היו לילות

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש

הָיוּ לֵילוֹת הוא שיר עלילה וזיכרון של המשורר יעקב אורלנד. חובר כנראה בשנות השלושים (עד שנת 1938). הולחן על ידי מרדכי זעירא.

האני השרה, מתארת את סיפור המפגש והחיים המשותפים עם אהובה; המפגש והחיים המשותפים נערכים במקום המתואר כמצוי „בַּמִּשְׁעוֹלִים בֵּין דְּגַנְיָה לְכִנֶּרֶת” - ביטוי מטאפורי של זירה מייצגת בחלוציות העברית בשנות העלייה השנייה: היישובים קבוצת דגניה א המושבה כנרת, קבוצת כנרת וחוות העלמות בכנרת, בסביבות דרום הכנרת ואזור שפך הירדן. ועל הפסקתם לפתע, ואת געגועיה אל האהוב. בעלילה משולבים תיאורים של החיים החלוציים, במינוחם האפייני, בארץ ישראל בתקופת העלייה השנייה והשלישית, ובהם נשזר מנעד הרעיונות הציוני החלוצי וערכי תנועת העבודה הארצישראלית.

"היו לילות" נעשה אהוד מאוד ביישוב ובחברה הישראלית שלאחר הקמת המדינה. הוא זכה לביצועים רבים, הידועים שבהם של שושנה דמארי ואסתר עופרים. הוא בוצע גם על ידי לאה דגנית, להקת כוורת, אחינועם ניני, יהורם גאון ורוחמה רז. רישומי אקו"ם מונים מעל ל־130 גרסאות שונות של השיר[1]. מקובל לנגן אותו בטקסים חגיגיים ובאמצעי התקשורת בימי זיכרון ומועדים.

השיר מושמע גם בסרט היו לילות של רוני ניניו.

פרקי השיר ותכניו[עריכת קוד מקור | עריכה]

השיר המחורז כולל שבעה בתים.

הבית הראשון פותח בהודעה על יצירת זיכרון, במילים: „הָיוּ לֵילוֹת, אֲנִי אוֹתָם זוֹכֶרֶת, אֲנִי אוֹתָם עַד סוֹף יָמַי אֶשָּׂא”. המשורר חוזר בו על מרכיב הנשיאה, או הסבל של הכלת הזיכרון על האהובים שאבדו, כגון בשירו אני נושא עמי.

הבית השני הפותח במילים: „וְהוּא נִגַּשׁ: שִׁמְעִי אֵלַי, קְטַנְטֹנֶת, / אֲנִי בָּנִיתִי בַּיִת לְשִׁבְתֵּךְ, ...”, מתאר את ההתחברות בין בני הזוג ואת הסדרת היחסים ביניהם, המיוצגת בשמות העצמים המטאפורים: "בית", "עגלה" ו"כותנת" - שצבעיה מפורטים הבא: „כֻּתֹּנֶת שֶׁל תְּכֵלֶת עִם פֶּרַח זָהָב”.

הבית השלישי מתאר את העלם: „בָּהִיר וְגָבוֹהַּ כְּזֶמֶר”. ביטוי נדיר זה ששורשו בספרות הפיוט הארצישראלית בימי הביניים, נחקר על ידי חוקר השירה העברית אבשלום קור.[2]

הבית הרביעי מתאר את מהות הקשר שנוצר בין האני השרה לבין אהובהּ, ובכללו נאמנות ובלעדיות, המובעות בהכרזתו של העלם: „וְהוּא אֶת הָעֵצִים בַּגַּן הֵעִיד, ... כִּי רַק אוֹתִי יִשְׁמֹר לוֹ לְתָמִיד.”; ומחשבה מתמדת על מושא האהבה, במילים בבית הבא: „הָיָה נוֹשֵׂא דְּמוּתִי מִמּוּל פָּנָיו”.

הבית החמישי פותח במחלתו של העלם, הקדחת, אשר הפילה חללים רבים בקרב חלוצים וחלוצות אנשים העליות הראשונות, ומספר על העלמותו הפתאומית: "הָיָה הוֹלֵךְ וְשָׁב אֵלַי קוֹדֵחַ, / ... / הַגִּידוּ נָא, הֲיֵשׁ בָּכֶם יוֹדֵעַ / אֵי אָנָּה זֶה הָלַךְ לוֹ וְלֹא שָׁב?". ההעלמות המסופרת בלשון פואטית גבוהה ותוך כדי שאלה המופנית אל שומעיה של האני השרה, מוסרת כלליות של תפיסת המוות והאובדן של האהוב, באשר הם.

הבית השישי והבית השביעי מתארים את רגשותיה של האני השרה בעקבות אובדן בן הזוג האהוב. בזמן הקצר היא מתארת בכי ותדהמה כחלק מאבלות עמוקה. בזמן הארוך היא מתארת אי השלמה עם האבדן והחיפוש של האהוב במרחב הקיום הממשי והדמיוני: „בְּשָׂדוֹת רְחוֹקִים עוֹד הָלַכְתִּי אֵלָיו”; שמירה על הערכים והמסגרות המשותפות הממשיות שהוקמו עם בן הזוג, המובעת במטאפורת הכותנת במילים: „אָנֹכִי עוֹד נוֹשֵׂאת כֻּתָּנְתּוֹ הַמְּרֻקֶּמֶת”; ואת משא הזיכרון המתמיד, המכאיב והיקר, של האהבה הזוגית, המובע במילים: „אֲנִי אוֹתָם זוֹכֶרֶת, אֲנִי אוֹתָם עַד סוֹף יָמַי אֶשָּׂא”.

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ "היו לילות", באתר אקו"ם.
  2. ^ קור סיפר על מחקרו: טלפנתי אל יעקב אורלנד, לביתו בחיפה (1986, תשמ"ו) ושאלתי: למה התכוונת כשכתבת "גבוה כזמר" ב"היו לילות"? אורלנד ענה מיד: זה לא ג'ירפה (אני, בשאלתי, לא הזכרתי את הג'ירפה). שאלתי: הכרת את הפיוט של יניי, ראשון הפייטנים החורזים בעברית בארץ, לפני 1500 שנה, ששם "זמר" - לשון רוממות? השיב לי: לא. אינני מכיר. שאלתי: אז מדוע כתבת, בעצם, "גבוה כזמר"? השיב: ככה חשתי כמשורר. הזמר הוא דבר שמרומם! (הדגשה במקור). הנה, כיוון המשורר יעקב אורלנד למה שהילך בארץ ישראל ללפני 1500 שנה ושנרשם בפיוט של יניי, ראשון הפייטנים החורזים בארץ ישראל הקדומה". ראו: היו לילות, באתר זמרשת.