פיליפוס החמישי, מלך מוקדון

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
(הופנה מהדף פיליפוס החמישי)
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
פיליפוס החמישי
Φίλιππος΄
238 לפנה"ס; פלה, מוקדון - 179 לפנה"ס; אמפיפוליס, מוקדון (בגיל 59 בערך)
Bust of Philip V of Macedon in Palazzo Massimo (Rome).jpg
פסל ראש של פיליפוס החמישי
שם בשפת המקור ‏Φίλιππος΄
מדינה מוקדון
בת-זוג

פוליקרטיה

שושלת השושלת האנטיגונידית
תואר מלך מוקדון
אב דמטריוס השני איטוליקוס, מלך מוקדון
אם פתיה ממוקדון
צאצאים
מלך מוקדון
תקופת כהונה 221179 לפנה"ס
הקודם בתפקיד אנטיגונוס השלישי דוסון, מלך מוקדון
הבא בתפקיד פרסאוס, מלך מוקדון
אירועים בתקופתו מלחמת בעלות הברית
המלחמה הכרתית
המלחמה המוקדונית הראשונה
המלחמה המוקדונית השנייה
העתק רומי של פסל יוני הנושא את דמותו של פיליפוס החמישי

פיליפוס החמישי (יוונית: Φίλιππος΄ בלטינית: Philippus V;‏ 238179 לפנה"ס) היה מלך מוקדון משנת 221 לפנה"ס ועד מותו.

פיליפוס היה בנו של דמטריוס השני איטוליקוס, מלך מוקדון ונכדו של אנטיגונוס השני גונאטס, מלך מוקדון. הוא עלה לשלטון לאחר מותו של אנטיגונוס דוסון שהיה בן דוד של אביו. מכיוון שעלה לשלטון בגיל צעיר, מיד לאחר עלותו לשלטון פרצה מלחמת בעלות הברית (217–220 לפנה"ס), שבמהלכה הוכיח את עצמו פיליפוס כמצביא מוכשר, ולאחריה היה מעמדה של מוקדון ברחבי יוון איתן מתמיד. עם זאת, הצלחותיו במלחמה גרמו לפיליפוס להעריך את עצמו יתר על המידה, והוא כרת ברית עם חניבעל מקרתגו נגד הרפובליקה הרומית, במטרה להשתלט על השטחים הרומיים באיליריה. בעקבות כך הסתבכה מוקדון במלחמה המוקדונית הראשונה, שהסתיימה עם החתימה על שלום פויניקי שלא שינה הרבה מהמצב הקיים.

עם זאת, לאחר המלחמה הרומאים לא חדלו מלהתערב בענייני הבלקן, ובסופו של דבר הכריזו מלחמה בשנית על פיליפוס, וכך פרצה המלחמה המוקדונית השנייה. מלחמה זו הייתה הרסנית הרבה יותר מקודמתה, פיליפוס הובס בקרב קינוסקאפאלאי ונאלץ להסכים לתנאי שלום נוקשים. במסגרת תנאי השלום וויתר פיליפוס על יוון, והרומאים הכריזו על עצמאותה. לאחר המלחמה האמין פיליפוס שיוכל לחיות בשלום עם המנצחים, ולהסתפק בארץ האם המוקדונית בלבד. הוא אף סייע לרומא במלחמת נאביס ומלחמת אנטיוכוס. בתמורה לכך הותר לו לקבל חזרה חלק מהשטחים שאיבד.

את שנות שלטונו האחרונות הקדיש פיליפוס לחיזוק הממלכה מבחינה פנימית, והצליח לייצב אותה מבחינה חברתית וכלכלית. מדיניותו לא יכלה לעורר חשד אפילו בחשדנים שבמדינאי רומא, אולם למרות זאת המשיכו הרומאים להתערב בענייניו ולהאשים אותו שהוא מתכנן מלחמה חדשה. הם אף הציתו סכסוך ירושה בין בניו, שהסתיים ברציחתו של אחד מהם. רק מותו בשנת 179 לפנה"ס הציל אותו ממסע מלחמה רומאי שלישי ואחרון. ירש אותו בנו פרסאוס, שעד מהרה הסתבך עם רומא שוב, ובמלחמה המוקדונית השלישית אבדה למוקדון עצמאותה לנצח. את שארית חייו העביר פרסאוס בבית כלא רומי.

ביוגרפיה[עריכת קוד מקור | עריכה]

תחילת דרכו[עריכת קוד מקור | עריכה]

פיליפוס נולד על פי הידוע בשנת 238 לפנה"ס, בעיר פלה, שהייתה בירתה של ממלכת מוקדון. הוא היה בנו של מלך מוקדון דמטריוס השני איטוליקוס. סבו היה אנטיגונוס השני גונאטס, וסבא רבה שלו היה דמטריוס פוליורקטס. אמו הייתה ככל הנראה פתיה נסיכת אפירוס, בתו של אלכסנדר השני, מלך אפירוס ונכדתו של פירוס.[א]

על ילדותו ידוע מעט מאוד. פלוטרכוס כותב שכבר מצעירותו ניכר שהוא ניחן בכל המעלות המצופות ממלך, ושהוא הכריז שישיב על כנם את ימי אלכסנדר הגדול.[1] פיליפוס היה בן תשע, כאשר בשנת 229 לפנה"ס מת אביו. לפיכך, בן דודו של אביו, אנטיגונוס השלישי דוסון, מונה כעוצר. אנשי האצולה והצבא סברו שהמצב הפוליטי בבלקן תנודתי מדי בשביל שאנטיגונוס ישמש כעוצר בלבד עד שפיליפוס יגדל, ועל כן הוחלט לתת לו סמכויות מלאות של מלך. אנטיגונוס היה מלך מוצלח מאוד, הוא ניצל את "המלחמה הקלאומנית" בין הליגה האכאית לספרטה כדי להגביר את עוצמתו, והקים "ברית" ("סימאכיה" ביוונית) אשר נקראה "הברית הקורינתית",[ב] וכללה את מוקדון, הליגה האכאית, אפירוס, אקארנאניה, פוקיס, בויאוטיה וערים נוספות. כמו כן, השתלט חזרה על קורינתוס. במסגרת הברית התחייבו כל המדינות החברות בה לערוב זו לביטחונה של זו.

ידוע שעל ערש דווי, מסר אנטיגונוס לפיליפוס בעל פה את צוואתו האחרונה. הוא הורה לו להתהלך בנעימות עם בעלי בריתו, ולהשתדל למושכם לנאמנות שברצון ולא להביאם בכפייה לציות וכניעה. לא ידוע כמה הדברים השפיעו על פיליפוס בפועל.[2]

המאורעות בספרטה[עריכת קוד מקור | עריכה]

Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – המאורעות בספרטה (221 לפנה"ס)

בשנת 221 לפנה"ס, אנטיגונוס מת ופיליפוס בן ה-17 הוכתר כמלך מוקדון. שנה לאחר מכן, ביקש מנהיג הליגה האכאית אראטוס מסיקיון לכנס את ערי הברית כדי לדון בשני נושאים, הראשון היה צירופה של מסניה לברית, והשני היה הכרזת מלחמה על הליגה האיטולית, שגילתה תוקפנות כלפי מסניה. פיליפוס יצא עם פמלייתו ממוקדון, והגיע לקורינתוס. מתוקף תפקידו כמנהיג הברית דרש פיליפוס משאר הנציגים לפגוש אותו שם.[3] אולם אז נאלץ פיליפוס לעזוב את קורינתוס ולהגיע לטיגיאה, כדי להפסיק מלחמת אזרחים שפרצה בספרטה.[4] פיליפוס גילה מהר מאוד את שורשי הסכסוך הספרטני. אזרחים רבים בספרטה היו ממורמרים בשל חוזה השלום הנוקשה שכפה עליהם אנטיגונוס דוסון לאחר המלחמה הקלאומנית.[5] בין אותם אזרחים אף נמנו שלושה מחמשת האפורים שהנהיגו את ספרטה. אולם משהתקרב פיליפוס לעיר בראש חילותיו, התעודדו שני האפורים שנותרו נאמנים לו וקראו לעם להפר את עצת האפורים הזוממים להפר את חוזה השלום עם מוקדון. הדבר רק העלה את המירמור בספרטה, ושני האפורים נרצחו. נאמניהם נמלטו אל מחנהו של פיליפוס.[4][5]

במועצת המלחמה של פיליפוס היו שדרשו להחריב לחלוטין את ספרטה, כפי שעשה אלכסנדר הגדול בשעתו לתבאי.[5] אולם פיליפוס החליט להניח לספרטנים לנפשם כל עוד יתחייבו לשמור נאמנות למלך ולברית.[6] לטענת ההיסטוריון פוליביוס, פיליפוס עשה זאת בעצתו של אראטוס מסיקיון.[7] החוקר פרנק ויליאם וולבנק, שכתב ביוגרפיה על חייו של פיליפוס, נוטה לקבל את טענתו זו.[8]

מלחמת בעלות הברית[עריכת קוד מקור | עריכה]

Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – מלחמת בעלות הברית (220 לפנה"ס-217 לפנה"ס)

לאחר שתמה הפרשה הספרטנית, חזר פיליפוס לקורינתוס ונפגש שם עם נציגי המדינות החברות בברית. הנושא הראשון שעמד על סדר היום היה תביעה של מרבית הנציגים להכריז מלחמה על הליגה האיטולית. ביוזמת אראטוס מסיקיון, הציגו המדינות החברות בברית סדרת תביעות כנגד האיטולים (שחלק גדול מהן כבר היו ישנות ולא רלוונטיות). האכאים שטחו את טענותיהם שהאיטולים תקפו את מסניה ובזזו את פטראי ופאראי.[9] הבויאוטים התלוננו על כך שהאיטולים בזזו בימי שלום את היכל אתנה בבויאוטיה.[ג] פוקיס התלוננה על כך שחמש או שמונה שנים לפני כן[10] ניסו האיטולים לכבוש את הערים אמבריסוס ודאוליון.[11] נציגי אפירוס טענו שהאיטולים בזזו את גבולם.[ד] פיליפוס הבין היטב, שאם יסתבך במלחמה, הרי שבסופו של דבר עיקר המאמץ המלחמתי יופל על כתפי מוקדון שלא תרוויח דבר, בעוד האכאים יקצרו את פירות הניצחון. אולם מאידך, היה ברור לו שאם לא יענה לדרישות, הרי שימצא עצמו עומד בפני התפוררות הברית שעליה עמל קודמו.[10]

בלית ברירה, נתן פיליפוס את אישורו להכריז מלחמה. בקורינתוס, הכינו האכאים המרוצים מסמך רב סעיפים המפרט את יעדי המלחמה, שהוצגה כ"מלחמת קודש" לשחרור העיר הקדושה דלפי, שנשלטה בידי האיטולים.[12] כמו כן אושררה קבלת מסניה לברית.[13] בטווח הקרוב יעדי המלחמה היו: החזרת כל השטחים שהאיטולים כבשו מאז שנת 229 לפנה"ס, וביטול הממשלים הקיימים בכל הגופים המדיניים אשר נאלצו לחבור לברית עם האיטולים. פיליפוס, אשר הבין כי המלחמה בטווח הקרוב לא עתידה להועיל לו, לא מיהר לפתוח במעשי האיבה ושלח אולטימטום אל האיטולים בדרישה לבוא לפניו ולשטוח את טענותיהם. האיטולים השיבו שאכן יעשו זאת, לאחר האסיפה השנתית הקבועה שלהם בסתיו הקרוב.[14] אלא שבינתיים כבר אושררה הכרזת המלחמה בכל המועצות הנפרדות. האכאים היו מחדשים את שבועת הנאמנות שלהם למוקדון מדי שנה,[15] ולפני שחידשו את השבועה של 199 לפנה"ס, דרשו הבטחה חגיגית שמעשי האיבה יפתחו מיד ללא כל שהות נוספת.[16]

האיטולים פתחו במסע נואש לגיוס בני ברית. בעקבות הפיכה בספרטה, בוטל משטר האוליגרכיה שהונהג בה מאז המלחמה הקלאומנית, וליקורגוס, מזרע המלוכה, הוכתר כמלך ספרטה. ליקורגוס ביטל את הברית עם האכאים והמוקדונים, וכרת ברית עם האיטולים. בהתקפת פתע הוא לכד מספר ערים חשובות, אולם נעצר בשערי מגלופוליס. גם אליס הצטרפה לברית עם האיטולים. התוכנית האיטולית הייתה לפתוח חזיתות רבות ככל האפשר ובכך להימנע מקרב מכריע.[17] מצבם של האכאים היה נואש. האיטולים, בסיוע ספרטה ואליס, פשטו שוב ושוב על עריהם וכבשו רבות מערי הגבול שלהם. הם הפצירו בפיליפוס לנוע צפונה לעזרתם עם חייליו, אולם פיליפוס תכנן מסע דרומה. פיליפוס נע דרך אפירוס, שחייליה הצטרפו אליו ברצון, ומשם המשיך לעבר אקארנאניה, חבל ארץ שבו נמצאו ערים איטוליות חשובות. באפירוס הצטרף אליו הצבא האפירוטי ואף 500 חיילים מכרתים. מצודת אמבראקוס נכבשה לאחר מצור, והופקדה בידי הצבא האפירוטי. כעת חצה פיליפוס את נהר אחילואוס, ותכנן להשתלט על הערים האיטוליות ממערבו.[18] האיטולים תקפו בעזרת חיל פרשים את הצבא המוקדוני כאשר ניסה לחצות את הנהר, אולם הפלטסטים, חיל רגלים קל מעולה בצבא המוקדוני, הניסו אותם.[19]

פיליפוס נאלץ להפסיק זמנית את מסע הכיבושים שלו, שכן שבט הדארדאנים מתסליה תקף את מוקדון גופה. הוא חזר עם צבאו למוקדון ופלש לתסליה. הדארדאנים, שכבר ריכזו את כוחותיהם על הגבול לקראת הפלישה למוקדון, נבהלו מפני הצבא המוקדוני ונסוגו אל תוך תסליה.[20] פיליפוס שחרר את חייליו למשך הקיץ, ובעיצומו של החורף נע צפונה אל תוך הפלופונסוס. המפקד האיטולי בזירה, אוריפידס, רצה להימנע מקרב מכריע, שבו לא היה לו סיכוי, אולם פיליפוס הנחיל לו תבוסה קשה ליד סטימפאלוס. האכאים שלחו לעזרתו 4,000 אנשים, ובראש כוח בן 10,000 איש, צעד פיליפוס מערבה וכבש מידי אליס את המצודה האסטרטגית פסופיס. אולם לאכזבת האכאים, פיליפוס לא פעל על פי תנאי הכרזת המלחמה. הוא מינה "דואג" מטעמו בכל עיר שכבש, וכן הפקיד בהן חיילות מצב מוקדוניים. במיוחד היו היחסים גרועים בין הקצינים הבכירים של פיליפוס לבין הקצינים האכאיים.[21] במהרה החלו האכאים לקצץ באספקת המזון שהיו מביאים עד אז לצבא פיליפוס, והוא הבין שהוא מוכרח להגיע להסדר עמם.[22] באביב של שנת 218 לפנה"ס, נפגש פיליפוס עם אראטוס ועם שאר מהנהיגי הליגה האכאית, והוסכם על תמיכה כלכלית מוגבלת בצבאו של פיליפוס. בצורה זו למעשה, הוצג פיליפוס יותר כשכיר חרב של הליגה ופחות כבעל בריתה. יתרה מכך, האכאים קיוו, שהתלות של פיליפוס באספקת המזון מצידם, תאפשר להם להגביל את מידת ההשפעה המוקדונית בפלופונוסוס.[23]

שרידי העיר תרמון שחייליו של פיליפוס החריבו

בהמשך נודע לפיליפוס שהאיטולים תקפו עמדות של הצבא המוקדוני בתסליה. כתגובה, הפליג פיליפוס לנמל לימאניה באקארנאניה, ומשם הגיע לעיר תרמון (Δήμος) ששכנה 60 ק"מ משם.[24] תרמון הייתה אחת הערים החשובות של האיטולים. היא שימשה כמרכזם התרבותי והדתי. בתוכה נשמרו גם חלק גדול מהאוצר וממחסני הנשק של האיטולים, משום שהיא נחשבה כמקום קשה מאוד לכיבוש.[25] אולם פיליפוס כבש את העיר, והניח לצבאו לערוך בה טבח אכזרי ולבזוז כל דבר בעל ערך. החיילים המוקדונים בזזו את מערכות כלי הנשק שהוקדשו לאלים, והשתמשו בהן במקום כלי הנשק הישנים שלהם. 15,000 כלי נשק, וכן חפצי הערך שהמוקדונים לא יכלו לשאת עמם, נשרפו, וחפצים ופסלים אמנותיים רבים נותצו והופלו באופן ונדלי.[26] כמו כן ציווה פיליפוס לחרוט על קיר של אחד המבנים הציבוריים קטע משיר של סאמוס משורר החצר של פיליפוס[27]:

הלא תראה עד אנא עף מדיון חץ?[ה]

דיכוי האופוזיציה בצבא המוקדוני[עריכת קוד מקור | עריכה]

מספר קצינים במחנה המוקדוני כבר מאסו במלחמה ובפיליפוס בכלל, וטענו שהוא משרת יותר את האינטרסים של האכאים, שחפצו בהשמדה מוחלטת של האיטולים, מאשר את האינטרסים של מוקדון, שכבר לא היה לה מה להרוויח מהמלחמה המתמשכת. בין אותם קצינים נמנו מגאליאס וליאונטיוס, מפקדי חיל הפלטסטים היוקרתי, וכן שני קצינים נוספים בשם קרינון ופטולומיאוס. בראש האופוזיציה עמד הקצין הבכיר אפלס, אשר נהנה מהשפעה רבה על המלך והצבא וכן ביוון בכלל. הוא שהה אותה תקופה בכלקיס, אולם הקפיד לעמוד בקשר עם הקצינים האחרים במחנה האופוזיציה.

לאחר שבזז את תרמון, פנה פיליפוס לחזור אל נמל לימאניה. במהלך הדרך הותקף פיליפוס בידי פרשים איטוליים. בתחילה היה הקרב שקול, אולם בהמשך הצטרפו בני בריתו האילירים של פיליפוס אל הקרב, והאיטולים נאלצו לסגת.[28] פיליפוס ערך משתה, והזמין אליו את מצביאיו וידידיו וביניהם אראטוס מסיקיון. בין המוזמנים נמנו הקצינים מגאליאס וליאונטיוס, שכאמור עמדו בראש האופוזיציה במחנה המוקדוני וניסו לשבש את מהלכי פיליפוס. במהלך הסעודה השתכרו השניים יותר מדי, והטיחו עלבונות וגידופים באראטוס, ומאוחר יותר אף יצאו החוצה ורגמו אותו באבנים.[29] התפתחה מהומה במחנה, ופיליפוס שלח אנשים שיבררו מה קורה. אראטוס סיפר לשליחי המלך בקצרה את שאירע והסתלק לאוהלו בשקט.[28] ליאונטיוס מיהר גם הוא להסתלק מהאזור, ופיליפוס קרא רק למאגאלאס ולקצין נוסף בשם קרינון, שהיה מעורב במהומה, ונזף בהם, "אבל הם לא בלבד שלא נרתעו, אלא אף הוסיפו חטא על פשע באומרם שלא ינוחו עד אשר ישלמו לאראטוס את המגיע לו".[28] פיליפוס התרגז והורה לעוצרם. בתגובה, ליאונטיוס לקח מספר פלטסטים אשר היו נאמנים לו וניגש אל אוהל המלך "כי היה משוכנע, שיוכל בגלל נעוריו להטיל עליו אימה ולגרום במהרה לשינוי עמדתו". ליאונטיוס שאל בתקיפות מי הורה לעצור את מאגאליאס וקרינון. פיליפוס השיב לו, גם כן בתקיפות, שהוא עצמו הורה זאת, וליאוניטיוס, שנוכח לדעת שהמלך עקשן משציפה, מיהר לעזוב במהרה.[30]

לאחר מכן הפליג פיליפוס ללאוקאס, שם ערך משפט ראווה לשלושת הקצינים. כקטגור שימש אראטוס. פיליפוס מצא את השלושה אשמים וקבע שקרינון יוחזק במעצר, ועל מגאליאס הוטל קנס שליאונטיוס היה ערב לו. פיליפוס התעכב יומיים בלוקאס, ולאחר מכן הפליג ללכאיון ליד קורינתוס, ודרש מכל בעלות הברית לשלוח את צבאותיהן לשם לעזרתו. כאשר הגיעה התגבורת, נע במהירות אל לאקדמון, חבל הארץ שבו שכנה ספרטה, שכאמור הייתה עוינת למוקדון. פיליפוס השחית בשיטתיות את לאקדמון, והביס את הצבא הספרטני בקרב. המלך ליקורגוס עצמו מת.[31] ליאונטיוס ומאגאליאס לא ויתרו, וניסו לעורר במחנה מרד של הפלטסטים. המורדים התנפלו על מגורי הקצינים הבכירים ואף ניסו לתקוף את מגורי המלך, אולם פיליפוס פנה אליהם בדברים והבטיח להם שיטפל בטענותיהם. בעקבות כך, חזרו המורדים לאוהליהם והמזימה נכשלה.[32]

כשראו שהשפעתם על המלך והחיילים קטנה משציפו, ביקשו השניים את עזרתו של אפלס. אפלס הגיע מכלקיס לקורינתוס, ובעלי בריתו ארגנו לו קבלת פנים רבת רושם. אפלס תכנן להגיע ישר אל מגורי המלך, והיה משוכנע שפיליפוס הצעיר לא יוכל להתווכח עמו. אולם להפתעתו, כאשר התקרב אל אוהל המלך, ניגש אליו שליח ובישר לו שהמלך אינו פנוי לשוחח עמו כעת. אפלס היה נבוך מכך, וחזר אל מגוריו. המלך איבד את האמון באפלס, ועל אף שנהג בו בכל הכבוד הראוי, הפסיק להזמינו למועצות המלחמה.[33] כשהבחין בזאת מגאליאס, נמלט לאתונה, אולם האתונאים סירבו להעניק לו רשות כניסה לעיר והוא נמלט לתבאי. כאמור לעיל, במסגרת המשפט שנערך בלאוקאס נקבע שאם מגאליאס לא ישלם את הקנס שלו, ליאונטיוס ישלם. פיליפוס החליט לדכא אחת ולתמיד את האופוזיציה המרדנית בצבאו, והחליט לנצל את החוב כדי להיפטר מליאונטיוס. הבעיה הייתה שליאונטיוס היה מפקדם הנערץ של הפלטסטים, והללו לבטח לא ישתקו על הוצאתו להורג של מפקדם. על כן הפקיד פיליפוס באופן זמני את הפלטסטים בידי קצין הנאמן לו בשם טאוריון, ושלח אותם למשימה דחופה כביכול. בזמן העדרם, מיהר לעצור את ליאונטיוס. כאשר נודע על כך לקצינים הזוטרים בחיל הפלטסטים, מיהרו הללו ושלחו מכתב לפיליפוס, בו הם מודיעים שהם נכונים לשלם בעצמם את החוב. המכתב רק הרגיז יותר את פיליפוס, שהוציא להורג את ליאונטיוס במהירות האפשרית.[34]

מאוחר יותר, כאשר נודע לפיליפוס שמגאליאס מפיץ אצל האיטולים איגרות תעמולה נגדו, הוא הורה לעצור את אפלס ובנו, ושלח מצביא בשם אלכסנדר אל תבאי, בהוראה להעמיד למשפט את מגאליאס. אפלס ובנו הוצאו להורג, וכאשר נודע למגאליאס שאלכסנדר מתקרב לתבאי על מנת לעוצרו, שלח יד בנפשו.[35] בהמשך השנה הוציא פיליפוס להורג את פטולומיאוס, לאחר משפט ראווה שערך לו בדמטריאס שבתסליה.

המשך המלחמה[עריכת קוד מקור | עריכה]

מפה של תסליה העתיקה

ביזת תרמון היוותה מכה אדירה לאיטולים, וכעת הם כבר היו נכונים להסכם שלום. גם רודוס וכיוס שלא היו מעורבות במלחמה לחצו עליו בכיוון זה, אולם פיליפוס פטר אותם בדיבורי סרק.[36] הוא עצמו לא היה להוט לשלום, וסבר שהניצחון במלחמה כבר בידיו. הוא גם התארח אותה תקופה בביתו של אראטוס בעיר סיקיון, ואפשר שדברי החנופה של הסטרטגוס האכאי הממולח נעמו לאוזניו יותר מאשר הביקורת של המפקדים המוקדוניים.[36] למרות זאת, הצליחו להשיג בכל זאת הפסקת שלום זמנית, ונקבע ששני הצדדים יפגשו לשיחות ברִיוֹן (Ρίων, Rhion) שבמפרץ הקורינתי. אולם כאשר נודע לאיטולים שהפלטסטים ממורמרים בשל הוצאתו להורג של ליאונטיוס, וכי קיימת אופוזיציה בצבא המוקדוני, דחו את הצעות השלום, ופיליפוס שש על התירוץ שהזדמן לו להמשיך את המלחמה.[37]

פיליפוס שלח את חייליו אל מוקדון דרך תסליה למשך החורף, והוא עצמו הגיע לדמטריאס דרך הים. בתחילת השנה הבאה (217 לפנה"ס), החליט פיליפוס לאבטח את גבולו הצפוני נגד שבט הדארדאנים. הוא פלש לפאיוניה, ארץ השוכנת מצפון למוקדון, וכבש את העיר בילאזורה על נהר וארדאר. כיבוש בילאזורה, שהייתה עיר מרכזית בצומת שבין ארצם של הדארדאנים לבין מוקדון, שלל למעשה כמעט לחלוטין אפשרות של פלישה דארדאנית בעתיד. לאחר מכן שיגר קצין בשם כריסוגונוס אל מוקדון במטרה לגייס תגבורת, ולאחר שזו הגיעה, נע אל העיר לאריסה בדרום תסליה. מלאריסה הוא תכנן ללכוד בהתקפת פתע את העיר מליטייה. הוא נע בלילה במהירות ועם שחר כבר היה במליטייה. כיבוש העיר נמנע ממנו רק משום שהתברר שהסולמות שהביאו אנשיו קצרים מדי.[38] פיליפוס לא התאכזב במיוחד מהכישלון, כיוון שהמטרה העיקרית של מסעו הייתה העיר תבאי (אין הכוונה לעיר תבאי המפורסמת ששכנה בבויאוטיה), בחבל פתיאוטיס. האיטולים שלטו בעיר, והסבו ממנה נזק רב למבצרים המוקדונים הסמוכים.[39]

פיליפוס ערך הכנות ראויות למצור, ולאחר מכן פתח בהתקפה. אנשי העיר התגוננו באומץ, אולם בהדרגה, מטר הקליעים ששיגרו הקטפולטות של פיליפוס איפשרו למוקדונים להתקרב אל החומות מרחק קרוב מספיק כדי לחתור תחתיהן. החומה קרסה עוד לפני שהמוקדונים הספיקו להצית אש תחתיה, ובטרם הסתערו חייליו של פיליפוס אל תוך העיר, נכנעו התושבים. פיליפוס מכר את התושבים לעבדות, וקרא לעיר מחדש על שמו, "פיליפופוליס".[40] כיבוש העיר ושינוי שמה גילו ליוונים מלך מוקדוני חדש, שונה מקודמיו ובעל יחס שונה כלפי יוון והיוונים.[41] לאחר סיום המצור פנו אל פיליפוס שוב שליחים מרודוס ומכיוס בבקשה לשלום, ואליהם הצטרפו גם שליחים מביזנטיון ומצרים התלמיית, שחפצה אותה תקופה להתקרב למוקדון כדי לרכוש בעל ברית נגד האימפריה הסלווקית.[42] פיליפוס הודיע לשליחים שיפנו אל האיטולים, ותכנן לנצל את המלחמה עד הסוף.

שלום נאופקטוס[עריכת קוד מקור | עריכה]

אותה תקופה נודע לפיליפוס ששודד הים האילירי סקרדיליאדס, שעד אז היה בעל בריתו, בגד בו ובזז ספינות מוקדוניות בחופי יוון. פיליפוס אייש במהירות כל ספינה שהשיג, ויצא למרדף אחרי סקרדיליאדס שנראה לאחרונה בוזז באזור דרום הפלופונסוס. הוא איחר, ועל כן העלה את הספינות על החוף בקורינתוס וקיווה להמשיך במרדף מאוחר יותר. מכיוון ששהה ממילא בפלופונוסוס, פנה לארגוס כדי לצפות במשחקים הנמאיים. בעודו צופה במשחקים, הגיע אליו שליח ממוקדון ובישר לו את החדשות שהמצביא הקרתגי חניבעל ברקה הביס את הרומאים בקרב טראסימנוס, וכי הוא שולט למעשה בחלקים גדולים מחצי האי האפניני. פיליפוס הראה את המסר לידידו הקרוב דמטריוס מפארוס, שהיה בעבר שליט האי פארוס מטעם הרומאים. דמטריוס השיב שכעת נראה שברית עם קרתגו נגד הרומאים היא עניין נכון. יוון כולה כורעת בפניו, אם מתוך פחד אם מרצון, וכעת ניתן להרחיב את מוקדון על חשבון איטליה.

החוקר פרנק ויליאם וולבנק, בביוגרפיה שלו על פיליפוס, סבור שהמלחמה נגד רומא תוכננה בידי מלכי מוקדון עוד שנים רבות לפני כן במטרה להשתלט על שטחים באיטליה.[43] מנגד, ההיסטוריון ארתור אקשטיין סבור שאין לייחס לפיליפוס תוכניות להשתלטות על העולם, וכוונתו הייתה רק לערער את שליטת הרומאים באיליריה.[44][ו] חוקרים אחרים מבקרים את צעדו של פיליפוס וסוברים שמוקדון לא נזקקה למלחמה נגד רומא כדי להרחיב את שליטתה בבלקן, אותם חוקרים סוברים שניצחונותיו על האיטולים גרמו לפיליפוס להעריך את עצמו כמצביא גדול מכפי שהיה באמת.[45] כך או כך, די ברור שהרומאים לא חפצו במלחמה עם מוקדון בשלב זה, ושפיליפוס היה התוקפן האמתי.[46]

פיליפוס שיגר אל האיטולים הצעת שלום עם קלאוניקוס מנאופקטוס, פוליטיקאי איטולי חשוב שנפל בשבי המוקדוני. האיטולים שמחו מאוד על ההצעה, והציעו לפיליפוס להיפגש בנאופקטוס. פיליפוס הגיע עם כל צבאו, בעוד האיטולים הופיעו בהמוניהם לא חמושים. פיליפוס הציע "שכל אחד מן הצדדים יחזיק את אשר הוא מחזיק"[47] והאיטולים קיבלו זאת, אף על פי שמשמעות הדבר הייתה שהם איבדו ערים רבות וחשובות.[48]

הברית עם חניבעל[עריכת קוד מקור | עריכה]

לאחר שהושג ההסדר עם האיטולים, פיליפוס סב על אחוריו צפונה כדי לטפל בנסיך האילירי סקרדיליאדס, שהחל לגלות עצמאות יתירה ולהרחיב את שטחי ממלכתו. פיליפוס תקף את סקרדיליאדס, והצליח לכבוש חזרה את אשר זה כבש ממוקדון, ואף יותר מכך.[49] פיליפוס סבר שהגבול האילירי עדיין לא בטוח דיו, ועל כן העסיק את אנשיו מרבית החורף בבניית ספינות מלחמה שהיו אמורות לשמש במלחמה באילירים. בתחילת הקיץ של שנת 216 לפנה"ס, הפליג פיליפוס עם הצי החדש צפונה לכיוון איליריה.[50] סקרדיליאדס, שכבר זמן מה היה בקשר עם רומא,[51] שלח בקשת עזרה דחופה. על פי פוליביוס, הסנאט הרומי החליט לשלוח 10 ספינות מן הצי בליליבאום אל אזור יוון. פיליפוס נבהל מהספינות הרומאיות והורה על נסיגה. פוליביוס מגנה את פיליפוס על פחדנותו וסבר ש"לולא ברח פיליפוס בבהלה כה בלתי-מובנת, כי אז ללא ספק היה משיג את מטרותיו באיליריה, כיוון שהרומאים היו עסוקים בכל מחשבותיהם והכנותיהם... לקרב קאנאי".[52] עם זאת, ייתכן שהשייטת הרומית לא הייתה כה תמימה כפי שפוליביוס מתאר אותה. ייתכן שזה היה למעשה תרגיל מכוון בדיסאינפורמציה שנועדה לגרום לפיליפוס לחשוב שלרומאים ישנה ברית עם סקרדיליאדס, אך בה בעת לא להפריע להכנות לקראת המתקפה הגדולה על חניבעל ולא הסתבך במלחמה רשמית עם מוקדון.[53]

פיליפוס הודאג מאוד מהשייטת הרומית, וסבר שהרומאים ככל הנראה מנסים למנוע ממנו דריסת רגל בים האדריאטי.[54] באוגוסט נודע לו על השמדת צבא רומאי ענק בקרב קאנאי בידי חניבעל מה שנתן לו אור ירוק למלחמה ברומא. חניבעל עצמו, שהעזרה שהגיעה אליו מקרתגו הייתה מעטה, היה זקוק לבן ברית ושמח על הצעת פיליפוס. סביר להניח שהנוסח המצוי בידינו של האמנה המוקדונית-קרתגית הוא הגרסה הכנענית[ז] שלה, שתורגמה ליוונית בידי פוליביוס.[55] פוליביוס[56] מביא את נוסח החוזה בין חניבעל לפיליפוס, לפיו: "אתם [המוקדונים] תסייעו לנו [הקרתגים] לפי הצורך ולפי התיאומים שנעשה בינינו, ולאחר שהאלים יעניקו לנו את הניצחון על הרומאים ובעלי בריתם...", קרתגו תקבל חזרה את סרדיניה קורסיקה וסיציליה, על רומא ייאסר לפתוח במלחמה על מוקדון או קרתגו, הרומאים יוותרו על קרקירה, אפולוניה, אפידמנוס, פארוס, דימאלי, ואזורים נוספים ויעניקו אותם למוקדון. כמו כן ישוחררו כל ידידי דמטריוס מפארוס, ידידו של פיליפוס, שהיו כלואים ברומא.[57][54] הברית נכנסה לתוקפה כבר בקיץ של שנת 215 לפנה"ס. יש הסוברים שברית זו היא למעשה נקודת מפנה בהיסטוריה, שכן זו הפעם הראשונה ששלושה עולמות שונים וזרים שעד אז היו בקשר מועט (יוון, קרתגו ורומא), נפגשו יחדיו.[58]

תנאי ההסכם שנחתם קבעו כי פיליפוס יכין צי גדול, בן כמאתיים אוניות, יפלוש לאיטליה, יבוז את החופים ויילחם בים וביבשה בכל הכוח שברשותו; בתמורה יוכל להרחיב כרצונו את גבולות ממלכתו ביבשת יוון ובאיים. איתרע מזלו של פיליפוס, ושליחיו נתפסו בשובם לארצם על ידי שייטת האוניות הרומית שהגנה על חופי איטליה בין ברונדיסיום לטארנטום. כשלמד הסנאט על דבר ההסכם שנחתם, הקצה חיילים למלחמה בפיליפוס על אדמת יוון (המלחמה המוקדונית הראשונה) והכפיל את כוחה של השייטת מ-25 ל-50 אוניות; צי זה, בפיקוד פובליוס ואלריוס פלאקוס, נצטווה לא רק להגן על חופי קלבריה, אלא גם לאסוף ידיעות מודיעיניות על הנעשה מעבר לים, כך שאם המלך יצא למסע כיבושיו כפי שתכנן, יועבר צבא באוניות כדי לסכל את צעדיו. פיליפוס כבש את אוריקוס והטיל מצור על אפולוניה, אולם אז הופיעה שייטת רומית בפיקודו של הפראיטור מרקוס ואלריוס לאיווינוס וסגר עליו. פיליפוס לא רצה להיכנס לקרב מול הצי הרומי, הוא עלה ליבשה העלה את ספינותיו באש וחזר עם צבאו למוקדון דרך היבשה.[59]

המלחמה המוקדונית הראשונה[עריכת קוד מקור | עריכה]

Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – המלחמה המוקדונית הראשונה
הים התיכון ערב המלחמה
העתק רומי של פסל יוני הנושא את דמותו של פיליפוס החמישי

לרוע המזל, פיליפוס לא הצליח לשכנע את שאר ערי הברית (ה"סימאכיה") לצאת למלחמה על רומא או אפילו לסייע לו בה. גרוע מכך, במסיניאה פרצה מלחמת אזרחים שפיליפוס נאלץ להתערב בה בעל כורחו. כמו כן, הלכו והתקררו יחסיו של פיליפוס עם הפוליטיקאי האכאי אראטוס מסיקיון, ועל פי השמועות, פיליפוס היה האחראי למותו של אראטוס בחורף 214 לפנה"ס.[60][61] "שיחות חשאיות"[62] החלו להתנהל בין הרומאים לבין האיטולים, שלא השלימו עם התבוסות והשטחים שאבדו להם בשלום נאופקטוס. הספקות האחרונים שהיו לאיטולים התפוגגו לאחר שסירקוסאי וקפואה נפלו בידי הרומאים, מה שהבהיר להם שמלחמת חניבעל-רומא היא רק עניין של זמן.[63] הקרבות בין פיליפוס לרומאים היו עד למועד זה ימיים בלבד, ולא רציניים. הצטרפות האיטולים למלחמה יכולה הייתה לשנות זאת. הרומאים כרתו ברית עם האיטולים, שהצטרפו למלחמה בהתלהבות רבה.

בשנת 210 לפנה"ס, הגיע לזירה מצביא רומאי חדש, פובליוס סולפיקיוס גלבה מקסימוס. האימפריום שלו הוארך גם לשנת 209 לפנה"ס, והמלחמה התנדנדה ללא הכרעה. באותה שנה פנו אתונה, רודוס, כיוס ומצרים אל הרומאים והמוקדונים בבקשה להגיע להסדר ביניהם.[64] ואכן, פיליפוס החליט שהמלחמה ברומאים אינה משתלמת יותר, והיה מוכן להגיע להסכם שלום. עם זאת, לרומאים וכן לבעלי בריתם הפרגמונים היה אינטרס להמשיך את המלחמה כדי להגדיל את ההשפעה הרומית באיליריה. אך היה חשש שבעלי בריתה היבשתיים של רומא, הליגה האיטולית וספרטה, שמאסו גם הן במלחמה, יסכימו להגיע להסכם שלום עם פיליפוס, מה שהיה מנשל את רומא ממרבית השפעתה ביוון גופא. שני הצדדים הסכימו להגיע להסכם שביתת נשק בן שלושים יום,[65] במהלכם החל סולפיקיוס, כמו גם אטאלוס הראשון, מלך פרגמון, להרעיף הבטחות על האיטולים. אטאלוס הבטיח סיוע רב, וסולפיקיוס השיט את ציו אל מול העיר נאופקטוס באיסתמוס, כדי להפגין נוכחות רומית רבת משמעות.[64] ואכן, התנאים שהציבו האיטולים היו נוקשים מאוד, ופיליפוס, שבוודאי ראה בהם את ידם המכוונת של הרומאים,[66] פירש אותם ככניעה גמורה וסירב.[64] בהדרגה החלה המלחמה נוטה לצד מוקדון. פרוסיאס הראשון, מלך ביתיניה, כיבד את בריתו עם פיליפוס ותקף את פרגמון. בלית ברירה, נאלץ אטאלוס לנטוש את יוון ולהגן על ארצו. קרתגו הבטיחה סיוע לפיליפוס, ובליגה האכאית אישרו העברת תקציבים נוספים למוקדון. משהבין סולפיקיוס שהפרגמונים לא יוכלו להעניק לו סיוע, לא מיהר לנקוט יוזמה, ופיליפוס מיהר להשתלט על חלק מהשטחים שאיבד.[67] בהדרגה החלו האיטולים לחוש שנטל המלחמה נופל בעיקר עליהם, ולכן חתמו על הסכם שלום נפרד עם פיליפוס.[68]

בראשית שנת 205 לפנה"ס נחת באפידמנוס מצביא רומאי חדש, פובליוס סמפרוניוס טודיטאנוס, עם 35 אוניות מלחמה ו-11,000 לוחמים. כוח מכובד, אולם לא מספיק כדי להכריע את פיליפוס.[69] סמפרוניוס שלח שליחים אל האיטולים בניסיון להחזיר אותם לברית עם רומא, אולם הם נאלצו לשוב כלעומת שבאו.[70] בלית ברירה נע סמפרוניוס צפונה והטיל מצור על העיר דימאלי. פיליפוס מצדו, ניסה את כוחו כנגד אפולוניה, והשחית את שדותיה. סמפרוניוס נטש את המצור והחל נע אל אפולוניה במטרה לצאת לקרב מול פיליפוס. אולם בינתיים הצליחו מתווכים מערי מדינה יווניות, ובראשן אפירוס, לשכנע את פיליפוס וסמפרוניוס לחתום על הסכם שלום.[71] ההסכם נחתם בעיר פויניקי שבאפירוס, וכונה לפיכך הסכם פויניקי. חתמו עליו הרפובליקה הרומית, פרגמון, ספרטה, מסניה, אליס, האילירים, איליון ואתונה. ייתכן עם זאת, ששתי האחרונות לא חתמו מעולם על ההסכם והוספו בידי כותבי היסטוריה רומאיים לצורכי תעמולה.[72] מהצד השני, חתמו על ההסכם מוקדון, הליגה האכאית, ביתיניה, אפירוס, תסליה, בויאוטיה, אקרנאניה ואפירוס.[70]

המלחמה הכרתית[עריכת קוד מקור | עריכה]

Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – המלחמה הכרתית 205 לפנה"ס - 200 לפנה"ס

לאחר החתימה על שלום פויניקי, חש פיליפוס כי השפעתה של מוקדון ביוון עומדת כעת במבחן קשה.[73] פיליפוס, שהעסיק דרך קבע מרגלים באיטליה,[74] למד עד מהרה כי לאחר שיכניעו את קרתגו, לא יסתפקו הרומאים בהישגים החלקיים בזירת הבלקן. לא עברה שנה, והוא החל מתכונן למלחמה הבאה ברומא.[75] עם זאת, למרות הכנותיו, שכללו גם הכנת צי מלחמתי גדול, פיליפוס לא רצה לגרום לרומא למצוא תואנה למלחמה אתו, ועל כן נזהר לא לפגוע באחת מן המדינות החתומות על שלום פויניקי. לקראת המלחמה, הוא רצה להבטיח בראשית את גבולו הצפוני.[76][ח] לפיכך, הוא יצא למלחמה נוספת נגד האילירים, וכן ניהל קרב גדול עם הדארדאנים והסב להם אבידות כבדות.[77] את מערך ההגנה הצפוני השלים באמצעות כריתת ברית עם מספר ממלכות תראקיות.[78]

בעוד פיליפוס טרוד בצפון, התלקח סכסוך בין רודוס לבין מספר ערים בכרתים. הידיעות ששרדו אודות פרטי הסכסוך הן חלקיות, אולם ידוע שפיליפוס מיהר להתייצב לימין הערים הנלחמות ברודוס. הוא ראה במלחמה בים האגאי הזדמנות להחזיר את יוקרתו האבודה ולהגביר את השפעתו שם. הערים הכרתיות אשר לחמו ברודוס, מינו את פיליפוס כמפקד הראשי של הליגה האנטי-רודית.[79] פיליפוס הפעיל לחץ כבד על הערים הכרתיות שעדיין צידדו ברודוס,[80] ולאחר מכן כרת ברית עם שודדי ים אייטולים וספרטנים, שהחלו להתנפל על אוניות רודיות. פיליפוס גם החליט להשיג תמיכה מבעל ברית חזק. מכיוון שקרתגו נאלצה לחתום על חוזה משפיל עם רומא (אשר הוליד את הביטוי "שלום קרתגו"), שתי בעלות הברית הפוטנציאליות שלו היו מצרים התלמיית והאימפריה הסלווקית. מצרים הציעה נישואין בין בנו של פיליפוס למלך הצעיר תלמי החמישי (אפיפנס), וכן דרשה הבטחה שפיליפוס יישאר נייטרלי במלחמה המתקרבת בין מצרים לאימפריה הסלווקית, אולם בתמורה לכך מצרים לא הציעה דבר, ופיליפוס פנה אל המלך הסלווקי אנטיוכוס השלישי (הגדול).

לא ידוע מה טיב הברית שנכרתה בין אנטיוכוס לפיליפוס, אולם נראה שהם קבעו לחלק ביניהם את מצרים.[81] על פי פוליביוס, פיליפוס היה אמור לקבל את מצרים עצמה, וכן את קאריה וסאמוס, בעוד אנטיוכוס יקבל רק את קוילה-סוריה ופיניקיה.[82] אפיאנוס לעומתו, טוען שפיליפוס היה אמור לקבל את איוניה, האיים הקיקלאדיים וקירנה.[83] הירונימוס, בפירושו לספר דניאל, פרק י"א, פסוק י"ג, טוען שעל פי ההסכם כל אחד היו אמור לקבל את השטחים הסמוכים לממלכתו. כך או כך, פיליפוס היה מעודד מהברית, שבמסגרתה אנטיוכוס הכיר למעשה בתביעותיו בבלקן, והוא החל לתקוף את נחלות תלמי ואת בעלות בריתה של רודוס בתראקיה וסביב ים השיש. רודוס ובעלות בריתה פרגמון, קיזיקוס וביזנטיון כינסו בשנת 202 לפנה"ס צי מלחמתי משותף, ושנה אחר כך ניצחו את פיליפוס בקרב כיוס. חודשים אחדים לאחר מכן ניצח הצי של פיליפוס את הרודים בלאדה.

המלחמה נגד אתונה[עריכת קוד מקור | עריכה]

פיליפוס רצה לסיים במהירות את המלחמה בטרם יספיקו הרומאים להתערב. הוא החליט לנסות להכריע את המערכה ביבשה, שם היה לו יתרון בולט. עם זאת, הצי החזק של אויביו סגר עליו, ובצבאו שרר מחסור באספקה. פרגמון ורודוס שיגרו משלחת משותפת אל רומא,[84] ולחברי המשלחת הובטח שהמצב ביוון ייבחן בכל הרצינות. בשנת 200 לפנה"ס נבחר לתפקיד הקונסול פובליוס סולפיקיוס גלבה מקסימוס, בעצמו מוותיקי המלחמה הרומית-מוקדונית הראשונה, ומהתומכים הראשיים במלחמה חדשה נגד מוקדון בסנאט הרומי. סולפיקיוס קיבל את מוקדון כ"משימה", וביוזמתו אורגנה משלחת שכללה בין היתר את גאיוס קלאודיוס נרו[ט] ופובליוס סמפרוניוס טודיטאנוס,[י], ומטרתה הרשמית הייתה בדיקה לעומק של מצב העניינים בבלקן. בפועל המשלחת נועדה להבטיח שברגע האמת לא תתארגן קואליציה אנטי-רומית שתילחם לימין פיליפוס.[85] המשלחת ביקרה בערי בירה של מספר ממלכות באזור, ובסופו של דבר הגיעה אל אתונה.

אתונה איבדה את עצמאותה לטובת מוקדון בשנת 338 לפנה"ס, והיחסים בינה לבין מוקדון היו רגישים. הרגשות האנטי-מוקדוניים באתונה החריפו בעקבות המלחמות הממושכות של פיליפוס, שפגעו קשות בכלכלה של אתונה.[86] במהלך סתיו 201 לפנה"ס, נערכו באתונה חגיגות לכבוד האלה דמטר. חגיגות אלו, שכונו "מיסתירה" (פולחן סוד), היו מיועדות לנשים בלבד, וגברים שהשתתפו בהן הוצאו להורג. במהלך החגיגות, נתפסו שני צעירים מאקרנאניה, שהגיעו למקום בשגגה.[87] כוהני הדת באתונה הוציאו את השניים להורג, והשלטונות החילוניים לא עשו דבר כדי למנוע זאת. בתגובה, ביצעו האקרנאנים פשיטת נקם על אדמת אטיקה, ולקחו בה חלק גם חיילים ששלח פיליפוס. בנוסף על כך, פיליפוס הפקיע ארבע ספינות מהצי האתונאי. הרודים והפרגמונים ניצלו את ההתגרות הברורה הזו של פיליפוס באתונה, החזירו את הספינות לאתונאים, והתקבלו בעיר כאורחי כבוד. מלך פרגמון נשא נאום באוזני בני אתונה, ודחק בהם להצטרף גם כן למאמץ המלחמתי נגד מוקדון. האתונאים לא ששו להסתבך במלחמה, אולם בסופו של דבר נכנעו ללחץ והכריזו מלחמה. הכרזת המלחמה של אתונה על מוקדון, הפכה למעשה את המלחמה ממלחמה פוליטית-כלכלית של רודוס ופרגמון נגד מוקדון, ל"מלחמת צדק" של העם היווני נגד מוקדון הכובשת והמדכאת.[88]

אתונה נהנתה ממערכת בריתות שרשמית היו אמורות להגן עליה, אולם בפועל העזרה שרצו ויכלו להגיש לה הייתה מעטה מאוד. בהתחשב בכך, הפריש פיליפוס כוח קטן שכלל 2,000 רגליים ו-200 פרשים כדי לפשוט על אדמת אטיקה, בעוד הוא, עם שאר הכוח, נע אל תראקיה כדי להשלים את רצף שלטונו שם. האתונאים התגלו עד מהרה כחסרי אונים, ומערכת הביצורים שלהם התגלתה כחלשה ומסורבלת. באחת הפעמים הצליחו המוקדונים לחדור עד המבואות הצפוניים של העיר ולשוב באין מפריע.[89] חברי המשלחת הרומאית שבעיר, שבחנו את המצב לעומק, החליטו שהגיע הזמן להתעורר לפעולה, ושיגרו אולטימטום לפיליפוס:

"קוראים הרומאים אל המלך לא לנהל מלחמות נגד איש מקרב ההלנים, ולפצות את אטאלוס [מלך פרגמון] על העוולות [שביצע כנגדו] כפי שייקבע חבר שופטים הגון."

בינתיים, הרחיב פיליפוס את תחומי שלטונו בתראקיה על חשבון תלמי. באבידוס הוא נפגש עם נציג של המשלחת הרומית (שעזבה את אתונה וכעת שהתה ברודוס), שהוסיף עוד שני סעיפים לאולטימטום הקודם: הסתלקות מתחומי השלטון של תלמי והענקת פיצויים הולמים לרודוס. פיליפוס ניסה להתווכח, אולם במהרה גילה שהרומאים ובעלי בריתם מחפשים מלחמה ותביעותיהם הן אמתלות בלבד.[90] בהמשך הגיעה משלחת רשמית מאתונה אל רומא בבקשת עזרה.[91] כעת נעלמו הספקות האחרונים, והרומאים יכלו להתפרץ אל יוון פעם נוספת, כשהם מעמידים פנים של משחררים.

המלחמה המוקדונית השנייה[עריכת קוד מקור | עריכה]

מטבע הנושא את דמותו של פיליפוס החמישי
Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – המלחמה המוקדונית השנייה

בראשית הסתיו הפליג המצביא הרומאי סולפיקיוס עם 20,000 אנשים מברונדיסיום, ונחת צפונה לאפולוניה. סולפיקיוס תכנן להמתין עד שיפתח בפעולות איבה,[90] אולם בינתיים הגיעה אליו משלחת מאתונה שביקשה עזרה דחופה. סולפיקיוס שלח עשר ספינות ו-1,000 חיילים לעזרת האתונאים.[87] פיליפוס, ששמע על התקדמותו, החל לגייס במהירות בעלי ברית, וכמוהו נהג סולפיקיוס. באביב של שנת 199 לפנה"ס פתח סולפיקיוס במסע מזרחה והגיע עד לינקסטיס, הסמוכה למוקדון. פיליפוס החליט להימנע מקרב מכריע עם הרומאים, והניח שהמחסור באספקה יאלץ אותם לסגת חזרה ליוון בסופו של דבר. ואכן, לקראת סוף הקיץ החליט סולפיקיוס לסיים את הפשיטה, אולם רצה לסגת מדרך אחרת ולא מאותה דרך שבה הגיע. פיליפוס מיהר לחסום את המעברים, אולם לאחר קרב אאורדאיה, שבו הוכיח את עליונותו הטסטודו הרומאי, פרצו הרומאים החוצה.[92] פיליפוס עצמו נמלט משדה הקרב רק בקושי, על גבי סוס ש"שאל" מאחד מחייליו. עם סיום השנה הוחלף סולפיקיוס בידי הקונסול החדש פובליוס ויליוס טפולוס.

פיליפוס החליט שממלכתו גדולה מדי ולא יציבה, וכי הוא אינו מסוגל להגן על כולה מפני הרומאים. הוא צמצם את מאחזיו בתראקיה ובפלופונסוס, ואת ליסימכיה נטש כליל.[93][י"א] את החורף הוא ניצל כדי לאמן ולהכין את צבאו. באביב 198 לפנה"ס פלש ויליוס למוקדון דרך מעלה הנהר אאוס. פיליפוס הספיק לחסום את הדרך, והצליח לעכב את הפלישה לאורך כל השנה. עם תחילת שנת 197 לפנה"ס, הוחלף ויליוס במצביא חדש בשם טיטוס קווינקטיוס פלמינינוס, שהביא עמו לזירה עוד 9,000 חיילים. כעת היה הכוח הרומאי גדול במידה ניכרת מהכוח המוקדוני. פלמינינוס הצליח לאגף את הכוח המוקדוני בקרב הנהר אאוס, ובכך הדרך למוקדון הייתה פתוחה לפניו. עם זאת, פלמינינוס לא ניצל את ניצחונו לצורך פלישה למוקדון, ואת יתרת השנה העביר בניסיון להרחיב את הקואליציה האנטי-מוקדונית.

לקראת סיום השנה פנה פיליפוס אל פלמינינוס בבקשה להסכם שלום. פלמינינוס ידע ששנת כהותו עומדת להסתיים, ושבשנה הבאה יובא מצביא חדש לזירה, ולפיכך הסכים למגעים. פלמינינוס דרש שפיליפוס יפנה את כל יוון וכן את הערים שבעבר היו שייכות למצרים, וכן תבע את החזרת השבויים והעריקים הרומאים. בעלי בריתה של רומא העלו עוד סדרה של תביעות בלתי אפשריות. למרות זאת, הוחלט על שביתת נשק למשך חודשיים.[94] תומכיו של פלמינינוס בסנאט הצליחו להאריך את האימפריום שלו, וכעת הבין פיליפוס שהמלחמה תימשך. פיליפוס החליט לשנות את האסטרטגיה שבה נקט עד למועד זה - היינו הארכת המלחמה ככל האפשר, והגיע למסקנה שאין מנוס מקרב הכרעה.[95] ביוני של שנת 197 לפנה"ס נפגשו הצבאות בקרב קינוסקאפאלאי, שהסתיים בניצחון רומאי מוחץ.

מלחמת אנטיוכוס[עריכת קוד מקור | עריכה]

Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – מלחמת אנטיוכוס

לאחר הקרב, ביקש פיליפוס מפלמינינוס שביתת נשק בת חמישה עשר יום, ופלמינינוס נענה לבקשה. חלק מבעלי בריתם של הרומאים דרשו מפלמינינוס לסלק את פיליפוס כליל ממלכותו, אולם פלמינינוס ידע היטב שאם כך ייעשה, תתפוס מעצמה יוונית חדשה את הוואקום שתותיר מוקדון, מה גם שמוקדון שימשה עד אז אזור חיץ בין יוון לבין שלל השבטים מהצפון, וחבל היה לרומאים לוותר על כך.[96] פיליפוס נפגש עם הרומאים ובעלי בריתם בטמפי, עם הכרזה מוכנה מראש, על פיה הוא "מקבל את כל התביעות שהופנו אליו לפני כן",[97] במפגשים שנערכו בחורף שעבר. פלמיניניוס הסכים, וטיוטה של הסכם השלום נשלחה אל הסנאט ברומא לצורך אישור סופי. בינתיים הוארכה שביתת הנשק בארבעה חודשים נוספים, ופיליפוס הפקיד את בנו דמטריוס ועוד 200 טלנטים כבני ערובה בידי הרומאים. משלחת מטעמו יצאה גם כן לרומא. פיליפוס הפך לבעל ברית נאמן לרומא, וגייסות מוקדוניים ששלח, לחמו לצד הרומאים במלחמת נאביס.[98] באביב 196 לפנה"ס נחתם סופית הסכם השלום. כמו כן, הנציג הרומאי "יעץ" לפיליפוס בפגישה שנערכה בארבע עיניים לבקש מרומא ברית רשמית, וזאת כדי להסיר מעליו כל חשד שהוא תומך בבן בריתו לשעבר אנטיוכוס השלישי, שברומא החלו להתכונן למלחמה נגדו.[99]

תחזיתם של הרומים אכן התגשמה. אנטיוכוס השלישי, מלך האימפריה הסלאוקית, שהיה שליט חזק שהפך את ממלכתו לממלכה החזקה ביותר באסיה, החל לשאוף להרחיב את שלטונו גם לאירופה על חשבון מוקדון ורומא. בשנת 192 לפנה"ס הוא פלש ליוון בראש צבא גדול, בסיוע האיטולים שלא היו מרוצים מהישגי המלחמה המוקדונית השנייה,[י"ב] ובסתיו של אותה שנה פרצה מלחמה רשמית בינו ובין רומא. יועצו הצבאי של אנטיוכוס, שהיה לא אחר מאשר חניבעל, הציג בפניו תוכנית שאפתנית כיצד לנצח, וכחלק מפרטיה קבע שיהיה על אנטיוכוס לכרות ברית עם פיליפוס.[100] הרומאים חששו מאוד מאפשרות כזו, ופיקחו על פיליפוס בצורה הדוקה. לא ברור מה עשה אנטיוכוס כדי לרכוש את ידידותו של פיליפוס. פיליפוס עצמו טען מאוחר יותר שאנטיוכוס הציע לו 3,000 טלנטים, 50 אוניות, וכל הערים ביוון שפיליפוס החזיק בהם בעבר.[101] לא סביר להניח שאנטיוכוס הרחיק לכת עד כדי כך בהצעות נדיבות,[102] אולם ידוע שפיליפוס סרב. אנטיוכוס זעם על הסירוב, וכדי לבזות את פיליפוס ציווה לקבור את עצמות החיילים המוקדוניים שמתו בקרב קינוסקאפאלאי. פיליפוס מצדו זעם על השפלה זו, והודיע לרומאים שהוא מוכן להכריז מלחמה על אנטיוכוס. כבר בשנה הבאה פתח פיליפוס בפעולות משותפות עם הרומאים נגד אנטיוכוס. לצבא המוקדוני היה חלק חשוב בניצחון במלחמה זו, וכפיצוי על כך, הותר לפיליפוס לקבל חזרה חלק מאדמותיו, ואף את העיר החשובה דמטריאס. כמו כן, וויתרו לו הרומאים על יתרת פיצויי המלחמה שעוד היה חייב, וכן שוחרר בנו דמטריוס, שהוחזק עד אז כבן ערובה ברומא.

בעיות ירושה[עריכת קוד מקור | עריכה]

טטרדרכמא עם דויקנו של פרסאוס.

אף על פי שהפך לבעל ברית נאמן לרומא, עדיין המדיניות הרומית מנעה ממנו מדיניות חוץ פעילה כפי שהנהיג בעבר, והוא נאלץ להתמקד במדיניות פנים שנועדה להבטיח את שלטונו ולייצב אותו. הוא סיים לשלם את פיצויי המלחמה, וכתוצאה מכך היה האוצר המוקדוני מרושש. לפיכך, הוא הטיל מס מיוחד על תוצרי חקלאות וסחר ימי, פיתח מחדש מכרות, והאיץ את טביעת המטבעות.[י"ג] הודות לפועלו, הפכה עד מהרה דמטריאס לאחד ממרכזי הסחר החשובים ביותר ביוון כולה.[103] בעיה נוספת שעמדה בפניו, הייתה בעיית הדמוגרפיה. המלחמות הממושכות שניהל פיליפוס, דיללו בצורה משמעותית את אוכלוסיית מוקדון. הוא עודד ילודה, על ידי כך שחוקק חוק שהכריח הורים לגדל ילדים. כמו כן הוא לא היסס להביא מתיישבים תראקים למוקדון.[104] אולם כשניסה לנצל סכסוכים פנימיים בתוך ערי גבול כדי להשתלט עליהן, מחו על כך הרומאים בתוקף. ועדה מיוחדת שנשלחה לזירה מטעם הסנאט, הציגה את פיליפוס כנאשם, ונהגה בו כפושע לכל דבר. כל משפט שהעז להגיד, שימש כהוכחה נגדו.[105] באחת הפעמים הוא ציטט באקראי מתוך שיר של תיאוקריטוס[106] את המילים: "עוד לא הסתירה השמש את פניה ממני", והדבר מיד נופח מעבר לכל קנה מידה ופורש כרמז תוקפני ואימפריאליסטי מצדו. בסופו של דבר הוא אולץ להחזיר את השטחים שכבש, וכנקמה ביצע סדרת התנקשויות חשאיות בערים המדוברות.[107]

פיליפוס למד את הלקח – אם רצונו לשמור על מלכותו, עליו להימנע מכל חיכוך מיותר עם רומא.[108] עם זאת, הוא הרחיב את גבולו הצפוני בהדרגה באמצעות מלחמות ובריתות.[109] אלא שהמדינות היווניות שעיינו את פיליפוס, הבינו היטב שדעתם של הרומאים משוחדת מראש לרעת פיליפוס בשל התוקפנות הארוכה שלו כלפיהם, וניצלו זאת היטב. בחורף 184 לפנה"ס רחשה רומא משלחות מכל רחבי יוון, שהציגו שלל טענות נגד פיליפוס, החל מסכסוכי גבולות, וכלה בגנבת בקר. פיליפוס שיגר משלחת משלו לרומא בהנהגת בנו דמטריוס. דמטריוס שהה זמן רב ברומא כשבוי לאחר המלחמה המוקדונית השנייה, ועל כן עמדתו במשא ומתן הייתה כנועה ומתרפסת. הרומאים סברו שאחרי השלטון הקשה של פיליפוס, יוכל דמטריוס הכנוע להיות שליט נוח למדי. דמטריוס חזר למוקדון עמוס בהבטחות ורמיזות מצד הרומאים, שהותירו אותו מבולבל ומשתעשע בתקוות.[110] פלמינינוס אף נפגש עמו ביחידות, והצהיר במפורש שרומא מעוניינת בו כמלך.[111] עם זאת, ידוע היה לכל שפיליפוס מעדיף את בנו הבכור פרסאוס, שבניגוד לדמטריוס נודע כתוקפן וקשה עורף. פיליפוס אף נתן מעין הצהרה פומבית להעדפותיו, כאשר ייסד בתראקיה עיר חדשה וקרא לה על שם פרסאוס.[110]

דמטריוס החל לקוות ברצינות שיירש את הכתר, ועל פי העדויות בילה יותר זמן במחיצת השגרירים הרומאים מאשר במחיצת אביו.[112] המוני העם במוקדון, שמאסו במלחמות, תמכו בסתר בדמטריוס, וכך גם רבים בחצר המלוכה ובצבא. בשנת 182 לפנה"ס, במהלך טקס ה"היטהרות" השנתי,[י"ד] הציע אי מי לערוך קרב מדומה בין החיילים תומכי דמטריוס לחיילים תומכי פרסאוס. ה"קרב" הסתיים ב"ניצחון" תומכי דמטריוס, אולם ללא נפגעים. אלא שהלהיטות שבה לחמו תומכי דמטריוס, הבהירה לפרסאוס שחלק משמעותי של הצבא תומך באחיו. הוא העלה את קובלנותיו בפני פיליפוס, ואף טען שדמטריוס ניסה לרוצחו. פיליפוס ניסה לפייס בין האחים, והתכחש לתקרית כולה. אולם העמדת הפנים לא יכלה להימשך לאורך זמן, והרומאים הבהירו היטב שרק הודות לדמטריוס, פיליפוס עדיין מולך.

באביב של השנה הבאה, יצא פיליפוס למסע צבאי גדול צפונה. המסע סבל מליקויים רציניים בתכנון, ובמהלכו ניכרה התרופפות רצינית במשמעת בקרב הצבא המוקדוני.[113] במהלך המסע, העפיל פיליפוס בעצמו, מתוך סקרנות בלבד, אל ראש ההר אימוס, שנטען שממנו אפשר להשקיף עד הרי האלפים. פיליפוס הקריב על ההר לזאוס והליוס, אולם אפילו מעשה תמים זה נוצל לרעה בידי אויביו הפוליטיים, ונטען שפיליפוס למעשה בוחן את תוכניות הכיבוש הבאות שלו.[114] בניסיון להימנע מחיכוך בין בניו, לקח עמו פיליפוס למסע רק את פרסאוס,[ט"ו] ואת דמטריוס השאיר בבית. על פי חלק מהמקורות, דמטריוס ניסה להנהיג קשר,[115] אולם הדבר אינו ודאי.[116] כך או כך, ידוע שדמטריוס אינו חש עוד בטוח במוקדון. הוא ניסה לברוח לרומא, אולם תוכניתו נתגלתה, ופיליפוס העניש אותו בכך שהשליך לכלא את אחד מידידיו.[117] פיליפוס חש שבנו הגדיש את הסאה, והוכיח אותו קשות באופן אישי, תוך שהוא מבהיר לו בצורה חד משמעית שהוא מועיד את המלוכה לפרסאוס.[118] בשנת 180 לפנה"ס, התנקשו תומכי פרסאוס בדמטריוס. לא ברור אם פיליפוס לקח חלק פעיל במעשה, אולם ככל הנראה הוא ידע מכך ונתן את הסכמתו בשתיקה.[119]

מותו[עריכת קוד מקור | עריכה]

מותו של דמטריוס לא פתר את בעיית הירושה. אדרבה, מותו של בנו גרם לפיליפוס להפוך לאדם בודד ומדוכא, והוא הסתגר בדמטריאס.[120] מרבית הנהלת הממלכה עברה בשלב זה לידי פרסאוס, מה שגרם למרבית תומכי דמטריוס לחשוש לחייהם. אחד מהם, אנטיגונוס, שהיה קרוב משפחה של המלך, התיידד עם המלך הבודד והצליח למעשה לשלוט בו לחלוטין. ביוזמתו של אנטיגונוס, נסחטה בעינויים הודאה מפי אחד מהבכירים שבתומכי פרסאוס, שלמעשה לא היה בדמטריוס כל אשם והוא נרצח על לא עוול בכפו. בהמשך אף הודיע פיליפוס שהוא ממנה את אנטיגונוס ליורשו העתידי. עם זאת, חוקרים כגון פרנק ויליאם וולבנק מפקפקים באמיתת טענה זו, וסבורים שמדובר בשקר מאוחר יותר שהמציאו תעמולנים רומאים כדי לפקפק בחוקיות הירושה של פרסאוס.[121]

בקיץ של שנת 179 לפנה"ס, עזב פיליפוס את דמטריאס במטרה להגיע לסלוניקי. עם זאת, באמפיפוליס הוא חלה אנושות ומת. רופאו הסתיר את מותו מעיני הסובבים אותו עד שפרסאוס הגיע בעצמו אל אמפיפוליס וקיבל את הכתר. פרסאוס חיסל את אנטיגונוס מיד, אולם הסתפק בכך ולא חיסל עוד תומכים לשעבר של דמטריוס.[122] הוא אף הגדיל לעשות וביקש מהסנאט ברומא להכיר בו כמלך. הרומאים מצאו את המהלך משביע רצון מבחינתם, ולא הטרידו אותו בעניין דמטריוס. אך היחסים הטובים בין פרסאוס לרומאים לא האריכו ימים, ובשנת 168 לפנה"ס נפתחה "המלחמה המוקדונית השלישית", שבסופה הוגלה פרסאוס אל רומא, והממלכה כולה הובאה תחת עול רומאי.

סיכום פועלו של פיליפוס[עריכת קוד מקור | עריכה]

פיליפוס עלה לשלטון בתקופת השיא של העולם ההלניסטי. אבותיו הפכו את מוקדון לאחת המעצמות המובילות של התקופה, בשורה אחת עם מצרים התלמיית והאימפריה הסלווקית. תקופת שלטונו הייתה ארוכה וסוערת, ומלאה במלחמות. הוא עלה לשלטון בימי מפנה משמעותיים ביותר בהיסטוריה העולמית, ימים שהסתמנו בעלייתה של רומא ממעצמה מקומית באיטליה למעצמה עולמית השולטת על מרבית העולם. ההיסטוריון דוד גולן מסכם את חייו ופועלו של פיליפוס במילים: "פיליפוס קיבל את מוקדון למלוך בה בעולם אחד, והותירה בעולם אחר".[123]

מרבית החוקרים כיום מסכימים כי בתחילת שלטונו הוכיח את עצמו פיליפוס כמצביא מוצלח ביותר. הוא עלה לשלטון בגיל 17, צעיר אף יותר מהגיל שבו עלה לשלטון אלכסנדר הגדול. תוך זמן קצר הוא הצליח להיפטר מאופוזיציה מרדנית שהורכבה מקצינים מנוסים ומבוגרים בהרבה ממנו, והוביל את ממלכתו לסדרת ניצחונות מרשימים ביותר שהושגו תוך זמן קצר. עם זאת, אין ספק שהיה מדינאי גרוע. הצלחותיו נגד האיטולים גרמו לו להעריך את עצמו יתר על המידה, והוא הכריז מלחמה על רומא בפזיזות, כאשר התועלת שיכל להרוויח ממנה הייתה מועטת ורומא ללא ספק כלל לא רצתה במלחמה. במלחמה המוקדונית הראשונה נאלצו הרומאים להשקיע מעט מאוד חיילים, והצליחו הודות לפעילות דיפלומטית ענפה שמטרתה לגרום לאויביו האחרים של פיליפוס להילחם למענם את רוב המלחמה. מרגע שהשיגו הרומאים דריסת רגל משמעותית ביוון, שוב לא ניתן היה להחזיר את הגלגל אחורנית, וברור היה שגם לאחר הסכם השלום הרומאים מחרחרים מלחמה.[124] המלחמה המוקדונית השנייה הייתה הרת אסון הרבה יותר מקודמתה, ולאחריה איבדה מוקדון למעשה את מעמדה כמעצמה. בתמימותו סבר פיליפוס שיוכל לחיות בשלום לצד המנצחים, אם כי היסטוריונים בני העת העתיקה מאשימים אותו שתכנן בסתר מלחמה חדשה נגד רומא. במחקר המודרני נדחית סברה זו מכל וכל.[125] חלק מהחוקרים אף מעריכים שהרומאים כבר החלו לתכנן מסע מלחמה מוחץ ואחרון נגד מוקדון, ורק מותו בטרם עת מנע או למען הדיוק עיכב זאת.[123]

פרט לכך שהעניק חירות יתר לערים שתחת שלטונו, מה שהתבטא בין היתר ביציקת מטבעות נחושת בצורה עצמאית, בתקופת שלטונו של פיליפוס, לא נשתנתה הרבה מדיניות הפנים של מוקדון. עם זאת, מדיניות החוץ שלה השתנתה בצורה דרסטית: ממעמד של ראש ברית יוונית וכוח מרכזי בזירת העולם ההלניסטי, ירדה מוקדון בימי פיליפוס לשפל של גרורה של רומא המודחקת אל ארץ הגרעין בלבד ואסורה בכל יוזמה ביוון.[123] מכאן קצרה הייתה הדרך עד שסופחה מוקדון כליל אל המעצמה החדשה.

משפחתו[עריכת קוד מקור | עריכה]

פיליפוס היה נצר לשושלת האנטיגונידית. שושלת מלוכה שייסד הדיאדוך הידוע אנטיגונוס מונופתלמוס ("שתום העין"). אביו היה דמטריוס השני, אשר כונה "איטוליקוס" בשל ניצחונותיו על הליגה האיטולית. סבא שלו היה אנטיגונוס השני ("גונאטס"), וסבא רבה שלו היה דמטריוס פוליורקטס ("הצר על הערים"). אין מידע ברור בנוגע לאמו. לטענת אב הכנסייה אוסביוס מקיסריה, היא הייתה שבוית מלחמה בשם כריסאיס (Chryseis).[126] ההיסטוריון ויליאם טרן, במאמרו משנת 1940, מזהה אותה עם אשה אחרת של דמטריוס, פתיה.[127] בעקבות סברתו של טרן הלכו חלק גדול מהחוקרים עד ימינו.[128] פתיה הייתה נסיכת ממלכת אפירוס, בתם של אלכסנדר השני, מלך אפירוס ואולימפיאס השנייה, ונכדתו של פירוס. לפיליפוס הייתה אחות למחצה בשם אפמאה השלישית,[129] ואח למחצה בשם סאמוס.

פיליפוס נישא על פי ידוע פעמיים.[128] אשתו הראשונה, ששמה אינה ידוע, ילדה לו בת בשם אפמאה הרביעית, שנישאה לפרוסיאס השני, מלך ביתיניה. אשתו השנייה הייתה פוליקרטיה מהעיר ארגוס, והיא ילדה לו שלושה ילדים: פרסאוס, דמטריוס, ופיליפוס.

ביאורים והסברים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ הדבר אינו וודאי, ראו משפחתו
  2. ^ אין לבלבל עם הליגה הקורינתית
  3. ^ הטענה לא הייתה כל כך רלוונטית, כיוון שהביזה נעשתה ככל הנראה לפני שהבויאוטים נכנסו לברית עם מוקדון. גולן, עמ' 382, הערה 19.
  4. ^ המקור היחיד המצטט את טענת האפירוטים הוא פוליביוס (ספר רביעי, 25). במקרה זה, בניגוד לטענות אחרות, פוליביוס לא מרחיב אודות התביעה, ולפיכך מסיקים חלק מהחוקרים שהיא הייתה ככל הנראה מיושנת במיוחד. השוו: גולן, עמ' 382, הערה 20.
  5. ^ תרגום: בנימין שימרון. השיר הוא למעשה משחק מילים, שכן המילה Δίον יכולה להתפרש גם כ"אלוה" או "אלוהי" וגם כ-"דיון", כפר מוקדוני שהאיטולים בזזו. לפיכך ניתן לתרגם את הקטע גם כ"הלא תראה עד אנה חץ אלוה עף?". דוד גולן מתרגם: "שור אן חץ זאוס לפגוע בחר לו". לסיכום: הקטע מתפרש גם כנקמה על דיון, וגם שפיליפוס הוא חץ האלים.
  6. ^ באותו זמן, בעקבות "המלחמה האילירית השנייה", החזיקו הרומאים במספר ערים אסטרטגיות באיליריה וערערו את שליטתו של פיליפוס בבלקן.
  7. ^ שפת קרתגו. ידועה לעתים בשם "פונית חדשה". שפת האם שלה, צידונית, קרובה מאוד לעברית.
  8. ^ טקטיקה אופיינית למלכי מוקדון. אלכסנדר הגדול לדוגמה, דאג להכניע את הגבול הצפוני לפני שיצא למסע הכיבושים שלו.
  9. ^ המנצח בקרב מטאורוס.
  10. ^ אדריכל שלום פויניקי.
  11. ^ בעקבות נטישתה הוחרבה העיר בידי התראקים.
  12. ^ במסגרת הסכם השלום, הועברה לידיהם רק עיר אחת מתוך הערים שהרומאים הפקיעו מידי פיליפוס.
  13. ^ ערים שזכו לאמונו, קיבלו היתר מיוחד לצקת מטבעות עם הסמלים שלהן.
  14. ^ טקס חשוב שנערך במוקדון מדי שנה. במסגרת הטקס עברו בני משפחת המלוכה בין כלב שבותר לשניים, שראשו וחלקו הקדמי לימין העוברים, ומחציתו האחורית לשמאלם. הטקס לווה במשחקים וחגיגות.
  15. ^ פרסאוס השתתף במסע באופן פעיל וסייע בכיבוש.

לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]

מקורות עתיקים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • Livius, Translated by F.G. Moore. The Loeb Classical Library. London, William Heinemann, 1919–1959.
  • Polybius, Translated by W.R. Paton. The Loeb Classical Library. London, William Heinemann, 1922–1925.
  • Appianus, Translated by H. White. The Loeb Classical Library. London, William Heinemann, 1912.
  • Diodorus Siculus. Library of History. Translated by C.H. Oldfather, R.M. Geer, C.L. Sherman, F.R. Walton and C.B. Welles. Loeb Classical Library. Cambridge, MA, Harvard University Press; London, William Heinemann, 1933–1967.
  • Cassius Dio. Roman History. Translated by Earnest Cary. Loeb Classical Library. Cambridge (MA), Harvard University Press, and London, William Heinemann, 1914–1927. 9 vols. Digitized copy in:LacusCurtius
  • Plutarch. Lives. Translated by Bernadotte Perrin. Loeb Classical Library. Cambridge (MA), Harvard University Press, and London, William Heinemann, 1914–1926. 11 vols. Digitized copy in: penelope.uchicago.edu.
  • Zonaras, Annales. J.P. Migne, Patrologia Graeca, 1857–1866. Digitized copy in: Documenta Catholica Omnia.

מחקר מודרני[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • F. W. Walbank, "Philip V of Macedon", Cambridge University Press, 1940
  • Michael Kleu, "Die Seepolitik Philipps V. von Makedonien", Verlag Dr. Dieter Winkler, Bochum 2015
  • Erich S. Gruen, "The Last Years of Philip V", Greek, Roman, and Byzantine Studies, p. 221–246
  • Frank W. Walbank, "Aratos of Sicyon", Cambridge University Press 1933.
  • Paul Cartledge and Antony Spawforth, "Hellenistic and Roman Sparta", Routledge, second ed, 2002.
  • F. W. Walbank, E. A. Astin, M. W. Frederiksen, R. M. Ogilvie (ed), "The Cambridge Ancient history", vol 7, Cambridge University Press, 1984.
  • F. W. Walbank, "A Historical Commentary on Polybius", 3 vols 1957, 1967, 1979.
  • F. W. Walbank, "The Hellenistic World", Harvard University Press, 1981.
  • Arthur Eckstein, "Rome Enters the Greek East From Anarchy to Hierarchy in the Hellenistic Mediterranean, 230–170 BC", Wiley-Blackwell, 2008
  • Ernst Badian, "Titus Quinctius Flamininus. Philhellenism and Realpolitik", University Press, Cincinnati, Ohio 1971.
  • Peter Green, "Alexander to Actium: The Historical Evolution of the Hellenistic Age", Los Angeles, ,California: University of California Press 1990
  • Hermann Bengtson, "Herrschergestalten des Hellenismus", Beck, München 1975
  • Arthur M. Eckstein, "T. Quinctius Flamininus and the campaign against Philip in 198 B.C", Phoenix, Jg. 30 (1976), S. 119–142,
  • Hammond, Nicholas Geoffrey Lemprière, and Guy Thompson Griffith, "A history of Macedonia", Oxford: Clarendon Press, 1979.

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ פלוטרכוס, "חיי אמיליוס פאולוס", 8.
  2. ^ גולן עמ' 179-180.
  3. ^ גולן, עמ' 380.
  4. ^ 4.0 4.1 פוליביוס, ספר רביעי, 22.
  5. ^ 5.0 5.1 5.2 גולן, עמ' 381.
  6. ^ פוליביוס, ספר רביעי, 23.
  7. ^ פוליביוס, ספר שני, 24.
  8. ^ .F. W. Walbank, Philip V of Macedon, p. 31
  9. ^ אודות הביזה: פוליביוס, ספר רביעי, 6. גולן, עמ' 378.
  10. ^ 10.0 10.1 גולן, עמ' 382.
  11. ^ פוליביוס, ספר רביעי, 25.
  12. ^ .F. W. Walbank, A Historical Commentary on Polybius, Vol 1, p. 473
  13. ^ פוליביוס, ספר רביעי, 26. המסנים דחו את ההצעה (שם, סעיפים 31–33).
  14. ^ גולן, עמ' 382–383.
  15. ^ טיטוס ליוויוס, ספר שלושים ושתיים, 5.
  16. ^ גולן, עמ' 383.
  17. ^ גולן, עמ' 384.
  18. ^ גולן, עמ' 385.
  19. ^ פוליביוס, ספר רביעי, 65.
  20. ^ גולן, עמ' 386.
  21. ^ פוליביוס, ספר רביעי, 84.
  22. ^ גולן, עמ' 387.
  23. ^ .F. W. Walbank, Philip V of Macedon, p. 50
  24. ^ גולן, עמ' 388.
  25. ^ פוליביוס, ספר חמישי, 8.
  26. ^ פוליביוס, ספר חמישי, 8-12.
  27. ^ בנימין שימרון, תרגום מיוונית לפוליביוס, עמ' 327, פ' 9 הערה 3.
  28. ^ 28.0 28.1 28.2 פוליביוס, ספר חמישי, 15.
  29. ^ פלוטרכוס, "חיי אראטוס", 48.
  30. ^ פוליביוס, ספר חמישי, 16.
  31. ^ פוליביוס, ספר חמישי, 17–24.
  32. ^ פוליביוס, ספר חמישי, 25.
  33. ^ פוליביוס, ספר חמישי, 26.
  34. ^ פוליביוס, ספר חמישי, 27.
  35. ^ פוליביוס, ספר חמישי, 28.
  36. ^ 36.0 36.1 גולן, עמ' 389.
  37. ^ פוליביוס, ספר חמישי, 29.
  38. ^ פוליביוס, ספר חמישי, 97-98.
  39. ^ פוליביוס, ספר חמישי, 99.
  40. ^ פוליביוס, ספר חמישי, 100.
  41. ^ גולן, עמ' 390.
  42. ^ גולן, עמ' 390, הערה 42.
  43. ^ .F. W. Walbank, Philip V of Macedon, p. 65
  44. ^ Eckstein, p. 80
  45. ^ גולן, עמ' 390-391.
  46. ^ Eckstein, p. 78
  47. ^ פוליביוס, ספר חמישי, 103.
  48. ^ גולן, עמ' 391.
  49. ^ פוליביוס, ספר חמישי, 108.
  50. ^ גולן, עמ' 392.
  51. ^ .F. W. Walbank, Philip V of Macedon, p. 68
  52. ^ פוליביוס, ספר חמישי, 110.
  53. ^ גולן, עמ' 392, הערה 47.
  54. ^ 54.0 54.1 גולן, עמ' 393.
  55. ^ גולן, עמ' 393, הערה 48.
  56. ^ פוליביוס, ספר שביעי, 9.
  57. ^ F. W. Walbank, A historical commentry on Polybius, Vol II, pp. 42 - 56
  58. ^ Eckstein, pp. 79-80
  59. ^ גולן, עמ' 394.
  60. ^ פלוטרכוס, "חיי אראטוס", 52.
  61. ^ פוליביוס, ספר שמיני, 14.
  62. ^ טיטוס ליוויוס, ספר עשרים וחמישה, 23.
  63. ^ טיטוס ליוויוס, ספר עשרים ושישה, 24.
  64. ^ 64.0 64.1 64.2 גולן, עמ' 399.
  65. ^ טיטוס ליוויוס, ספר עשרים ושבעה, 30.
  66. ^ .F. W. Walbank, Philip V of Macedon, pp. 90-91
  67. ^ גולן, עמ' 400.
  68. ^ גולן, עמ' 404.
  69. ^ .F. W. Walbank, Philip V of Macedon, p. 102
  70. ^ 70.0 70.1 טיטוס ליוויוס, ספר עשרים ותשעה, 12.
  71. ^ גולן, עמ' 405.
  72. ^ גולן, עמ' 405 הערה 86.
  73. ^ גולן, עמ' 425.
  74. ^ פוליביוס, ספר שלושה עשר, 5.
  75. ^ גולן, עמ' 426.
  76. ^ גולן, עמ' 427.
  77. ^ דיודורוס, ספר עשרים ושמונה, 2.
  78. ^ .F. W. Walbank, Philip V of Macedon, pp. 90–91
  79. ^ פוליביוס, ספר שביעי, 9.
  80. ^ .F. W. Walbank, Philip V of Macedon, p. 110
  81. ^ גולן, עמ' 433, הערה 157.
  82. ^ פוליביוס, ספר שלישי, 2.
  83. ^ אפיאנוס, "מקדוניקה", 5.
  84. ^ טיטוס ליוויוס, ספר שלושים ואחד, 2.
  85. ^ גולן, עמ' 445.
  86. ^ גולן, עמ' 442.
  87. ^ 87.0 87.1 טיטוס ליוויוס, ספר שלושים ואחד, 14.
  88. ^ גולן, עמ' 447.
  89. ^ פוליביוס, ספר שישה עשר, 27.
  90. ^ 90.0 90.1 גולן, עמ' 452.
  91. ^ פאוסניאס, "תיאורה של יוון", 1, 36, 6. טיטוס ליוויוס, ספר שלושים ואחד, 9.
  92. ^ גולן, עמ' 456.
  93. ^ גולן, עמ' 457.
  94. ^ טיטוס ליוויוס, ספר שלושים ושתיים, 36.
  95. ^ גולן, עמ' 465.
  96. ^ גולן, עמ' 468.
  97. ^ טיטוס ליוויוס, ספר שלושים ושלושה, 13.
  98. ^ שצמן, עמ' 180.
  99. ^ פוליביוס, ספר שמונה עשרה, 48.
  100. ^ גולן, עמ' 486.
  101. ^ טיטוס ליוויוס, ספר שלושים ותשעה, 28.
  102. ^ גולן, עמ' 503, הערה 325.
  103. ^ גולן, עמ' 525.
  104. ^ Gruen, p. 226
  105. ^ .F. W. Walbank, Philip V of Macedon, p. 231
  106. ^ תיאוקריטוס, "אידיליות", 1, 102.
  107. ^ טיטוס ליוויוס, ספר שלושים ותשעה, 34. פוליביוס, ספר עשרים ושתיים, 1.
  108. ^ גולן, עמ' 527.
  109. ^ .F. W. Walbank, Philip V of Macedon, p. 237
  110. ^ 110.0 110.1 גולן, עמ' 529.
  111. ^ Gruen, pp. 235–236
  112. ^ טיטוס ליוויוס, ספר שלושים ותשעה, 53.
  113. ^ גולן, עמ' 532.
  114. ^ גולן, עמ' 531-532.
  115. ^ יואנס זונאראס, "תמצית ההיסטוריה", ספר תשיעי, 22.
  116. ^ גולן, עמ' 532, הערה 21.
  117. ^ טיטוס ליוויוס, ספר ארבעים, 23. יוסטינוס, ספר שלושים ושניים, 2.
  118. ^ .F. W. Walbank, Philip V of Macedon, p. 251
  119. ^ .F. W. Walbank, Philip V of Macedon, p. 252
  120. ^ גולן, עמ' 533.
  121. ^ .F. W. Walbank, Philip V of Macedon, p. 253
  122. ^ גולן, עמ' 535.
  123. ^ 123.0 123.1 123.2 גולן, עמ' 534.
  124. ^ דעה זו היא המקובלת במחקר, אולם באשר לסיבות הדבר אין הסכמה בקרב ההיסטוריונים. השוו: שצמן, עמ' 166–168.
  125. ^ במיוחד גרואן במאמרו "ערוב ימיו של פיליפוס החמישי" ("The Last Years of Philip V").
  126. ^ אוסביוס, "כרוניקה", 2, 237. "היא ילדה לו בן, פיליפוס, שהיה ראשון המלכים שנלחמו ברומאים, וגרם למוקדונים אסונות הרבה."
  127. ^ William Woodthorpe Tarn, "Phthia-Chryseis", in Harvard Studies in Classical Philology, 1, 1940, pp. 483-501.
  128. ^ 128.0 128.1 פיליפוס החמישי באתר ליוויוס
  129. ^ דמטריוס השני באתר ליוויוס


הקודם:
 אנטיגונוס השלישי
229221 לפנה"ס
מלך ממלכי מוקדון
221179 לפנה"ס
הבא:
פרסאוס
179168 לפנה"ס