אריה ניר

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
אריה ניר (קלפר)
לידה 11 באוקטובר 1911
סטניסלב באימפריה האוסטרו-הונגרית
פטירה 6 ביוני 1977 (בגיל 65)
ישראל
תאריך עלייה 1925
מדינה ישראל עריכת הנתון בוויקינתונים
השתייכות ההגנה
משטרת ישראל
שירות בתי הסוהר
תקופת הפעילות 19481958 (משטרה)
19581976 (שב"ס)
דרגה ניצב ניצב (משטרה)
רב-גונדר רב-גונדר (שב"ס)
לעריכה בוויקינתונים שמשמש מקור לחלק מהמידע בתבנית

אריה ניר (קלַפֶּר; 11 באוקטובר 19116 ביוני 1977) היה מראשוני משטרת ישראל, מפקד מחוז המרכז ונציב בתי הסוהר.

ביוגרפיה[עריכת קוד מקור | עריכה]

ניר (במקור קלפר) נולד בעיר סטניסלב באימפריה האוסטרו-הונגרית (כיום נקראת העיר איוונו-פרנקיבסק והיא נמצאת בתחומי מדינת אוקראינה), ועלה לארץ ישראל בהיותו נער, ב-1925, עם הוריו שלמה ונחמה לבית גינזבורג, אחיו יצחק ניר ואחותו שרה קלפר. בתחילה התגוררו בכפר סבא, ועבדו בפרדסים. התגורר בשכונת נורדיה בתל אביב ולמד בבית ספר אליאנס. כיהן כמדריך בצופים, ובגיל 14 התגייס ל"הגנה". בגיל 18 היה ממארגני גדודי הנוער של הארגון בעמק חפר. בוגר קורס מפקדי מחלקות בארגון, ונתמנה לסגן מפקד הנפה. בעמק חפר הכיר את אשתו לעתיד, צפורה. בראשית מאורעות תרצ"ו (1936) היה בין הראשונים שהתנדבו לנוטרות. בליל וינגייט נעצר ונידון לארבע שנות מאסר במחנה נור א-שמס ועבודות פרך על פעילותו זו.[1] גזר דינו הומתק לשלוש שנים, והוא הועבר לבית סוהר בירושלים, שם שימש כמנהיג האסירים היהודים. בינואר 1947 נפצע קשה כאשר האסירים הערבים בכלא התנפלו על האסירים היהודים.[2] היה בכיר אסירי ההגנה בבית הסוהר המרכזי בירושלים. בגלל התנגדותו לניסיונות בריחה מהכלא לא שותף בתוכנית של האצ"ל והלח"י לבריחה מהכלא.

במהלך מלחמת העצמאות, ב-1948, הועבר מצה"ל לסייע ליחזקאל סהר בהקמת משטרת ישראל, ובחודש מאי 1948 היה למפקדה של נפת נתניה. עם איחודה עם נפת פתח תקווה, היה למפקד הנפה המאוחדת, נפת השרון. באמצע שנת 1951 התמנה כמפקד נפת השפלה (רחובות)[3], ולאחר מכן כיהן כסגן מפקד מחוז ירושלים. בסוף שנת 1953 החליף את אברהם זלינגר כמפקד מחוז הצפון (שמפקדתו בטבריה).[4] ב-1 באפריל 1954 היה מפקדו הראשון של מחוז משטרה חדש, מחוז המרכזרמלה),[5] וכיהן בתפקיד זה עד סתיו 1958, אז בוטל המחוז במסגרת שינוי הארגון במחוזות המשטרה (הוא הוקם מחדש בשנת 1981). בעקבות מרד האסירים בכלא שטה בספטמבר 1958, הועבר ניר לשירות בתי הסוהר והופקד על ענייני הביטחון והמנהל. בתפקיד זה היה כפוף ישירות לשר המשטרה.[6] כעבור שבועות ספורים, באוקטובר 1958, התמנה לנציב בתי הסוהר, במקומו של מפקד השירות צבי חרמון שסיים את תפקידו בעקבות המרד.[7]

ניר כיהן כנציב בתי הסוהר 18 שנים. בתקופתו הוקמו לראשונה בתי סוהר חדשים במדינת ישראל, ובהם בית הסוהר הראשון לנשים נווה תרצה ובתי סוהר לאסירים ביטחוניים. בתקופתו גם הופקד שירות בתי הסוהר על כליאתו והוצאתו להורג של אדולף אייכמן ב-1962. ניר נכח בהוצאתו להורג של אייכמן בכלא רמלה, ויחד עם מיכאל גולדמן פיזר את אפרו מחוץ למים הטריטוריאליים של מדינת ישראל. במסגרת התרחבות השירות בתקופתו נפתח האגף הפסיכיאטרי (מב"ן) והושלמו בניית בית סוהר אשל ובתי סוהר נוספים באשקלון, רמאללה, ג'נין, טולכרם וחברון. עוד בשנים אלו שונה מבנה השירות, בוטל תפקיד סגן הנציב והוקמו שני מינהלים (מינהל ארגון וביטחון ומינהל שיקום האסיר). בשנת 1976 פרש לגמלאות, הוחלף על ידי חיים לוי, ונתמנה ליועץ לשר המשטרה.

ניר נפטר בקיץ 1977 בתום מחלה קשה. הותיר אישה, צפורה, אחות בקופת חולים, ארבע בנות - הדאלה ליונס (1937),יעלה זאבי (1945) שלומית ניב (1952) ורונה קדמי (1952) וכן נכדים.

בשנת 1978 נקרא על שמו בית הספר הארצי לסוהרים ולקצינים.[8]

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

ויקישיתוף מדיה וקבצים בנושא אריה ניר בוויקישיתוף

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]