השחף

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש
סצנה מההצגה בתיאטרון מאלי, 2008

השחףרוסית: Чайка) הוא הראשון מארבעת המחזות העיקריים שכתב המחזאי הרוסי אנטון צ'כוב. השחף נכתב ב-1895 והופק ב-1896. הוא מתאר את הקונפליקטים הרומנטיים והאומנותיים בין ארבע דמויות: הסופר הידוע בוריס טריגורין, נינה התמימה, השחקנית הדועכת אירנה ארקאדינה, ובנה המחזאי הסימבולי קונסטנטין טרפליוב.

דמותו של טריגורין נחשבת לתפקיד הגברי הגדול ביותר, למרות שכמו ביתר מחזותיו המלאים של צ'כוב, "השחף" נשען על אנסמבל דמויות מגוונות ומפותחות. בניגוד למלודרמה ששלטה בתיאטרון הרוסי בן המאה ה-19. פעולות הרות גורל (ניסיון ההתאבדות של קונסטנטין) אינן נראות על הבמה. הדמויות נוטות לדבר באופן עקיף ולא להתייחס לבעיות באופן ישיר; במילים אחרות, דבריהן שופעים במה שנהוג לכנותו כסאבטקסט, [1] או טקסט שאינו נאמר בקול רם.

הצגת הבכורה של ההפקה הראשונה נחלה כישלון צורב. ורה קומיסארז'בסקאיה, שגילמה את דמותה של נינה, הייתה כה מפוחדת מתגובת הקהל, עד שהיא איבדה את קולה. [2] צ'כוב עזב את האולם ושהה בשתי המערכות האחרונות מאחורי הקלעים. כשאוהדיו כתבו לו שההפקה נהפכה אחר-כך להצלחה, הוא הניח שהם רק מנסים לרומם את רוחו. כשקונסטנטין סטניסלבסקי, איש התיאטרון הרוסי המרכזי של אותה עת, ביים את "השחף" בתיאטרון האמנותי של מוסקבה, ההצלחה הייתה מקיר לקיר. הפקת "השחף" של סטניסלבסקי נהפכה להיות אחד מהאירועים החשובים ביותר בהיסטוריה של התיאטרון הרוסי ואחת מאבני הדרך המרכזיות בהיסטוריה של התיאטרון. [3]

תהליך הכתיבה[עריכת קוד מקור | עריכה]

אנטון צ'כוב קורא את "השחף" בתיאטרון האמנותי במוסקבה, 1899; לימינו של צ'כוב יושב קונסטנטין סטניסלבסקי ואחריו אולגה קניפר, רעייתו של צ'כוב. מריה ליליאנה, רעייתו של סטניסלבסקי יושבת משמאלו של צ'כוב. בקצה הימני המרוחק של התצלום יושב וסבולוד מיירהולד. ולדימיר נמירוביץ'-דנצ'נקו עומד בקצה השמאלי של התצלום

אחרי שרכש את חוות מליחובו (Melikhovo) ב-1892, בנה צ'כוב בקתה במרכז גן הדובדבנים, שהכילה שלושה חדרים, באחד הייתה מיטה ובאחר שולחן כתיבה. באביב, כשהדובדבנים פרחו, היה נעים להתגורר בבקתה, אולם בחורף היא הייתה קבורה בשלג והיה צריך לפנות את שביל הגישה אליה שנחסם בשלג עד לגובה של אדם. צ'כוב עבר לבסוף לבקתה וכתב במכתב מאוקטובר 1895:

"אני כותב מחזה, שאסיימנו, מן-הסתם, לא לפני סוף נובמבר. אני כותבו לא בלי הנאה, אם כי חוטא הרבה לתנאי הבמה. קומדיה, שלושה תפקידים של נשים, ששה של גברים, ארבע מערכות. נוף (מראה פני אגם); הרבה דיבורים על ספרות, מעט עלילה, חמישה פודים אהבה." [4] [5]

בכך הוא הודיע על נטישת מתווה הדרמה המסורתי. הדבר ייהפך לציון דרך חשוב בתיאטרון הצ'כובי. הצהרתו של צ'כוב גם משקפת את ראייתו את המחזה כקומדיה, נקודת מבט בה יחזיק בכל מחזותיו. אחרי כישלון הצגת הבכורה, כינה אותו חברו אלכסי סובורין "נשי" והאשימו בהיותו "פחדן". צ'כוב הכחיש זאת בתקיפות, בכותבו:

"למה לשון הרע הזו ? אחרי ההצגה אכלתי ארוחת ערב עם רומאנוב. אני נותן את מילת הכבוד שלי. אחר-כך הלכתי לישון, ישנתי שנת ישרים וביום המחרת שבתי הבייתה, בלי להשמיע קול תלונה. לו הייתי פחדן הייתי רץ מעורך לעורך ומשחקן לשחקן, והייתי מתחנן בפניהם שיתחשבו בי, הייתי מתקן מתוך חשש תיקונים זניחים והייתי שוהה שבועיים-שלושה בפטרסבורג בדאגה ל"שחף" שלי - בהתרגשות, בזיעה קרה, בקינה... נהגתי בקור רוח ובהיגיון כאדם שהציע הצעה, נענה בשלילה, ולא נותר לו דבר אלא לעזוב. אכן, היוהרה שלי הייתה עוקצנית, אבל אתה יודע שהיא לא באה כרעם ביום בהיר; ציפיתי לכישלון, והייתי מוכן לו, כפי שהזהרתי אותך בגילוי לב מבעוד מועד."

הצלחתו הסופית של המחזה, הן בהצגות הבאות והן בהפקות הנוספות של התיאטרון האמנותי תחת סטניסלבסקי, עודדה את צ'כוב להישאר מחזאי והובילה להצלחה הכבירה של מחזהו הבא "הדוד וניה" ואחר-כך להמשך מפעלו הדרמטי.

הדמויות[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • בוריס אלקסייביץ' טריגורין – סופר ידוע.
  • אירנה ניקולאייבנה ארקאדינה (שם נישואיה הוא מאדאם טרפליובה) – שחקנית.
  • קונסטאנטין גאברילוביץ' טרפליוב (קוסטיה) – בנה של ארקאדינה, מחזאי, איש צעיר.
  • פיוטר ניקולאייביץ' סורין (פטרושה) – אחיה של ארקאדינה.
  • נינה מיכאיילובנה זארייצ'נאייה – נערה צעירה, בתו של בעל אחוזה עשיר.
  • איליה אפאנסייביץ' שאמרייב – סגן בגמלאות, מנהל האחוזה של סורין.
  • פולנה אנדרייבנה – אשתו של שאמרייב.
  • מאריה איליניצ'נה מאשה – בתו של שאמרייב.
  • יבגני סרגייץ' דורן – רופא.
  • סמיון סמיונוביץ' מרבידינקו – מורה.
  • יאקוב – פועל.
  • טבח – עובד באחוזתו של סורין.
  • משרתת - עובדת באחוזתו של סורין.
  • שומר - עובד באחוזתו של סורין.

העלילה[עריכת קוד מקור | עריכה]

המערכה הראשונה[עריכת קוד מקור | עריכה]

המחזה נערך באחוזה בבעלותו של סורין, עובד מדינה בכיר בגמלאות שבריאותו לקויה. הוא אחיה של השחקנית המפורסמת ארקאדינה, שזה עתה הגיעה לאחוזה עם מאהבה, הסופר טריגורין, לחופשה קצרה. סורין ואורחיו נפגשים בבמה מחוץ לביתם כדי לחזות במחזה לא שגרתי שבנה של ארקאדינה, קונסטאנטין טרפליוב, כתב וביים. ההצגה בתוך ההצגה משחקת נינה, נערה צעירה שמתגוררת באחוזה הסמוכה, המגלמת את "נשמתו של העולם" בזמן מרוחק כלשהו בעתיד. המחזה הוא ניסיונו האחרון ליצור צורה תיאטרלית חדשה, ולבנות מתח סימבולי. ארקאדינה לועגת למחזה, שלדעתה הוא מגוחך ובלתי מובן; ההצגה מסתיימת כשקונסטנטין עוזב את המקום כשהוא חש מושפל. המערכה הראשונה משתיתה את המשולשים הרומנטיים השונים של המחזה. המורה מרבידינקו מאוהב במאשה, בתו של מנהל האחוזה. מאשה מאוהבת בקונסטנטין, שמאוהב בנינה, שאינה נענית לחיזוריו. כשמאשה מספרת לרופא הקשיש דורן אודות כיסופיה, הוא מאשים ללא הועיל את האגם ברגשותיהם הרומנטיים של כל הנוכחים. ארקאדינה אינה מודאגת במיוחד לגבי בנה, שלא מצא את דרכו בעולם. חלק מהנוכחים שמים ללעג את המחזה של טרפליוב, פרט לדורן הרופא שמהלל אותו.

המערכה השנייה[עריכת קוד מקור | עריכה]

המערכה השנייה מתרחשת אחר הצהריים מחוץ לאחוזה, כעבור מספר ימים. אחרי שהיא נזכרת בימים מאושרים יותר, ארקאדינה מתווכחת עם מנהל האחוזה שאמרייב ומחליטה לעזוב מייד. נינה מתמהמהת מאחור אחרי שהקבוצה עוזבת, וקונסטנטין מופיע ומעניק לה במתנה שחף בו הוא ירה. נינה נבוכה ומבועתת מהמתנה. קונסטנטין מבחין בטריגורין מתקרב ועוזב בחמת זעם. נינה מבקשת מטריגורין לספר לה על חייו כסופר. הוא מספר לה שאלו אינם חיים קלים. נינה אומרת שהיא יודעת שחייה של שחקנית גם הם אינם קלים, אולם היא רוצה להיות שחקנית יותר מכל דבר אחר. טריגורין רואה את השחף בו ירה קונסטנטין ומספר לנינה על איך יוכל להשתמש בו כנושא לסיפור קצר: "נערה צעירה כמוך. חיה לה על שפת האגם מילדות. היא אוהבת את האגם כמו שחף, והיא מאושרת וחפשיה כמותו. אבל גבר מזדמן יום אחד למקום, מבחין בה, ומאחר שאין לו משהו טוב יותר לעשות – הורג אותה, כמו את השחף הזה כאן." (עמ' 37)

ארקאדינה קוראת לטריגורין והוא עוזב כשהיא מספרת לו שהיא שינתה את דעתה, והם לא יעזבו מייד. נינה משתהה מאחור, מוקסמת משהייתה במחיצתו של הסופר הידוע טריגורין ומענוותנותו ומפטירה: "ח ל ו ם".

המערכה השלישית[עריכת קוד מקור | עריכה]

המערכה השלישית מתרחשת בתוך האחוזה, ביום שארקאדינה וטריגורין מחליטים לעזוב. בין המערכה השנייה לשלישית קונסטנטין מנסה להתאבד בכך שהוא יורה לעצמו בראש, אבל הכדור רק שורט את גולגלתו. רוב המערכה השלישית עוברת כשקרקפתו חבושה. נינה מגיעה כשטריגורין אוכל ארוחת בוקר ונותנת לו במתנה קמע עליו חרוטים בצד אחד ראשי התיבות של שמו ובצד השני שם ספרו "ימים ולילות" ובכך חושפת את אהבתה לו. והולכת מהמקום אחרי שהיא מבקשת לראותו לפני שיעזוב. ארקאדינה מגיעה בלווית סורין, שבריאותו ממשיכה להדרדר. טריגורין עוזב וממשיך לארוז. ארקאדינה וסורין מתווכחים, ובעקבות כך ראשו סחרחר עליו. מרבידינקו מסייע לו לצאת מהחדר. קונסטנטין נכנס ומבקש מאמו להחליף לו תחבושת. בעודה עושה כן, קונסטנטין מדבר סרה בטריגורין ומתנהל ויכוח נוסף. כשטריגורין נכנס, קונסטנטין עוזב בדמעות. טריגורין שואל את ארקאדינה אם הם יוכלו להישאר באחוזה. היא מחמיאה לו ומשדלת אותו עד שהם מסכימים לשוב למוסקבה. אחרי שהיא עוזבת, נינה נכנסת כדי להיפרד סופית מטריגורין ולהודיע לו שהיא בורחת כדי להיות שחקנית, בניגוד לרצון הוריה. הם מתנשקים בלהט ומתכננים להיפגש במוסקבה.

המערכה הרביעית[עריכת קוד מקור | עריכה]

המערכה הרביעית מתרחשת כעבור שנתיים, בחדר האורחים שהוסב לחדר העבודה של קונסטנטין. מאשה נאותה בסופו של דבר להצעת הנישואים שקיבלה ממרבידינקו, נולד להם ילד, אם כי מאשה עדיין רוחשת אהבה לא ממומשת לקונסטנטין. דמויות שונות משוחחות ביניהן על מה שהתרחש בשנתיים שחלפו. נינה וטריגורין חיים ביחד במוסקבה עד שהוא נוטש אותה ושב לארקאדינה. נינה אינה זוכה להצלחה כשחקנית ומצויה כעת בסיבוב הופעות בפרובינציות עם קבוצת תיאטרון קטנה. קונסטנטין פרסם מספר סיפורים קצרים, אולם דיכאונו הולך ומחמיר. בריאותו של סורין מחריפה, ואנשי האחוזה שולחים מברק לארקאדינה לבוא ולסעוד אותו בימיו האחרונים. רוב הדמויות במחזה הולכות לחדר האורחים לשחק משחק בינגו. קונסטנטין אינו מצטרף אליהם, ומקדיש את זמנו לשכתב על כתב יד המונח על שולחנו. אחרי שהחבורה עוזבת לאכול ארוחת ערב, קונסטנטין רואה מישהו שיורד בריצה מהמדרגות. הוא מתרגש בראותו את נינה ומזמין אותה להיכנס. נינה מספרת לו על הקורות אותה במהלך השנתיים שחלפו. היא משווה עצמה לשחף שקונסטנטין הרג במערכה השנייה, ואחר-כך נסוגה מכך ואומרת: "אני שחקנית", אולם נדמה שהיא השיבה לעצמה את ביטחונה האבוד. קונסטנטין מפציר בה להישאר, אולם היא כה מבולבלת, עד שבקשתו נופלת על אוזניים ערלות. היא מחבקת את קונסטנטין ועוזבת. במשך שתי הדקות הבאות, קונסטנטין המדוכדך קורע בשקט את כתבי היד שלו, לפני שהוא עוזב את חדר עבודתו. החבורה שבה למשחק הבינגו. לפתע נשמע קול יריית רובה בחדר הסמוך, ודורן הולך לבדוק זאת. הוא חוזר ולוקח את טריגורין הצידה. דורן מבקש ממנו להרחיק את ארקאדינה מהמקום, כיוון שקונסטנטין ירה בעצמו.

ההיסטוריה של ההפקה[עריכת קוד מקור | עריכה]

הצגת הבכורה בסנקט פטרבורג[עריכת קוד מקור | עריכה]

הצגת הבכורה של "השחף" ב-17 באוקטובר 1896 בתיאטרון האלכסנדריני בסנקט פטרבורג נחלה כישלון חרוץ והקהל צעק לה קריאות בוז. הקהל העוין הפחיד את ורה קומיסארז'בסקאיה, עד שהיא איבדה את קולה. רבים החשיבו אותה כשחקנית הטובה ברוסיה ולדברי צ'כוב, היא הביאה אנשים לדמעות בחזרות כשגילמה את דמותה של נינה. [6] ביום המחרת, צ'כוב, שברח אל מאחורי הקלעים בשתי המערכות האחרונות, הודיע לסובורין שהוא לא יכתוב יותר מחזות. [7] כשצופים יידעו אותו שההצגות הבאות היו מוצלחות יותר, הניח צ'כוב שהם רק היו נחמדים אליו. "השחף" הרשים את ולדימיר נמירוביץ'-דנצ'נקו, מחזאי שהיה גם חברו של צ'כוב, שאמר שצ'כוב היה צריך לזכות בפרס גריבוידוב באותה שנה עבור "השחף", במקומו. [8]

הפקת התיאטרון האמנותי של מוסקבה[עריכת קוד מקור | עריכה]

דיוקן של סטניסלבסקי בתפקיד טריגורין בהפקת התיאטרון האמנותי של מוסקבה משנת 1898

נמירוביץ' התגבר על סירובו של צ'כוב להתיר למחזה להיות מוצג במוסקבה ושיכנע את סטניסלבסקי לביים את המחזה בתיאטרון האמנותי החדשני שנוסד זה מכבר ב-1898. [9] סטניסלבסקי הכין הוראות בימוי מפורטות, שציינו מתי השחקנים צריכים "למחות את הזיעה, לקנח את אפם, למצמץ בשפתם, או לצקצק בשיניהם" כמו גם לפקח על התנהלותה של המיזסצנה". [10] גישה זו ננקטה כדי לאפשר ביטוי אחיד לפעולה הפנימית שסטניסלבסקי סבר שהיא מפעפעת מתחת לפני השטח בסאבטקסט של המחזה. [11] הוראות הבמה של סטניסלבסקי, פורסמו ב-1938. [12]

סטניסלבסקי גילם את דמותו של טריגורין, בעוד וסבולוד מיירהולד, הבמאי לעתיד (שסטניסלבסקי הועיד לו על ערש הדווי להיות "יורשי היחיד בתיאטרון"), גילם את דמותו של קונסטנטין ואולגה קניפר (אשתו לעתיד של צ'כוב) גילמה את דמותה של ארקאדינה. [13] הצגה הבכורה הייתה ב-17 בדצמבר 1898, כשבאוויר הורגשה תחושת משבר; רוב השחקנים נעזרו בטיפות ולריאן לצורך הרגעה. [14] במכתב לצ'כוב תיאר אדם מהקהל כיצד:

"במערכה הראשונה התחולל משהו מיוחד, אם ניתן לתאר את תחושת ההתרגשות בקהל שנדמה שהלכה והתגברה. רוב האנשים פסעו באולם ובמסדרונות ועל פניהם נסוכה הבעה מוזרה, נדמה היה שזה יום ההולדת שלהם ואכן, (חי אלוהים אני לא מתלוצץ) היה אפשר לגשת לאישה זרה לחלוטין ולהגיד לה: "איזו הצגה ? נכון ?" [15]

נמירוביץ' תיאר את תשואות הקהל, שהגיעו אחרי שתיקה ממושכת, כמתפרצות מהקהל כמו סכר שנפרץ. ההפקה זכתה לביקורות חיוביות מן העיתונות, ללא יוצא מן הכלל.[16]

רק ב-1 במאי 1899 צפה צ'כוב בהצגה, שהוצגה בפניו בלי תפאורה אבל עם איפור ותלבושות בתיאטרון פרדיז. [17] הוא שיבח את ההפקה אבל היה מסויג ממשחקו של סטניסלבסקי, שהיה לדבריו "רך וחלש" בפרשנותו (אותה חלק עם נמירוביץ') את טריגורין והפציר בנמירוביץ' "לטעת בו נועזות." [18] הוא הציע שהמחזה יפורסם עם הוראות בימוי המיזסצינות של סטניסלבסקי. [19] שיתוף הפעולה של צ'כוב עם סטניסלבסקי הפך להיות בעל חשיבות עצומה להתפתחותם היצירתית של שני האנשים. הדגש שסטניסלבסקי שם על הריאליזם הפסיכולוגי ועל עבודת האנסמבל, העלתה דקויות חבויות מעל פני השטח ועוררה בצ'כוב עניין להמשיך ולכתוב מחזות. חוסר נכונותו של צ'כוב להסביר או להרחיב את הטקסט אילצה את סטניסלבסקי לחשוף רבדים סמויים בטקסט בדרכים שהיו חדשות בתיאטרון של אותם ימים. [20] מאז אותה עת ועד היום אימץ לעצמו התיאטרון האמנותי של מוסקבה את השחף כסמל לזכר ההפקה ההיסטורית שהעניקה לו את זהותו. [21]

הפקות חדשות[עריכת קוד מקור | עריכה]

אוטה האגן (Uta Hagen) הופיעה לראשונה בברודוויי כנינה, בהיותה בת 18, בהפקה בה שיחקו גם אלפרד לונט (Alfred Lunt) ולין פונטיין (Lynn Fontanne) ב-1938 בתיאטרון שוברט.

בנובמבר 1992, הועלה "השחף" בברודוויי בבימויו של מרשל מייסון בתיאטרון ליציום (Lyceum Theatre), בכיכובם של טין דיילי כארקאדינה, אית'ן הוק כטרפליוב, ג'ון ווייט כטריגורין, ולורה ליני כנינה.

התיאטרון הציבורי ג'וזף פאפ הציג את מחזהו של צ'כוב כחלק מפסטיבל שייקספיר של ניו יורק בקיץ בסנטרל פארק בין ה-25 ביולי 2001 ל-26 באוגוסט 2001. הבמאי היה מייק ניקולס וכיכבו בה מריל סטריפ כארקאדינה, כריסטופר ווקן כסורין, פיליפ סימור הופמן כטרפליוב, ג'ון גודמן כשאמראייב, מרשה גיי הארדן כמאשה, קווין קליין כטריגורין, דברה מונק כפולינה, סטפן ספינלה (Stephen Spinella) כמדבידינקו ונטלי פורטמן כנינה.

בראשית 2007 תיאטרון רויאל קורט העלה הפקה של "השחף" בכיכובם של קריסטין סקוט-תומאס כארקאדינה, מקנזי קרוק כטרפליוב וקארי מאליגן כנינה. שיחקו בה גם צ'יווטל אגיופור וארט מאליק. הבמאי היה יאן ריקסון והיא זכתה לביקורות אוהדות, בכללן מהעיתון מטרו ניוזפייפר שכינה אותה "ממש מושלמת". היא רצה מה-18 בינואר ל-17 במרץ וסקוט תומאס זכתה בפרס אוליבייה על הופעתה.

בשנת 2007/8 הפקה של הלהקה השייקספירית המלכותית ערכה סיבוב הופעות בינלאומי, לפני שהיא הציגה במשכנה בתיאטרון ניו לונדון בווסט אנד, עד 12 בינואר 2008. כיכב בה איאן מק'קלן כסורין (שגילם את התפקיד לסירוגין עם ויליאם גונט, היות שמק'קלן גם גילם את התפקיד הראשי במחזה המלך ליר), ריצ'רד גולדינג כטרפלוב, פרנסס ברבר כארקאדינה, ג'ונתן הייד כדורן, מוניקה דולן כמאשה ורומולה גראי כנינה. גראי זכתה לתשבחות מיוחדות, אינדפנדנט כינה אותה "אישה שכוכבה דרך" [22] ואיבנינג סטנדרד קרא לה "עילאית" והצהיר שהמחזה היה "מצוין בשל הופעתה מאירת העיניים ובעלת התובנות הפסיכולוגיות של מרת גראי." [23]

Classic Stage Company בעיר ניו יורק העלתה את המחזה ב-13 במרץ 2008 בהפקה לפי תרגום של פול שמידט, בבימויו של Viacheslav Dolgachev. ההפקה בלטה בשל הופעתם של דיאן ויסט בתפקיד ארקאדינה ואלן קאמינג בתפקיד טריגורין.

ב-16 בספטמבר 2008, החל תיאטרון וולטר קר בברודוויי לערוך הצגות מקדימות של הפקת "השחף", כשקריסטין סקוט-תומאס, ששבה וגילמה את דמותה של ארקאדינה. השחקנים האחרים הם פיטר סארסגארד בתפקיד טריגורין, מקנזי קרוק בתפקיד טרפליוב, ארט מאליק בתפקיד דורן, קארי מאליגן בתפקיד נינה, זואי קאזאן (Zoe Kazan) בתפקיד מאשה ואן דוד (Ann Dowd) בתפקיד פולינה. [24]

פסטיבל שייקספיר באורגון הציג את "השחף" בניו תיאטר מה-22 בפברואר ועד ה-22 ביוני 2012, בעיבודה ובבימויה של ליבי אפל. [25] אל שפינוזה (Al Espinosa) לוהק לדמותו של טריגורין, טאסו פלדמן כקונסטנטין, מייקל יום כסורין, קתרין מייזל כאירנה, נל ג'סלינגר כנינה, ג'ון פריביל כשאמארייב, קייט הרסטר כמאשה, ג'ונתן דירוד כמדבידינקו, ליסה וולפה כפולינה. נכתב על ההופעה שהיא "נשארת במחשבותיך". [26]

עיבודים[עריכת קוד מקור | עריכה]

המחזאי האמריקני טנסי ויליאמס ערך עיבוד של המחזה לו קרא "המחברת של טריגורין (The Notebook of Trigorin), והצגת הבכורה שלו הייתה ב-1981. עיבודו של תומאס קילרוי "השחף" עלה לראשונה בתיאטרון רויאל קורט בלונדון. המחזאי הקנדי דניאל מקלבור (Daniel MacIvor) כתב עיבוד לו קרא "הוד גדולתו" (His Greatness). פטריק מרמיון עשה עיבוד מודרני בשם "פייטה" (Pieta). סרטו של סידני לומט "השחף" (The Sea Gull) השתמש בתרגומה של מורה בודברג (Moura Budberg).

המחזה היווה בסיס לאופרה "השחף" מאת תומאס פסטיירי (Thomas Pasatieri) משנת 1974, עם לברית באנגלית של קנוורד אייסמיל) Kenward Elmslie). הכוריאוגרף האמריקני ג'ון ניומאייר (John Neumeier) עיבד את "השחף" לבלט ביחד עם בלט המבורג שלו ביוני 2002. גרסה זו חודשה ובה הדמויות הראשיות באו מעולם הריקוד. ארקאדינה נהפכה לפרימה בלרינה מפורסמת, נינה הייתה רקדנית צעירה, בראשית דרכה. קונסטנטין היה כוריאוגרף צעיר ומהפכני וטריגורין היה כוריאוגרף קונבנציונלי יותר.[27]

אמילי מאן כתבה וביימה עיבוד שנקרא "השחף בהמפטונס" (Seagull in the Hamptons). הצגת הבכורה נערכה בתיאטרון מק'קרטר (McCarter Theatre) במאי 2008 בקמפוס של אוניברסיטת פרינסטון, בפרינסטון (ניו ג'רזי). [28]

ליבי אפל (Libby Appel) העלתה גרסה חדשה שהציגה לראשונה ב-2011 בתיאטרון מארין במיל ואליי, בה השתמשה בחומרים חדשים שנתגלו מכתבי היד המקוריים של צ'כוב. ברוסיה שלפני המהפכה, מחזות עברו צנזורה משני סוגים: הצנזור הממשלתי והבמאים. הפסקאות שהוסרו נשמרו בארכיב של רוסיה, והיו זמינים רק אחרי נפילת מסך הברזל.

ב-2011 בנדיקט אנדרוז חידש את המחזה ומיקם אותו בחוף אוסטרלי בן ימינו. המחזה הוצג בתיאטרון בלוואר (Belvoir) של סידני וכיכבו בו ג'ודי דייוויס, דייוויד ונהם ומאווי דרמודי (Maeve).

השחף בתיאטרון הרפרטוארי הישראלי[עריכת קוד מקור | עריכה]

1. תיאטרון הבימה – מרץ 1970

2. תיאטרון הקאמרי - 20 באפריל 1974

3. תיאטרון באר שבע - ינואר 1984

4. תיאטרון הקאמרי – 4 בדצמבר 1991

5. תיאטרון החאן – 1 באפריל 2000

6. תיאטרון באר שבע – 6 ביוני 2009

7. תיאטרון הבימה – 20 בדצמבר 2009

8. תיאטרון תמונע - יוני 2013

תרגומים לעברית ומידע נוסף[עריכת קוד מקור | עריכה]

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ Benedetti (1989, 26)
  2. ^ צ'כוב במכתב לא.פ. קוני, בפרויקט גוטנברג, 11 בנובמבר 1896
  3. ^ Rudnitsky (1981, 8).
  4. ^ צ'כוב, ארבעה מחזות, מתורגמים בידי אברהם שלונסקי. תל אביב : עם עובד, עמ' 327
  5. ^ Chekhov (1920).
  6. ^ צ'כוב במכתב לא.פ. קוני, בפרויקט גוטנברג, 11 בנובמבר 1896
  7. ^ צ'כוב במכתב לסובורין, בפרויקט גוטנברג, 18 באוקטובר 1896
  8. ^ Benedetti (1989, 16) and (1999, 59, 74).
  9. ^ Benedetti (1999, 73) and (1989, 25).
  10. ^ Worrall (1996, 109) and Braun (1981, 62–63).
  11. ^ Braun (1981, 62–63).
  12. ^ Benedetti (1999, 79). For an English translation of Stanislavski's score, see Balukhaty (1952).
  13. ^ Braun (1982, 62) and Benedetti (1999, 79–81).
  14. ^ Benedetti (1999, 85, 386).
  15. ^ Quoted by Benedetti (1999, 86).
  16. ^ Benedetti (199, 86).
  17. ^ Benedetti (1999, 89).
  18. ^ Benedetti (1999, 89–90) and Worrall (1996, 108).
  19. ^ Benedetti (1999, 90).
  20. ^ לפי דברי סטניסלבסקי, צ'כוב והתיאטרון האמנותי, היו מאוחדים בתשוקה "להשיג פשטות אמנותית ואמת על הבמה", Allen (2003, 11).
  21. ^ Braun (1981, 62, 64).
  22. ^ "רומולה גראי: אישה שכוכבה דרך", אינדפנדנט (לונדון), 15 במרץ 2007
  23. ^ ניקולס דה יונג, "נפילתה של הציפור המגביהה לעוף", איבנינג סטנדרד, 26 בנובמבר 2007
  24. ^ מתיו בלנק, "ערך מוסף: השחף בתיאטרון וולטר קר", באתר playbill.com, ‏18 באוגוסט 2008
  25. ^ השחף בבימויה של ליבי אפל, באתר osfashland.org‏ 22 בפברואר ועד ה-22 ביוני 2012
  26. ^ מרטי היולי, "ביקורות על פסטיבל שייקספיר באורגון - מופעי הפתיחה קולעים למטרה", oregonlive.com,‏ 5 במרץ 2012
  27. ^ ביוגרפיה של ג'ון ניומאייר, באתר בלט המבורג
  28. ^ "פרימיירה עולמית: גרסת השחף בהמפטונס - עובדה ובוימה על ידי אמילי מאן, עיבוד חופשי למחזהו של צ'כוב", באתר תיאטרון מק'קרטר
  • Allen, David. 2001. Performing Chekhov. London: Routledge.
  • Balukhaty, Sergei Dimitrievich, ed. 'The Seagull' Produced By Stanislavsky. Trans. David Magarshack. London: Denis Dobson. New York : Theatre Arts Books.
  • Benedetti, Jean. 1989. Stanislavski: An Introduction. Revised edition. Original edition published in 1982. London: Methuen. ISBN 0-413-50030-6.
  • ---. 1999. Stanislavski: His Life and Art. Revised edition. Original edition published in 1988. London: Methuen. ISBN 0-413-52520-1.
  • Braun, Edward. 1982. "Stanislavsky and Chekhov". The Director and the Stage: From Naturalism to Grotowski. London: Methuen. p. 59-76. ISBN 0-413-46300-1.
  • Chekhov, Anton. 1920. Letters of Anton Chekhov to His Family and Friends with Biographical Sketch. Trans. Constance Garnett. New York: Macmillan. Full text available online at Gutenberg
  • Gilman, Richard. 1997. Chekhov's Plays: An Opening into Eternity. New York: Yale University Press. ISBN 0-300-07256-2
  • Miles, Patrick. 1993. Chekhov on the British Stage. London: Cambridge University Press. ISBN 0-521-38467-2.
  • Rudnitsky, Konstantin. 1981. Meyerhold the Director. Trans. George Petrov. Ed. Sydney Schultze. Revised translation of Rezhisser Meierkhol'd. Moscow: Academy of Sciences, 1969. ISBN 0-88233-313-5.
  • Worrall, Nick. 1996. The Moscow Art Theatre. Theatre Production Studies ser. London and NY: Routledge. ISBN 0-415-05598-9.