אהרן ילינק

אהרן ילינק
לידה	26 ביוני 1821; דרסלביצה, מוראביה, צ'כיה
פטירה	28 בדצמבר 1893 (בגיל 72); וינה, האימפריה האוסטרו-הונגרית
מדינה	האימפריה האוסטרית
מקום קבורה	בית העלמין היהודי הישן של וינה
השקפה דתית	יהדות
חתימה

הרב אהרן (אדולף) ילינק (ביידיש: יעללינעק ולעיתים יעלליניק; גרמנית: Adolf Jellinek;‏ 26 ביוני 1821 – 29 בדצמבר 1893, כ' בטבת ה'תרנ"ד^[1]), בן יצחק יהודה, היה מלומד יהודי-מוראבי, מראשי חכמת ישראל. כיהן כדרשן ליברלי בווינה. ערך את קובצי המדרשים והקבלה "בית המדרש" המאגדים למעלה ממאה מדרשים.

ביוגרפיה

אהרן ילינק נולד בעיירה דרסלביצה שבמוראביה לאביו יצחק יהודה. כנער למד בישיבה ובמקביל למד לבדו לימודי חול ושפות. בשנת 1838 עבר לפראג והיה תלמידו של שלמה יהודה ליב רפפורט (שי"ר), שבהשפעתו נפתח ללימודי חכמת ישראל. בשנת 1842 עבר ללייפציג, בה חי ופעל עד 1856. בלייפציג למד פילוסופיה ושפות שמיות באוניברסיטה ומשנת 1850 הוא נזכר בכתבים שונים בקביעות כדוקטור. בשנותיו בלייפציג החל לדרוש בבית כנסת שהיה תחת פיקוחו של הרב המחוזי זכריה פרנקל^[2] ועד מהרה התפרסם כדרשן ונואם פופולרי וכמטיף הן בענייני דת והן בענייני השעה. בשנת 1856 עבר לווינה והפך לרב-מטיף בבית הכנסת טמפלגאסה. על אף שבשנת 1892 קיבל את התואר "רב ראשי" לא קרא לעצמו מעולם "רב" אלא "מטיף" (Prediger). ב-1862 ייסד בווינה מוסד ללימודי יהדות המשלב מתודות מחקריות עם מחויבות דתית וקרא לו "בית המדרש" של ווינה. כמה מהמלומדים שהורו בבית המדרש של ילינק הפכו לימים למורים בבית המדרש לרבנים של ווינה, ה־Israelitisch-Theologische Lehranstalt, שהוקם ב-1893.

נפטר בערב שבת, כ בטבת ה'תרנ"ד, ונקבר ביום ראשון, כ"ב בטבת, בחלקה היהודית הישנה, שבבית הקברות המרכזי בווינה.^[3]

בנו, אמיל ילינק, היה איש עסקים יהודי-אוסטרי עשיר שהשתתף במרוצי מכוניות. על שם בתו מרצדס, נכדתו של אהרן ילינק, נקראת המכונית הגרמנית המפורסמת מרצדס.

ארכיונו האישי שמור בספרייה הלאומית.^[4]

דעות והשקפות

אחת ממטרות חייו של ילינק הייתה לאחד את הקהילות היהודיות ברוח של השלמה ומתינות. הוא התנגד הן לרפורמים והן לאורתודוקסיה הנוקשה. לפיכך, ניסה לשלב בדרשותיו את רוח היהדות כפי שהבין אותה עם עיקרי הנאורות וגאווה דתית שהתבססה על ידע רב ויכולת רטורית. הוא ראה ביהדות גורם מוסרי בעולם שנושא את העקרונות הנעלים של שוויון, הומניזם וחירות האדם בהם האמין.

ילינק היה ליברלי יותר מקודמו בווינה, יצחק מנהיימר. הוא לא התנגד לשימוש בעוגב לליווי התפילות, לא קרא את הנוסח הארמי של הכתובה בטקסי קידושין ולא תבע קיום טקסי חליצה. הוא אישר גיור בלי טבילה במקווה. מאידך, ההיסטוריון מיכאל מאיר תיאר אותו כרחוק מהאידיאלים הרפורמיים.^[5] ב-1846 סירב להזמנתו של אברהם גייגר להשתתף בוועידת ברסלאו, והזהיר את צבי הירש פאסל השמרן שחכך בדעתו בנידון כי "רק רדיקלים הרסניים" יתכנסו שם ושאם פאסל יגיע, הוא יהיה לבדו מבין אלה שלא יחזיקו בהלך מחשבה כזה.^[6] ילינק היה מקורב לזכריה פרנקל והושפע ממנו רבות; בכהונתו בווינה המשיך בקו השמרני מאוד שהתווה מנהיימר, אף כי היה ליברלי יותר ממנו.^[7]

ב-1871, כשהציעו גורמים בקהילה למחוק את התפילות הקוראות לחידוש עבודת הקורבנות ולקיבוץ גלויות על ידי המשיח, התנגד לכך ילינק במתינות, בעוד הרב הממונה משה גידמן עמד בראש האופוזיציה הקיצונית ואיים להתפטר. ילינק היה ידוע כבלתי-קפדן מבחינה דתית וכנראה לא שמר מצוות באדיקות. בו זמנית, תקף את הרפורמים על כך שלא כיבדו את ציוויי התלמוד וראה בו חשיבות גדולה. הוא עצמו התנגד לשימוש בתוויות זרמיות כ"רפורמי" ו"אורתודוקסי".^[2] השמרנים בעיר, הן האורתודוקסים ממש והן גידמן, היו מצויים בחיכוך מתמיד עמו. ב-1868 ערך חופה לאישה שגוירה על ידי גייגר ולא טבלה במקווה, שהרבנים עזריאל הילדסהיימר וגידמן סירבו להשיאה.^[8]

עמדותיו הנחרצות ותפקידו המרכזי כדרשן המפורסם ביותר במרכז אירופה הביאו אותו ללחום מספר מלחמות. בפברואר 1848 חבר לאחיו, הסטודנט הרמן ילינק בתמיכה במהפכת אביב העמים ואף האיץ בכל היהודים הצעירים להצטרף למהפכה כציווי דתי להגן על החירות. הרמן ילינק הוצא להורג בספטמבר אותה שנה ואהרן ילינק נאלץ למתן את דרשותיו.^[9] בשנות ה-80 של המאה ה-19 נלחם כנגד עליית האנטישמיות ונגד ההתקפות המרות של האנטישמים נגד התלמוד.

הוא האמין כי על היהודים לחיות כמיעוט בקרב האוכלוסייה הלא-יהודית, להכיר את תרבותה ולהיות פתוחים אליה, תוך גאווה והכרה בערכם התרבותי והמוסרי, מבלי להתבולל בקרב הרוב אך גם מבלי להתבדל ולהסתגר מפניו. הוא היה מתנגד חריף לחיבת ציון ולציונות.

דרשותיו מקובצות במספר כרכים (בגרמנית).

פעילות אקדמית וספרותית

ליקוט מדרשים

ערך מורחב – בית המדרש (קובצי מדרשים)

ילינק היה אספן של כתבי יד עבריים, בייחוד מדרשים וספרי סוד קדומים. בתמיכת והמרצת מורו, יום-טוב ליפמן צונץ, החל להדפיס ולהוציא מדרשים קטנים, ספרים חיצוניים ומאמרים קבליים קדומים ונדירים בקונטרסים. עבור רוב הכתבים הייתה זו הוצאתם הראשונה בדפוס. בשנות ה-50 של המאה ה-19 אוגדו הקונטרסים לשישה קבצים (כל אחד מהם נקרא "חדר") תחת השם "בית המדרש".

תלמידו המובהק אייזיק הירש וייס, המשיך בהוצאת קובצי מדרשים בגליונות כתב עת שנקרא אף הוא "בית המדרש".

חקר הקבלה

ילינק היה הראשון שחקר את הקבלה באופן מדעי. הוא ההדיר את הספר האפוקליפטי "ספר האות" של אברהם אבולעפיה, ושלל את הייחוס המקובל במחקר עד אז של ספר הזוהר לאבולעפיה.^[10] אחד מחידושיו החשובים במחקר הקבלה היה השוואת הטקסט של ספר הזוהר עם טקסטים של משה די לאון, מקובל בן המאה ה-13. הוא לא היה הראשון שהבחין בדמיון בין שני סוגי הטקסטים, אך היה הראשון שביסס את הדמיון באמצעות דוגמאות ותוך שימוש בבלשנות עברית וארמית.^[11] בימינו מייחס המחקר המודרני את כתיבת ספר הזוהר לדי לאון.

בנוסף, הוציא לאור מספר ספרים קבליים קדומים ב"גנזי חכמת הקבלה" (1853) ופרסם את מחקריו בספר Beiträge zur Geschichte d. Kabbala ("מחקרים לתולדות הקבלה" בגרמנית).

פילוסופיה יהודית

ילינק היה חוקר בתחום הפילוסופיה היהודית וההקשרים שלה הן עם מיסטיקה ותאולוגיה נוצרית (1853,Thomas von Aquino in d.jüdischen) והן ההקשרים בין הפילוסופיה היהודית למיסטיקה יהודית וקבלה (1854 ,Philosophie und Kabbala).

ביבליוגרפיה

אחת מתרומותיו הגדולות של ילינק למחקר הייתה פרסומם של עשרת ה"קונטרסים" (בשנים 1877–1884) שנעשו תוך ליקוט דייקני תוך עריכת מחקריו וההדרת כתבי היד העתיקים, אשר כוללים שמות חיבורים ואישים.

קונטרס המפרש - ביבליוגרפיה של מפרשי התלמוד
קונטרס המזכיר - שמות אנשים ומקומות הקשורים להלכות חתימת גט
קונטרס המגיד - ביבליוגרפיה של חיבורים על ספרות האגדה
קונטרס תרי"ג - ביבליוגרפיה של ספרות המצוות
קונטרס הרמב"ם - ביבליוגרפיה של חידושים ופירושים של ספר משנה תורה לרמב"ם
קונטרס הכללים - ביבליוגרפיה של חיבורים על כללי התלמוד
קונטרס ורמייזא וקהל וינה - שמות אנשים שנספו בגזירות תתנ"ו
קונטרס המפתח - ביבליוגרפיה של מפתחות ומראי-מקומות לתלמודים
קונטרס המקונן - ביבליוגרפיה של ספרי הזכרת נשמות של קהילות יהודיות אשכנזיות בימי הביניים
קונטרס המספיד - ביבליוגרפיה של הספדים

קישורים חיצוניים

מדיה וקבצים בנושא אהרן ילינק בוויקישיתוף

כתבי אהרן ילינק בפרויקט בן-יהודה

מאמר מהאנציקלופדיה היהודית (באנגלית)
משה אידל, ‏על אהרן ילינק והקבלה, פעמים 100, קיץ תשס"ד
אהרן ילינק, גנזי חכמת הקבלה, גנזי חכמת הקבלה - לקט מאמרים על הקבלה, לפסיא תרי"ג (1853), באתר היברובוקס
אהרן ילינק, Midrasch Ele Ezkerah, מדרש אלה אזכרה - גרמנית (1853), באתר היברובוקס
בית המדרש ספרו העיקרי של ילינק (רשם את שמו יעלינק), בגוגל בוקס
קונטרס המפתח - ביבליוגרפיה של מפתחות ומראי-מקומות לתלמודים, באתר של אוניברסיטת גתה בפרנקפורט
קברו של ילינק בחלקת הכבוד היהודית בבית-העלמין המרכזי של וינה
אהרן בן יצחק יהודה ילינק (1820-1893), דף שער בספרייה הלאומית
אהרן ילינק, באתר אנציקלופדיה בריטניקה (באנגלית)

הערות שוליים

^ ע"פ הכיתוב על מצבתו
^ ¹ ² Robert S. Wistrich, Die Juden Wiens im Zeitalter Kaiser Franz Josephs, Böhlau Verlag, 1999. עמ' 95-97.
^ ע"פ הכיתוב על מצבתו, והוויקיפדיה בגרמנית
^ ארכיון אהרן ילינק, בספרייה הלאומית
^ מיכאל מאיר, בין מסורת לקדמה - תולדות תנועת הרפורמה ביהדות, מרכז זלמן שזר לתולדות ישראל, ע' 222
^ Michael Miller, Rabbis and Revolution: The Jews of Moravia in the Age of Emancipation, Stanford University Press, 2010. עמ' 89-90.
^ Jaacob Katz (editor), Toward Modernity: the European Jewish Model, Transaction Publishers, 1987. עמ' 53.
^ ויסטריך, עמ' 122.
^ עמוס אילון, רקוויאם גרמני, עמ' 155, 172
^ מ. ישעיהו, מאמר כולל: ילינק אדולף (אהרן), בתוך: שמעון פדרבוש (עורך), חכמת-ישראל באירופה, ירושלים: הוצאת ראובן מס, תשכ"ה. עמ' 395-396.
^ ישעיה תשבי, משנת הזוהר, מוסד ביאליק תשל"א, כרך א' עמוד 62. מחקרו של ילינק התפרסם בגרמנית: Moses ben Shem Tov de Leon und sein Verhältnis zum Sohar, Leipzig 1851

[1] ע"פ הכיתוב על מצבתו

[א-2] ¹ ² Robert S. Wistrich, Die Juden Wiens im Zeitalter Kaiser Franz Josephs, Böhlau Verlag, 1999. עמ' 95-97.

[3] ע"פ הכיתוב על מצבתו, והוויקיפדיה בגרמנית

[4] ארכיון אהרן ילינק, בספרייה הלאומית

[5] מיכאל מאיר, בין מסורת לקדמה - תולדות תנועת הרפורמה ביהדות, מרכז זלמן שזר לתולדות ישראל, ע' 222

[6] Michael Miller, Rabbis and Revolution: The Jews of Moravia in the Age of Emancipation, Stanford University Press, 2010. עמ' 89-90.

[7] Jaacob Katz (editor), Toward Modernity: the European Jewish Model, Transaction Publishers, 1987. עמ' 53.

[8] ויסטריך, עמ' 122.

[9] עמוס אילון, רקוויאם גרמני, עמ' 155, 172

[10] מ. ישעיהו, מאמר כולל: ילינק אדולף (אהרן), בתוך: שמעון פדרבוש (עורך), חכמת-ישראל באירופה, ירושלים: הוצאת ראובן מס, תשכ"ה. עמ' 395-396.

[11] ישעיה תשבי, משנת הזוהר, מוסד ביאליק תשל"א, כרך א' עמוד 62. מחקרו של ילינק התפרסם בגרמנית: Moses ben Shem Tov de Leon und sein Verhältnis zum Sohar, Leipzig 1851

[1]

[2]

[3]

[4]

[5]

[6]

[7]

[8]

[9]

[10]

[11]