אליס ווקר

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
אליס ווקר
Alice Walker.jpg
לידה 9 בפברואר 1944 (בת 78)
איטונטון, ארצות הברית עריכת הנתון בוויקינתונים
שם לידה Alice Malsenior Walker עריכת הנתון בוויקינתונים
בן או בת זוג מלווין ר. לבנטל עריכת הנתון בוויקינתונים
Robert L. Allen עריכת הנתון בוויקינתונים
צאצאים רבקה ווקר עריכת הנתון בוויקינתונים
מדינה ארצות הברית עריכת הנתון בוויקינתונים
לאום אפרו-אמריקאים עריכת הנתון בוויקינתונים
מקום לימודים קולג' שרה לורנס, מכללת ספלמן, Russell Sage College עריכת הנתון בוויקינתונים
שפות היצירה אנגלית עריכת הנתון בוויקינתונים
יצירות בולטות הצבע ארגמן, The Temple of My Familiar, Meridian, The Third Life of Grange Copeland, Possessing the Secret of Joy עריכת הנתון בוויקינתונים
פרסים והוקרה
  • מלגת גוגנהיים (1977)
  • פרס קאנדס (1982)
  • היכל התהילה של קליפורניה (2006)
  • פרס ספרות ע״ש קרל סנדברג (2016)
  • מלגת השלום של לנון-אונו (2010)
  • פרס פוליצר לסיפורת (1983)
  • פרס הספר ע"ש ליליאן סמית' (1984)
  • הומניסט השנה (1997)
  • פרס הספר הלאומי לספרות בדיונית (1983)
  • פרס הספר ע"ש ליליאן סמית' (1973)
  • פרס או. הנרי (1986) עריכת הנתון בוויקינתונים
www.alicewalkersgarden.com
לעריכה בוויקינתונים שמשמש מקור לחלק מהמידע בתבנית OOjs UI icon info big.svg

אליס ווקר (אנגלית: Alice Malsenior Tallulah-Kate Walker; נולדה ב-9 בפברואר 1944) היא סופרת אפרו-אמריקאית, פמיניסטית ופעילה חברתית, זוכת פרס פוליצר.

ביוגרפיה[עריכת קוד מקור | עריכה]

ילדות ונעורים[עריכת קוד מקור | עריכה]

אליס מלסניור ווקר נולדה באיטונטון שבמדינת ג'ורג'יה, עיירה חקלאית כפרית, לווילי לי ווקר ומיני טלולה גרנט. שני הוריה של ווקר היו איכרים, אם כי אמה עבדה גם כתופרת כדי להרוויח כסף נוסף. ווקר, שהיא הצעירה מבין שמונה ילדים, נרשמה לבית הספר כשהייתה רק בת ארבע. כילדה בת שמונה, ווקר ספגה פציעה בעינה הימנית לאחר שאחד מאחיה ירה באקדח[1]. מכיוון שלמשפחתה לא הייתה גישה למכונית, ווקר לא יכלה לקבל טיפול רפואי מיידי, מה שגרם לה להתעוור לצמיתות בעין זו. לאחר הפציעה בעינה, ווקר החלה לקרוא ולכתוב. רקמת הצלקת הוסרה כאשר הייתה בת 14, אך עדיין נותר סימן בעינה.

מכיוון שבתי הספר באיטונטון התנהלו בהפרדה גזעית, ווקר למד בבית הספר התיכון היחיד שעומד לרשות השחורים, "תיכון באטלר בייקר". שם, הייתה תלמידה מצטיינת, ונרשמה למכללת ספלמן שבאטלנטה ב-1961, לאחר שהוענקה לה מלגה מלאה ממדינת ג'ורג'יה, על ההישגים האקדמיים הגבוהים ביותר בכיתתה. לווקר הוצעה מלגה נוספת, הפעם ממכללת שרה לורנס שבניו יורק, שם למדה שנה אחת במהלכה ביקרה במזרח אפריקה. ווקר נכנסה להריון בתחילת שנתה האחרונה בקולג' ועשתה הפלה; החוויה הזו, כמו גם התקף המחשבות האובדניות שבאו בעקבותיו, היוו השראה להרבה מהשירים שפרסמו ב-Once, אוסף השירה הראשון שלה, שפורסם ב-1968. ווקר סיימה את לימודיה בהצטיינות וקיבלה תואר ראשון בשנת 1965.

קריירה[עריכת קוד מקור | עריכה]

לאחר סיום הלימודים עבדה לזמן קצר במחלקת הרווחה של העיר ניו יורק, לפני שחזרה לדרום. היא קיבלה עבודה בקרן ההגנה המשפטית של האגודה הלאומית לקידום מיעוטים בג'קסון, מיסיסיפי. מאוחר יותר היא חזרה לכתוב כסופרת הבית (writer-in-residence) באוניברסיטת ג'קסון סטייט (בשנים 1968–1969) ובמכללת טוגלו (בשנים 1970–1971).

ווקר פרסמה את הרומן הראשון שלה, "The Third Life of Grange Copeland", בשנת 1970. הרומן עוקב אחר חייו של בעל ואב מתעלל וחסר אחריות.

בסתיו 1972, ווקר לימדה קורס בספרות של נשים שחורות באוניברסיטת מסצ'וסטס בבוסטון.

ב-1973, לפני שהפכו לעורכת של מגזין Ms., גילו ווקר, וחוקרת הספרות שרלוט ד. האנט, קבר לא מסומן שלדעתם הוא של זורה ניל הרסטון בפירס, פלורידה. מאמר שפרסמה בשנת 1975 בשם "בחיפוש אחר זורה ניל הרסטון", שפורסם במגזין Ms., עזר להחיות את העניין בעבודתה של הסופרת והאנתרופולוגית זורה ניל הרסטון.

ב-1976 יצא לאור הרומן השני של ווקר, "מרידיאן", רומן על פועלים אקטיביסטים בדרום, בתקופת התנועה לזכויות האזרח, עם אירועים המקבילים במידה רבה לחלק מחוויותיה של ווקר עצמה. ב-1982 היא פרסמה את מה שהפך ליצירתה הידועה ביותר, "הצבע ארגמן". הרומן עוקב אחר אישה שחורה צעירה, בעייתית, הנלחמת בדרכה לא רק בתרבות הלבנה הגזענית אלא גם בתרבות השחורה הפטריארכלית. הספר הפך לרב מכר ולאחר מכן עובד לסרט שזכה לשבחים מ-1985 בבימויו של סטיבן ספילברג, בהשתתפות אופרה ווינפרי ווופי גולדברג[2], וכן למחזמר בברודוויי משנת 2005, שעלה 910 פעמים, בהפקת אופרה ווינפרי[3].

בשנת 2000, ווקר הוציאה אוסף סיפורים קצרים, המבוססים על חייה שלה, בשם "הדרך קדימה עם לב שבור", בה היא בוחנת את יחסיה עם מלווין רוזנמן לוונטל, בן זוגה בשנות ה-70.

בשנת 2007, ווקר תרמה את הארכיון וכתבי היד שלה לספריית אוניברסיטת אמורי. בנוסף לטיוטות של רומנים כמו "הצבע ארגמן", שירים וכתבי יד שטרם פורסמו והתכתבויות עם עורכים, האוסף כולל התכתבות ענפה עם בני משפחה, חברים ועמיתים, טיפול מוקדם בתסריט הסרט של "הצבע ארגמן", סילבס מקורסים שהיא לימדה, ודואר מעריצים. האוסף מכיל גם אלבום של שירה שנערך כשהיייתה בת 15, שכותרתו "שירי משוררת ילדות".

בשנת 2013 פרסמה ווקר שני ספרים חדשים, אחד ספר עיון והשני ספרה שירה.

אקטיביזם[עריכת קוד מקור | עריכה]

זכויות אזרח[עריכת קוד מקור | עריכה]

ווקר פגשה את מרטין לותר קינג כשהייתה סטודנטית במכללת ספלמן בתחילת שנות ה-60. היא העידה שבזכות קינג החליטה לחזור לדרום ארצות הברית כפעילה בתנועה לזכויות האזרח. היא השתתפה במצעד בוושינגטון למען תעסוקה וחירות ב-1963. מאוחר יותר, היא התנדבה לרשום מצביעים שחורים בג'ורג'יה ובמיסיסיפי[4].

ב-8 במרץ 2003, יום האישה הבינלאומי, ערב מלחמת עיראק, ווקר נעצר יחד עם 26 אחרים, כולל עמיתיו הסופרים מקסין הונג קינגסטון וטרי טמפסט וויליאמס, בהפגנה מחוץ לבית הלבן, על חציית קו משטרה במהלך עצרת נגד המלחמה[5]. ווקר כתבה על החוויה במאמרה "אנחנו אלה שחיכינו להם".

וומניזם[עריכת קוד מקור | עריכה]

הפמיניזם של ווקר כולל התייחסות לבנות מיעוטים. היא טבעה את המונח, שפירושו "פמיניסטית שחורה או פמיניסטית צבעונית", בשנת 1979 בסיפור "Coming Apart", ולאחר מכן הרחיבה אותו בשנת 1983 באוסף "In Search of Our Mothers' Gardens". המונח נוצר כדי לאחד נשים צבעוניות והתנועה הפמיניסטית ב"צומת של דיכוי גזע, מעמד ומיגדר". ווקר קובע כי "'וומניזם' נותן לנו מילה משלנו". "כי זה שיח של נשים שחורות והסוגיות שהן מתמודדות איתן בחברה". וומניזם כתנועה יצאה לפועל בשנת 1985 באקדמיה האמריקנית לדתות ובאגודה לספרות תנ"כית כדי להתייחס לדאגותיהן של נשים שחורות מנקודת המבט האינטלקטואלית, הפיזית והרוחנית שלהן[6].

פציפיזם[עריכת קוד מקור | עריכה]

ווקר הייתה נותנת חסות ותיקה לליגת הנשים הבינלאומית לשלום וחופש. בתחילת 2015 היא כתבה: "אני חושבת על כל תנועה לשלום וצדק כמשהו שנוגע לייצוב הרוח הפנימית שלנו, כדי שנוכל להמשיך ולהביא לעולם חזון שהוא הרבה יותר אנושי מזה שדומיננטי היום"[7].

חיים אישיים[עריכת קוד מקור | עריכה]

ב-1965 פגשה ווקר את מלווין רוזנמן לוונטל, עורך דין יהודי לזכויות אזרח. הם נישאו ב-17 במרץ 1967 בניו יורק. מאוחר יותר באותה שנה עברו בני הזוג לג'קסון, מיסיסיפי, והפכו לזוג הבין-גזעי הראשון שנשוי כחוק במיסיסיפי מאז שהוכנסו החוקים נגד נישואים בין גזעיים במדינה. הם הוטרדו ואיימו על ידי לבנים, כולל הקו קלוקס קלאן. לזוג נולדה בת, רבקה ווקר, בשנת 1969. ווקר ובעלה התגרשו ב-1976. רבקה ווקר היא סופרת, חוקרת פמיניסטית בנושאים תרבותיים וחברתיים ואחת ממייסדות "הגל השלישי של הפמיניזם"[8].

בסוף שנות ה-70 עברה ווקר לצפון קליפורניה. ב-1984, היא וסופר רוברט ל' אלן הקימו יחד את Wild Tree Press, חברת הוצאה לאור פמיניסטית. ווקר הוסיפה באופן חוקי את השם "טלולה קייט" לשמה בשנת 1994 כדי לכבד את אמה, מיני טלולה גרנט, ואת סבתה מצד אביה. סבתה של מיני טלולה גרנט, הייתה צשבט הצ'ירוקי.

ווקר טענה שהיא הייתה במערכת יחסים רומנטית עם הזמרת-יוצרת טרייסי צ'פמן באמצע שנות ה-90, ואמרה, "זה היה מקסים ונפלא ונהניתי לגמרי, והייתי מאוהבת בה לגמרי, אבל זה לא היה עניין של אף אחד, אלא שלנו". צ'פמן לא הגיבה בפומבי על קיומה של מערכת היחסים, ומקיימת הפרדה קפדנית בין חייה הפרטיים לציבוריים[9].

יצירותיה[עריכת קוד מקור | עריכה]

אליס ווקר כתבה יצירות רבות השייכות לז'אנרים שונים: רומנים, סיפורים קצרים, שירים, מאמרים, כתבות ועוד.

יצירותיה השונות משקפות את השקפותיה החברתיות והפוליטיות על נושאים שונים. ביצירותיה היא מתמקדת במאבק של האפרו-אמריקאים, ובמיוחד במאבק של הנשים האפרו-אמריקאיות נגד גזענות, סקסיזם, ושוביניזם. בכתביה היא נוטה להדגיש את הכוח של הנשים האפרו-אמריקאיות ואת החשיבות של המורשת והתרבות האפרו-אמריקאית. היא מרבה לכתוב על פמיניזם, זכויות האדם והאזרח, אקולוגיה ואיכות הסביבה, זכויות בעלי חיים ועוד.

ווקר זכתה בפרסים ספרותיים רבים, ובהם: פרס פוליצר על הרומן שלה "הצבע ארגמן" (שעובד לסרט קולנוע מצליח בשם זהה), פרס או. הנרי על סיפור קצר שכתבה, ועוד.

ספריה[עריכת קוד מקור | עריכה]

רומנים וסיפורים קצרים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • The Third Life of Grange Copeland (1970)
  • In Love and Trouble: Stories of Black Women (1973, includes "Everyday Use")
  • Meridian (1976)
  • The Color Purple (1982)
  • You Can't Keep a Good Woman Down: Stories (1982)
  • To Hell With Dying (1988)
  • The Temple of My Familiar (1989)
  • Finding the Green Stone (1991)
  • Possessing the Secret of Joy (1992)
  • The Complete Stories (1994)
  • By the Light of My Father's Smile (1998)
  • The Way Forward Is with a Broken Heart (2000)
  • Now Is the Time to Open Your Heart (2004)

אוספי שירה[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • Once (1968)
  • Revolutionary Petunias and Other Poems (1973)
  • Good Night, Willie Lee, I'll See You in the Morning (1979)
  • Horses Make a Landscape Look More Beautiful (1985)
  • Her Blue Body Everything We Know: Earthling Poems (1991)
  • Absolute Trust in the Goodness of the Earth (2003)
  • A Poem Traveled Down My Arm: Poems And Drawings (2003)
  • Collected Poems (2005)
  • Hard Times Require Furious Dancing: New Poems (2010)
  • Taking the Arrow Out of the Heart (2018)

ספרי עיון[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • In Search of Our Mothers' Gardens: Womanist Prose (1983)
  • Living by the Word (1988)
  • Warrior Marks (1993)
  • The Same River Twice: Honoring the Difficult (1996)
  • Anything We Love Can Be Saved: A Writer's Activism (1997)
  • Go Girl!: The Black Woman's Book of Travel and Adventure (1997)
  • Pema Chodron and Alice Walker in Conversation (1999)
  • Sent By Earth: A Message from the Grandmother Spirit After the Bombing of the World Trade Center and Pentagon (2001)
  • We Are the Ones We Have Been Waiting For (2006)
  • Overcoming Speechlessness (2010)
  • Chicken Chronicles, A Memoir (2011)
  • The cushion in the road – Meditation and wandering as the whole world awakens to be in harm's way (2013)

ספריה שתורגמו לעברית[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • הצבע ארגמן - 1984
  • ההזדמנות השלישית - 1989
  • הזעקה האדומה - 1997

יחסה לישראל[עריכת קוד מקור | עריכה]

בשנת 2009 הגיעה ווקר לביקור מתוקשר בעזה, עם כ-60 אקטיביסטיות כדי למחות נגד מדיניות ישראל ברצועה והכריזה ש"הכיבוש הישראלי הוא כמו האפרטהייד האמריקאי, הלבנים התייחסו לשחורים באותה צורה שבה הישראלים מתייחסים לפלסטינים"[10]. ביוני 2012 סירבה ווקר לאשר תרגום מחדש לעברית של ספרה "הצבע ארגמן" שפורסם בהוצאת ידיעות ספרים[11]. בתשובתה לפניית ההוצאה, טענה ווקר כי ישראל "אשמה באפרטהייד וברדיפה של העם הפלסטיני, גם בישראל וגם בשטחים הכבושים"[12]. ווקר תומכת בחרם האקדמי והתרבותי על ישראל[13], בין השאר קרא לזמרת אלישיה קיז לא להגיע לישראל[14].

ווקר חתמה על עצומות הקוראות לשחרורן של דארין טאטור ועהד תמימי הפלסטיניות מהכלא הישראלי[15].

ב-2018 המליצה ווקר בריאיון לעיתון הניו יורק טיימס על קריאת הספר האנטישמי And the Truth Shall Set You Free של הסופר הבריטי דייוויד אייק, הסופרת רוקסן גיי כתבה בעקבות זאת: "אליס ווקר אנטישמית כבר שנים. אני מציינת את זה גם כשאני מספרת כמה אהבתי את Possessing the Secret of Joy" (ספר אחר של ווקר)[16].

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ שירות גלובס, ‏היום יום הולדת, באתר גלובס, 9 בפברואר 2005
  2. ^ רחל נאמן, ביקורת קולנוע - הצבע ורוד - 'הצבע ארגמן', כותרת ראשית, 23 ביולי 1986
    מאיר שניצר, סרט - הצבע אפור ביותר, חדשות, 15 ביולי 1986
  3. ^ ז'אק סטיינברג, לולה אוגונייק, מפגש הטיטאנים, באתר הארץ, 04 בדצמבר 2005
  4. ^ "Pulitzer-Winning Writer Alice Walker & Civil Rights Leader Bob Moses Reflect on an Obama Presidency", Democracy Now! video on the African-American vote, January 20, 2009. Retrieved February 10, 2010.
  5. ^ הסופרת אליס ווקר נעצרה בהפגנה, באתר הארץ, 9 במרץ 2003
  6. ^ Deeper shades of purple : womanism in religion and society. Floyd-Thomas, Stacey M., 1969–. New York: New York University Press. 2006. ISBN 978-0814727522. OCLC 64688636.{{cite book}}: תחזוקה - ציטוט: others (link)
  7. ^ Harrison, Mary Hanson (20 בינואר 2015). "From the President's Corner". WILPF. נבדק ב-26 בינואר 2019. {{cite web}}: (עזרה)
  8. ^ סטפני רוזנבלום, ניו יורק טיימס, שחורה, לבנה ואמא, באתר הארץ, 24 במרץ 2007
  9. ^ Pond, Steve (1988-09-22). "Tracy Chapman: On Her Own Terms". Rolling Stone (בAmerican English). נבדק ב-2021-01-25.
  10. ^ עמירה הס, אליס ווקר, מחברת "הצבע ארגמן", בביקור בעזה: "הכיבוש הישראלי - כמו האפרטהייד האמריקאי", באתר הארץ, 09 במרץ 2009
  11. ^ מיה סלע, אליס ווקר אסרה לתרגם את ספרה "הצבע ארגמן" בטענה שישראל מדינת אפרטהייד, באתר הארץ, 20 ביוני 2012
    רן דגוני, ‏מחברת "הצבע ארגמן" ל"ידיעות ספרים": אסור לתרגם הספר, באתר גלובס, 19 ביוני 2012
  12. ^ רון מיברג, ‏אליס לא גרה כאן יותר, באתר גלובס, 27 ביוני 2012
  13. ^ אילנה ברנשטיין, שמא משהו כאן לא בסדר, באתר "העוקץ", 20 ביוני 2012
  14. ^ נועה הרשקוביץ‏, רוג'ר ווטרס ואליס ווקר קוראים לאלישיה קיז לא להגיע לישראל, באתר וואלה!‏, 31 במאי 2013
  15. ^ טלי קרופקין, 27 אנשי תרבות ורוח אמריקאים חתמו על עצומה לשחרור עהד תמימי, באתר הארץ, 13 בפברואר 2018
  16. ^ יובל פלוטקין, זוכת פרס פוליצר המליצה על ספר אנטישמי - וספגה גינויים, באתר ynet, 19 בדצמבר 2018