אריה אבילאה

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
אריה אבילאה, שנות ה-30

אריה (לייב) (ליאו) אֲבִילֵאָה (ניֶיסבִיזְ'סקי)[1]‏ (נובמבר 1885, רוז'ינוי, פלך גרודנה, רוסיה1985, ירושלים) היה פסנתרן ומורה למוזיקה ישראלי, מראשוני הפסנתרנים והמורים לפסנתר בארץ, פרופסור לפסנתר בקונסרבטוריון של ז'נבה, בקונסרבטוריון 'שולמית' בתל אביב הקטנה ובאקדמיה למוזיקה בירושלים, מחלוצי המוזיקה הקלאסית בארץ ישראל.[2]

ביוגרפיה[עריכת קוד מקור | עריכה]

אבילאה נולד בשם לייב (לייבל, לייבלי) נייסביז'סקי בנובמבר 1885 בעיירה רוז'ינוי[3][4] בפלך גרודנה שברוסיה (רוסיה הלבנה), החמישי מששת ילדיהם של פייגה ואלכסנדר אליעזר זיסל נייסביז'סקי (1840–1906), חזן (פרסם ספר לחנים לתפילות בשם "המתפלל", 1903). שניים מאחיו הגדולים היו גם הם מוזיקאים.

כבר בילדותו גילה כישרון מוזיקלי ניכר. אביו, שהיה באודסה, הביא משם פסנתר בן כמאתיים שנה,[5] בצורת שולחן מרובע, שהיה היחידי בעיירה. כשהיה בן חמש החל לנגן בפסנתר הישן, התגלה כבעל שמיעה אבסולוטית, למד במהרה לקרוא תווים ואהב לשיר. בגיל שש[6][7] ערך את הקונצרט הראשון שלו, בעיר הפלך גרודנה, והתפרסם כילד פלא.[6][8] בעזרתו הכספית של בעל בית חרושת לסיגריות שרשבסקי, שהביע את רצונו לתמוך בילד המחונן, הביאו אביו לעיר וילנה ללמוד בבית הספר למוזיקה. בווילנה זכה לתמיכה בתקופת לימודיו: הוא התקבל לביתה של משפחה מקומית, ששכרה לו מורה והכניסה אותו לבית הספר למוזיקה. המנהל הרוסי של בית הספר, טרסקין, פטר אותו משכר לימוד והשגיח מקרוב על חינוכו המוזיקלי. בקונצרט של בית הספר שנערך ב-14 במרץ 1893, שבו השתתפו תלמידים רבים (רובם יהודים), זכה אבילאה בן השמונה לתשואות רמות.

ואולם, חרף ההתפעלות מכישרונו, תמיכתם הכספית של רבים מתומכיו פסקה לבסוף. כתב העיתון היהודי-רוסי "ווסחוד" בווילנה תהה מעל דפי העיתון על עתידו של הילד. הוא עבר לעיר ורשה, לאחיו אפרים, שהיה מבוגר ממנו בכחמש שנים, ושם למד בקונסרבטוריון ניצוח על תזמורות צבאיות. כשהיה בן שלוש עשרה לקח אותו אחיו, לבקשתו,[3] לנשף חנוכה שערכו הציונים, והוא נעשה לציוני. זמן קצר לאחר מכן שב לווילנה, שם למד נגינה בפסנתר אצל קלרה חונוביץ' (בתו של הצלם חונוביץ'), בוגרת טרייה של הקונסרבטוריון בבירה סנקט פטרבורג. הוא החל להתפרנס ממתן שיעורי פסנתר ולחסוך כסף כדי לנסוע ללמוד בפטרבורג.

בראשית שנת 1902, בטרם מלאו לו 15, התקבל לקונסרבטוריון הממלכתי בפטרבורג, ומיד קיבל מלגה מאת תורם אלמוני.[9] בפטרבורג למד אצל הפסנתרנית מארי בֶּנוּאָה (Marie Benois) (תלמידתו של תאודור לשטיצקי)[10] והמלחינים ליאדוב וגלאזוּנוב, והיה אחד התלמידים הבולטים בקונסרבטוריון בזמנו.[11][12] בשנת 1908 נמנה עם מייסדי החברה למוזיקה עממית יהודית, ביחד עם יואל אנגל, יוסף אחרון, מיכאיל גנסין, לזר סמינסקי, זוסמן קיסלגוף, אלכסנדר ז'יטומירסקי, אלכסנדר קריין, מיכאל מילנר, שלמה רוזובסקי, אריה פרידמן-לבוב ועוד. בשנת 1909 נסע לווינה לאחיו, שכיהן שם כמנצח על מקהלת בית הכנסת. לאחר מכן היה בבודפשט, שב לווינה,[4] ולבסוף נסע לשווייץ להשלים את הכשרתו המוזיקלית אצל ברנהרד סטאוונהאגן (אנ'), תלמידו של ליסט, בכיתת הווירטואוזיות[3] שבקונסרבטוריון למוזיקה של ז'נבה. ב-1911 נישא בז'נבה לפֶה (פיי) גֶלֶר, ילידת רוסיה, ובתוך חמש שנים היו בני הזוג להורים לשלוש בנות.

ב-1914[13] התמנה לראש המחלקה לפסנתר בקונסרבטוריון של ז'נבה, משרה שבה החזיק עד 1922.[14] ערך קונצרטים והופיע כסולן עם תזמורות באירופה, בחברת גדולי המוזיקאים של ראשית המאה.[6] בקיץ 1921[15] נפגש בשווייץ עם משה הופנקו, מנהל בית הספר למוזיקה 'שולמית' בתל אביב הקטנה (בית הספר למוזיקה הראשון בארץ ישראל), שהזמינו להצטרף לסגל המורים. וכך, בתום 13 שנות פעילות במערב אירופה, עזב את משרתו באקדמיה למוזיקה בז'נבה ועלה ארצה; הוא הפליג מטריאסטה ובינואר 1922 הגיע דרך מצרים[3] ליפו.[15] הוא התיישב בתל אביב והצטרף לבית הספר 'שולמית', שבו היה ממניחי היסוד לפדגוגיה המוזיקלית בנגינת פסנתר.[12] במקביל, פתח בראשית אותה שנה סטודיו לפסנתר בשדרות רוטשילד.[16] בין תלמידיו: המלחינים מרדכי סתר והרברט ברין (אנ').[17]

זמן קצר לאחר בואו ארצה ערך רסיטל לפסנתר. בהפסקה ניגש אליו הזמר יהודה הר-מלח (בַּרגזַלץ), ידיד ותיק מפטרבורג, שעלה ארצה בקיץ 1920; איש מהם לא ידע שחברו בארץ, שכן שניהם פעלו בה תחת שמות מעוברתים. הפגישה הולידה שיתוף פעולה בין השניים. אבילאה הצטרף לצוות האופרה שייסד הר-מלח בעזרת הזמר אריה פרידמן-לבוב (בעצמו ידיד של השניים מפטרבורג), בתפקיד מנצח התזמורת. לקראת פסח 1923 (סוף חודש מרץ) הוחל בהצגת האופרה "פַאוּסְט" לגוּנוֹ, בתרגום אהרן אשמן ובליוויו של אבילאה, וזכתה להצלחה רבה[18] (כך גם הוכשרה הקרקע לבואו של מרדכי גולינקין, שעלה ארצה באביב 1923 וייסד את האופרה הארצישראלית).[15][19] באפריל 1924 הגיע לביקור הכנר הנודע יוסף אחרון (שנמנה עם חברי החברה למוזיקה עממית יהודית בפטרבורג), והופיע בארץ עם אבילאה בסדרת רסיטלים שכללו סדרה ארוכה של קטעים וירטואוזיים לכינור.[20]

אבילאה עשה רבות לקידום המוזיקה הקאמרית בארץ. כבר בשנת 1923 ארגן, לראשונה בתולדות היישוב,[6] סדרה קצרה למנויים באולם גימנסיה 'הרצליה'. הסדרה, שכללה שלושה קונצרטים (שבהם הופיע גם אבילאה עצמו[21]), הציעה תוכניות עשירות ומגוונות – מוזיקה קאמרית, מוזיקה ווקאלית ויצירות לפסנתר.[22] בביקורת שכתב א' זַכְּס על אחד הקונצרטים בגימנסיה הרצליה ב-1923, תיאר את אבילאה כ"בעל טכניקה נגינתית ממדריגה ראשונה, מלא אש וטמפרמנט עד כדי התרוממות נפש אמתית, רגש עז ורך, לבת נגינה אדירה, המתפרצת בסער תשוקות תוססות וששות ומגיעה עד כדי התעלות טרגית מקסימה וליריות פיוטית מעודנת".[23] בסוף אותה שנה כתב יעקב ויינברג:

מהמנגינה הראשונה שנוגנה בקונצרט, נראה ברור כי הא' אבילאה הוא גם פסנתרן חשוב וגם אמן מוסיקלי חשוב בכלל. מיתרונות נגינתו מֻרגשת ביותר אמנותו המפותחה היטב, הבהירות הבלתי רגילה, הקלות וההד הצלול של דפיקת כף היד והאצבעות. ובמובן הזה נותן תפקידו של האמן לשומע רגעים של קורת רוח. וגם בספירה המנגינתית המוסיקלית רב הוא כחו של הא' אבילאה. ביחוד הצליח במנגינות אשר בהן שוות הספירות הטכניות והנגינתיות, כמו למשל ברקרולה של שופן וקטעים אחדים מקרנבל של שומן.[11][24]

אבילאה ביקש להביא ארצה את המלחין, מבקר המוזיקה והפולקלוריסט הוותיק יואל אנגל (מייסד החברה למוזיקה עממית יהודית ברוסיה), שכן האמין שעלייתו "עשויה להעתיק את מרכז הכובד של הפעילות המחקרית והיצירתית בתחום המוסיקה היהודית לארץ-ישראל",[25] והקים ביחד עם הר-מלח ועד מיוחד למטרה זו. מאמציהם נשאו פרי, וב-1924 עלה אנגל לארץ ישראל.[26] על רקע הגידול במספר האמנים והמורים למוזיקה שהגיעו לארץ בשנים 1924–1925, יזם יעקב ויינברג את ייסודה של "אגודת מנגני ארץ-ישראל"[22] (ניסיונות דומים להקים אגודות מוזיקאים שיארגנו קונצרטים ופעולות מוזיקליות, נעשו בתל אביב מוקדם יותר בשנות ה-20[27]). בין חברי הוועד המייסד היו אבילאה, רבקה בורשטיין-ארבר, מרדכי גולינקין, משה הופנקו, מרדכי זנדברג, מרים לוית ושלמה רוזובסקי. האגודה נוסדה ב-18 באפריל 1925, בשיתוף פעולה של מוזיקאים מירושלים, תל אביב וחיפה. האספה בחרה כיושב ראש את רוזובסקי, וכחברי הוועד הפועל הראשון את יעקב ויינברג ומרדכי זנדברג (ירושלים); אבילאה, לוית ומנשה רבינא (רבינוביץ) (תל אביב); וגיטה דוניה-ויצמן, רחל קרוגליאקוב ואריה פרידמן-לבוב (חיפה).[28] תוך זמן קצר הצטרפו לאגודה כמאה וחמישים חברים (רבים מהם עולים חדשים), והיא החלה לארגן הרצאות וקונצרטים חודשיים.[29]

בשנת 1926[13] יצא אבילאה להופיע בקונצרטים באירופה ובארצות הברית. הוא הופיע כמלווה של אמנים גדולים כמו הכנר יוזף סיגטי (במשך שלוש שנים[12]), הכנר והמלחין יוסף אחרון, הצ'לן מוריס מרשאל (צר'),[13] הזמרת אנה מייצ'יק ועוד. בארצות הברית פעל גם כפדגוג.[12]

בשנת 1932 שב לארץ והמשיך לפעול כפסנתרן ופדגוג. באוקטובר 1933 ייסד אמיל האוזר בירושלים את הקונסרבטוריון הארץ-ישראלי (לימים האקדמיה למוסיקה ולמחול בירושלים), ובשנת הלימודים השנייה הצטרף אבילאה לסגל המורים[30] ופעל בו במשך שנים כמורה לפסנתר. הוא השתקע בירושלים בדירה צנועה על גבול שכונת קטמון, שבה התגורר עד סוף ימיו (ובה גם לימד פסנתר).[3] לדברי מבקר המוזיקה משה גורלי, מאז פעילותו בחברה למוזיקה עממית יהודית בפטרבורג, "נשאר נאמן לתנועה המוזיקלית היהודית בנגינה, בהוראה ובהסברה. תלמידיו מקבלים חינוך שבו משולבת התרבות המוזיקלית הכללית ביהודית".[12] בנוסף להיותו פרופסור באקדמיה, כיהן כיו"ר אגודת האמנים והמורים למוזיקה, ויזם את קיומן של סדרות קונצרטים קאמריים, שנערכו בירושלים במשך שנים על ידי החוג למוזיקה קאמרית ואגודת האמנים והמורים למוזיקה.[31]

בשנים שלפני קום המדינה היה אבילאה אחד הפסנתרנים הבולטים בארץ,[6] והופיע במשך שנים רבות באולמות הקונצרטים וברדיו (תחילה ב"קול ירושלים" ולאחר קום המדינה ב"קול ישראל"). לפי משה גורלי, אבילאה היה פרשן של שופן ומומחה למוזיקה רוסית, והופעותיו ברדיו העידו על השכלתו הפסנתרנית והמוזיקלית.[12]

אריה אבילאה נפטר בירושלים בשנת 1985, כשהוא בן קרוב למאה.

משפחתו[עריכת קוד מקור | עריכה]

לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ התעתיק הלטיני של שם משפחתו העברי: Abileah. שם משפחתו המקורי, ניֶיסבִיזְ'סקי (ברוסית: Несвижский, שפירושו: יוצא העיירה נייסוויז'), נכתב בצורות שונות: נייסוויז'סקי, נסביזסקי, ניסביזסקי, ניסביצקי, ניסוויצקי, ניזוישסקי, ניֶשוויז'סקי; הכתיב (היידי) שעל גבי ספרו של אביו מ-1903: נעסוויזסקיא (ובכתב לטיני: Niswitzki,‏ Niswitzski,‏ Niswizski,‏ Nisvitzky,‏ Nisvitzky).
  2. ^ Max Brod, Die Musik Israels. Werden und Entwicklung der Musik in Israel; Revidierte Ausgabe mit einem zweiten Teil „Werden und Entwicklung der Musik in Israel" von Yehuda Walter Cohen, Kassel [u.a.]: Bärenreiter, 1976, p. 42.
  3. ^ 3.0 3.1 3.2 3.3 3.4 ראיון רדיופוני עם אריה אבילאה; עורך: אוּרי אפשטיין, "מוסיקאים מספרים", רשת א', 22 במרץ 1982, באתר Abileah.com.
  4. ^ 4.0 4.1 ישראל קלויזנר, וילנה, ירושלים דליטא: דורות אחרונים 1881–1939; ערך: שמואל ברנצ'וק; הביאה לדפוס: לאה הלוי, לוחמי הגיטאות: בית לוחמי הגיטאות, תשמ"ג 1983, כרך ב, עמ' 515.
  5. ^ ראיון, רשת א, 22.3.1982. לדברי אבילאה בראיון, לאחר מות אביו מכרה אמו את הפסנתר לאישה שלבסוף עלתה לירושלים, ותרמה אותו למוזיאון בעיר.
  6. ^ 6.0 6.1 6.2 6.3 6.4 ירושלים: מסיבה לפרופ' אריה אבילאה בהגיעו לגבורות, מעריב, טור 1, 9 בדצמבר 1965.
  7. ^ Abileah, Arie, Encyclopaedia Judaica, 2007, on HighBeam Research.
  8. ^ 'וילנה', בתוך: שמואל ספקטור (עורך), ברכה פרוינליך (עורכת משנה), מחוזות וילנה, ביאליסטוק, נובוגרודק, כרך ח של פנקס הקהילות: אנציקלופדיה של היישובים היהודיים למן היווסדם ועד לאחר שואת מלחמת העולם השנייה, ירושלים: יד ושם, תשס"ו 2005, עמ' 58 טור 2; יהודי וילנה בין שתי מלחמות העולם: חיי התרבות: מוסיקה, בתערוכה "ירושלים דליטא: סיפורה של הקהילה היהודית בווילנה", אתר יד ושם.
  9. ^ עיקר המידע על ראשית דרכו לקוח מתוך: ישראל קלויזנר, וילנה, ירושלים דליטא: דורות אחרונים 1881–1939, כרך ב (לוחמי הגיטאות תשמ"ג 1983), עמ' 515.
  10. ^ Edward H. Tarr, East Meets West: The Russian Trumpet Tradition from the Time of Peter the Great to the October Revolution, Hillsdale, N.Y.: Pendragon Press (Bucina), 2003. בת למשפחת האמנים הרוסית הבולטת בנואה (Бенуа;‏ Benois), אחייניתו של האמן אלכסנדר בנואה, אשתו של המלחין והמנצח ניקולאי צֶ'רֶפּנין (אנ') ואמו של המלחין והפסנתרן אלכסנדר צ'רפנין (אנ') (שגם שניים מבניו היו מלחינים).
  11. ^ 11.0 11.1 יעקב וינברג, שתי מנגינות, דואר היום, טור 1, 2 בנובמבר 1923.
  12. ^ 12.0 12.1 12.2 12.3 12.4 12.5 ב. רוןהערות של מאזין | הפסנתרן אריה אבילאה, דבר, 6 ביולי 1951.
  13. ^ 13.0 13.1 13.2 Abileah, Arie, Encyclopaedia Judaica, 2007, on HighBeam Research.
  14. ^ בעת ששימש פרופסור בקונסרבטוריון ז'נבה התייד עם המוזיקאי הספרדי חוסה איטורבי (אנ'), חברו לסגל המורים מ-1919 (ידידות פסנתרנים, מעריב, 30 בינואר 1958; שמעו עליהם, דבר, 7 בפברואר 1958).
  15. ^ 15.0 15.1 15.2 יהואש הירשברג, 'מוסיקה בתל אביב הקטנה', בתוך: א. ב. יפה (עורך), עשרים השנים הראשונות: ספרות ואמנות בתל אביב הקטנה 1909–1929, תל אביב: קרן תל-אביב לספרות ולאמנות והוצאת הקיבוץ המאוחד, תש"ם 1980, עמ' 112.
  16. ^ סטודיה לפיאנו של הפרופ. אריה אבילאה, דבר, 23 בספטמבר 1936 (מודעה).
  17. ^ * 'Brün, Herbert (Julius),' in: Deutsche Biographische Enzyklopädie; Hrsg. von Rudolf Vierhaus, 2. Ausg., Bd. 2, München [u.a.]: K. G. Saur Verlag, 2005, p. 121.
  18. ^ פאוסט, דואר היום, 22 במרץ 1923 (מודעה); X., הד-יפו: "פאוסט" בעברית, דואר היום, 28 במרץ 1923; "אופרה", דואר היום, 8 באפריל 1923; בת-קול העתונים: "על קלקלה אחת", דואר היום, טורים 2–3, 12 באפריל 1923.
  19. ^ יריב אזרחי, 'החיים המוזיקליים בתל-אביב שלי', ,גזית 393–408 (לג, ט–יב; לד, א–יב) (תשמ"ד), 52.
  20. ^ הירשברג, 'מוסיקה בתל אביב הקטנה' (תש"ם 1980), עמ' 141.
  21. ^ יונה פישר (עורך), תל אביב: 75 שנה של אמנות, גבעתיים: מסדה, 1984, עמ' 32.
  22. ^ 22.0 22.1 הירשברג, 'מוסיקה בתל אביב הקטנה' (תש"ם 1980), עמ' 142.
  23. ^ מובא אצל: הירשברג, 'מוסיקה בתל אביב הקטנה' (תש"ם 1980), עמ' 142.
  24. ^ חצי שנה מאוחר יותר, בהתייחסו לביצועו של אבילאה לסונאטה מס' 21 (ולדשטיין) לבטהובן, שהיה לדעתו הטוב ביותר ברפרטואר שלו ששמע עד אז, שיבח את מתינותו, בהירות הנגינה והדיוק הטכני שלו (פרופ' יעקב וינברג, הקונצרט של מר אבילאה, דואר היום, 8 באפריל 1924).
  25. ^ יהואש הירשברג, 'חיי המוסיקה היהודית באירופה', בתוך: זהר שביט (עורכת), בנייתה של תרבות עברית בארץ-ישראל (כרך ג של תולדות היישוב היהודי בארץ-ישראל מאז העלייה הראשונה), ירושלים: האקדמיה הלאומית הישראלית למדעים ומוסד ביאליק, תשנ"ט, עמ' 69.
  26. ^ לדברי המוזיקולוג יהואש הירשברג, חוקר המוזיקה הקלאסית הישראלית, אנגל "לא ראה את עצמו כציוני. יחסו של אנגל אל הציונות אִפיין את הפעילות בתחום המוסיקה היהודית כולה בתחילת המאה העשרים. פעילות זו נעשתה בהקשר של התרבות היהודית, ואיסופה ועשייתה יכלו להתבצע גם באירופה וגם בארץ-ישראל. פעילותו רבת השנים של אנגל בתחום המוסיקה היהודית לא היתה זהה לגביו עם פעילות ציונית, ורק פנייתם הנמרצת של ידידיו בארץ הביאה את המוסיקאי בהיותו בן חמישים ושש להחלטה לבוא ארצה. עלייתו לארץ של אנגל, לא הביאה לשינוי רדיקלי במעמדה של 'החברה למוסיקה יהודית' אולם בזכות המרכז החדש בארץ התרחבו תחומי פעילותה ועלתה יוקרתה... היה בצעדו של אנגל משום אישוש של הטיעון הציוני שיש לפעול להפיכת ארץ-ישראל למקום ריכוז הפעילות התרבותית האמנותית היהודית, לרבות עבודת מחקר ואיסוף של המוסיקה היהודית בתפוצות" (הירשברג, 'חיי המוסיקה היהודית באירופה' (תשנ"ט), עמ' 70).
  27. ^ יהואש הירשברג, 'התפתחות הגופים המבצעים במוסיקה', בתוך: שביט (עורכת), בנייתה של תרבות עברית בארץ-ישראל (תשנ"ט), עמ' 301.
  28. ^ "אגודת מנגני ארץ-ישראל", דואר היום, 16 באפריל 1925; ביפו ובתל-אביב: יסוד אגודת מנגני א"י, דואר היום, 26 באפריל 1925.
  29. ^ אורה אחימאיר, חיים באר (עורכים), 1900–2000: מאה שנות תרבות: היצירה העברית בארץ ישראל, תל אביב: עם עובד, תש"ס 2000, עמ' 94.
  30. ^ יהואש הירשברג, 'מוזיקה מערבית בירושלים המנדטורית', בתוך: יהושע בן-אריה (עורך), ירושלים בתקופת המנדט: העשייה והמורשת, ירושלים : משכנות שאננים; יד בן צבי, תשס"ג 2003, עמ' 443.
  31. ^ אורות (דו-ירחון לענייני ספרות ותרבות) 33 (1958), 52.