מפעלי המלח בסאלן-לה-בן

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
מפעלי המלח בסאלן-לה-בן
Salines de Salins-les-Bains
מפעלי המלח בסאלן-לה-בן
מפעלי המלח בסאלן-לה-בן
Flag of UNESCO.svg אתר מורשת עולמית
האתר הוכרז על ידי אונסק"ו כאתר מורשת עולמית תרבותי בשנת 1982, לפי קריטריונים 1, 2 ו-4
שטח האתר 105 דונם
שטח אזור החיץ 7,978 דונם
חלק מתוך From the Great Saltworks of Salins-les-Bains to the Royal Saltworks of Arc-et-Senans, the Production of Open-pan Salt עריכת הנתון בוויקינתונים
הערות מפעלי המלח בסאלן-לה-בן הם הרחבה מ-2009 של אתר המורשת העולמית מפעלי המלח המלכותיים בארק-א-סנאן
מידע כללי
סוג saltworks עריכת הנתון בוויקינתונים
מיקום סאלין-לה-בן עריכת הנתון בוויקינתונים
מדינה צרפתצרפת  צרפת
בעלים commune of Salins-les-Bains עריכת הנתון בוויקינתונים
מידות
שטח 1.91 הקטאר עריכת הנתון בוויקינתונים
קואורדינטות 46°56′15″N 5°52′34″E / 46.937576°N 5.876096°E / 46.937576; 5.876096
לעריכה בוויקינתונים שמשמש מקור לחלק מהמידע בתבנית OOjs UI icon info big.svg
בית המנהל

מפעלי המלח בסאלן-לה-בןצרפתית: Salines de Salins-les-Bains) הם מתחם של מבנים היסטוריים, שבהם הפיקו מלח בישול, בשטחה של הקומונה סאלן-לה-בן (אנ') במחוז ז'ורה בחבל בורגון-פראנש-קונטה במזרח צרפת. בשנת 2009 נוספו המפעלים לרשימת אתרי המורשת העולמית של אונסק"ו, כהרחבה לאתר מפעלי המלח המלכותיים בארק-א-סנאן מ-1982.[1]

המתחם הגדול היה עיר בפני עצמה בתוך העיר סאלן-לה-בן, כולל חומת עיר, בנייני מגורים, מנהל ומשפט עצמאיים, וכנסייה משלה. הוא שכן בין הרובע הצפוני של בורג-דאסו (Bourg-Dessous) עם כנסיית סן מוריס והרובע הדרומי עם כנסיית סן אנטואל.

היסטוריה[עריכת קוד מקור | עריכה]

האזור העירוני כבר היה מיושב בתקופות הקלטיות. היו ביצורים על ההרים. תושבי היישוב חיו ממסחר עם גאליה הפנימית ואיטליה ומההכנסה מייצור המלח. ככל הנראה היה מספר התושבים גדול, ישנם חוקרים הרואים בסאלן-לה-בן את האופידום הגאלי אלסיה (אנ'), שתואר על ידי יוליוס קיסר, בו הובסו הכוחות הגאליים בהנהגת ורקינגטוריקס על ידי הרומאים במסגרת מלחמת גאליה. לאחר מכן, האזור הפך לחלק מהאימפריה הרומית, כחלק מהפרובינקיה הרומית גרמאניה סופריור שבירתה מוגונטיאקום. הניצול של המעיינות המלוחים נמשך תחת השלטון הרומי. בשנת 523 הוזכר היישוב לראשונה בשם סלינריום (Salinarum) ותעשיית המלח הוזכרה לראשונה במסמך.

בסביבות שנת 1000 היו לעיירה של ימינו שני בעלים: החלק הצפוני שייך לרוזן בורגון, החלק הדרומי של העיר עם מפעלי המלח שייך לסיר דה סלאן (Sire de Salins). במאה ה -13 אחד מאצילים אלה, ז'אן דה שאלון (Jean de Chalon), הסתמך על ההכנסות ממעיינות המלח לחזק את כוחו בבורגון. בשנת 1249 הוא העניק לעיירה סלאן חופש נרחב. הביצורים חוזקו, נבנו טירות להגנה על מפעלי המלח והוקמו כנסיות. סלאן הפכה למרכז הכלכלי של בורגון-פראנש-קונטה ועם 5,700 תושבים בעיר במאה ה-17 היא הייתה העיר השנייה בגודלה במדינה. היו בה יותר תושבים מדול (אנ') בירת פארנש-קונטה בתקופה זו.

שגשוג זה נמשך עד לסיפוח פראנש-קונטה על ידי ממלכת צרפת בשנת 1674. העיר איבדה את מעמדה המוביל כאשר בזאנסון הפכה לבירת המחוז. תעשיית המלח בסלאן עברה מודרניזציה והורחבה. האדריכל קלוד-ניקולה לדו (אנ') (1736–1806) בנה מפעלי מלח נוספים ביער שו (Forêt de Chaux), 21 קילומטרים מסלאן, שהפיקו מלח מתמלחת שהוזרמה מסלאן. אתרי הייצור הללו הוגנו גם על ידי ביצורים חדשים וחיל מצב. העיר סלאן קיבלה את התואר פלאס דה גר (Place de guerre, מילולית "מקום המלחמה"). בשל ההתפתחות הכלכלית, האוכלוסייה גדלה למעל 8,000 תושבים עד 1789.

כתוצאה מהמהפכה הצרפתית שפרצה באותה שנה, החלה ההידרדרות הכלכלית של סלאן אולם עם החלוקה החדשה למחוזות, קיבלה לון-לה-סונייה (Lons-le-Saunier) שמדרום שהייתה קטנה יותר את מעמד הבירה. סאלן, מקום מרוחק במחוז ז'ורה החדש, הפכה למקום מושבו של הקנטון. בשנת 1825 כל החלק הדרומי של העיר נשרף והשיקום ארך שנים.

במקביל, תעשיית המלח הניבה פחות רווחים מכיוון שניתן היה לייצר מלח בזול יותר במקומות אחרים. כמו בערי מלח אחרות, ניסו אבות העיר לשווק את תכונות הריפוי של התמלחת. סלאן פותחה לעיירת ספא, שבשנת 1857 קיבלה קשר רכבת ישיר לפריז. כשהקיץ הקץ על האימפריה הצרפתית בשנת 1871, הסתיים גם קידום הספא על ידי בני המשפחה הקיסרית.

מפעלי המלח נסגרו בשנת 1962 ומספר אורחי הספא הלך ופחת. כך שמספר התושבים צנח עד היום מתחת ל-2,600 איש.

מפעלי המלח[עריכת קוד מקור | עריכה]

מפעל המלח הוזכר לראשונה בשנת 791 במסמך ממנזר פלביני (Flavigny), אם כי באותה תקופה הוא כנראה כבר נוצל במשך מאות שנים קודם לכן. בימי הביניים, היה מלח הבישול ידוע בכינויו "זהב לבן", מכיוון שהיה מצרך חיוני ובעל ערך רב. באותה תקופה נעשה שימוש נרחב במלח לשימור מזונות כמו בשר או דגים. בייצור המלח ובמסחר בו היו רווחים עצומים. מעיינות המלח של העיירה הפכו נגישים יותר דרך מנהרות תת-קרקעיות כבר במאה ה-13. נקדחו גם בארות נוספות.

לאחר הסיפוח לצרפת במאה ה-17, הפכו מעיינות המלח ומתקניהם לרכוש מדינה. חברות שונות שכרו את המתקנים. מהמאה ה-18 ניתן היה לשאוב את התמלחת בעזרת כוח המים של נהר פוריוז (Furieuse). עד אז זה נעשה בכוח שרירים בלבד. במתקני הייצור מעל הקרקע, התבשלה התמלחת בדוודי ענק למשך 12–18 שעות עד שהמים התאדו וניתן היה ליצור מהמלח שנותר כדורים להמשך ייבוש.

אולם עם הזמן פותחו שיטות ייצור טובות וזולות יותר, כך שכבר שמפעלי המלח הפכו בלתי רווחיים. בנוסף, היה צורך בעץ כדלק להסקת הדוודים, ושהיערות סביב סלאן שנוצלו לחלוטין כבר לא יכלו לספק. חלק מההפקה הועברה לשו כבר במאה ה-18, שם ניתן היה לנצל את היער הגדול, יער שו. גם אספקת הפחם התבררה כלא כלכלית.

מצב נוכחי והגעה[עריכת קוד מקור | עריכה]

בשל מספר שריפות והריסות יזומות, מפעלי המלח הגדולים, בעבר עיר בתוך העיר, כבר לא נשמרו בשלמותם. מהביצורים עדיין ניתן לראות כמה קטעי חומה, שני מגדלים ואת השער הראשי. הבניין מכיל עדיין את בית המנהל (כיום קזינו), אולם ייצור עם דוודי מלח (מוזיאון) ובניין חוץ (מרכז מידע לתיירים). המנהרות התת-קרקעיות מהמאה ה-13 עם קשתותיהן הרומנסקיות השתמרו לחלוטין. מוצג גם הציוד הטכני כגון המשאבה, מערכת הביוב למים המלוחים (תמלחת) ומים מתוקים (להנעת המשאבה). שאר השטח הוסב לשטחים ירוקים.

סאלן-לה-בן שוכנת על כביש D 472, שחוצה את האזור העירוני. הכביש המהיר N83, המחבר את ליון עם שטרסבורג, עובר כשבעה קילומטרים מערבה. לסלאן כבר אין תחנת רכבת משלה ויש אליה קו אוטובוס של ה-SNCF. תחנת הרכבת מושר (Mouchard), שאליה מגיעה גם הרכבת המהירה, ה-TGV, נמצאת שמונה קילומטרים משם. משם ניתן להגיע לפריז תוך שעתיים.

גלריה[עריכת קוד מקור | עריכה]

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]