אנטיגונוס השני גונאטס, מלך מוקדון

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
אנטיגונוס השני גונאטס, מלך מוקדון
Ἀντίγονος B΄ Γονατᾶς
‏Ἀντίγονος B΄ Γονατᾶς
Antigonus Gonatas (portrait).jpg
מטבע הנושא את דמותו
לידה 319 לפנה"ס
גונוי, תסליה
פטירה 239 לפנה"ס (בגיל 80 בערך)
פלה, מוקדון
שם מלא אנטיגונוס השני "גונאטס", מלך מוקדון
מדינה מוקדון
עיסוק איש צבא עריכת הנתון בוויקינתונים
בת-זוג פילה
שושלת השושלת האנטיגונידית
תואר מלך מוקדון
כינוי "גונאטס" ("ברך")
אב דמטריוס פוליורקטס
אם פילה
צאצאים דמטריוס השני איטוליקוס, מלך מוקדון
מלך מוקדון
תקופת כהונה 277 לפנה"ס
272 לפנה"ס274 לפנה"ס
239 לפנה"ס
הקודם סוסתיניס
פירוס
הבא פירוס
דמטריוס השני איטוליקוס, מלך מוקדון
לעריכה בוויקינתונים שמשמש מקור לחלק מהמידע בתבנית

אנטיגונוס השנייוונית עתיקה: Ἀντίγονος B΄; ‏319 לפנה"ס, תסליה - 239 לפנה"ס, מוקדון) אשר כונה "גונאטס" (Γονατᾶς - "ברך") היה מלך מוקדון בין 277 לפנה"ס-274 לפנה"ס ופעם נוספת בין 272 לפנה"ס-239 לפנה"ס. הוא היה בנו של דמטריוס פוליורקטס ואביו של דמטריוס השני איטוליקוס, והעניק למוקדון שקט ויציבות לאחר תקופה ארוכה של אנרכיה וכאוס.

ביוגרפיה[עריכת קוד מקור | עריכה]

תחילת דרכו[עריכת קוד מקור | עריכה]

אנטיגונוס נולד בסביבות שנת 319 לפנה"ס בעיר גונוי שבתסליה. הוא היה בן לשושלת האנטיגונידית, אביו היה דמטריוס פוליורקטס, בנו של הדיאדוך אנטיגונוס מונופתלמוס. אמו הייתה פילה, בת אנטיפטרוס. הייתה לו אחות בשם סטרטוניקה, שנישאה לסלאוקוס הראשון ומאוחר יותר לבנו אנטיוכוס הראשון.

בשנת 301 לפנה"ס התרחש קרב איפסוס שהסתיים במותו של אנטיגונוס מונופתלמוס ובחלוקת האימפריה שלו בידי אויביו. דמטריוס פוליורקטס, אביו של אנטיגונוס השני, נמלט משדה הקרב יחד עם 9,000 חיילים. אנטיגונוס בן ה-18 התלווה אליו. עד מהרה הצליח דמטריוס להשתלט מחדש על אתונה, וטבהמשך הוא אף כבש את כס מוקדון מידי אלכסנדר החמישי. אנטיגונוס היה למעשה בן דודו של אלכסנדר, שכן אלכסנדר היה בנו של קסנדרוס אחיה של פילה, אמו של אנטיגונוס. הקשר שלו לשתי שושלות המלוכה, האנטיגונידית והאנטיפטרידית, סייע מעט להרגעת התומכים של משפחת אלכסנדר.

קצין בצבאו של דמטריוס[עריכת קוד מקור | עריכה]

בשנת 292 לפנה"ס כאשר היה בן 28, מונה בידי אביו למושל של בויאוטיה.[1] לא עבר זמן והבויאוטים, בתמיכת פירוס הראשון מלך אפירוס פתחו במרד. אנטיגונוס דיכא את המרד בהצלחה, והטיל מצור על העיר הבויאוטית תבאי.[2] בהמשך חזר דמטריוס לזירה, ופירוס מיהר לסוב על עקביו. דמטריוס הפנה את חייליו כדי לעזור לבנו אנטיגונוס במצור על תבאי. ההיסטוריון פלוטרכוס כותב שהחיילים המוקדונים התקדמו אל העיר בכבדות רבה, התבאים התגוננו באומץ וקטלו בהם קטל רב. אנטיגונוס לא היה מסוגל לשאת זאת ושאל את דמטריוס: "מדוע אבי, אנו מאפשרים לחיים הללו להיות מבוזבזים ללא כל צורך?" דמטריוס התרגז והשיב: "מדוע אתה מוטרד בשל כך, האם המתים דורשים מזון?".[3]

עם זאת, בעיני דמטריוס כיבוש יוון היה רק קרש קפיצה להקמת אימפריה שתהיה שווה בגודלה לממלכתו של אלכסנדר הגדול. באביב 288 לפנה"ס התאחדו נגדו פירוס, ליסימכוס, תלמי וסלאוקוס. עד מהרה האימפריה של דמטריוס התפוררה. תלמי הופיע עם צי בחופי יוון, בעוד ליסימכוס תקף את מוקדון ממזרח ופירוס ממערב. דמטריוס הבין עד מהרה שאין לו סיכוי מול הקואליציה שכנגדו, והחליט להפתיע את האויב בצעד לא צפוי. הוא פלש לממלכתו של ליסימכוס עם 11,000. בינתיים אנטיגונוס שימש כמושל מה שנותר בידיהם ביוון.[4] פירוס פלש לתסליה, ואנטיגונוס הגן עליה בצורה נואשת. עם זאת, בתמיכתו של ליסימכוס הצליח פירוס עד מהרה לדחוק את אנטיגונוס מכל תסליה, והוא נאלץ להתבצר בעיר דמטריאס. למזלו, ליסימכוס בגד בפירוס ותקף את נחלותיו של זה במוקדון. פירוס בלית ברירה כרת ברית עם אנטיגונוס, ושניהם סייעו זה לזה.[5] עם זאת, ליסימכוס הביס את פירוס שנאלץ לסגת חזרה לממלכתו המקורית - אפירוס, וליסימכוס הוכתר כמלך מוקדון.

בשנת 285 לפנה"ס נפל דמטריוס בשבי של סלאוקוס, שהתייחס אליו באצילות יחסית. דמטריוס כתב לאנטיגונוס והורה לו להתעלם מכאן ולהבא מכל המכתבים הנשלחים אליו בשמו ולהתייחס אליו כאל מת. עם זאת, אנטיגונוס, שהיה בן נאמן, לא היה מסוגל לסבול זאת, והציע הכל לסלאוקוס: נכסים, מה שנותר בידיו מיוון, וכן את עצמו כבן ערובה במקום אביו. עם זאת סלאוקוס התעלם.[6] בשנת 283 לפנה"ס מת דמטריוס בשבי, וסלאוקוס שרף את גופתו בטקס מכובד. הוא הציע לאנטיגונוס את האפר כדי שיביא אותו לקבורה, ואנטיגונוס יצא עם צי שלם כדי להביא אותו. האפר הונח בתוך כד מזהב, והערים שעבר בהן בדרך חלקן קישטו את הכד בזרים ואחרות שלחו גברים בלבוש אבלות כדי שישתתפו בקבורה. נגן החליל הטוב ביותר באותה תקופה ישב ליד הכד וליווה את החותרים במנגינות נוגות. ההמונים שחיכו על החוף בדמטריאס נזדעזעו כשראו את אנטיגונוס עצמו עומד ובוכה מעל לכד. האפר נטמן בדמטריאס, העיר שאותה ייסד דמטריוס והיא נקראה על שמו.[7] נראה שלאחר מותו של אביו הכריז על עצמו אנטיגונוס כמלך מוקדון, עם זאת מרבית הארץ עוד נשלטה בידי ליסימכוס ואנטיגונוס לא היה אלא תובע לכתר בלבד.[8]

המאבק על כס מוקדון[עריכת קוד מקור | עריכה]

בשנת 282 לפנה"ס פרצה מלחמה בין סלאוקוס לליסימכוס. ליסימכוס פלש לממלכתו של סלאוקוס, אולם סלאוקוס הביס אותו בשנה הבאה בקרב קורופדיום. סלאוקוס סיפח את הממלכה המובסת, ובין היתר הכריז על עצמו כמלך מוקדון. עם זאת, מלכותו לא ארכה זמן רב, ועד מהרה הוא נרצח בידי הנסיך המצרי תלמי קראונוס. המאורעות הדליקו תקווה חדשה בלבו של אנטיגונוס להחזיר לעצמו את ממלכתו של אביו. הוא הפליג עם כל ציו וכל צבאו (שלא היו גדולים מדי) מדמטריאס אל מוקדון בתקווה שתלמי עוד לא הצליח לבסס שם את מלכותו. עם זאת, בתחילת שנת 280 לפנה"ס הובס הצי שלו בקרב ימי נגד תלמי.

התבוסה הכואבת עוררה גל של התקוממויות נגד חילות המצב שנותרו לו ברחבי יוון ותסליה.[9] אראוס הראשון מלך ספרטה ראה בכך הזדמנות להחזיר לספרטה את העוצמה שאבדה לה עוד בשלהי התקופה הקלאסית. יוזמתו נכשלה, אולם אנטיגונוס שלט כעת בצורה מלאה רק בדמטריאס, קורינתוס, פיריאוס וחלקיס. למרות שחיל מצב שלו שהה באתונה, שלטונו שם היה כה שברירי עד שבאגורה של העיר הוצב ללא בושה פסל של הנואם האנטי-מוקדוני הידוע דמוסתנס.[10]

בחורף 279 לפנה"ס שטף את הבלקן גל של גאלים מהצפון.[11] תלמי נהרג בקרב נגדם, ואחיו מלאגרוס הוכתר כמלך במקומו. מלאגרוס לא שרד במלכותו זמן רב, ואנטיפטרוס השני הוכתר כמלך במקומו. גם אנטיפטרוס הודח, והמצביא סוסתיניס תפס את הפיקוד על הצבא המוקדוני ולמעשה על הממלכה כולה, אך סירב להצעות להכתירו כמלך בצורה רשמית. בשנת 278 לפנה"ס פלשו 20,000 גאלים בפיקודו של קאראטריוס לתראקיה. אנטיגונוס פלש גם הוא לתראקיה באותה תקופה בתקווה למצוא בה ראש גשר לפלישה למוקדון, והערים היווניות שהותקפו בידי הגאלים ביקשו ממנו עזרה. אנטיגונוס לא סירב להזדמנות להגדיל את כוחו ושמו הטוב, והביס את הגאלים בקרב ליד ליסימכיה. ניצחון זה הוכיח שאנטיגונוס הוא הכוח המאורגן היחיד במוקדון וביוון.[12]

תקופת מלכותו הראשונה[עריכת קוד מקור | עריכה]

אותה שנה מת סוסתיניס, מה שהותיר את אנטיגונוס כתובע הרציני היחיד לכס מוקדון, פרט לפירוס ששהה בסיציליה.[13] בשנת 277 לפנה"ס הוא הוכתר כמלך. אנטיגונוס חיזק את מעמדו על ידי כריתת ברית עם גיסו אנטיוכוס הראשון מלך הממלכה הסלאוקית. בכריתת ברית זו הם סיימו למעשה יריבות היסטורית בין בית סלאוקוס לשושלת האנטיגונידית, וקבעו את צביונה של הפוליטיקה ההלניסטית למשך שני רבות.[14] הברית חוזקה בנישואים עת נישא אנטיגונוס לפילה, שהייתה למעשה אחייניתו.[15] אנטיגונוס למד להשתמש בגאלים כשכירי חרב, והם התגלו כזולים בהרבה על פני שכירי חרב יוונים ממוצעים. בעזרתם של אלו, הוא הצליח לדחוק את רגליהם של כל התובעים לכתר, מה שהביא אותו בהתנגשות עם הפוליס שבתחומי שליטתו. מרביתם סופחו לממלכתו לאחר משא ומתן, ורק קסנדריה נכבשה לאחר מצור ארוך שנמשך עשרה חודשים.[16]

בשנת 275 לפנה"ס העתיק אנטיגונוס את בירתו מעירו של אביו, דמטריאס, אל הבירה המוקדונית העתיקה פלה. כמלך, הוא ניסה לשקם את יוקרתה האבודה של מוקדון. הוא הטיל מסים על הקרקע, כמו גם מסי נמל וגבולות. המלחמות הממושכות שעברה הארץ, הותירו אזורים שלמים ריקים מאדם. אנטיגונוס לא היסס להחכיר קרקעות אלו לגאלים ואילירים. הוא ריכז בידיו את הזכות לטביעת מטבעות, והערים היווניות שבעבר הייתה לה זכות לטבוע מטבעות משל עצמן, איבדו אותה. הוא הציב נציבים מטעמו בכל עיר ועיר, והחזיק דרך קבע צבא שכירים שלא עלה על כמה אלפים. כמו כן ייסד מספר ערים חדשות, וקרא להן "אנטיגוניאה" על שמו.[17]

המלחמה נגד פירוס[עריכת קוד מקור | עריכה]

אותה שנה הגיעה אליו בקשה מפירוס, שהיה שקוע במלחמה ממושכת באיטליה נגד קואליציה שכללה את המעצמות הרפובליקה הרומית וקרתגו. פירוס הבין שלא יוכל להחזיק זמן רב בעוד הצבא הרומי שוחק אותו והצי הקרתגי סוגר עליו בים, וביקש עזרה ממוקדון. אנטיגונוס סירב להסתבך במלחמה נוספת.[18] בלית ברירה פירוס שב לממלכתו עם כוח גדול באופן מחשיד שכלל 8,500 איש. תלמי השני מלך מצרים, שש על ההזדמנות לערער את ממלכת מוקדון, ושיחד את פירוס כדי שיתקוף את אנטיגונוס. פירוס פלש למוקדון, ונפגש עם צבאו של אנטיגונוס בקרב הנהר אאוס. במהלך קרב התרחש ירוע מעניין כאשר דווקא שכירי החרב הגאלים לחמו עד האיש האחרון, בעוד לוחמי הפלנקס המוקדונים ערקו בהמוניהם אל פירוס. אנטיגונוס המובס נמלט אל סלוניקי עם קומץ נאמנים, וניהל משם מלחמה אבודה נגד פירוס. בשנת 274 לפנה"ס הוכתר פירוס כמלך מוקדון.

למזלו, פירוס החליט לנטוש את מוקדון ולהשקיע בפלופונסוס. הוא הטיל מצור על ספרטה, ובמהלכו גילה אנטיגונוס אבירות ושלח גיס שכירים לעזרת ספרטה, האויבת הוותיקה שלו. המצור על ספרטה התברר ככישלון מוחלט, ואנטיגונוס מיהר לנצל את הסחת הדעת כדי לכבוש חזרה את כל מוקדון. בהמשך הוא אף נע אל ארגוס לבקשת ראש הסיעה הפרו-מוקדונית בעיר, אולם אז גילה שגם פירוס הגיע לשם, בהזמנת ראש הסיעה השנייה. שתי הסיעות הגיעו לתמימות דעים, והסכימו ששום תועלת לא תצמח עם העיר תהפוך לעיי חורבות בקרב בין המלכים. שליחיהם השיגו הבטחה חגיגית הן מאנטיגונוס והן מפירוס, שהעיר לא תותקף. עם זאת, פירוס לא הקפיד על קיום ההבטחה, וחדר לעיר עם לילה. בקרב רחוב שהתפתח, פירוס נהרג. על פי המסופר, אחד מבניו של אנטיגונוס, אלקיונאוס, כרת את הראש מגופתו של פירוס והשליך אותו לרגליו של אנטיגנוס. אנטיגונוס הזדעזע ממעשהו של בנו, כינה אותו ברברי ופרץ בבכי. לטענת פלוטרכוס, גורלו של פירוס הזכיר לאנטיגונוס את גורלו של אביו, שידע עליות ומורדות. לאחר מכן אלקיונאוס מצא את הלנוס, בנו של פירוס, והביא אותו לפני אביו. אנטיגונוס הצהיר שהמעשה הזה טוב יותר ממעשהו הקודם, והוא הלביש את הלנוס בבגדים מכובדים והחזיר אותו לאפירוס.[19]

המלחמה הכרמונידית[עריכת קוד מקור | עריכה]

Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – המלחמה הכרמונידית

בשנת 272 לפנה"ס יכל אנטיגונוס להכריז על עצמו מחדש כמלך מוקדון. כעת משהשיג את השלום המיוחל, הוא נפנה לפתח את ארצו. הוא השקיע רבות בפיתוח מכרות הברזל העופרת והכסף, וכן ניצל את יערותיה הנרחבים של מוקדון לצורך בניין צי מלחמתי גדול. עם זאת הוא נאלץ להחזיק חיל מצב קבוע של שכירים על הגבול עם הארצות הצפוניות. הוצאות אלו, גרמו לכך שחצר המלכות ש אנטיגונוס בפלה הייתה פשוטה וצנועה בהרבה מאשר חצרות המלכות באלכסנדריה ואנטיוכיה.[20]

למרות שהוא נודע כמלך מתון יחסית, שבניגוד לקודמיו לא שלט בפולייס ביוון באמצעות שכירי חרבו, הרי שבערים רבות התעוררה התקווה להחזיר את הכוח בבלקן לידיים יווניות ולא מוקדוניות. הנואם והמצביא האתונאי כרמונידס פתח במסע תעמולה אנטי-מוקדוני ברחבי יוון,[21] ובסתיו 268 לפנה"ס הוכרזה סופית ברת צבאית של אתונה ספרטה ומצרים נגד מוקדון. מעשי האיבה החלו כבר באביב של שנת 267 לפנה"ס, והמלחמה זכתה לכינוי "המלחמה הכרמונידית". עד מהרה הופיע בחופי אטיקה צי מצרי בפיקוד פטרוקלוס, אולם הוא היה מוגבל ביכולותיו. אנטיגונוס ניתח את המצב במהירות, וניצל היטב את יתרונותיו. צבאותיו נעלו בפלופונסוס את הצבא הספרטני, והמלך אראוס הראשון שהיה אחד מעמודי התווך של הקואליציה האנטי-מוקדונית, נהרג בקרב. הצי המצרי הובס בקרב ימי, והיות שהצי האתונאי היה קטן וחלש ולספרטה לא היה צי, הצי המוקדוני שלט למעשה בימים. כמו כן אנטיוכוס השני פתח במתקפה על מצרים, בעידודו של אנטיגונוס. בנו של פירוס, אלכסנדר השני, מלך אפירוס אמנם הפר את בריתו עם אנטיגונוס ופלש שוב למוקדון, אולם אנטיגונוס הביס אותו והוא הודח ממלכותו בידי בני עמו.

כך יצא שעיקר נטל המלחמה נפל על כתפיה של אתונה. הכוחות המצריים המעטים שכן הצליחו לנחות בחופי אטיקה הופנו להגנת המשאבים הקיימים ולא נוצלו להרחבת הפעילות מעבר לגבולות אטיקה. חילותיו של אנטיגונוס חנקו לאט לאט את ההתנגדות האתונאית ולאחר תבוסת הצי המצרי לא נותרה להם ברירה, אלא להיכנע. כרמונידס ברח למצרים ואילו באתונה עצמה הוקם משטר ידידותי למוקדון. מציתי המלחמה נענשו וחלקם הוצאו להורג.[22]

שנותיו האחרונות[עריכת קוד מקור | עריכה]

לאחר שהושג השלום במלכותו, הפך אנטיגונוס לפטרון תרבות במלוא מובן המילה. חוג המשכילים והמלומדים בצרו שבפלה הלך והתרחב, והוא התייחד בכך שאנטיגונוס היה מיודד עם מרבית חבריו, והיה מעורב בהם אישית ואינטלקטואלית. בין תושבי הקבע בחצרו נמנו ההיסטוריון הירונימוס מקארדיה, שהיה ידיד קרוב של אנטיגונוס, וכן המשורר אראטוס, שהוזמן לפלה לרגל חתונתו של אנטיגונוס עם פילה בת סלאוקוס, וחיבר לכבוד המאורע המנון לאל הנערץ על אנטיגונוס, פאן. במשך הזמן נקשרה ידידות אמיצה בין השניים, ואראטוס תמיד ראה בפלה את ביתו.[23] אנטיגונוס גם גילה התעניינות רבה באסכולה הסטואית ועמד בקשר הדוק עם הפילוסוף זנון מקיטיון ששלח אליו כמה מתלמידיו.

אנטיגונוס מינה כמושל יוון את אחיו למחצה קרטרוס. קרטרוס שמר על נאמנות לאנטיגונוס כל חייו, אולם לאחר מותו תפס את השלטון בנו אלכסנדר, שבשנת 249 לפנה"ס מרד באנטיגונוס, ייתכן שבתמיכת מצרים.[24] המרד היה אסון מדיני כבד לאנטיגונוס: שני חילות מצב חשובים האחד בכלקיס והשני בקורנתוס, שבה קבע אלכסנדר את מושבו, עברו לצדו של אלכסנדר, אם כי חיל המצב בפיראוס שמר על נאנמנות לאנטיגונוס. אלכסנדר מיהר לנצל את שעת הכושר ופתח במסע תעמולה נמרץ במסגרתו אף הסיג חילות מצב מכמה ערים. לאחר מכן, פתח במסע מלחמה ביוון עצמה ותקף את ארגוס ואת אתונה. כשלונו של אנטיגונוס להגן על החזקותיו, שהיה עסוק במלחמה הסורית השלישית (246 לפנה"ס - 241 לפנה"ס) לצדה של הממלכה הסלאוקית נגד מצרים, ערערה את אחיזתו ביוון. עם זאת, בהדרגה איבד את אלכסנדר את הערים ששלט בהן ובסופו של דבר נותרה בידו קורינתוס בלבד. בשנת 245 לפנה"ס,[25] מת אלכסנדר (ייתכן שהורעל), ואנטיגונוס הציע לאלמנתו ניקאה להינשא לבנו דמטריוס. ניקאה קיבלה את ההצעה, והנישואים חיזקו את מעמדה ואת מעמד אנטיגונוס כאחד.[26] בליגה האכאית חששו מאוד מפני ההתעצמות המוקדונית, וסטרטגוס הליגה אראטוס מסיקיון, הוביל התקפת לילה נועזת שבסופה נפלה קורינתוס בידי האכאים.

ההצלחות האכאיות עוררו את חששם של אנטיגונוס והליגה האיטולית כאחד, והללו כרתו ברית ביניהם במטרה לבלום את ההתפשטות האכאית. עם זאת, ארטוס פירש את הברית כניסיון למחוק כליל את הליגה האכאית.[27] בשנת 239 לפנה"ס נסוגו האיטולים מהברית עם מוקדון, וכרתו ברית עם האכאים. באותה שנה מת אנטיגונוס בגיל 80, והוריש את המלוכה לבנו דמטריוס השני, אשר נתכנה "איטוליקוס" בשל ניצחונותיו הרבים על הליגה האיטולית.

לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • Frank W. Walbank, "Aratos of Sicyon", Cambridge University Press 1933.
  • Paul Cartledge and Antony Spawforth, "Hellenistic and Roman Sparta", Routledge, second ed, 2002.
  • F. W. Walbank, E. A. Astin, M. W. Frederiksen, R. M. Ogilvie (ed), "The Cambridge Ancient history", vol 7, Cambridge university press, 1984.
  • F. W. Walbank, "A Historical Commentary on Polybius", 3 vols 1957, 1967, 1979.
  • F. W. Walbank, "The Hellenistic World", Harvard University Press, 1981.
  • Peter Green, "Alexander to Actium: The Historical Evolution of the Hellenistic Age", Los Angeles, ,California: University of California Press 1990
  • Hammond, Nicholas Geoffrey Lemprière, and Guy Thompson Griffith, "A history of Macedonia", Oxford: Clarendon Press, 1979.

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ אביו רצה לנצל את מלחמתו של ליסימכוס בגטים, כדי לתפוס לו מנחלותיו של זה בתראקיה.
  2. ^ גולן, עמ' 114.
  3. ^ פלוטרכוס, "חיי דמטריוס", 40.
  4. ^ גולן, עמ' 118.
  5. ^ גולן, עמ' 119.
  6. ^ פלוטרכוס, "חיי דמטריוס", 51.
  7. ^ פלוטרכוס, "חיי דמטריוס", 53.
  8. ^ גולן, עמ' 120.
  9. ^ גולן, עמ' 125.
  10. ^ גולן, עמ' 127.
  11. ^ הגאלים נדחקו בידי הגרמאנים ונאלצו למצוא מקלט חדש.
  12. ^ גולן, עמ' 134.
  13. ^ במסגרת מלחמת פירוס.
  14. ^ גולן, עמ' 135.
  15. ^ פילה הייתה בתו של סלאוקוס הראשון, מנישואיו לסטרטוניקה אחותו של אנטיגונוס. בהמשך נישאה סטרטוניקה לאנטיוכוס שהיה בנו של סלאוקוס מנישואים קודמים.
  16. ^ גולן, עמ' 135-136.
  17. ^ גולן, עמ' 137.
  18. ^ גולן, עמ' 138.
  19. ^ פלוטרכוס, "חיי פירוס", 34.
  20. ^ גולן, עמ' 144.
  21. ^ הכרזת כרמונידס באתר אוניברסיטת קולומביה
  22. ^ גולן, עמ' 323.
  23. ^ גולן, עמ' 152.
  24. ^ F. W. Walbank, Macedonia and Greece: the rise of Aetolia, in . W. Walbank, E. A. Astin, M. W. Frederiksen, R. M. Ogilvie (ed), p. 247-8
  25. ^ .F. W. Walbank, Macedonia and Greece: the rise of Aetolia, in . W. Walbank, E. A. Astin, M. W. Frederiksen, R. M. Ogilvie (ed), p, 250
  26. ^ גולן, עמ' 343-344.
  27. ^ גולן, עמ' 345.