אורי שמחוני

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
אורי שמחוני
Uri Simhoni.jpg
אורי שמחוני בתל אביב, מאי 2012
נולד 24 באוקטובר 1936 (בן 79)
מקום לידה קיבוץ גינוסר
השתייכות IDF new.png  צבא הגנה לישראל
תקופת שירות 1954 - 1986
דרגה אלוף  אלוף
תפקידים צבאיים
מלחמות וקרבות

מלחמת סיני  מלחמת סיני
מלחמת ששת הימים  מלחמת ששת הימים
מלחמת ההתשה  מלחמת ההתשה
מלחמת יום הכיפורים  מלחמת יום הכיפורים
מלחמת לבנון הראשונה  מלחמת לבנון הראשונה

עיטורים

לגיון ההצטיינות (קצין) אות לגיון ההצטיינות

תפקידים אזרחיים

מנכ"ל סולתם מערכות

אורי שמחוני (נולד ב-24 באוקטובר 1936) איש צבא ישראלי, השתחרר בדרגת אלוף מצה"ל.

קורות חייו[עריכת קוד מקור | עריכה]

אורי שמחוני נולד בקיבוץ גינוסר בשנת 1936 ושם גם גדל. התגייס לצה"ל באוגוסט 1954, ושירת בפלוגה א' בגדוד 890 עליה פיקד תחילה סעדיה אלקיים ולאחר מכן מאיר הר-ציון[1]. השתתף בפעולת התגמול בעזה ולאחר קורס מכ"ים הוצב בפלוגה ב' והשתתף במבצע הר געש ובמבצע כנרת. לאחר שסיים קורס קציני חי"ר שימש כמפקד מחלקה בפלוגה ה' בגדוד 890 של הצנחנים, השתתף בפעולות התגמול במבצע יהונתן, מבצע לולב, מבצע שומרון וצנח עמו במיתלה במבצע קדש. ב-1957 השתחרר מצה"ל אך חזר לשירות קבע ב-1964. שמחוני שירת כקצין מודיעין של חטיבת גולני בתקופת מלחמת ששת הימים ובתקופת מלחמת ההתשה.

לאחר המלחמה למד במכללה הבין-זרועית לפיקוד ולמטה[2] וב-1970 קיבל לידיו את הפיקוד על גדוד הסיור של פיקוד צפון, סיירת אגוז[3]. שמחוני הוביל את סיירת אגוז למבצעים רבים בלבנון, ובהם הפשיטה על מפקדת המחבלים בכפר עינתא הסמוך לבינת ג'בייל, פשיטה רגלית בלילה קר וגשום במיוחד בה נהרגו כחמישה מחבלים[4], והפשיטה על מפקדת המחבלים בעיירה אל-ח'יאם. ב-1972 מונה לקצין אג"ם של פיקוד צפון, ומילא תפקיד זה כיהן במהלך מלחמת יום הכיפורים[5]. בשחר 22 באוקטובר 1973, מיד אחרי תום כיבוש החרמון מחדש, במבצע קינוח, טס לחרמון יחד עם אלוף הפיקוד, האלוף יצחק חופי כדי להחליף את מח"ט גולני אל"מ אמיר דרורי שנפצע בקרב. ניהול המלחמה ברמה הפיקודית מנקודת מבטו כקצין האג"ם הפיקודי, מתואר בספר "הסורים על הגדרות", שיצא לאור בין היתר ביוזמתו, ב-2008 בהוצאת משרד הביטחון ומערכות[6].

לאחר המלחמה התמנה למפקד חטיבת אלכסנדרוני וב-1974 למפקד חטיבת גולני[7]. בשנת 1975 מונה למפקד בית ספר לקצינים, ובאוגוסט 1976 הועלה לדרגת תא"ל, החליף את דן שומרון כקצין חי"ר וצנחנים ראשי[8], ופיקד על אוגדת הקחצ"ר, בין היתר במבצע ליטני[9]. באפריל 1980 מונה לעוזר ראש אג"ם[10], בשנת 1981 הועלה לדרגת אלוף ונתמנה לראש מחלקת ההדרכה. מ-1984 עד לשחרורו ב-1986 כיהן כנספח צה"ל בארצות הברית. היה מעורב בפרשת איראן-קונטראס[11] וזכה לעיטור אות לגיון ההצטיינות.

ב-1986 היה מעורב יחד עם צבי שילר בפרשת שוחד של תת-מזכיר הימייה בממשל האמריקאי, מלווין פייזלי, במטרה לקדם עסקה למכירת מזל"טים לצי האמריקאי והוכרז כאישיות בלתי רצויה בארצות הברית[12]

ב-1993 הורשע על ידי בית המשפט המחוזי בתל אביב בעבירות על חוק ניירות ערך התשכ"ח-1968 (הרצת מניות) ונדון לשנה וחצי מאסר על תנאי ולקנס בסך 23,000 ₪[13].

שמחוני הוא בעל תואר ראשון בהיסטוריה מטעם אוניברסיטת תל אביב. לאחר שחרורו כיהן כמנכ"ל סולתם מערכות.

בשנת 2006 יצא לאור הספר "לוויתן לבן" (הוצאת גלורי), המקבץ 167 נושאים שעליהם שוחח עם בנו גלעד שמחוני, ואשר תועדו ונערכו על ידי בנו ללא ידיעתו[14].

לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • משה גבעתי, המערכה בחרמון - הקרבות ברכסי החרמון במלחמת יום הכיפורים ולאחריה, תל אביב: הוצאת מערכות והוצאת מודן, תשע"ה-2015.

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

מאמרים פרי עטו

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ גדוד חי"ר מוצנח 890 פלוגה א'
  2. ^ אמיר אורןצרות של מפסידים, באתר הארץ, 5 באוקטובר 2006‬.
  3. ^ אורי שמחוני, "לוייתן לבן", הוצאת גלורי, 2006, עמודים 72-73.
  4. ^ יעקב ארז, "האנציקלופדיה לצבא וביטחון – 'צה"ל בחילו'", הוצאת רביבים (מהדורת מעריב), 1983, כרך 14 -"סיירות ומיעוטים", עמוד 65.
  5. ^ אורי דרומי, [1] ‏הארץ, 22.10.2007.
  6. ^ רני סנה, המלחמה דרך העיניים שלהם, אתר צה"ל, ‏ 25.09.2008.
  7. ^ מיטל צור ורועי מנדל, אשכנזי - האיש הנכון בזמן הנכון, ynet, ‏ 14.02.2007.
  8. ^ אמיר אורןהיחידות המיוחדות והמלחמה הבאה, באתר הארץ, 22 ביולי 2011‬
  9. ^ הכוחות שלקחו חלק במבצע, מבצע ליטני באתר חטיבת הצנחנים.
  10. ^ אמיר אורןמנקודת מבטו של גנרל, באתר הארץ, 25 באפריל 2002‬.
  11. ^ אמיר אורןגילויים חדשים משנות ה-80: צה"ל, נשק שלל והמחתרת בניקרגואה, באתר הארץ, 18 בנובמבר 2010‬
  12. ^ ‫דרור מרום, ‏סיב"ט לא אחראית לפאשלות, באתר גלובס, 23 ביוני 1998.‬
  13. ^ [2]
  14. ^ על הספר באתר סימניה