים לשטח ישראל; ההחזרה בוצעה בצורה בלתי רשמית, ללא תיאום עם ועדת שביתת הנשק ובלי תיווך של אנשי או"ם. בליץ חצה את הירדן ועשה את דרכו לכיוון כביש טבריה–מטולה. הוא ניסה ללכוד לבית משפחה דרוזית, נלכד על ידי בעלת הבית שחמלה עליו והניחה לו להתרחץ והכינה לו ארוחה ואף איפשרה לו לישון. לפנות בוקר התעורר בליץ ונמלט מן הבית. הוא עורר את חשדם של אזרחים שעברו במקום, וכשביקשו ממנו לעצור ניסה לברוח, אך הם דלקו אחריו, תפסו אותו והביאו אותו למשטרת טבריה, והוא הוחזר לכלא. המשפחה הדרוזית שלכדה אותו זכתה בפרס שהיה על ראשו של בליץ: 5,000 לירות ישראליות[10]
השיקום, השחרור והחזרה לפשע[עריכת קוד מקור | עריכה]
לאחר החזרתו לכלא חזר בליץ לשגרת חיי אסיר ולא ניסה יותר לברוח. בשהותו בכלא כתב לקסיקון לסלנג עבריינים.[11] בהמשך חל מפנה בחייו; היינקה פיאטלי, אלמנתו של הנרצח, שאימצה לעצמה השקפה בודהיסטית, הגיעה לכלא לפגישה עמו, היא נטלה את בליץ תחת חסותה, ביקרה אצלו בקביעות ולימדה אותו מוזיקה. היה זה מקרה נדיר של אישה שבעלה נרצח במהלך שוד והיא הצליחה לגייס את כל החמלה למען האסיר, רוצח בעלה.[12]
ב-7 בספטמבר 1967 עמד בליץ במרכזה של תוכנית רדיו בת שעה בשם "חוגה: יומו של אסיר",[13] ובה ריאיון עימו. התוכנית זכתה לתהודה ואף זיכתה את עורכיה, שבתי טבת ואשת "קול ישראל" ורדה קלג (איתי), בפרס איטליה לתוכניות רדיו דוקומנטריות. בשנת 1969, בעודו במאסר, נשא לאישה את אהובה מרגולין, שאותה הכיר בעקבות התוכנית על חייו ב"קול ישראל".[14]
בליץ שוחרר מן הכלא באוגוסט 1973, הוא בחר לעסוק בהוראת מוזיקה ונולדו לו שתי בנות. מצבו הכלכלי היה עגום, הוא הורשע במעשים מגונים בכמה מתלמידותיו למוזיקה, נשפט ונכלא לכמה שנים. הוא השתחרר בשנת 1995 ונפטר בשנת 2001.
הנצחת זכרו של פיאטלי[עריכת קוד מקור | עריכה]
זכרו של ד"ר פיאטלי הונצח בספר "ברום שחקים", בעריכתם של ד"ר דוד אביר וסא"ל גרשון ריבלין, הכולל אוסף מאמרים על התפתחות התעופה בישראל ועל בעיות תעופה, וכן סקירה על פרשת חייו ופועלו של ד"ר פיאטלי.
הסרט התיעודי "רצח בקולנוע צפון" (2020)[עריכת קוד מקור | עריכה]
בשנת 2020 התפרסם הסרט התיעודי "רצח בקולנוע צפון" בבימויו של אבידע ליבני; יוזם הסרט, ששימש כיוצר ומפיק שותף, הוא ירון לונדון. הסרט הוקרן לראשונה בפסטיבל דוקאביב (ספטמבר 2020), ולאחר מכן בטלוויזיה בערוץ כאן 11 ב-14 באוקטובר 2020.[15]
לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]
- דוד אביר וגרשון ריבלין (עורכים), ברום שחקים, מאסף לענייני תעופה לזכרו של פ"י פיאטלי, הוצאת מערכות, 1960
- נתן דונביץ', נאשמים - דרמות מבית המשפט, הוצאת זמורה ביתן, 2000
- ירון לונדון, "רצח בקולנוע צפון", ידיעות אחרונות, 16 באפריל 2003
קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]
- תמונתו של המהנדס פיאטלי באתר האגודה למדעי התעופה והחלל בישראל
- המהנדס פיאטלי ליד "התינוק" (משמאל) באתר האגודה למדעי התעופה והחלל בישראל
- כך נפצע המהנדס פיאטלי, מעריב, 22 באוגוסט 1957
- דב גולדשטיין, רפאל בליץ רוצה לברוח מ"טומי", מעריב, 16 בפברואר 1962
קול ישראל - אוצרות הארכיון, באתר כאן – תאגיד השידור הישראלי – תוכנית הרדיו "חוגה: יומו של אסיר", בעריכת שבתי טבת וורדה קלג (איתי), קול ישראל, 7 בספטמבר 1967
רצח בקולנוע צפון, סרטון באתר יוטיוב – סרטו התיעודי של אבידע לבני (2020), כאן דוקו
הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]
- ^ "תינוק" נולד ל"אוירון", דבר, 27 בפברואר 1948
- ^ דני רכט, קולנוע צפון, באתר האנציקלופדיה העירונית "תל.אביב.פדיה"
- ^ רפאל בליץ הודה ברצח פיאטלי, דבר, 8 בספטמבר 1958, המשך.
- ^ רפאל בליץ למאסר עולם, דבר, 13 בינואר 1959.
- ^ שאול הון, "לא מודה", מעריב, 6 בנובמבר 1958.
- ^ ע"פ 126/62 - אריה דיסנצ'יק ושאול הון נ' היועץ המשפטי . פ"ד יז(1), 169
- ^ בתי המשפט לא יסבלו התערבות העיתונות במשפט תלוי ועומד, דבר, 21 בפברואר 1963.
- ^ משה ויניצקי, "בליץ לן בליל־שבת בחדר הילדים ביגור", מעריב, 29 במאי 1961
- ^ רפאל בליץ נמצא בסוריה, הצופה, 3 ביולי 1961
- ^ דרוזים מכפר-נחום תפסו את בליץ ששולח על ידי הסורים, דבר, 3 בספטמבר 1961. ראו גם ספר האירועים הבולטים בין השנים 1948–1973, חלק א' (ירושלים 1998), עורך נצ"מ אלי הוד, 1961: בריחת רפאל בליץ ונחמן פרקש מכלא רמלה ותפיסתם, עמ' 251–253.
- ^ רוביק רוזנטל, הזירה הלשונית: מילון הפשע של רפי בליץ, nrg, 13 באוגוסט 2009.
- ^ אלמנתו של פיאטלי התאבדה באגם בבוואריה בשנת 1977. ראו קרן פייט, סיפורי דהרמה (5): אתה רצחת את בעלי, בוא ואלמד אותך מוזיקה, באתר "רשימות".
- ^ להאזנה: קול ישראל - אוצרות הארכיון, באתר כאן – תאגיד השידור הישראלי.
- ^ רפאל בליץ התארש, הצופה, 15 בפברואר 1968; רפאל בליץ נשא אשה, דבר, 4 בפברואר 1969. בחתונה נכחה היינקה, אלמנתו של פיאטלי.
- ^ ראו רצח בקולנוע צפון באתר דוקאביב;
שני ליטמן, הרצח שנחרט בזיכרון כאחד הפשעים המיתולוגיים בתולדות תל אביב, באתר הארץ, 14 באוקטובר 2020; אורי קליין, הרצח טלטל אותי בילדותי. כך גם הסרט עליו כעת, באתר הארץ, 14 באוקטובר 2020; סמדר שילוני, "רצח בקולנוע צפון": דוקו-פשע שלא מבקש לזעזע - אלא לעורר מחשבה, באתר ynet, 15 באוקטובר 2020; נדב מנוחין, הרצח הזה הכניס לסחרור את כל המדינה, אבל סוף הסיפור מופרע עוד יותר, באתר וואלה!, 15 באוקטובר 2020; ירון טן-ברינק, עבר זמננו: "רצח בקולנוע צפון" הוא מסע לשורשי הטירוף הישראלי, באתר "Time Out ישראל", 18 באוקטובר 2020.
