אגן המכרות בנור-פה דה קאלה

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
אגן המכרות בנור-פה דה קאלה
Bassin minier du Nord-Pas de Calais
Flag of UNESCO.svg אתר מורשת עולמית
אגן הכרייה מכיל מגוון אדריכלי ונופי גדול
אגן הכרייה מכיל מגוון אדריכלי ונופי גדול
מדינה צרפתצרפת  צרפת
האתר הוכרז על ידי אונסק"ו כאתר מורשת עולמית תרבותי בשנת 2012, לפי קריטריונים 2, 4 ו-6
שטח האתר 3,943 הקטאר (אתר מורשת עולמית) עריכת הנתון בוויקינתונים
קואורדינטות 50°27′45″N 3°32′46″E / 50.4625°N 3.54611°E / 50.4625; 3.54611
לעריכה בוויקינתונים שמשמש מקור לחלק מהמידע בתבנית OOjs UI icon info big.svg

אגן המכרות בנור-פה דה קאלהצרפתית: Bassin minier du Nord-Pas de Calais[1]) הוא שטח בצפון צרפת, במחוזות נור ופה-דה-קאלה, אשר מאז סוף המאה השבע עשרה ועד סוף המאה העשרים, מתאפיין מבחינה כלכלית, חברתית, נופית, אקולוגית ותרבותית על ידי ניצול אינטנסיבי של כריית פחם, שנוצר בגיל הסטפניאן (אנ'). זהו החלק המערבי של מרבץ, המשתרע מעבר לגבול צרפת-בלגיה (אנ'). ב-2012 צורף האזור לרשימת אתרי המורשת העולמית של אונסק"ו כאתר המעיד על הדרך שבה יצרו ערי פועלים לדוגמה מאמצע המאה ה-19 ועד שנות ה-60 של המאה ה-20 וממחיש עוד יותר תקופה משמעותית בתולדות אירופה התעשייתית.[2]

מיקום[עריכת קוד מקור | עריכה]

אגן הכרייה משתרע על פני 1,200 קילומטרים במחוזות נור ופה-דה-קאלה, או 9.5% משטח הפנים של האזור הצרפתי לשעבר נור-פה דה קאלה (כיום, חלק מאו-דה-פראנס). התגוררו בו 1.2 מיליון תושבים בסוף שנות השמונים של המאה ה-20, או 31% מאוכלוסיית האזור. מאה אלף קילומטר של מנהרות, כלומר יותר מפעמיים היקף כדור הארץ ושמונה מאות שמונים וחמישה פירים נחפרו בשלוש מאות שנות היסטוריה.

מרבצי הפחם הקרובים ביותר הם אגן הפחם של בולונה (Bassin minier du Boulonnais) ממערב, אגן הפחם הבלגי (Mines de charbon de Belgique) מצפון-מזרח (המשך ישיר של אגן הכרייה), אגן הפחם לורן (Bassin houiller lorrain) והמשכו, חבל הסאר בגרמניה מדרום-מזרח וכן אגני הפחם ליטרי (Houillères de Littry) ולה פלסי-לסטל (Le Plessis-Lastelle) מדרום-מערב.

גאולוגיה[עריכת קוד מקור | עריכה]

זהו החלק המערבי של מרבץ המשתרע מעבר לגבול צרפת-בלגיה (אנ'). לאורך הנהר סמברה (אנ') והמחשופים באזור בורינאז' (אנ') בבלגיה.

בתור הקרבון היה אזור זה מכוסה בים, שבו נוצרו משקעים תוך כדי פעילות געשית. בסוף תקופה זו, בגיל הסטפניאן (אנ'), המתוארך בין השנים 299–307 למ"ש, מתחילה היווצרותו של אגן הפחם עם משקעים בנהרות ובאגמים.

היסטוריה[עריכת קוד מקור | עריכה]

מחשופי פחם התגלו לראשונה בחבל בולונה (Boulonnais, חבל הארץ על החוף הצפון-מזרחי של צרפת), שמצפון לאגן הכרייה, בסביבות 1660. בעקבות חיפושים נרחבים התגלה ב-3 בפברואר 1720 עורק הפחם הראשון באגן הכרייה נור-פה-דה-קאלה במכרה ז'אן קולאר (Fosse Jeanne Colard). ב-24 ביוני 1734 התגלתה פחם ספוג בנפט במכרה פאבה (Fosse du Pavé) בשטח הקומונה אנזן (אנ'). לאחר כמה ניסיונות הוקמה חברת מכרות אנזן (Compagnie des mines d'Anzin) ב-19 בנובמבר 1757 וגדלה במהירות. במקביל, קמו חברות חיפושי פחם לאורך המאה השמונה עשרה. תחילת המאה התשע עשרה התאפיינה בהתפתחות טכנולוגית (מנוע קיטור וניקוז מים מהמכרות). המאפיין הבולט של שנות ה-30 של המאה ה-19 ותחילת שנות הארבעים היה המהפכה התעשייתית, לתעשיות החדשות היה צורך עצום בפחם, בעטיו החלה תקופה של מחירי פחם גבוהים בצפון והקמת מספר רב של חברות פחם. כתוצאה מכך, התפתח אגן הכרייה באופן אקספוננציאלי. נפתחו בורות כרייה רבים, ערמות הסיגים הלכו וגבהו והופיעו בתי המגורים האופייניים המכונים קורון (אנ'). גידול זה התרחש לאורך המחצית השנייה של המאה התשע עשרה ובעשור הראשון של המאה ה-20. שנת 1906 עמדה בסימן אסון מכרה קורייר (אנ') שהתרחש ב-10 במרץ שגרם למותם של 1,099 בני אדם. בעטיו התחוללו שביתות ארוכות ובטיחות המכרות שופרה.

אזור הכרייה נפגע קשות במלחמת העולם הראשונה והשיקום נמשך עד אמצע שנות ה-20 של המאה העשרים. תקופה זו התאפיינה בהגעתם של פולנים ואיטלקים, אף שהגיעו גם בני לאומים אחרים. תחילת שנות השלושים התאפיינה בהשפעות המשבר הכלכלי של 1929. במהלך מלחמת העולם השנייה היה אזור הכרייה אחד האזורים הראשונים שנכבשו על ידי גרמניה הנאצית. הכורים התנגדו לכובש על ידי האטת ייצור וחבלה. יותר משני שלישים מהכורים באגן פתחו בשביתה ביוני 1941.

חברות הפחם הולאמו ב-17 במאי 1946 עם הקמתה של חברת "מכרות הפחם של צרפת" (Charbonnages de France) שיישמה תוכנית מודרניזציה נרחבת עם ריכוז הכרייה כדי לשפר את מצבה הכלכלי של צרפת. המיתון החל בראשית שנות השישים והמכרות נסגרו בהדרגה. שביתות רבות פרצו באזור הכרייה. "מרכז הכרייה ההיסטורי של לוורד" (Centre historique minier de Lewarde) נפתח לקהל בשנת 1984. גוש הפחם האחרון הועלה במשמרת השנייה מפיר הכרייה מספר 9 של דרוז'ה (Fosse n° 9 - 9 bis des mines de Dourges) ב-21 בדצמבר 1990.

אם שנות ה-90 התאפיינו ברצון למחוק את כל עקבות העבר, התאפיינו השנים הראשונות של המאה ה-21 במודעות לערך המורשת הבנויה והטבעית. שרידים רבים סווגו או נרשמו כמונומנטים היסטוריים בשנים 2009 ו-2010. ביום שבת 30 ביוני 2012 נרשמו 353 אלמנטים הפרוסים על פני 109 אתרים כאתר מורשת עולמית על ידי אונסק"ו.

אתר המורשת העולמית[עריכת קוד מקור | עריכה]

כאמור מכיל אתר המורשת העולמית 353 אלמנטים הפרוסים על פני 109 אתרים בשטח של 1,200 קילומטרים רבועים. השטח הכולל של האתרים הפרטניים עצמם הוא 39,430 דונם המוקפים באזור חיץ בשטח כולל של 188,040 דונם.[2] האלמנטים כוללים: פירי כרייה (העתיקים שבהם מתוארכים לשנת 1850) ותשתיות מעליות, ערמות סיגים (חלקן משתרעות על 900 דונם וגובהן 140 מטרים), תשתיות שינוע פחם, תחנות רכבת, אחוזות עובדים וכפרי כרייה כולל בתי ספר, מבני דת, מבני בריאות וקהילה, שטחי חברות, בתי בעלים ומנהלים, בתי עירייה ועוד.

קטע וידאו של נסיעה לאורך קורון בעיירה גוסנאי
  • בתי מגורים:
    • קורון – בתחילת המאה ה-19 ככל שהמכרות התפתחו יותר ויותר, היו החברות חייבות לדאוג למגורים של יותר ויותר משפחות של כורים. הפתרון היה הקמת כפרים סמוך למכרה מבתי לבנים בני שתי קומות בעלי קירות משותפים שהשתרעו לעיתים לאורך של יותר מ-170 מטרים המכונים קורון (אנ'). בכל בית היו שירותים והייתה צמודה חלקת גן, כשלקבוצת בתים הייתה מאפייה ובאר משותפים. חלקם נשמרו ושוחזרו.
    • בתים דו-משפחתיים – בתחילת המאה ה-20 החלו החברות לבנות בתים דו-משפחתיים. משנת 1905 עד 1914 התפתחו ערים גדולות עם יותר משש מאות דירות ואלפיים תושבים. הם היו בדרך כלל רחוקים ממרכזי העיירות של הקומונות, וכתוצאה מכך נבנתה גם כנסייה, פעוטון, בית ספר לבנות ובית ספר לבנים, אפילו בית מרקחת. בערים מסוימות הוקמו אפילו מרפאה לתינוקות, אצטדיון, ובית ספר לעקרות בית.
    • ערי גנים - בשנת 1898 פרסם מתכנן הערים האנגלי אבנעזר הווארד מסה על אדריכלות ותכנון ערים בשם "עיר-הגנים של המחר" (Garden-city of tomorrow), הרעיון היה אז להתקרב לטבע, במיוחד על ידי בניית כבישים מפותלים, באמצע צמחייה, ליד גן אנגלי. ז'ורז' בנואה לוי (Georges Benoit-Levy‏ 1880–1971) חידש את המושג הזה בשנת 1904, אך בהבדל גדול הוא האמין כי אין לבנות ערי גנים אלו סביב ערים, אלא סביב מפעלים, וכי על היצרנים לממן ולבנות אותן בעצמם. הוא פנה למנהלי חברות הכרייה, וחברת המכרות "Compagnie des mines de Dourges" בנתה כמה ערים בעקבות מודל זה בשנת 1909, באנן-בומון (אנ'). חברת המכרות "Compagnie des mines de Béthune" הקימה את Cité des Jardins (עיר הגנים) בשנת 1911 בגרנאי (אנ').
מונטאז' של ערמות סיגים מסוגים שונים
  • ערמות סיגים – בשנות ה-60 וה-70 של המאה ה-20 נערכו סקרים לזיהוי כל ערמות הסיגים באגן ומוספרו 339 ערמות, שלכולן (חוץ מערמה מספר 254) יש שם. בהתאם לתקופה, לאופי הקרקע, לחברות או לגורמים אחרים כמו מחיר הקרקע, יש מגוון גדול של ערמות סיגים וצורותיהן. שלושת הסוגים הראשונים של ערמות סיגים מהווה את רוב הערמות:
    • ערמות שטוחות – ערמות אלו נוצרו בעיקר בין המאה ה-17 למאה ה-19 כשלא היו משאבים מכניים להקמתן. אורכי ערמות הסיגים הללו ממאה ועד שלוש מאות מטרים, גובהן עשרה עד שלושים מטר, ונפחן אינו עולה על מיליון מטרים מעוקבים. המשטח העליון שלהם אינו סדיר, כי הן נבנו על ידי התהפכות של קרונות שנמשכו על ידי סוסים.
    • ערמות חרוטיות – האבולוציה של שיטות הכרייה הובילה לעלייה גדולה יותר ויותר בכמות הסיגים, במקביל, טכניקות הבנייה מתפתחות. בניית חרוט בגובה מאה מטר וקוטר בסיס ממאה עד מאתיים מטר יכולה לאחסן בין מיליון לשלושה מיליון מטרים מעוקבים. בנוסף למהירות גבוהה יותר של הערמת הסיגים, רכישת קרקעות פחות חשובה ולכן פחות יקרה במישורים החקלאיים.
    • ערמות סיגים מודרניות - לאחר ההלאמה, קובצו יחד חלק מהפירים במטרה לייעל את עלויות הייצור. ערמות גדולות אלה משתרעות על שטח המשתנה סביב אלף דונם ויכולות להכיל נפחים של עשרים מיליון מטרים מעוקבים. לערמות סיגים אלה נוספו אגני שקיעה.
ההחלטה מה לעשות עם ערמות סיגים אלו תלויה בתכולתם. חלקן ינוצלו בשל נוכחות תוצרי פחם או חומרים בעלי ערך כלכלי, השאר ישתמרו, בין אם בגלל שימור הצמחייה ובעלי החיים המשתמשים בהן או בשל העניין התרבותי או הנופי.
  • מגדלים מעל פירים – האתר כולל 25 מגדלי מתכת (headframes) מעל פירי הכרייה.

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ כך כותבים את השם באתר אונסק"ו. השם המדויק צריך להיות Bassin minier du Nord-Pas-de-Calais
  2. ^ 1 2 Nord-Pas de Calais Mining Basin