אליעזר ז'ורבין
 | |
| לידה |
1924 רוסיה  |
|---|---|
| פטירה |
1 ביוני 2013 (בגיל 89 בערך) |
| מדינה |
ישראל |
| מקום קבורה |
בית עלמין סביון |
| בן או בת זוג | |
  | |
אליעזר ז'ורבין (1924 - 1 ביוני 2013) היה פרסומאי ישראלי, ממייסדי וחלוצי ענף הפרסום בישראל, בעל משרד הפרסום ומכון הסקרים "דחף". בין השאר הביא לישראל ופרסם את קוקה-קולה וג'ינס ליוויס, טבע את הסיסמאות "קוקה-קולה טעם החיים", "הגידו כן לזקן" ו"המחנה הלאומי" ועמד מאחורי מסע תעמולת הבחירות של הליכוד ב-1977 שהוביל למהפך השלטוני. היה יועצם, ידידם ואיש אמונם של רבים בצמרת השלטון והכלכלה של מדינת ישראל. בנעוריו היה חבר מחתרת לח"י.
פעם... אף אחד לא היה זז בלעדיו: לא בפרסום, לא בפוליטיקה, לא במערכות העיתונים. ידו הייתה בכל - מעין מושך בחוטים עם גוף גדול ושיער משוך לאחור, שניווט את המדינה וקברניטיה מאחורי הקלעים, בדיסקרטיות ובנאמנות שרכשו להן מעריצים. כולם עלו אליו לרגל. האנשים והתקופות התחלפו, והוא נשאר.
תולדות חייו[עריכת קוד מקור | עריכה]
שנים ראשונות והחברות בלח"י[עריכת קוד מקור | עריכה]
נולד למשפחה מסורתית ברוסיה ובגיל שנה עלה יחד עם משפחתו לשכונת מאה שערים בירושלים, המשפחה מנתה שמונה אחים ואחיות. למד בסמינר "המזרחי" והיה חבר תנועת בני עקיבא ו"ברית הנוער הלאומי (בית"ר)" שלחמה בתקופת היישוב נגד חברי המפלגה הקומוניסטית הישראלית ו"ברית שלום". באפריל 1938 השליך אחיו, שלום ז'ורבין, יחד עם שלמה בן-יוסף ואברהם שיין רימון יד על אוטובוס ערבי ליד ראש פינה כנקמה על מעשי רצח של יהודים על ידי ערבים במאורעות תרצ"ו-תרצ"ט. השלושה נתפסו על ידי משטרת המנדט, ז'ורבין הוכרז כבלתי שפוי, עונשו של שיין נקבע למוות, אך הומתק בשל גילו הצעיר ובן-יוסף הוצא להורג.
ב-1940 הצטרף ז'ורבין ללח"י ירושלים, בשל גילו הצעיר הועסק בהדבקת כרוזים ותצפיות-אזהרה. בשנת 1942 נעצר על ידי המשטרה בגבעת שאול עקב החזקת נשק לא חוקי ונכלא במחנה המעצר בלטרון. ב-19 באוקטובר 1944 היה בין 251 אסירי המחתרות שגורשו למזרח אפריקה, תחילה לאריתראה ולאחר מכן לסודאן ולקניה. ב-29 ביוני 1946 נמלט יחד עם 54 גולים מהמחנה בקניה, הבורחים נתפסו כעבור שלושה חודשים ונכלאו שנית. מיד לאחר קום המדינה הוחזרו הגולים לישראל.
ב-12 ביולי 1948 נטל חלק, עדיין במסגרת הלח"י, במבצע קדם, ניסיון הפריצה הכושל לעיר העתיקה בירושלים. לאחר רצח ברנדוט (17 בספטמבר 1948) ופירוק לח"י נעצר על ידי המשטרה הצבאית והוחזק במעצר בשייח' מוניס, ממנו נמלט. לאחר סיכום עם שלטונות הצבא גויס לצה"ל ושירת כקצין ניהול בבה"ד 4.
ב-1951 התחתן עם שולמית הלוי, חברת לח"י לשעבר אף היא. בני הזוג עברו להתגורר בתל אביב, לאחר מכן עברו לסביון ונולדו להם שלושה ילדים, בועז ליאורה ואורנה, שנפטרה ממחלה בגיל חמש, לאחר מותה נולד אורן, שנקרא על שמה.
איש הפרסום[עריכת קוד מקור | עריכה]
בשנת 1953 הקים את משרד הפרסום "דחף1", מראשוני משרדי הפרסום בישראל והגדול שבהם לאורך שנים רבות. המשרד טיפל במשך שנים רבות בתקציבי הפרסום של החברה המרכזית לייצור משקאות קלים (קוקה-קולה ישראל), ג'ינס ליוויס, קרייזלר, סוזוקי ועוד. בנוסף שימש "דחף" כמשרד הגדול ביותר לפרסום מודעות-לוח לבודדים, פרס רשת סניפים ארצית לפרסום מקומי ושלט בתחום סקרי דעת קהל באמצעות מכון המחקר "דחף". בסוף שנות השישים הקים ז'ורבין את "הלוח הכפול", שבו פורסמו מודעות (יד שנייה, "דרושים" וכדומה) במקביל בעיתונים "הארץ" ו"ידיעות אחרונות".
בינואר 1976 הקים, יחד עם מוזי ורטהיים וחגי בר־כוכבא, עיתון ערב מתחרה ל"מעריב" ו"ידיעות אחרונות", בשם "היום הזה" עם משה דיין כעורך ראשי[1]. השקת העיתון התארכה מאחר שגיוס עיתונאים מנוסים למיזם והקמת המערכת לקחה חודשים רבים[2][3]. העיתון הושק לבסוף בספטמבר 1976 וביומו הראשון הודפס ב-40,000 עותקים, אולם התפוצה ירדה אחר כך, הוא סבל מתחרות קשה[2]. אחרי שלושה חודשים הודיעו שיהפוך לשבועון[4], אך לאחר מספר ימים נסגר העיתון[5], עקב חובות שצבר וקושי לגייס מימון נוסף[6].
ז'ורבין עבד תקופה ממושכת במערכות הבחירות עם אנשי מפא"י כלוי אשכול ויוסף אלמוגי ורפ"י (עבורה הגה את הסיסמה "הגידו כן לזקן"). ב-1977 עבר לעבוד עם עזר ויצמן ויצחק שמיר, ידידו מימי הלח"י, בשירות הליכוד. ז'ורבין ניהל את מסע התעמולה של הליכוד בבחירות לכנסת התשיעית וטבע את הסיסמה "הליכוד – כוח 1". בבחירות אלה עלה הליכוד לשלטון לראשונה לאחר 29 שנות המדינה. עם זאת, ארבע שנים מאוחר יותר עבר לעבוד דווקא עם שמעון פרס והמערך. בבחירות לכנסת האחת עשרה, בהן שב לעבוד עבור הליכוד, טבע את הסלוגן "המחנה הלאומי". לאחר שהליכוד ניצח בדוחק, ניצל ז'ורבין את חברותו והאמון שרחשו לו הן שמעון פרס והן יצחק שמיר ודחף לממשלת אחדות לאומית.
ז'ורבין הפך עקב כך ליועץ אישי לענייני מיתוג ותדמית לרבים מראשי המדינה ולידיד אישי קרוב של רבים מהם, בהם משה דיין, עזר ויצמן, יצחק שמיר, שמעון פרס, יצחק מודעי, יצחק ולאה רבין ועוד. ז'ורבין קידם ותמך בפעילים פוליטיים צעירים, בהם אהוד אולמרט, בנימין נתניהו, רוני מילוא, ראובן ריבלין, יוסי שריד ודן מרידור. כן היה מקורב לעיתונאים אורי פורת, רפי גינת, יואל מרקוס ואיתן הבר ולאנשי כלכלה בכירים כדב לאוטמן ובייגה שוחט.
לאחר מות רעייתו ב-1981 היה לבן-זוגה של מינה צמח, אותה העסיק ב"דחף". אולם השניים מעולם לא נישאו והחזיקו שני משקי בית נפרדים. לאחר מכן, היה בן זוגה של רחל טימור.
בשנת 2009 זכה ז'ורבין בפרס "קקטוס הזהב", פרס מפעל חיים מאיגוד חברות הפרסום, שהוענק לו על החדרת מותגים רבים לישראל והובלת מסעות פרסום בולטים[7].
קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]
- ז'ורבין אליעזר – אורי באתר העמותה להנצחת מורשת לוחמי חירות ישראל (לח"י)
- אביעד פוהורילס, אבי הברנז'ה - החברים נפרדים מאליעזר ז'ורבין, באתר nrg, 8 ביוני 2013
- לירון שמם, מי היה "דון דרייפר" הישראלי?, באתר מאקו, 6 ביוני 2013
- אורנה יפת, הפרסומאי אליעזר ז'ורבין נפטר, באתר כלכליסט, 2 ביוני 2013
הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]
- ^ העתון בראשות דיין החל בגיוס עובדים, דבר, 13 בינואר 1976
מדוע "היום הזה", על המשמר, 16 בינואר 1976
העתון של דיין המקורות של פרס, עמדה, 1 באוגוסט 1976 - ^ 1 2 אלי קינן, היה היה 'היום הזה', כותרת ראשית, 2 בנובמבר 1983
- ^ העתון של "קוקה קולה", עמדה, 1 במאי 1976
- ^ "היום הזה" ייסגר, במקומו ייצא שבועון, דבר, 24 בנובמבר 1976
"היום הזה" ייסגר .ויופיע בשבועון, על המשמר, 25 בנובמבר 1976 - ^ "היום הזה" חדל להופיע, מעריב, 29 בנובמבר 1976
- ^ עתי"ם, דיין, בר-כרכבא, ז'ורבין וורטהיים: איננו אחראים לחובות "היום הזה", על המשמר, 21 בדצמבר 1976
עיקול זמני , על "היום הזה', מעריב, 2 בדצמבר 1976 - ^ ענת ביין-לובוביץ, תחרות קקטוס הזהב 2009 בחסות "גלובס" אליעזר ז'ורבין, מייסד דחף, יקבל פרס מפעל חיים, באתר גלובס, 25 במאי 2009