משתה

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
סצנת משתה בפרסקו מפומפיי
סרקופג אטרוסקי מסביבות 520 לפנה"ס המתאר משתה
משתה יווני בפרסקו מהמאה ה-5 לפנה"ס מאזור קמפניה
משתה ההכתרה של המלך ג'ורג' הרביעי
"משתה נובל" בטקס הענקת פרס נובל 2005

משתה הוא ארוחה חגיגית, הנערכת לרוב למטרה מוגדרת כגון טקס, התרמה, ציון לאירוע. לעתים משתה הוא חלק ממסיבה, ונלווים לו ריקודים, הופעה, קונצרט ועוד. מנקודת מבט סוציולוגית משתה עשוי גם להוות סמל סטטוס ולשמש להפגנת עושר ועוצמה.

משתאות התקיימו לאורך ההיסטוריה, עדויות לכך קיימות בממצאים ארכאולוגים, במסמכים ובספרות מתקופות שונות ומאזורים רבים.

ממצאים ארכאולוגיים[עריכת קוד מקור | עריכה]

בתל כברי בארמון כנעני מתקופת הברונזה התיכונה התגלו שרידים המעידים על משתאות מפוארים, בין השאר חדר מעוצב בפאר בסגנון ייחודי באזור זה, בהשפעות התרבויות האגאיות והתרבות המינואית, בו נמצא כלי יין ענק. בארמון נמצאה עצם של שור הבר - בעל חיים גדול מאוד אשר ניתן היה להפיק ממנו כמות בשר לכ-500 איש. כיוון שבתקופה זו אכילת בשר נערכה באירועים חגיגיים בלבד ואוכלוסיית העיר מנתה כ-6,000 איש בלבד, הרי מדובר היה במשתה המוני וראוותני שמשוער כי היה מפגן כוח פוליטי של השליט[1].

משתאות בדתות[עריכת קוד מקור | עריכה]

משתאות מתוארים בתנ"ך בעלילות הנפרשות מתקופת האבות עד תקופת בית שני. לוט ערך משתה לאורחיו המלאכים[2]. אברהם ערך משתה לרגל גמילתו של יצחק[3]. יצחק ערך משתה לאבימלך מלך גרר[4]. לבן ערך משתה לרגל חתונת בתו לאה עם יעקב[5]. אשתו של שמשון הציקה לו במשך שבעת ימי המשתה כדי שיגלה לה את פתרון חידתו לאורחיו הפלשתים[6]. נבל הכרמלי היה בעיצומו של משתה כאשר חזרה אשתו אביגיל לביתם לאחר תחינתה לדוד[7]. דוד ערך משתה לאבנר בן נר לאחר שאבנר העביר את תמיכתו משאול אל דוד[8]. שלמה ערך משתה בעקבות הבטחות אלוהים שנגלו בחלומו[9]. בני איוב ערכו משתה עם אחיותיהם[10]. מגילת אסתר נפתחת עם משתאות המלך אחשוורוש[11] ומסתיימת עם ימי המשתה בחג פורים שקבעו היהודים לזכר גאולתם[12]. במשתה בלשצר מבשר דניאל לבלשצר מלך בבל על מפלתו הקרבה[13].

בשפה העברית מספר ניבים שמקורם בתנ"ך או בתלמוד ונגזרו ממנהגי משתאות וייצור וצריכת היין , כגון: "כיד המלך", "שוקט על שמריו", "חומץ בן יין", "פתח בכד וסיים בחבית"[14].

בברית החדשה מתואר משתה הורדוס, בו רקדה שלומית בת הרודיאס. המלך הורדוס אנטיפס הבטיח למלא את משאלתה והיא ביקשה וקיבלה את ראשו של יוחנן המטביל (הבשורה על פי מרקוס, ו', 21-28).

חלק מעלילות המיתולוגיה הנורדית מתרחשות במהלך משתאות. ב"לוקסנה" לוקי משתתף במשתה של ענק הים אגיר, הורג את אחד המשרתים, מגורש מהמשתה, חוזר ומתעמת עם האלים ומוצג כמחרחר ריב סדרתי. ב"תְרימְסְקְביתַה" לוקי ותור המחופש לכלה מגיעים לארץ הענקים, שם נערך לכבודם משתה. תור מדהים את הנוכחים בתיאבונו כאשר אוכל לבדו שור שלם ותשעה דג סלמון. באדה הפרוזאית מסופר כי כל לילה נערך משתה בואלהלה, היכלו של אודין.

משתאות בהיסטוריה[עריכת קוד מקור | עריכה]

יוספוס פלביוס מתאר בספרו תולדות מלחמת היהודים עם הרומאים בפרוטרוט את ארמון הורדוס בירושלים ומציין בין השאר כי היו בו "אולמות משתה עצומים". ממצאים ארכאולוגיים תומכים בחלק מהפרטים בתיאוריו[15].

בקרב מלכי המזרח הקרוב בעת העתיקה נערכו משתאות כשהסועדים אינם יישובים אלא מסבים על ספות, מנהג שסימל יוקרה ומותרות. המנהג הועתק ליוון העתיקה למשתאות האצולה ובכללם הסימפוזיון. עדויות לנוהג זה בקרב אצולת יוון העתיקה קיימות החל מהמאה ה-7 לפנה"ס, ובהמשך אומץ המנהג בקרב שכבות רחבות יותר שהיו בידיהם העושר והפנאי לעסוק בפעילות זו. המנהג התפשט אל אזורי ההשפעה היווניים, בין השאר ברומא העתיקה. משתאות אלו הוזכרו רבות בספרות ובאמנות היוונית והרומית[16].

בבתיהם של עשירי יוון ורומא נערכו המשתאות בחדר אוכל רשמי שנקרא "טריקליניום", הלחם של מילים יווניות שניתן לתרגמו כ"שלוש ספות", הנגזר מעיצוב החדר: לאורך שלושה קירות ניצבו ספות, שעל כל אחת מהן יכלו להתרווח שלושה סועדים בתנוחת רכינה שמאלה. בין הספות הוצבו שולחנות קטנים. המילה העברית "טרקלין" אומצה על ידי חז"ל ממקור זה לתיאור חדר אירוח מפואר. היהודים בתקופת המשנה והתלמוד אימצו אופן ישיבה זה עבור סעודות חגיגיות[17]. מנהג זה משוקע במצוות ההסבה בליל הסדר, כאשר אכילה בהסבה מסמלת את היות החוגגים בני חורין, בקיימם מנהג אשר עבדים לא יכלו לקיים.

פילון האלכסנדרוני, פילוסוף יהודי-הלניסטי אשר חי במאה ה-1 לספירה במצרים התלמיית ההלניסטית, השווה בספרו על חיי העיון, בפסקה "משתאות הגויים", בין משתאות היוונים למשתאות כת התרפויטים היהודית. את משתאות היוונים ביקר על שהתאפיינו בשכרות, אלימות, בזבזנות ויחסים הומוסקסואלים. את התרפויטים העריץ על משתאותיהם הצנועים - התכנסות אחת לשבעה שבועות לליל שימורים הכולל משתה צנוע והגון, לימוד תורה ושירת המנונות משותפת של גברים ונשים.

בתקופת הרנסאנס נסיכים ערכו משתים מתוחכמים בהם הפגינו את עושרם והדהימו את אורחיהם במאכלים אקזוטיים, באיכות מעולה ובמגוון גדול. המשתה היה חלק מההוויה והתרבות ההחצרונית. פעמים רבות היה פוליטי באופיו והתקיים כקבלת-פנים לאורחים רמי מעלה[18].

בבריטניה היה נהוג משתה הכתרה רב-מנות כחלק מטקס הכתרת המלך. המשתה האחרון נערך בעת הכתרת ג'ורג' הרביעי -1821. אחיו, ויליאם הרביעי, אשר מלך אחריו, ביקש להפחית בהוצאות האדירות של המשתה וביטל אותו, דבר שהפך למנהג מאז. אף על פי שאין עורכים עוד משתה הכתרה, המאכל Coronation Chicken (תרנגולת ההכתרה), אשר הוגש בארוחה הבלתי רשמית לכבוד הכתרת המלכה אליזבת השנייה, הפך למתכון פופולרי ביותר באנגליה ומחוצה לה.

משתה בינלאומי מפורסם בימינו הינו "משתה נובל" הנערך כחלק מטקס הענקת פרס נובל.

משתאות באומנות[עריכת קוד מקור | עריכה]

הטקסט "ארוחה בביתו של טרימלכיו" מתוך סטיריקון מהמאה ה-1 לספירה, המיוחס לפטרוניוס, מתאר בהרחבה משתה מוגזם ואף גרוטסקי בביתו של טרימלכיו, עבד משוחרר שמפגין כך את עושרו המופרז[19].

היצירה "החכמים במשתה" מאת אתנאיוס מסביבות שנת 200 הכילה כ-30 ספרים ומהווה מעין אנציקלופדיה של ידע בתחומי דעת, תרבות ואמנות שונים. הידע הכלול ביצירה ערוך כשיחות בסימפוזיון שנמשך מספר ימים, סוג משתה שהיה אופייני לשליטי מצרים התלמיית.

משתאות בהסבה היו נפוצים בתרבות האטרוסקית ורישומם ניכר מאוד באמנות האטרוסקית, בפרט בסרקופגים רבים שתארו דמויות מסבות. באמנות האטרוסקית נשים הוצגו כשוות לגברים, למשל מסבות לצידם במשתאות, בניגוד למקובל בעולם היווני באותה תקופה.

באפוס האנגלו-סקסוני ביאוולף מסביבות שנת 1000 מתואר אולם המשתאות הענק של המלך.

שירת ימי הביניים של יהדות ספרד כללה שירי חול מסוגים שונים, ביניהם שירי יין, אשר תוארו את המשתאות הגדולים שנערכו על שלל פרטיהם. שירה זו קרובה לשירת החשק ולפעמים כרוכה בה ללא הפרד.

ראו גם[עריכת קוד מקור | עריכה]

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ רן שפירא, ממצאים חדשים מלמדים על משתאות הפאר בימי המקרא, באתר הארץ
  2. ^ ספר בראשית, פרק י"ט, פסוק ג'
  3. ^ ספר בראשית, פרק כ"א, פסוק ח'
  4. ^ ספר בראשית, פרק כ"ו, פסוק ל'
  5. ^ ספר בראשית, פרק כ"ט, פסוק כ"ב
  6. ^ ספר שופטים, פרק י"ד, פסוק י"ז
  7. ^ ספר שמואל א', פרק כ"ה, פסוק ל"ו
  8. ^ ספר שמואל ב', פרק ג', פסוק כ'
  9. ^ ספר מלכים א', פרק ג', פסוק ט"ו
  10. ^ ספר איוב, פרק א', פסוק ד'
  11. ^ מגילת אסתר, פרק א', פסוק ג', מגילת אסתר, פרק ב', פסוק י"ח
  12. ^ מגילת אסתר, פרק ח', פסוק י"ז
  13. ^ ספר דניאל, פרק ה'
  14. ^ ניבים ממשתה היין באתר האקדמיה ללשון העברית, אפריל 2014
  15. ^ דליה שחורי, הארמון חולק לאולמות משתה עצומים... נפלאות היו התקרות, באתר הארץ
  16. ^ The Roman Banquet: Images of Conviviality, Katherine M. D. Dunbabin, Cambridge University Press, 2003
  17. ^ צבי פלג, הישיבה, ההסבה והריהוט ששימש בסעודה בתקופת המשנה והתלמוד, באתר משרד החינוך
  18. ^ Ken Albala, The Banquet: Dining in the Great Courts of Late Renaissance Europe, University of Illinois Press
  19. ^ * פטרוניוס, סטיריקון: ארוחה בביתו של טרימלכיו. תרגם: רועי אוניקובסקי. חלק א, חלק ב, חלק ג, חלק ד, חלק ה, חלק ו, חלק ז, חלק ח, חלק ט, חלק י, חלק יא, חלק יב, חלק יג, חלק יד, חלק טו, חלק טז, חלק יז, חלק יח, חלק יט, חלק כ, חלק כא. פורסם לראשונה במוסף תרבות וספרות של הארץ.