הכחשת שינוי האקלים

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש

הכחשת שינוי האקלים או הכחשת ההתחממות הגלובלית, היא חלק מהפולמוס הציבורי בקשר להתחממות הגלובלית ולשינוי האקלים. מדובר בהכחשה, התעלמות או הבעת ספקות, העומדים בניגוד לעמדת המדע סביב שינוי האקלים (אנ'), בנושאים כמו המידה שבה בני האדם מעורבים ביצירת שינוי האקלים, ההשפעות שלו על הטבע ועל האנושות, או הפוטנציאל להסתגלות לשינוי האקלים (אנ').[1][2][3] ישנם מכחישים שתומכים במונח, בעוד שאחרים מעדיפים את המונח "ספקנות".[2] מספר מדענים ציינו ש"ספקנות" הוא תיאור לא מדויק לאלו שמכחישים התחממות גלובלית אנתרופוגנית (שמקורה באדם).[4][5][6] למעשה, שני המונחים יוצרים מרחב של דעות שיש להם באופן כללי את אותם המאפיינים: דחייה, במידה רבה או מועטה, של הקונצנזוס המדעי סביב שינוי האקלים.[7][8] הכחשת שינוי האקלים יכולה להיות גם מרומזת, כאשר אנשים יחידים או קבוצות חברתיות מקבלות את העובדות המדעיות אבל מתקשים להשלים איתן או לתרגם את הידע לפעילות.[2] מספר פרסומים במדעי החברה הגדירו את העמדות האלה כצורות של התכחשות[7][8] (אנ') או פסאודו-מדע.[9]

הקמפיין לערעורו של אמון הציבור במדע האקלים תואר פעם כ"מכונת הכחשה" שמטרתה לייצר חוסר-ודאות ציבורי על שינוי האקלים, שאורגנה על ידי בעלי אינטרסים תעשייתיים, פוליטיים ואידאולוגיים, וקיבלה תמיכה מהמדיה השמרנית ומבלוגרים ספקניים.[10][7][11] בשיח הציבורי, הביטוי "ספקנות אקלים" משמש לעיתים קרובות במקום הביטוי "הכחשת אקלים".[12] המונחים שנויים במחלוקת: אלו שמאתגרים את מדע האקלים מכנים את עצמם לרוב "ספקנים", אבל רובם לא עונים על הסטנדרטים לספקנות מדעית ודוחים בהתמדה את תקפותה של הטענה לפיה בני האדם גורמים להתחממות הגלובלית, ללא קשר לעדויות המדעיות בנושא.[7]

על אף שהדעה המדעית על שינוי האקלים היא שסביר מאוד (ודאות של 95-100%) שהפעילות האנושית היא הגורם העיקרי לשינוי האקלים,[13][14] הכחשת שינוי אקלים השפיעה על קביעת המדיניות בקשר להתחממות הגלובלית ועיכבה מאמצים למניעה של שינוי האקלים או הסתגלות אליו.[7][15][16] אלו שמקדמים הכחשה משתמשים לעיתים קרובות בתכסיסים רטוריים כדי ליצור את הרושם שיש מחלוקת מדעית בנושא, בשעה שאין כזו.[17][18]

מבין מדינות העולם, תעשיית הכחשת האקלים העוצמתית ביותר נמצאת בארצות הברית.[19][5] למשל, יושב הראש של וועדת הסנאט של ארצות הברית לענייני סביבה ועבודות ציבור בשנים 2015–2017 היה לוביסט הדלק ג'ים אינהוף (וזאת לאחר ששירת במשרה זו בשנים 2003–2007). אינהוף קרא לשינוי האקלים "המתיחה הגדולה ביותר שבוצעה אי פעם נגד העם האמריקאי", וטען, בפברואר 2015, שחשף את המתיחה לכאורה בכך שהביא כדור שלג לחדר הסנאט וזרק אותו על הרצפה.[20] ב-2017 החליף אותו ג'ון באראסו, שאמר, באופן דומה: "האקלים משתנה באופן תמידי. התפקיד שמשחקת הפעילות האנושית איננו ידוע".[21] קמפיינים מאורגנים לערעור אמונו של הציבור בשינוי האקלים קשור למדיניות כלכלית שמרנית ומגובה על ידי בעלי אינטרסים שמנוגדים לרגולציה של פליטות הפחמן הדו-חמצני.[22] הכחשת שינוי האקלים קושרה ללובי של דלקי המאובנים (אנ'), לאחים קוק (אנ'), לתומכי תעשייה ולצוותי חשיבה שמרניים, בדרך כלל מארצות הברית.[15][7][23][24] מקורם של יותר מ-90% מהמאמרים הספקניים על שינוי האקלים הוא בצוותי חשיבה ימניים.[25] ההכנסה הכוללת השנתית של אותם ארגונים המנוגדים לשינוי האקלים הוא בערך 900 מיליון דולרים.[26] בין השנים 2002 ל-2010, כמעט 120 מיליון דולר נתרמו דרך הקרנות Donors Trust ו-Donors Capital Fund ליותר מ-100 ארגונים שמבקשים לערער את התפיסה הציבורית של הידע המדעי על שינוי האקלים.[27] ב-2013, "המרכז למדיה ודמוקרטיה" דיווח שארגון גג של 64 צוותי חשיבה בארצות הברית, ה-State Policy Network, פעל כלובי לטובת תאגידים גדולים ותורמים שמרנים כדי להתנגד לרגולציה שנועדה להתמודד עם שינוי האקלים.[28]

מאז שנות ה-70 המאוחרות, חברות נפט פרסמו מחקרים שבאופן כללי עלו בקנה אחד עם ההשקפה הסטנדרטית על ההתחממות הגלובלית. למרות זאת, חברות הנפט ארגנו קמפיין להכחשת אקלים כדי להפיץ מידע כוזב בציבור במשך עשורים. מאורע זה הושווה להכחשת נזקי העישון, שאורגנה על ידי תעשיית הטבק.[29][30][31]

מינוח[עריכת קוד מקור | עריכה]

"ספקנות בקשר לשינוי האקלים" ו"הכחשת שינוי האקלים" פירושם הכחשת חלק או כל הקונצנזוס המדעי, התעלמות ממנו או ספק בלתי מוצדק כלפיו, הנוגעים לקצב ולהיקף של ההתחממות הגלובלית, המשמעות שלה, או הקשר שלה לפעילות האנושית.[16][2] אף על פי שישנו הבדל בין ספקנות, שפירושה פקפוק באמיתותה של טענה, לבין הכחשה מוחלטת שלה, בשיח הציבורי שימשו תדיר ביטויים כמו "ספקנות אקלים" במשמעות "הכחשת אקלים".[12][32]

מונחים אלו הופיעו לראשונה בשנות התשעים. על אף שכל המדענים תומכים בספקנות מדעית כחלק מתהליך החקר המדעי, באמצע נובמבר 1995, בוצע שימוש ספציפי בתואר "ספקן" לתיאור המיעוט שפרסם דעות שהיו מנוגדות לקונצנזוס המדעי בנושא שינוי האקלים. במקום להציג את דעותיהם לקהילה המדעית, קבוצה קטנה זו של מדענים הציגה את השקפתם לציבור, בהצהרות ציבוריות ובמדיה.[33][34] השימוש במונח המשיך.[35] במאמר מ-1995, כתב רוס גלבספן (אנ'), סופר ופעיל סביבה, שגורמים בתעשייה מעסיקים "אגודה קטנה של ספקנים" כדי לבלבל את דעת הציבור ב"קמפיין של הכחשה בלתי פוסק ומתוקצב היטב".[36] בספרו מ-1997 היה הראשון להתמקד בנושא זה באופן ספציפי,[16] שם דן ב"הכחשה המתרחבת של ההתחממות הגלובלית", ב"קמפיין תמידי של הכחשה והדחקה" שכולל "מימון סמוי של 'ספקני גזי החממה' האלו", כאשר "ספקני האקלים" מבלבלים את הציבור ומשפיעים על קובעי ההחלטות.[34]

בנובמבר 2006 רשת CBC שידרה סרט דוקומנטרי על קמפיין ההכחשה שנשא את השם "מכונת ההכחשה".[37][38] ב-2007, העיתונאית שרון בגלי דיווחה על "מכונת ההכחשה",[11] ביטוי שלאחר מכן התחילו להשתמש בו אנשי אקדמיה.[7][38]

מלבד "הכחשה מפורשת", קבוצות בחברה מפגינות "הכחשה מרומזת" כשהן מקבלות את הקונצנזוס המדעי, אבל לא מצליחות להשלים עם ההשלכות שלו או לנקוט בפעולה כדי להקטין את הבעיה.[2] "הכחשה מרומזת" הודגמה במחקרה של קארי נורגאארד (אנ'). נורגאארד חקרה כפר בנורווגיה שהושפע משינוי האקלים, והראתה שאף על פי כן, תושביו הפנו את תשומת ליבם לנושאים אחרים.[39]

המינוח נתון בוויכוח: רוב אלו שדוחים באופן פעיל את הקונצנזוס המדעי סביב שינוי האקלים מעדיפים את המונחים "ספקנים" ו"ספקנות אקלים", ורק מעטים מהם מעדיפים שיתארו אותם בתור מכחישים.[2][5] על כל פנים, השימוש במונח "ספקנות" איננו נכון, משום שהוא משמש בעיקר לתיאור ספקנות מדעית, שהוא חלק פנימי ומהותי לתהליך החקירה המדעית.[6][40][41] המונח "לעומתיות" (אנ') (קונטרריות - דחיה או התנגדות לדעה המקובלת) יותר ממוקד, אבל השימוש בו פחות נפוץ. בספרות המדעית ובעיתונות, השימוש במונחים "הכחשת אקלים" ו-"מכחישי אקלים" התבסס היטב כאופן לתאר את מכחישי האקלים, וזאת בלא כוונה לזלזל בהם. המרכז הלאומי לחינוך מדעי, וההיסטוריון ספנסר ר. וירט (אנ') מכירים בכך ששני המונחים בעייתיים, ובכל אופן החליטו להשתמש במונח "מכחישי אקלים".[2][42]

הועלתה ביקורת על שימוש במינוחים הקשורים להכחשה. הביקורת נוגעת לצליל המוסרי של מונחים אילו, ולרמיזה פוטנציאלית לקשר בין הכחשת אקלים להכחשת השואה.[6][43] היו שטענו שהקישור להכחשת השואה הוא מכוון, ואילו אנשי האקדמיה התנגדו לטענות אלו בתוקף.[44] אולם השימוש במונח "הכחשה" היה בשימוש עוד לפני השואה, ונעשה בו שימוש גם בתחומים אחרים כמו הכחשת איידס. הטענה שמונח זה קשור להכחשת שואה תואר על ידי ג'ון טימר מ"ארס טכניקה" (אנ') כסוג של הכחשת ההכחשה.[8]

בדצמבר 2014, הוועדה לחקירה ספקנית (אנ') קראה למדיה להפסיק להשתמש במונח "ספקנות" כשהיא מתייחסת להכחשת אקלים. במכתבם, הם הנגידו בין ספקנות מדעית – "שעומדת ביסוד השיטה המדעית" – לבין הכחשה – שהיא "דחיה א-פריורית של רעיונות ללא שיקול דעת אובייקטיבי" – ולבין ההתנהגות של המעורבים במאמצים הפוליטיים לערעור האמון במדעי האקלים. הם אמרו ש־"לא כל האנשים שקוראים לעצמם ספקני אקלים הם מכחישים. אבל כמעט כל המכחישים תייגו את עצמם באופן שגוי כספקנים. שיתוף הפעולה של עיתונאים עם השם המטעה הזה מעניק אמינות לא רצויה לאנשים שדוחים את המדע ואת החקירה המדעית".[44][45] ביוני 2015 סיפר העורך הציבורי של הניו יורק טיימס שהעיתון נוטה יותר ויותר להשתמש בתואר "מכחיש" כאשר "מישהו מאתגר מדע מבוסס היטב", אך ציין שדבריו מבוססים על חווייתו האישית ולא על מדיניות קבועה, ושלא ישתמש בתואר זה כאשר "מישהו לא ממש בטוח על מה הוא מדבר או שהוא איפשהו באמצע". המנהלת בפועל של עמותת העיתונאים הסביבתיים (אנ') אמרה שבעוד שיש ספקנות מתקבלת על הדעת לגבי מספר נושאים ספציפיים, היא מרגישה ש"מכחיש" הוא "המונח המדויק ביותר להשתמש בו כאשר מישהו טוען שאין כזה דבר התחממות גלובלית, או מסכים שיש כזה דבר אבל מכחיש שיש לזה איזושהי סיבה שאנחנו יכולים להבין או איזו השפעה שניתן למדוד".[46]

היסטוריה[עריכת קוד מקור | עריכה]

מחקר על השפעת הפחמן הדו-חמצני על האקלים החל ב-1824, כאשר ז'אן-בטיסט ז'וזף פורייה הסיק את קיומו של "אפקט חממה" אטמוספירי. בשנת 1860, ג'ון טינדל כימת את ההשפעה של גזי חממה על בליעה של גלי אינפרא-אדום. סוונטה ארהניוס הראה ב-1896 ששריפת פחם יכולה לגרום להתחממות גלובלית, וב-1938 גאי סטיוארט קלנדר (אנ') מצא שזה כבר קורה במידה מסוימת.[47][3] המחקר התקדם במהירות אחרי 1940; משנת 1957, רוג'ר רבל (אנ') הזהיר את הציבור ששריפת דלקי מאובנים היא "ניסוי מדעי גרנדיוזי" על האקלים.[48][49] נאס"א ו-NOAA (מנהל האוקיינוסים והאטמוספירה הלאומי של ארצות הברית) החלו לחקור, ו"דו"ח צ'ארני" (אנ') משנת 1979 הסיק שהתחממות ניכרת כבר נמצאת בדרך, וש"משמעותה של מדיניות 'נחכה ונראה' היא כנראה לחכות עד שיהיה מאוחר מדי."[48][50]

ב-1959 מדען שעבד ב"של" הציע במאמר ב-New Scientist (אנ') שמחזור הפחמן הוא יותר מדי גדול מכדי שפעילות אנושית תוכל לשבש את האיזון של הטבע.[51]

בתגובה למודעות הציבור העולה בקשר לאפקט החממה בשנות השבעים, נוצרה תגובה שמרנית, שהכחישה חששות סביבתיות שיכולות להוביל לרגולציות ממשלתיות. עם תקופת נשיאותו של רונלד רייגן ב-1981, ההתחממות הגלובלית הפכה לסוגיה פוליטית, עם תוכניות מיידיות לקיצוץ תקציבים ממחקרים סביבתיים, במיוחד כאלה שקשורים לאקלים, והפסקת מימון לניטור CO2. רייגן מינה את ג'יימס ב. אדוורדס לשר האנרגיה, שאמר שאין שום בעיית התחממות גלובלית אמיתית. חבר הקונגרס אל גור למד אצל רוג'ר רבל, והיה מודע למדע המתפתח: הוא הצטרף לאחרים בארגון שימועים בקונגרס משנת 1981 ואילך, עם עדויות של מדענים כולל רבל, סטיבן שניידר (אנ') וואלאס סמית' ברואקר (אנ'). השימועים יצרו מספיק תשומת לב ציבורית כדי להקטין את הקיצוץ במימון חקר האטמוספירה.[48] התפתח ויכוח פוליטי-מפלגתי מקוטב. ב-1982, פרסם שרווד ב. אידסו (אנ') את ספרו "פחמן דו-חמצני: חבר או אויב?" שאומר שגידול בכמות ה-CO2 לא יחמם את כדור הארץ, אלא ידשן יבולים והוא "משהו שצריך לעודד ולא לדכא", תוך כדי תלונות על כך שהתאוריות שלו נדחו על ידי "הממסד המדעי". דו"ח של הסוכנות להגנת הסביבה (EPA) מ-1983 אמר שהתחממות גלובלית "היא לא בעיה תאורטית אלא איום שהשפעותיו יורגשו בתוך מספר שנים", עם אפשרות לתוצאות "קטסטרופליות".[52] ממשלת רייגן הגיבה בכך שקראה למסמך "זורע בהלה", והפולמוס קיבל סיקור תקשורתי נרחב. תשומת לב הציבור נדדה לבעיות אחרות, ולאחר מכן מציאת החור באוזון בשנת 1985 הביאה לתגובה בינלאומית מהירה. עבור הציבור, העניין היה קשור לשינוי אקלים והאפשרות לתגובה אפקטיבית אליו, אבל העניין התקשורתי נמוג.[53]

עניין הציבור התחדש בינות לבצורות קיץ וגלי חום כשג'יימס הנסן (אנ') העיד בשימוע קונגרס ב-23 ביוני 1988,[54] וקבע ברמת ביטחון גבוהה שהתחממות לטווח ארוך נמצאת בעיצומה יחד עם התחממות חמורה סביר להניח בחמישים השנה הבאות, ואזהרה מסערות ושיטפונות שסביר שיבואו איתה. תשומת הלב שהקדישה לכך התקשורת עלתה: הקהילה המדעית הגיעה להסכמה רחבה שהאקלים מתחמם, ושסביר שהפעילות האנושית היא הסיבה העיקרית, ושתהיינה תוצאות משמעותיות אם מגמת ההתחממות לא תרוסן.[42] העובדות הנ"ל עודדו דיון על אודות חוקים חדשים הקשורים לרגולציה סביבתית, שגררו התנגדות מתעשיית דלקי המאובנים.[42]

משנת 1989 והלאה, מספר ארגונים ממומנים על ידי התעשייה הכוללים את קואליציית האקלים הגלובלית (GCC) (אנ') ואת מכון ג'ורג ק. מארשל (GMI) (אנ') ניסו לזרוע ספק בציבור, על ידי שימוש באסטרטגיה שכבר פותחה על ידי תעשיית הטבק.[11][42][47] קבוצה קטנה של מדענים שהתנגדו לקונצנזוס סביב ההתחממות הגלובלית הפכו למעורבים פוליטית, ובתמיכתם של גורמים פוליטיים שמרניים, החלו לפרסם ספרים וכתבות בתקשורת, יותר מאשר בכתבי עת מדעיים.[42] קבוצת המדענים הקטנה כללה חלק מאותם האנשים שהיו חלק מהאסטרטגיה שכבר נוסתה על ידי תעשיית הטבק.[47] ספנסר ווירט (אנ') מזהה את התקופה הזאת בתור הנקודה בה ספקנות לגיטימית לגבי היבטים בסיסיים של מדע האקלים כבר לא הייתה מוצדקת, ואלו שהפיצו חוסר אמון בסוגיות אלו הפכו למכחישים.[55] אחרי שהטיעונים שלהם הוכחשו בקצב הולך וגובר על ידי הקהילה המדעית ונתונים חדשים, המכחישים עברו להשתמש בטיעונים פוליטיים, החלו לבצע התקפות אישיות על המוניטין של מדענים, ולקדם רעיונות כמו תאוריות קונספירציה על ההתחממות הגלובלית (אנ').[55]

עם נפילת הקומוניזם ב-1989 וההישגים הבינלאומיים של התנועה לאיכות הסביבה ב"פסגת כדור הארץ" בריו ב-1992, מאמציהן של קבוצות הדיון השמרניות בארצות הברית (אנ') פנו מקידום הפחד מהסוציאליזם לקידום הפחד מתנועות סביבתיות קיצוניות. קבוצות דיון אלו הוקמו בשנות השבעים בתור תנועת נגד אינטלקטואלית לסוציאליזם, ופנו לעסוק בתנועות סביבתיות משום שהם ראו בהן איום למטרותיהם, שהן שימור נכסים פרטיים, סחר חופשי וקפיטליזם גלובלי. כתנועת נגד, הם השתמשו בספקנות סביבתית (אנ') כדי לקדם את הכחשת הימצאותן של בעיות סביבתיות כמו אובדן המגוון הביולוגי ושינוי אקלים.[15]

ב-1992, דו"ח של הסוכנות להגנת הסביבה (ה-EPA) קישר בין עישון פסיבי לסרטן הריאה. תעשיית הטבק שכרה את חברת יחסי הציבור APCO Worldwide, שהציעה את האסטרטגיה לקדם קמפיין אסטרוטרפינג (אנ') (יצירת רושם של תנועת שורשים רחבה שתומכת ברעיון, אדם או מוצר מסוים) לזריעת חוסר אמון במדע על ידי קישור בין החרדה מעישון לנושאים נוספים, כמו ההתחממות הגלובלית, כדי להפנות את דעת הציבור נגד התערבות ממשלתית. הקמפיין תיאר את חששות הציבור כ"פחדים בלתי מבוססים" שכביכול מבוססים על "מדע זבל" בלבד, בניגוד ל"מדע הנכון" שלהם. הקמפיין בוצע דרך חברות קש, בעיקר על ידי "המרכז לקידום המדע הנכון" (אנ') (TASSC) והאתר שלהם, "מדע זבל", שהפעיל סטיבן מילוי (אנ'). מזכר של חברת טבק העיר "ספק הוא המוצר שלנו היות שזו הדרך בטובה ביותר להתחרות ב'גוף העובדות' הקיים בתודעתו של כלל הציבור. זהו גם אמצעי ליצירת מחלוקת". במהלך שנות התשעים, קמפיין הטבק נפסק, וTASSC החלה לקבל מימון מחברות דלק כולל אקסון מוביל. האתר שלהם הפך לאתר מרכזי להפצת "כמעט כל סוג של הכחשת אקלים שמצא את דרכו לעיתונות הפופולרית".[56]

בשנות התשעים, מכון מרשל התחיל בקמפיין נגד הרגולציות המתרבות על סוגיות סביבתיות כמו גשם חומצי, הידלדלות שכבת האוזון, עישון פסיבי וסכנות הדי-די-טי.[42][56][47] בכל אחד מהמקרים טענתם הייתה שהמדע יותר מדי לא ברור כדי להצדיק כל התערבות ממשלתית, אסטרטגיה שהמכון שאל ממאמצים קודמים להפחית בחשיבותם של השפעות הטבק על הבריאות בשנות השמונים.[11][47] קמפיין זה יימשך גם בעשרים השנים הבאות.[47]

מאמצים אלו הצליחו להשפיע על האופן בו הציבור תופס את מדעי האקלים. בין 1988 לשנות התשעים, השיח הציבורי עבר מלדון במדע ובנתונים על שינוי האקלים לדיון בפוליטיקה ובפולמוס הציבורי סביבו.[42]

הקמפיין לזריעת הספק המשיך גם במהלך שנות התשעים, וכלל קמפיין פרסום שמימנו תומכי תעשיית הפחם (אנ'), שהתכוון "למקם מחדש את ההתחממות הגלובלית כתאוריה ולא כעובדה".[57][11] בנוסף, ב-1998 נכתבה הצעה על ידי מכון הנפט האמריקאי (אנ') בכוונה לשכור מדענים לשכנע פוליטיקאים, את המדיה ואת הציבור שמדע האקלים לא מספיק אמין כדי להצדיק רגולציות סביבתיות.[58] ההצעה כללה תוכנית פעולה מפורטת שעלותה 5,000,000 דולר אמריקאי "להביא להשפעה מרבית של הדעות המדעיות שעולות בקנה אחד עם ההשקפות שלנו על הקונגרס, התקשורת, ועל קהלי מפתח אחרים", במטרה "לערער את ה'דעה המדעית השוררת' ולהעלות לגביה ספקות".[59]

ב-1998, רוס גלבספן הבחין בכך שעמיתיו העיתונאים מקבלים את ההתחממות הגלובלית, אבל מעידים על עצמם שהם נמצאים ב־"'שלב-שתיים' של הכחשת משבר האקלים", וחושבים שמתן מענה לבעיה אינו כדאִי.[34] ספר שיצא לאור לאחר מכן באותה שנה בשם "הפוליטיקה של ההכחשה" תיאר "לחצים כלכליים ופסיכולוגיים" שגורמים להכחשת הקונצנזוס המדעי במספר סוגיות בהתחממות הגלובלית.[60]

המאמצים שביצעו קבוצות הכחשת האקלים הוכרו כקמפיין מאורגן בתחילת שנות האלפיים. הסוציולוגים ריילי דנלאפ ואהרון מקרייט מילאו תפקיד מרכזי במהלך זה כאשר הם פרסמו בשנת 2000 מאמר שחושף את הקשר בין קבוצות חשיבה שמרניות להכחשת אקלים.[16] מחקר מאוחר יותר המשיך את הטענה שקבוצות ספציפיות יוצרות ספקנות נגד שינוי האקלים - מחקר מ-2008 מאוניברסיטת מרכז פלורידה ניתח את מקורותיה של ספרות "הספקנות הסביבתית" שפורסמה בארצות הברית. הניתוח הראה ש92 אחוזים מהספרות הזו מזוהים בחלקה או בכולה עם צוותי חשיבה שמגדירים עצמם כשמרנים.[15] מחקר מאוחר יותר מ-2015 זיהה 4,556 אנשים ברשת חופפת עם 164 ארגונים שאחראים לרובו של המאמץ לגרום להמעטה בחשיבותו של שינוי האקלים בארצות הברית.[61][62]

ספרו של גלבספן, "נקודת רתיחה", תיאר בפירוט את הקמפיין של תעשיית הדלקים להכחשת שינוי האקלים ולערעור אמון הציבור במדעי האקלים.[63] בכתבת שער של השבועון ניוזוויק מאוגוסט 2007, "האמת לגבי הכחשה", דיווחה שרון בגלי (אנ') ש"מכונת ההכחשה פועלת בכל הכוח", ואמרה שהיא "קמפיין מתואם היטב וממומן היטב", על ידי מדענים לעומתיים, צוותי חשיבה שמקדמים את רעיון השוק החופשי, והתעשייה ש"יצרו ערפל משתק של ספק סביב שינוי האקלים".[11]

בהתייחס לעבודתם של הסוציולוגים רוברט אנטוניו ורוברט ברול (אנ'), כתב ויין א. וייט שהכחשת אקלים הפכה לעדיפות הראשונה בתוך אג'נדה רחבה יותר של הנאו-ליברלים נגד רגולציה סביבתית.[64] כיום, ספקנות אקלים בולטת יותר בארצות הברית, שבהן התקשורת מציגה את השקפותיהן של קהילת מכחישי האקלים באופן לא יחסי.[35] בנוסף לתקשורת, התנועה הלעומתנית המשיכה גם דרך האינטרנט, כשהיא מקבלת תמיכה מבלוגרים, מארחי רדיו, וכותבי טורים בעיתונות.[41]

הניו יורק טיימס ועיתונים נוספים דיווחו ב-2015 שחברות הדלק ידעו ששריפת דלק וגז יכולה לגרום לשינוי אקלים ולהתחממות גלובלית כבר בשנות השבעים, ואף על פי כן מימנו מכחישים במשך שנים.[29][30] דנה נוצ'יטלי כתבה ב"גרדיאן" שבוועידת האומות המאוחדות לשינוי אקלים ב-2015, הסכימו ש־"אנחנו צריכים להפסיק להתמהמה ולהתחיל להתייחס ברצינות למניעת משבר האקלים", וקבוצה שולית וקטנה של מכחישי אקלים כבר לא זכתה להתייחסות רצינית.[65] ובכל זאת, הניו יורק טיימס כתב שיישום ההסכם הוא וולונטרי ויהיה תלוי במנהיגים העתידיים של העולם - וכל מועמד רפובליקני ב-2016 פקפק במדע שינוי האקלים או הכחיש אותו.[66]

ארנסטו אראוז'ו, שר החוץ החדש שמונה על ידי הנשיא הנבחר של ברזיל ז'איר בולסונארו, קרא להתחממות הגלובלית מזימה של "מרקסיסטים תרבותיים",[67] וביטל את מחלקת שינוי האקלים של הממשל.[68]

רשתות הכחשה[עריכת קוד מקור | עריכה]

בארצות הברית[עריכת קוד מקור | עריכה]

סקר שביצע מגזין הניו יורק טיימס ב-2006 מצא שרק 56% מהאמריקאים מאמינים שהטמפרטורה הגלובלית הממוצעת עלתה, אף על פי שהמדענים חושבים שהיא עלתה. בנוסף, רוב האמריקאים מאמינים שהמדענים עדיין חלוקים בדעותיהם בנושא.[69]

מחקר שנועד לבחון האם אמריקאים לבנים שמרנים נוטים יותר להכחיש את שינוי האקלים, מצא שלא רק שהנטייה להכחשה נפוצה יותר בקרב קהל זה, אלא שהיא גם נפוצה יותר בקרב אלו שדיווחו על עצמם שהם מבינים בהתחממות הגלובלית. חוקרים מקולג' לימן בריגס (אנ') שבאוניברסיטת מישיגן דגמו השקפות שונות על ההתחממות הגלובלית ממדגם של גברים לבנים שמרנים שהיו מחולקים לשלוש קטגוריות: קטגוריה של גברים לבנים שמרנים שטוענים שהם מבינים בהתחממות הגלובלית, קטגוריה של גברים לבנים שמרנים שטוענים שהם לא מבינים בהתחממות הגלובלית, וכל השאר. מסקנת החוקרים הייתה שרוב הגברים הלבנים השמרנים שדיווחו על עצמם כמבינים מאמינים שהמדיה מפריזה בהשפעות שיש להתחממות הגלובלית ולשינוי האקלים ושהשפעות כאלה אף פעם לא קרו בפועל. 48.4% מהגברים הלבנים השמרנים שדיווחו שהם מבינים בהתחממות הגלובלית בצורה טובה מאוד אמרו שההשפעות של ההתחממות הגלובלית לא יקרו אף פעם, בהשוואה ל-19% מאילו שדיווחו על עצמם שהם לא מבינים בנושא טוב כל כך, ו7.4% של כל השאר. אף שהמחקר העלה שהרבה אנשים מבולבלים כתוצאה משינוי האקלים, המחקר הראה גם שדווקא האנשים שדיווחו על עצמם כמבינים בהתחממות הגלובלית נטו יותר להכחשה.[70]

מחקר אחר על ארצות הברית מאוניברסיטת המדינה של יוטה דן בהבדלים גאוגרפיים ברמה המדינתית והאזורית בין דעות שונות על שינוי האקלים. צוין שם שמחקר קודם בנושא מצא שהתמיכה הציבורית במדיניות שינוי האקלים וההיבטים ההתנהגותיים של המודעות לשינוי האקלים מושפעים באופן משמעותי מהאמונות והגישות הפומביות של האדם ומהאופן בו הוא תופס סיכונים (אנ'). בנוסף, הם מושפעים מידע, רגש, אידאולוגיה, רקע דמוגרפי וחוויה אישית. מקום המגורים של אדם יכול לגרום להבדל משמעותי, היות שישנם אנשים שחיים באזורים שבהם תדירים יותר אירועי מזג אוויר קיצוני, והחשיפה לאירועים כאלו עלולה לגרום להם לאדישות לגבי שינוי האקלים באופן כללי. הסקרים שבוצעו במהלך המחקר הראו ש־63% מהאמריקאים מאמינים שההתחממות הגלובלית מתרחשת, 47% מאמינים שהיא נגרמת כתוצאה מהפעילות האנושית, ו־42% מהם מאמינים שרוב המדענים חושבים שהיא מתרחשת. כחלק מהמחקר נבנה מודל שנועד לבחון את דעת הציבור בקשר לשינוי האקלים לאורך ארצות הברית.[71]

בשעה שב־2010 יותר משני שלישים מחזאי מזג האוויר בטלוויזיה הכחישו שההתחממות הגלובלית היא אמיתית ונגרמת ברובה בגלל פעילות האדם, במרץ 2018 שיעור חזאי הטלוויזיה שקיבלו את העובדה שהאקלים משתנה גדל לתשעים וחמישה אחוזים. המספר של כתבות ומבזקי הטלוויזיה שהוקדשו להתחממות הגלובלית גדל גם הוא, פי חמש-עשרה. חלק מהקרדיט לעליה זו יוחס לאתר החדשות Climate Central משום שהם סיפקו שיעורים למטאורולוגים וגרפים לתחנות טלוויזיה.[72]

רשתות גלובליות[עריכת קוד מקור | עריכה]

קואליציית "קלקזיט" טוענת שהיא "ארגון בינלאומי חדש שמטרתו למנוע אשרורים של אמנת ההתחממות הגלובלית של פריז, המסוכנת והיקרה".[73] יש לה חברים ב-26 מדינות.[74] לפי הגארדיאן: "מנהיגי קלקזיט מעורבים באופן מסיבי בארגונים הממומנים על ידי חברות הטבק ודלקי המאובנים".[75]

טענות ועמדות על ההתחממות הגלובלית[עריכת קוד מקור | עריכה]

מספר מכחישי אקלים אומרים שמשום שפחמן דו-חמצני הוא רק גז שיורי (גז שנמצא בכמות מעטה מאוד באטמוספירה. פחמן דו-חמצני נמצא באטמוספירה בכמות של 400 חלקיקים למיליון, או 0.04%), ההשפעה שלו על האטמוספירה יכולה להיות קטנה בלבד. אבל מדענים יודעים יותר ממאה שנה שאפילו לכמות הקטנה הזו גורמת לחימום משמעותי, והכפלה ביחס הפחמן הדו-חמצני באטמוספירה תגרור עליה גדולה בטמפרטורה. הקונצנזוס המדעי, כפי שתוקצר בדו"ח ההערכה הרביעי של הפאנל הבין-ממשלתי לשינוי האקלים (IPCC) (אנ'), הסקר הגאולוגי של ארצות הברית, ודו"חות נוספים, הוא שהפעילות האנושית היא הסיבה המובילה לשינוי האקלים. שריפת דלקי המאובנים אחראית ל30 מיליארד טונות לערך של פחמן דו-חמצני בכל שנה, שזה פי 130 מהכמות שמיוצרת על ידי הרי געש. מספר קבוצות טוענות שאדי מים הם גז חממה משמעותי יותר, שלא זכה להתייחסות בהרבה מודלים של אקלים.[32] אך בעוד שאדי מים הם אכן גזי חממה, משך זמן החיים הקצר של אדי מים (בערך 10 ימים) בהשוואה לזה של פחמן דו-חמצני (כמה מאות שנים) מצביע על כך שפחמן דו-חמצני הוא הגורם העיקרי לטמפרטורות העולות; אדי מים פועלים כמשוב, ולא ככוח מאלץ.[76] בנוסף, אדי מים שולבו למודלים של אקלים (אנ') מאז ראשית השימוש במודלים בסוף המאה ה-19.[32]

מכחישי אקלים עשויים לטעון שההתחממות הגלובלית הפסיקה לאחרונה (אנ'), או שהטמפרטורה העולמית למעשה יורדת, וגורמת להתקררות גלובלית (אנ'). טענות אלה מבוססות על תנודות קצרות טווח, ומתעלמות מהדפוס ארוך הטווח של התחממות.[32]

קבוצות אלו מצביעות לעיתים קרובות על שינוי טבעי, כמו זה שנובע מכתמי שמש או קרניים קוסמיות, כדי להסביר את מגמת ההתחממות. לפי קבוצות אלו, ישנה שונות טבעית שתפחת עם הזמן, ולהשפעה האנושית אין כל קשר אליהן. גורמים אילו כבר נלקחו בחשבון בפיתוח המודלים האקלימיים, והקונצנזוס המדעי גורס שהם לא יכולים להסביר את מגמת ההתחממות הנצפית.[32]

הספרות של מכחישי האקלים מזכירה לעיתים קרובות את הטענה שעדיף שנחכה לטכנולוגיות טובות, זולות ויעילות יותר לפני שנטפל בשינוי האקלים. אולם דחייה של הטיפול בשינוי האקלים למועד מאוחר יותר תחמיר את ההשלכות שלו.[32]

תאוריות קונספירציה[עריכת קוד מקור | עריכה]

תוצאות שבעה מחקרים מהשנים 2004–2015 שמעריכים את הקונצנזוס המדעי על התחממות עולמית אנתרופוגנית.

הוצעו מספר תאוריות קונספירציה על ההתחממות הגלובלית, הטוענות שהקונצנזוס המדעי שיש בנושא הוא אשלייתי, או שקלימטולוגים פועלים בשביל האינטרסים הכלכליים שלהם בכך שהם מזהירים על שינוי אקלים שלא לצורך.[32][77][78] למרות תכתובות דואר אלקטרוני שהודלפו באקלים-גייט, וכן במחקר עצמאי שכלל מספר ארצות בנושא, לא נמצאה כל עדות לכך שקונספירציה כזו היא נכונה, וקיים קונצנזוס חזק בקרב מדענים ממגוון רחב של רקעים פוליטיים, חברתיים, ארגוניים ולאומיים על היקפו וסיבותיו של שינוי האקלים.[32][79][80][81][82][83] מספר חוקרים הסיקו שכ-97% ממדעני האקלים מסכימים לקונצנזוס הזה.[84][85] ניסיונות לחזור על חלק מהמאמרים ששייכים לשלושת האחוזים שלא שייכים לקונצנזוס נכשלו, והמחקרים התגלו כשגויים, בהנחות, במתודולוגיה או בניתוח שלהם. כאשר השגיאות תוקנו, התוצאות הצביעו שוב על שינוי אקלים מעשה ידי אדם.[86] בנוסף, רוב הנתונים שמשתמשים בהם במדע האקלים נגישים לציבור לצפייה ומפורשים על ידי חוקרים מתחרים וכמו כן על ידי הציבור.[32]

ב-2012, מחקר שערך סטיבן לוונדובסקי (אנ') (אז מאוניברסיטת מערב אוסטרליה), העלה שאמונה בתאוריות קונספירציה שונות, כמו למשל זו שה-FBI היה אחראי להתנקשות במרטין לותר קינג מעלה את הסיכוי של אדם לתמוך בהכחשת אקלים.[87]

סוגים שונים של הכחשת אקלים[עריכת קוד מקור | עריכה]

ב-2004 תיאר סטפן רמסטורף (אנ'), אוקיינוגרף גרמני, כיצד המדיה יוצרת את הרושם המוטעה ששינוי האקלים נמצא עדיין במחלוקת בקרב מדענים, וייחס את הרושם הזה למאמצי יח"צ של ספקני אקלים. הוא זיהה שספקני האקלים אוחזים בעמדות שונות, וכך סיווג את ספקנות האקלים לכמה סוגים.[88] מאוחר יותר, המודל הזה יושם גם על הכחשת אקלים.[4]

  1. מכחישי/ספקני מגמה (כאלו שמכחישים שיש התחממות גלובלית), [וגם] טוענים שאין התחממות אקלימית שקורית בכלל. שטוענים שמגמת ההתחממות הנמדדת על ידי תחנות מזג האוויר היא מלאכותית ונגרמת בגלל העיור בסביבת תחנות אלו ("אפקט אי החום העירוני")
  2. מכחישי/ספקני ייחוס (שמקבלים את מגמת ההתחממות אבל רואים סיבות טבעיות לכך), [וגם] מטילים ספק בכך שהאדם אחראי למגמות הקיימות. חלק מהם אפילו מכחישים שהעלייה בכמות הפחמן הדו-חמצני באטמוספירה היא אנתרופוגנית, [בשעה שאחרים מהם טוענים ש]תוספת של פחמן דו-חמצני לא תגרום להתחממות מורגשת [ו]שחייבים להיות הסברים אחרים - טבעיים - להתחממות.
  3. מכחישי/ספקני השפעה (שחושבים שההתחממות הגלובלית היא בלתי-מזיקה או אפילו מועילה).[4][88]

בסיווג זה נעשה שימוש במדעי החברה כדי לנתח פרסומים, ולסווג הכחשת וספקנות אקלים.[16][89] לפעמים מתווספת קטגוריה רביעית בשם "מכחישי קונצנזוס", שמתארת אנשים שמטילים ספק בקונצנזוס המדעי על התחממות גלובלית שמקורה באדם.[4]

המרכז הלאומי לחינוך מדעי מתאר הכחשת אקלים כמחלוקת בנקודות שונות על הקונצנזוס המדעי, כרצף של טענות שנע בין הכחשה של ההתרחשות של שינוי האקלים, קבלה של הנ"ל אבל הכחשה שהאדם הוא הגורם לכך, קבלה של הנ"ל אבל הכחשה של הממצאים המדעיים שזה ישפיע על הטבע ועל החברה האנושית, לקבלה של כל הנ"ל אבל הכחשה שבני אדם יכולים להקל או להפחית את הבעיה.[1] ג'יימס ל. פוואל (אנ') סיפק רשימה מורחבת יותר,[3] וכך גם הקלימטולוגיסט מייקל א. מאן, בסולם שנקרא "שישה שלבים של הכחשה" שבו, לאורך הזמן, מכחישים מודים ומקבלים חלק מהטענות, תוך נסיגה לעמדה שעדיין דוחה את הקונצנזוס המרכזי.[40]

  1. ריכוז הפחמן הדו-חמצני לא באמת עולה
  2. אפילו אם כן, לעליה אין שום השפעה על האקלים היות שאין שום עדות משכנעת על התחממות.
  3. אפילו אם יש התחממות, זה בגלל סיבות טבעיות.
  4. אפילו אם אי אפשר להסביר את ההתחממות בגלל סיבות טבעיות, ההשפעה האנושית היא עדיין נמוכה, וההשפעה של המשך פליטת גזי החממה תהיה מינורית.
  5. אפילו אם ההשפעות הנוכחיות והעתידיות של האנושות על אקלים כדור הארץ הן לא זניחות, השינויים יהיו טובים עבורנו בסך הכל
  6. גם אם השינויים יהיו טובים עבורנו וגם אם לא, בני האדם מיומנים בהסתגלות לשינויים; חוץ מזה, זה מאוחר מדי לעשות משהו בקשר לזה, או פתרון טכנולוגי יימצא כשבאמת נצטרך אותו.[40]

עיתונאים וכותבי טורים בעיתונות שביניהם נמנים גם ג'ורג' מונביוט (אנ'),[90][91] אלן גודמאן (אנ'),[92] ואחרים,[93] תיארו את הכחשת האקלים כסוג של התכחשות.

מאפיינים שונים של הכחשת מדע (כולל הכחשת מדעי האקלים)

התכחשות הוגדרה בהקשר זה על ידי כריס ומרק הופנאגל כשימוש בכלים רטוריים "כדי לתת את הרושם של ויכוח לגיטימי בשעה שאיננו קיים, גישה שמטרתה הסופית היא לדחות טענה שקיים עליה קונצנזוס מדעי". תהליך זה משתמש באחד או יותר מהשיטות הבאות:[18][94][95]

  1. טענות האשמה כלפי הקונצנזוס המדעי, כולל טענות קונספירציה על נתונים מזויפים או הסתרת האמת: תאוריית קונספירציה על ההתחממות הגלובלית.
  2. מומחים מזויפים: אנשים שמתיימרים להיות מומחים בנושא אבל השקפותיהם לחלוטין אינן עולות בקנה אחד עם הידע המבוסס בתחום. לעיתים גם נשמעות השמצות או דחיקה לשוליים של מומחים אמיתיים בתחום. אותה דרך יושמה בזריעת הספק בקשר להשפעת העישון על הבריאות, כאשר מספר מדענים לעומתיים התנגדו לקונצנזוס המדעי, חלק מהם הם אותם האנשים שמתנגדים לקונצנזוס סביב ההתחממות הגלובלית.
  3. סלקטיביות, כמו קטיף דובדבנים של מחקרים לא טיפוסיים או אפילו מיושנים בתחום, באותה הדרך שבה הפולמוס סביב חיסון הMMR התבסס על מאמר אחד בלבד (אנ'). דוגמאות לכך הן מספר רעיונות מוטלים בספק על תקופת החום של ימי הביניים (אנ').[95]
  4. דרישות לא ישימות מהמחקר, שטוענות שכל חוסר וודאות בנושא מבטלות את התוקף של תחום המחקר, או הפרזה בחוסר הוודאות של הנושא תוך דחייה של מודלים מתמטיים והסתברותיים.
  5. כשלים לוגיים מסוגים שונים.

ב-2015, הסביבתן ביל מקקיבן (אנ') האשים את הנשיא אובמה (שנחשב במידה רבה כתומך בפעולה כתגובה לשינוי האקלים[96]) ב"הכחשת אקלים קטסטרופלית", על האישור שנתן להיתרי קידוח נפט בחופי אלסקה. לפי מקקיבן, הנשיא גם "פתח שטחים ענקיים באגן נהר פאוודר לכריה נוספת של פחם". מקקיבן קרא לכך "הכחשת אקלים מסוג הסטטוס קוו", שבה הנשיא מכחיש "את משמעותו של המדע, והיא שאנחנו חייבים לשמור את הפחמן מתחת לאדמה".[97]

פסאודו-מדע[עריכת קוד מקור | עריכה]

מספר קבוצות, ביניהן המרכז הלאומי לחינוך מדעי, תיארו את שינוי האקלים כסוג של פסאודו-מדע.[98][99][100] בשעה שספקנות אקלים דוגלת במקרים מסוימים בעשיית מחקר על שינוי האקלים, התמקדה, במקום במחקר, בהשפעה על דעת הציבור, על החקיקה ועל התקשורת, בניגוד למדע הלגיטימי.[33]

בביקורת לספר "מלחמת הפסאודו-מדע: עמנואל ווליקובסקי והולדתו של הפרינג' המודרני" של מייקל ד. גורדין, כותב דייוויד מוריסון:

בפרק האחרון, גורדין עובר לשלב החדש בפסאודו-מדע, שמבוצע על ידי מספר מדענים נוכלים. הכחשת אקלים היא הדוגמה הראשית, שבה מספר מועט של מדענים, בעלי בריתם של מכונת יחסי ציבור יעילה, קוראים תגר באופן ציבורי על הקונצנזוס המדעי שההתחממות הגלובלית היא אמיתית ושהיא קורה בגלל צריכה אנושית של דלקי מאובנים. מדענים צפו בחוסר אמון בתופעה שככל שהראיות להתחממות הגלובלית הפכו ליותר ויותר מוצקות, המכחישים הצליחו יותר ויותר בפעילות בזירה הציבורית והפוליטית. ... פסאודו-מדע עדיין נמצא איתנו היום, והוא מהווה אתגר מסוכן למדע במידה רבה יותר מאשר בעבר.[101]

דעת הציבור[עריכת קוד מקור | עריכה]

דעת הציבור על שינוי האקלים מושפעת באופן משמעותי מהאופן בו התקשורת מכסה את שינוי האקלים (אנ'), ומהשפעות של קמפיינים של הכחשת אקלים. קמפיינים לערעור אמון הציבור במדע האקלים הקטינו את אמון הציבור בשינוי אקלים, מה שהשפיע בתורו על מאמצי החקיקה לרסן את פליטות הפחמן הדו-חמצני.[7]

המדיה הפופולרית בארצות הברית מקדישה יותר תשומת לב לספקני אקלים מאשר לקהילה המדעית באופן כללי, ומידת ההסכמה בתוך הקהילה המדעית מעולם לא סוקרה בתקשורת באופן מדויק.[102][35][16] במספר מקרים, אתרי וערוצי חדשות נתנו לספקני אקלים להסביר את המדע שמאחורי שינוי האקלים במקום למומחים בקלימטולוגיה.[16] הסיקור התקשורתי בארצות הברית ובממלכה המאוחדת שונה מהסיקור התקשורתי המוצג במדינות אחרות, שבהם הדיווחים יותר עולים בקנה אחד עם הספרות המדעית.[103][16] מספר עיתונאים משייכים את ההבדל להפצה של הכחשת אקלים, בעיקר בארצות הברית, על ידי ארגוני עסקים שמשתמשים בשיטות שפותחו בעבר על ידי לובי הטבק של ארצות הברית (אנ').[11][104] בצרפת, בארצות הברית ובממלכה המאוחדת, הדעות של ספקני האקלים מופיעים באופן תדיר הרבה יותר באתרי חדשות שמרניים מאשר בשאר אתרי החדשות, ובהרבה מקרים דעות אלה מוצגות ללא עוררין.[16]

מאמציו של אל גור וקמפיינים סביבתיים שונים התמקדו בהשפעותיה של ההתחממות הגלובלית והצליחו לעורר מודעות ודאגה לעניין, אבל למרות מאמצים אלו אחוז האמריקאים שמאמינים שבני האדם הם הסיבה להתחממות הגלובלית נשאר עומד על 61% בשנת 2007, ואחוז אלו שמאמינים שהמדיה הפופולרית ממעיטה בערך הסוגיה נשאר 35%.[105] סקר מאוחר יותר, מ-2015 מציע שבעת שהאמריקאים נהיים מודעים יותר ויותר לסכנות ולהשלכות של שינוי אקלים עבור הדורות הבאים, רובם לא מודאגים מכך.[106] בסקר שבוצע ב-2004, נמצא שיותר מ-30% מהחדשות שהוצגו בעשור הקודם לסקר הקדיש תשומת לב שווה לגורמים האנושיים והלא-אנושיים להתחממות הגלובלית.[102]

מחקר שהעריך את תפיסת הציבור של שינוי האקלים ואת הפעילות הציבורית לטיפול בו, על בסיס מערכות אמונה, זיהה שבע מחסומים פסיכולוגיים שמשפיעים על ההתנהגות שלולא הם היה קל יותר לדאוג להפחתה והסתגלות לשינוי האקלים, ולאיכות הסביבה. המחסומים הפסיכולוגיים שהמחבר מצא הם: קוגניציה מוגבלת (למשל, בורות, הטיית האופטימיות, ועוד), השקפות עולם אידאולוגיות, השוואה לאנשים אחרים (למשל, יישור קו עם נורמות חברתיות), עלויות ומומנטום, חוסר אמון במומחים ובסמכויות, חשש מהסיכון שבשינוי, ושינויים התנהגותיים לא מספיקים.[107]

לאומיות[עריכת קוד מקור | עריכה]

הועלתה הצעה ששינוי האקלים יכול לעמוד בסתירה להקפת עולם לאומית היות שמדובר בבעיה ש"איננה פתירה" ברמה הלאומית ודורשת שיתוף פעולה בין מדינות או בין קבילות מקומיות, ושלכן לאומיות עממית נוטה לדחות את המדע של שינוי האקלים.[108]

בשיחת TED, העיר יובל נח הררי:[109]

...ללאומיות אין כל פתרון לשינוי האקלים. אם אתה רוצה להיות לאומני במאה ה-21, אתה מוכרח להכחיש את הבעיה. אם אתה מקבל את המציאות של הבעיה, אז אתה חייב לקבל את העובדה ש, כן, יש עדיין יש מקום בעולם לפטריוטיות, עדיין יש מקום בעולם למחויבויות מיוחדות כלפי בני עמך, כלפי המדינה שלך. אני לא חושב שמישהו באמת חושב לבטל את זה. אבל כדי להתעמת עם שינוי האקלים, אנחנו צריכים מחויבויות נוספות והתחייבויות בשלב אחד מעבר לשלב הלאומי.

מצד שני, נטען שפעולה יעילה נגד שינוי האקלים היא יותר מרובת-מרכזים מאשר בין-לאומית, כלומר שהיא פועלת בטווח שלם של רמות, מקהילות קטנות לעולם כולו, ושהתגברות על שינוי האקלים יוכל להביא לעניין לאומי בקבוצות רב צדדיות.[110] מכחישי אקלים עשויים להאמין ב"קריקטורה" של התערבותה של מדינה בין לאומית שכביכול מאיימת על הריבונות הלאומית, ועשויים להשליך את האחריות על סכנות טבע כמו שיטפונות על מוסדות בין-לאומיים, בטענה שההתערבות שלהם גרמה לאסון.[111] מדיניותה של מפלגת העצמאות של הממלכה המאוחדת לגבי שינוי האקלים הושפעה מהמכחיש הבולט כריסטופר מונקטון (אנ'), ולאחר מכן מדובר האנרגיה שלה, רוג'ר הלמר (אנ') שטען בנאום ש"זה לא וודאי שעליה בפחמן הדו-חמצני באטמוספירה הוא אנתרופוגני".

שדלנות[עריכת קוד מקור | עריכה]

מאמצי שידול נגד רגולציה סביבתית כוללים קמפיינים ליצירת ספק על המדע מאחורי שינוי האקלים ולהסתרת הקונצנזוס והנתונים המדעיים. מאמצים אלו חתרו תחת אמון הציבור במדע האקלים, והשפיעו על השידול הקשור לשינוי האקלים.[15][7]

ארגוני האינטרס הפוליטיים FreedomWorks ו"אמריקאים למען שגשוג", הממומנים על ידי האחים דייוויד וצ'ארלס קוק (אנ') מ"תעשיות קוק" (אנ'), היו מהתומכים החשובים של תנועת מסיבת התה ובעידוד התנועה להתמקד בשינוי אקלים.[112] ארגונים שמרניים נוספים כמו קרן הריטייג' (אנ'), מכון מרשל, מכון קאטו (אנ'), וה-AEI, שתמכו משמעותית במאמצי השדלנות, בחיפוש אחר עצירה או הסרה של הרגולציות הסביבתיות.[113]

הגישה להמעטה בחשיבות שינוי האקלים הועתקה משדלני הטבק (אנ'); מול העדות המדעית שקישרה בין טבק לסרטן ריאות, כדי למנוע או להשהות רגולציה בתחום. הלוביסטים, בעזרת יצירת ספק ומניפולציות על הדיון בנושא, התאמצו לפגוע באמינות של המחקר המדעי. בנוסף, הם עבדו כדי לפגוע באמינותם של המדענים המעורבים, לחלוק על ממצאיהם וליצור ולשמר מחלוקת כביכול כדי לקדם טענות שסותרות את המחקר המדעי. "ספק הוא המוצר שלנו", התרברב מזכר מ-1969, שכיום ידוע לשמצה. "הספק יגן על תעשיית הטבק מהתדיינות ורגולציה בעשורים הקרובים".[114] ב-2006, כתב ג'ורג' מונביוט (אנ') בגרדיאן על הדמיון שבין השיטות של קבוצות שמממנת אקסון מוביל, לאלו של ענקית הטבק פיליפ מוריס, כולל מתקפות ישירות על מדע מבוקר עמיתים, ומאמצים ליצור מחלוקת ציבורית וספק.[90]

הנשיא הקודם של האקדמיה הלאומית למדעים (ארצות הברית), פרדריק סייץ (אנ'), שהרוויח, לפי מאמר של מרק הרטסגארד במגזין Vanity Fair (אנ'), כ-585,000 דולרים אמריקאים בשנות השבעים והשמונים כיועץ לחברת הטבק ר.ג'. ריינולדס (אנ'),[115] המשיך לשמש כיושב הראש של קבוצות כמו פרויקט המדיניות של המדע והסביבה (אנ') ושל מכון מרשל שעשו מאמצים להמעיט בערך ההתחממות הגלובלית. סייץ טען בשנות השמונים ש"ההתחממות הגלובלית היא יותר עניין של פוליטיקה מאשר של אקלים". ססיץ חיבר את עצומת אורגון (אנ'), מסמך שפורסם במשותף על ידי מכון מרשל ומכון אורגון למדע ורפואה ומתנגד לפרוטוקול קיוטו. המסמך ו"סקירת המחקר על העדויות של ההתחממות הגלובלית" טען:[90]

ההגבלות המוצעות על גזי החממה יזיקו לסביבה, יפריעו להתקדמות המדע והטכנולוגיה, ויזיקו לבריאות ולרווחת המין האנושי. אין עדות מדעית משכנעת שהפליטה האנושית של פחמן דו חמצני, מתאן, או גזי חממה אחרים גורמת או תגרום, בעתיד הנראה, לחימום קטסטרופי של אטמוספירת כדור הארץ ולשיבושים באקלים הכדור. ... אנחנו חיים בסביבה עשירה יותר ויותר של צמחים וחיות כתוצאה מהעליה מפחמן הדו חמצני. ילדינו ייהנו מארץ עם הרבה יותר צמחים וחיות ממה שבורכנו בו כרגע. זו מתנה נפלאה ובלתי צפויה של המהפכה התעשייתית.

ג'ורג' מונביוט כתב בגרדיאן שהעצומה הזו, שאותה ביקר כמטעה וקשורה במימון תעשייתי, "צוטטה על ידי כמעט כל עיתונאי שטוען ששינוי האקלים הוא מיתוס". מאמצים של קבוצות הכחשת אקלים שיחקו תפקיד משמעותי בדחייה לבסוף של פרוטוקול קיוטו בידי ארצות הברית.[16]

מונביוט כתב על קבוצה אחרת שמומנה על ידי לובי הטבק, "המרכז לקידום המדע הנכון" (TASSC), שכיום מריצה קמפיינים נגד אמצעים שונים להילחם בהתחממות הגלובלית. בניסיון נוסף ליצור את הרושם המוטעה של תנועה שורשית נגד "פחד בלתי מבוסס" ו"רגולציית-יתר" (Astroturfing), מונביוט טען ש-TASSC "עשתה נזק לקמפיין לעצירת שינוי האקלים יותר מאשר כל גוף אחר".[90]

הסוציולוג הסביבתי (אנ') רוברט ברול מאוניברסיטת דרקסל ניתח את המימון של 91 ארגונים שמתנגדים להגבלות על פליטות פחמן, שאותם כינה "תנועת-הנגד לשינוי האקלים". בין השנים 2003 ל-2013, הקרנות Donors Trust ו-Donors Capital Fund (אנ') ביחד היו המממנים הגדולים ביותר, שאחראיים על בערך רבע מסך כל המימון, וה-AEI היה המקבל הגדול ביותר, של 16% מסך כל המימון. המחקר מצא גם שסכום הכסף שנתרם לארגונים האלו בדרכי תרומה שבהם לא ניתן לעקוב אחרי מקורות המימון עלה.[26][116][27][117][118]

במגזר הפרטי[עריכת קוד מקור | עריכה]

מספר תאגידים גדולים בתעשיית דלקי המאובנים מספקים מימון משמעותי במאמצים להטעות את הציבור על האמינות של מדע האקלים.[35] אקסון מוביל וקרנות משפחת קוק (אנ') זוהו כמממנים משפיעים במיוחד של הכחשת שינוי האקלים.[119]

אחרי שה-IPCC העלה את דו"ח ההערכה הרביעי שלו (אנ'), ה-AEI הציע למדענים אמריקאיים, בריטים ואחרים 10,000$ בנוסף להוצאות נסיעה אם יפרסמו מאמרים שמבקרים את הדו"ח. המכון קיבל יותר מ-1.6 מיליון דולר מאקסון מוביל, וסגן יו"ר הנאמנים של ה-AEI הוא אחד מהראשים הקודמים של אקסון, לי ריימונד (אנ'). במכתבים שנשלחו נכתב שהדו"ח של הIPCC כביכול איננו "מבוסס על עבודה אנליטית", וביקש מהמדענים מאמרים "שמגלים את הגבולות של תוצאות מודלי האקלים". יותר מ-20 עובדים בAEI עבדו כיועצים בממשלתו של ג'ורג' וו. בוש.[120] למרות השכנוע הראשוני שלה שהכחשת האקלים תקטן עם הזמן, אמרה הסנאטורית ברברה בוקסר כשנודע לה על ההצעה של ה-AEI שהיא "הבינה שיש איזו תנועה מאחורי זה שלא מוכנה להרים ידיים".[11]

החברה המלכותית של לונדון ביצעה סקר שמצא שאקסון מוביל נתנה 2.9 מיליון דולר לקבוצות אמריקאיות ש"הטעו את הציבור בקשר לשינוי האקלים", ש-39 מהן "סילפו את מדע שינוי האקלים בעזרת הכחשה מוחלטת של העדויות".[104][121] ב-2006, החברה המלכותית הציגה את דרישתה שאקסון מוביל תפסיק לממן הכחשת אקלים. המכתב משך ביקורת, במיוחד ממכחיש האקלים טימותי בול (אנ') שטען שהחברה מתאמצת "להפוך מימון פרטי למדע לפוליטי ולצנזר מחלוקת מדעית".

אקסון מוביל הכחישה שהיא ניסתה להטעות את הציבור בקשר להתחממות הגלובלית. אחד מדובריה, גנט וולטון, אמר שהמימון המחקרי של אקסון מוביל לא אומר שהיא פועלת כדי להשפיע על המחקר, ושאקסון מוביל תומכת בנקיטת אמצעים לריסון הפליטות של גזי החממה.[122] מחקר שבוצע באוסף הארכיון של אקסון באוניברסיטת טקסס וראיונות של עיתונאים עם עובדים לשעבר בחברה מראות שדעת המדענים של החברה ועמדתם הציבורית כלפי שינוי האקלים סותרות את דבריו.[123]

בין השנים 1989 ו-2002, קואליציית שינוי האקלים (ה-GCC) (אנ'), קבוצה של עסקים מרכזיים בארצות הברית, השתמשה בשדלנות אגרסיבית ושיטות של יחסי ציבור כדי להתנגד להפחתת גזי החממה ולהילחם בפרוטוקול קיוטו. הקואליציה מומנה בידי תאגידים וקבוצות סחר גדולות מתעשיית הדלק, הפחם והמכוניות. ה"ניו יורק טיימס" דיווח ש"אפילו כשהקואליציה פעלה להניע את דעת הציבור [לעבר ספקנות], מומחי המדע והטכנולוגיה שלה עצמה ייעצו לה שהמדע מאחורי התפקיד של גזי החממה בהתחממות הגלובלית לא ניתן להפרכה".[124] בשנת 2000, פורד הייתה החברה הראשונה שעזבה את הקואליציה בעקבות לחץ מפעילי סביבה,[125] ואחריה עזבו גם דיימלר-קרייזלר, טקסקו, החברה הדרומית (אנ'), וג'נרל מוטורס.[126] הארגון נסגר ב-2002.

מינואר 2009 ועד יוני 2010, תעשיית הדלק, הפחם והשירותים הציבוריים שילמה 500 מיליון דולר כהוצאות לובי נגד חקיקה שנועדה לספק מענה לבעיות שינוי האקלים.[127][128]

הכסף שהושקע על ידי החברות השונות בשדלות ובמיתוג הקשורים לאקלים מאז הסכם פריז עד ל-2018.

בתחילת שנת 2015, צצו מספר דיווחים בתקשורת שטענו שנחשפו ניגודי אינטרסים בלפחות 11 מאמרים מדעיים שפרסם וילי סון מאז 2008 (אנ'). סון נחשב מדען פופולרי בקרב מכחישי האקלים.[129] התקשורת דיווחה שהוא קיבל בסך הכל 1.25 מיליון דולר מאקסון מוביל, החברה הדרומית, מכון הדלק האמריקאי (אנ') וקרן שמנוהלת בידי האחים קוק.[130] צ'ארלס אלקוק, המנהל של מרכז הרווארד-סמיתסוניאן לאסטרופיזיקה, המרכז בו פעל סון, אמר שזו הייתה טעות להרשות לממנים של עבודתו של סון לאסור על חשיפת מקורות המימון, ושאיסור כזה לא יתאפשר עוד בהסכמי המענקים הבאים.[131]

לפי דוח של ארגון InfluenceMap, חמש חברות הדלק הגדולות (אקסון מוביל, של, צ'ברון, BP וטוטאל) השקיעו בסך הכל קרוב למיליארד דולר בשדלנות ובמיתוג הקשורים לשינוי האקלים במשך שלוש השנים מאז חתימת הסכם פריז ב-2015. החברות השתמשו בלובי כדי לעכב יצירת מדיניות שלפי הדו"ח של ה-IPCC מ-2018 היא חיונית כדי לעצור את ההתחממות מתחת למעלה וחצי.[132]

במגזר הציבורי[עריכת קוד מקור | עריכה]

המפלגה הרפובליקנית של ארצות הברית מתייחדת בין שאר המפלגות השמרניות בעולם המערבי בכך שהיא מכחישה שינוי אקלים אנתרופוגני.[133][134] ב-1994, לפי מזכר שהודלף, האסטרטג הרפובליקני פרנק לונץ (אנ') ייעץ לחברי המפלגה הרפובליקנית בקשר לשינוי האקלים "להמשיך להפוך את החוסר בוודאות מדעית לסוגיה עיקרית", ו"לאתגר את המדע" בעזרת "גיוס מומחים שאוהדים את השקפתכם".[11] (ב-2006, לונץ אמר שהוא עדיין מאמין ש"אז ב'97, '98 המדע עדיין לא היה ודאי", אבל עכשיו הוא מסכים עם הקונצנזוס המדעי[135]). לפי הניו יורק טיימס, מ-2008 ל-2017, המפלגה הרפובליקנית עברה מ"לדון על הדרך להילחם בשינוי אקלים שנוצר כתוצאה מהפעילות האנושית להתפלמסות שלא קיים שינוי".[136] ב-2011 "יותר מחצי מהרפובליקנים בבית ושלושה רבעים מהרפובליקאים האמריקאים" אמרו "שהאיום של ההתחממות הגלובלית, כדבר שנוצר מהפעילות האנושית וכתופעה מאיימת מאוד, הוא במקרה הטוב הגזמה ובמקרה הרע "מתיחה" מוחלטת", לפי ג'ודית וורנר מה"ניו יורק טיימס מגזין".[137] לפי חדשות NBC ב-2014, יותר מ-55% מחברי הקונגרס הרפובליקנים היו מכחישי אקלים.[138][139] לפי האתר PolitiFact (אנ'), טענתו של ג'רי בראון, ש'כמעט שאין רפובליקני' בוושינגטון שמקבל את המדע של שינוי האקלים, הוא "נכון ברובו"; PolitiFact ספר "שמונה מתוך 278, או בערך שלושה אחוזים" של חברי קונגרס רפובליקנים ש"מקבלים את הדעה המדעית השוררת שההתחממות הגלובלית היא גם אמיתית וגם נוצרה כתוצאה מפעילות אנושית".[140][141]

בשנת 2005, הניו יורק טיימס דיווח כי פיליפ קוני, לוביסט לשעבר של חברות נפט וגז, ראש צוות האקלים במכון הנפט האמריקאי (אנ') וראש צוות המועצה לאיכות הסביבה של הנשיא ג'ורג' בוש, "ערך שוב ושוב דיווחי אקלים ממשלתיים באופן שהצניע את הקשר בין פליטות פחמן והתחממות כדור הארץ, על פי מסמכים פנימיים".[142] שרון בגלי (אנ') דיווחה בניוזוויק כי קוני "ערך דוח משנת 2002 על מדע האקלים על ידי פיזור ביטויים כגון 'חוסר הבנה' ו'אי ודאות משמעותית.'" באחד הדו"חות הוא מחק פרק שלם העוסק באקלים, ובעקבות כך שלח לו לוביסט אחר פקס שאומר "אתה עושה עבודה טובה".[11] קוני הודיע על התפטרותו יומיים אחרי שהסיפור על התערבותו בדו"חות המדעיים התפוצץ,[143] אבל מספר ימים אחר כך נמסר שקוני יקבל משרה באקסון מוביל.[144]

בראיון ב-19 ביוני 2017 לרשת CNBC, מזכיר האנרגיה של ארצות הברית, ריק פרי, הודיע על קיומו של שינוי אקלים ושהאדם משפיע עליו, אבל אמר שהוא לא מסכים עם הרעיון שפחמן דו-חמצני הוא הגורם העיקרי להתחממות הגלובלית והצביע במקום זה על "מימי האוקיינוס והסביבה שאנו חיים בה".[145] האגודה האמריקאית למטאורולוגיה (אנ') הגיבה במכתב לפרי שאומר שזה "חשוב באופן קריטי שתבין שפליטות הפחמן הדו-חמצני וגזי חממה אחרים הם הסיבה העיקרית", והצביעו על מסקנות המדענים ברחבי העולם.[146]

הרפובליקן ג'ים בריידנסטין, הפוליטיקאי הנבחר הראשון שמכהן במשרת מנהל נאס"א, טען בעבר שהטמפרטורות העולמיות לא עולות. חודש אחרי שהסנאט אישר את תפקידו בנאס"א באפריל 2018, הוא הודה שפליטות גזי החממה של בני האדם מעלות את הטמפרטורות העולמיות.[147]

בתי ספר[עריכת קוד מקור | עריכה]

לפי מסמכים שהודלפו בפברואר 2012, מכון הרטלנד (אנ') מפתח תוכנית לימודים לבתי ספר שמתאר את שינוי האקלים כנתון במחלוקת מדעית.[148][149][150] ב-2017 כתב גלן ברנץ' (אנ'), סגן המנהל של המרכז הלאומי לחינוך מדעי (ה-NCSE), כתב ש"מכון הרטלנד ממשיך לגרום ליצירת ספרות מכחישת אקלים אצל מורים למדעים במדינה". הוא גם תיאר איך מספר מורים למדעים מגיבים למיילים של מכון הרטלנד: למזלנו, הדיוור של הרטלנד ממשיך להתקבל בספקנות ולהידחות בבוז".[151] ה-NCSE הכין מאגר מקורות לשיעורים בתגובה להרטלנד ולאיומים אנטי-מדעיים אחרים.[152]

ברנץ' התייחס גם למאמר שפרסם ClimateFeedback.org[151] שסיקר חוברת של מכון הרטלנד שכותרתה "מדוע מדענים לא מגיעים להסכמה על ההתחממות הגלובלית", שנשלחה ללא הזמנה למורים למדעים בארצות הברית. כוונתם הייתה לשלוח את החוברת ל"יותר מ-200,000 מורים שמלמדים תלמידים מגיל הגן ועד כיתה י"ב". כל טענה משמעותית דורגה בסולם דיוק על ידי מדענים מומחים בתחום. באופן כללי, הם דירגו את הדיוק של החוברת בציון "F", ו"החלק של 'ממצאים העיקריים' היה לא נכון, מטעה, מסובב על הגיון פגום, או פשוט לא נכון עובדתית".[153]

השפעה[עריכת קוד מקור | עריכה]

חוסר ודאות (אנ') מאורגן לגבי שינוי האקלים, האסטרטגיה העיקרית של הכחשת שינוי האקלים, הייתה יעילה מאוד, במיוחד בארצות הברית. היא תרמה לרמות נמוכות של דאגה ציבורית ולחוסר פעולה ממשלתי ברחבי העולם.[16][154] סקר של אנגוס רייד מ-2010 מצביע על כך שספקנות בקשר להתחממות הגלובלית בארצות הברית, קנדה, ובממלכה המאוחדת עולה.[155][156] יכולות להיות מספר סיבות למגמה זו, כולל התמקדות בסוגיות כלכליות יותר מאשר בסוגיות סביבתיות, ותפיסה שלילית של האו"ם ושל תפקידו בדיון על שינוי האקלים.[157]

סיבה אחרת יכולה להיות תשישות שנגרמת מחשיפת יתר לנושא: סקרים שניוניים מציעים שהציבור חושש מקיצוניות בשני הצדדים כשהוא עוסק בנושא,[155] בשעה שסקרים אחרים הראו ש-54% מהמצביעים בארצות הברית מאמינים "שהתקשורת החדשותית מציגה את ההתחממות הגלובלית באור רע יותר ממה שזה באמת".[158] סקר מ-2009 בירר עד כמה הציבור מאמין בטענה ש-"מספר מדענים זייפו נתונים מחקריים כדי לתמוך בתאוריות ובאמונות של עצמם בקשר להתחממות הגלובלית", והראה ש-59% מהאמריקאים מאמינים שזה "לפחות סביר במידה מסוימת, ו-35% מאמינים שזה "מאוד סביר".[157]

לפי טים וירת' (אנ'), "הם עיצבו את פעילותם לאור פעילותה של תעשיית הטבק. [...] זירעו מספיק ספק, קיראו למדע 'לא ודאי' ו'במחלוקת'. היה לזה השפעה עצומה על הציבור ועל הקונגרס".[11] הגישה הזו הופצה בעזרת התקשורת בארצות הברית, שהציגה איזון לא נכון בין מדעני אקלים לספקני אקלים.[35] ניוזוויק דיווח שרוב אירופה ויפן מקבלים את הקונצנזוס בקשר לשינוי האקלים, אבל רק שליש מהאמריקאים חושבים שלפעילות האנושית יש תפקיד משמעותי בשינוי האקלים ב-2006; 64% מאמינים שהמדענים מתווכחים ביניהם על זה "המון".[11] סקר של הניוזוויק מ-2007 מצא שהמספרים האלה נמצאים במגמת ירידה, אף על פי שרוב האמריקאים עדיין מאמינים שהמדענים לא היו בטוחים לגבי שינוי אקלים וגורמיו.[11] ראש הולט כתב קטע עבור כתב העת Science שהופיע בניוזוויק:[159]

... לאורך יותר משני עשורים המדענים פרסמו אזהרות שהעליה של גזי חממה, ובמיוחד פחמן דו חמצני, שסביר שמשנים את אקלים כדור הארץ בדרכים שיהיו יקרות ואף קטלניות. הציבור האמריקאי פיהק וקנה מכוניות גדולות יותר. טיעונים של האיגוד האמריקאי לקידום המדע, האיחוד הגאופיזי האמריקאי, האגודה האמריקאית למטאורולוגיה, הפאנל הבין ממשלתי לשינוי אקלים ועוד הדגישו את האזהרות וקראו למדיניות ממשלתית חדשה כדי להתמודד עם שינוי האקלים. פוליטיקאים, שהציגו להם סטטיסטיקות 'רועשות', משכו בכתפיהם, אמרו שיש יותר מדי ספק בקרב המדענים, ולא עשו כלום.

מאמצים מתונים של איגוד הדלקים המערבי (אנ') "לבלבל את הציבור" הצליח במטרותיו. מאמצים אלו "הוחרפו בגלל הדרך בה התקשורת טיפלה בסוגיית שינוי האקלים". לפי סקר של פיו, ב-2012 57% מהציבור האמריקאי לא היה מודע או דחה באופן מוחלט את הקונצנזוס המדעי לגבי שינוי האקלים.[160] מספר ארגונים שמקדמים הכחשת אקלים טענו שמדענים דוחים את שינוי האקלים באופן הולך וגובר, אבל הערה זו נסתרה בידי מחקר שהראה ש-97% מהמחקרים שפורסמו תומכים בקונצנזוס המדעי, ושאחוז זה גדל כלל שהזמן עובר.[85][160]

הפסיכולוג החברתי קרייג פוסטר השווה את מכחישי האקלים לאנשים שמאמינים שכדור הארץ שטוח ולתגובה של הקהילה המדעית לאחרונים. פוסטר טען ש"הפוטנציאל והאנרגיה הקינטית שהוקדשו לדחיית תנועת כדור הארץ השטוח הם בזבזניים ולא מתועלים היטב... אני לא מבין למה שמישהו ידאג לגבי הזבוב כדור-הארץ-שטוח בשעה שפנינו עומדים למול ממותת שינוי-האקלים... בשביל להאמין בהכחשת אקלים לא צריך אמונה. צריך רק הזנחה".[161]

ב-2016 טען ארון מקרייט שאנטי-סביבתנות (אנ') – והכחשת אקלים במיוחד – התרחבה בארצות הברית עד הנקודה בה היא הפכה ל"אוהל המרכזי לזהות השמרנית והרפובליקנית העכשווית".[162]

מצד שני, חברות דלק בינלאומיות התחילו להודות בקיומו של שינוי האקלים ובסכנותיו.[163]

יצירתה של הכחשת אקלים משפיעה גם על הדרך בה הידע המדעי מתווך לציבור. לפי מדען האקלים מייקל מאן, "...אוניברסיטאות ואיגודים מדעיים וארגונים, מוציאים לאור וכו'.—מסתכנים בהתנגדות לעיתים קרובות מדי כשמדובר בהגנה או בתיווך מדע שנתפס בעיני בעלי אינטרס עוצמתיים כמאיים..."[164]

ראו גם[עריכת קוד מקור | עריכה]

לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

ויקישיתוף מדיה וקבצים בנושא הכחשת שינוי האקלים בוויקישיתוף

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ 1.0 1.1 המרכז הלאומי לחינוך מדעי של ארה"ב, יסודות הכחשת שינוי האקלים (באנגלית)
  2. ^ 2.0 2.1 2.2 2.3 2.4 2.5 2.6 המרכז הלאומי לחינוך מדעי של ארה"ב, מדוע זה נקרא הכחשה? (באנגלית)
  3. ^ 3.0 3.1 3.2 ג'יימס לורנס פוואל, The Inquisition of Climate Science, אוניברסיטת קולומביה, 2012, עמ' 170-173, ISBN 978-0-231-15719-3. (באנגלית)
  4. ^ 4.0 4.1 4.2 4.3 קארין אדווארדסון ביורנברג ועמיתים, Climate and environmental science denial: A review of the scientific literature published in 1990-2015, Journal of Cleaner Production 167, 2017, עמ' 229-241 doi: 10.1016/j.jclepro.2017.08.066
  5. ^ 5.0 5.1 5.2 היידן וושינגטון וג'ון קוק, Climate Change Denial: Heads in the Sand (אנ')|מקום הוצאה=|שנת הוצאה=2011|עמ=2|קישור=
  6. ^ 6.0 6.1 6.2 ספרון ג'. אונייל ומקס בויקוף, Climate denier, skeptic, or contrarian?, Proceedings of the National Academy of Sciences 107(39): E151 doi: 10.1073/pnas.1010507107
  7. ^ 7.0 7.1 7.2 7.3 7.4 7.5 7.6 7.7 7.8 ריילי א. דונלאפ, Climate Change Skepticism and Denial: An Introduction, American Behavioral Scientist 57, 2013, עמ' 691-698 doi: 10.1177/0002764213477097
  8. ^ 8.0 8.1 8.2 ג'ון טימר, Skeptics, deniers, and contrarians: The climate science label game, ארס טכניקה, ‏16 בדצמבר 2014 (באנגלית)
  9. ^ סוון אוב הנסן, Science denial as a form of pseudoscience, Studies in History and Philosophy of Science 63, 2017, עמ' 39-47 doi: 10.1016/j.shpsa.2017.05.002
  10. ^ גאייאתרי ויידיאנאתאן, What Have Climate Scientists Learned from 20-Year Fight with Deniers?, סיינטיפיק אמריקן, 2014
  11. ^ 11.00 11.01 11.02 11.03 11.04 11.05 11.06 11.07 11.08 11.09 11.10 11.11 11.12 שרון בגלי, The Truth About Denial, הניוזוויק, 2007
  12. ^ 12.0 12.1 בריג'יט נרליך, 'Climategate': Paradoxical metaphors and political paralysis. Environmental Values, Environmental Values 19, 2010, עמ' 419, 437 doi: 10.3197/096327110x531543
  13. ^ נעמי אורסקס, Climate Change: What It Means for Us, Our Children, and Our Grandchildren, עריכה: ג'וזף דימנטו ופמלה דופמן, MIT, 2007, פרק The Scientific Consensus on Climate Change: How Do We Know We're Not Wrong?, עמ' 65-66
  14. ^ הפאנל הבין-ממשלתי לשינוי האקליםClimate Change 2014: Synthesis Report. Summary for Policy Makers (PDF), 2014
  15. ^ 15.0 15.1 15.2 15.3 15.4 פיטר ז'ק, ריילי דונלאפ ומרק פרימן, The organisation of denial: Conservative think tanks and environmental scepticism, Environmental Politics 17, 2008, עמ' 349-385 doi: 10.1080/09644010802055576
  16. ^ 16.00 16.01 16.02 16.03 16.04 16.05 16.06 16.07 16.08 16.09 16.10 ג'יימס פיינטר, טרזה אש, Cross-national comparison of the presence of climate scepticism in the print media in six countries, 2007–10, Environmental Research Letters 7, 2012 doi: 10.1088/1748-9326/7/4/044005
  17. ^ מרק הופנאגל, Hello Scienceblog (דף ברוכים הבאים לבלוג שעוסק בהכחשת מדע), https://scienceblogs.com/denialism/about, ‏30 באפריל, 2007
  18. ^ 18.0 18.1 P. Diethelm, M. McKee, Denialism: what is it and how should scientists respond?, The European Journal of Public Health 19, 2008-10-16, עמ' 2–4 doi: 10.1093/eurpub/ckn139
  19. ^ גרהם רידפירן, Doubt over climate science is a product with an industry behind it, הגרדיאן, ‏5 במרץ 2015 (באנגלית)
  20. ^ ז'ולייט איילפרין ובריידי דניס, How James Inhofe is upending the nation’s energy and environmental policies, הוושינגטון פוסט, ‏14 במרץ, 2017
  21. ^ בוב קוזק, Republican leader: Climate change science ‘not known’, The Hill, ‏6 במאי 2014 (באנגלית)
  22. ^ נעמי קלייןCapitalism vs. the Climate, The Nation, ‏9 בנובמבר 2011
  23. ^ דייויד מייקלס, oubt is Their Product: How Industry's Assault on Science Threatens Your Health (אנ')|מקום הוצאה=|שנת הוצאה=2008|ISBN=0199719764|מו"ל=אוניברסיטת אוקספורד
  24. ^ ג'יימס הוגן וריצ'רד ליטלמור, Climate cover-up : the crusade to deny global warming, Vancouver: Greystone Books, 2009, ISBN 978-1-55365-485-8
  25. ^ Jordi Xifra, Climate Change Deniers and Advocacy: A Situational Theory of Publics Approach, American Behavioral Scientist 60, 2016-3, עמ' 276–287 doi: 10.1177/0002764215613403
  26. ^ 26.0 26.1 רוברט ברול, Institutionalizing delay: foundation funding and the creation of U.S. climate change counter-movement organizations, Climatic Change 122, 2014-2, עמ' 681–694 doi: 10.1007/s10584-013-1018-7
  27. ^ 27.0 27.1 סוזן גולדנברג, Secret funding helped build vast network of climate denial thinktanks, הגרדיאן, ‏14 בפברואר 2013 (באנגלית)
  28. ^ אד פילקינגטון, Facebook and Microsoft help fund rightwing lobby network, report finds, הגרדיאן, ‏14 בנובמבר 2013 (באנגלית)
  29. ^ 29.0 29.1 טימותי אגן, Exxon Mobil and the G.O.P.: Fossil Fools, הניו יורק טיימס, ‏5 בנובמבר 2015 (באנגלית)
  30. ^ 30.0 30.1 סוזן גולדנברג, Exxon knew of climate change in 1981, email says – but it funded deniers for 27 more years, הגרדיאן, ‏8 ביולי 2015 (באנגלית)
  31. ^ דמיאן קרינגטון וג'למר מומרס, ‘Shell knew’: oil giant's 1991 film warned of climate change danger, הגרדיאן, ‏28 בפברואר 2017 (באנגלית)
  32. ^ 32.0 32.1 32.2 32.3 32.4 32.5 32.6 32.7 32.8 ג'ון רני, 7 Answers to Climate Contrarian Nonsense, סיינטיפיק אמריקן, ‏30 בנובמבר 2009 (באנגלית)
  33. ^ 33.0 33.1 ג'ורג' בראון, Environmental science under siege: Fringe science and the 104th Congress, U. S. House of Representatives, Report, Democratic Caucus of the Committee on Science, 1996
  34. ^ 34.0 34.1 34.2 רוס גלבספן, The heat is on : the climate crisis, the cover-up, the prescription, 1998, ISBN 978-0-7382-0025-5
  35. ^ 35.0 35.1 35.2 35.3 35.4 ליסה אנטילה, Climate of scepticism: US newspaper coverage of the science of climate change, Global Environmental Change 15, 2005-12, עמ' 338–352 doi: 10.1016/j.gloenvcha.2005.08.003
  36. ^ רוס גלבספן, The Heat is On: The warming of the world's climate sparks a blaze of denial, Harper's Magazine, 1995
  37. ^ CBC News: The Fifth Estate, The Denial Machine, ‏2007
  38. ^ 38.0 38.1 L. Orlóci, Vegetation displacement issues and transition statistics in climate warming cycle, Community Ecology 9, 2008-6, עמ' 83–98 doi: 10.1556/ComEc.9.2008.1.10
  39. ^ קארי מארי נורגאארד, Living in denial : climate change, emotions, and everyday life, Cambridge, Mass.: MIT Press, 2011
  40. ^ 40.0 40.1 40.2 מייקל מאןThe hockey stick and the climate wars : dispatches from the front lines, 2013, ISBN 978-0-231-52638-8
  41. ^ 41.0 41.1 סטיבן ג'נקינס, Tools for critical thinking in biology, 2015, עמ' 229, 243, ISBN 9780199981045
  42. ^ 42.0 42.1 42.2 42.3 42.4 42.5 42.6 ספנסר וירט, The Public and Climate Change, The Discovery of Global Warming, ‏פברואר 2015
  43. ^ ויליאם אנדרג, ג'יימס פרל וג'ייקוב הרולד, Reply to O'Neill and Boykoff: Objective classification of climate experts, Proceedings of the National Academy of Sciences 107, 2010-09-28, עמ' E152–E152 doi: 10.1073/pnas.1010824107
  44. ^ 44.0 44.1 ג'סטין גיליס, Verbal Warming: Labels in the Climate Debate, הניו יורק טיימס, ‏12 בפברואר 2015
  45. ^ מרק בוסלוף, Deniers are Not Skeptics, המרכז למחקר CFI, ‏5 בדצמבר 2014
  46. ^ אנדרו סיפטר וג'ו סטראפ, NY Times Public Editor: We're "Moving In A Good Direction" On Properly Describing Climate Deniers, Media Matters for America, ‏22 ביוני 2015 (באנגלית)
  47. ^ 47.0 47.1 47.2 47.3 47.4 47.5 נעמי אורסקס ואריק קונווי, סוחרי הספק: כיצד קבוצה קטנה של מדענים עירפלו את האמת בסוגיות שונות, מעישון טבק ועד ההתחממות הגלובלית, 2010, ISBN 9781608192939
  48. ^ 48.0 48.1 48.2 ספנסר וירט, Government: The View from Washington, DC, The Discovery of Global Warming, ‏פברואר 2015
  49. ^ ספנסר וירט, Roger Revelle's Discovery, The Discovery of Global Warming, ‏יולי 2007
  50. ^ מועצת המחקר הלאומית, Carbon Dioxide and Climate: A Scientific Assessment, 1979 doi: 10.17226/12181
  51. ^ מרק הדסון, US firms knew about global warming in 1968 – what about Australia?, The Conversation, ‏2016
  52. ^ ספנסר וירט, The Discovery of Global Warming, אוניברסיטת הרווארד, 30 ביוני 2009, ISBN 978-0-674-04497-5. (באנגלית)
  53. ^ ספנסר וירט, Breaking into Politics (1980–1988), The Discover of Global Warming, ‏פברואר 2019
  54. ^ ג'יימס הנסן, הצהרתו של דר. ג'יימס הנסן, מנהל, מכון גודארד לחקר החלל של נאסא, Climate Change ProCon.org, ‏1988
  55. ^ 55.0 55.1 ספנסר וירט, Global warming: How skepticism became denial, Bulletin of the Atomic Scientists 67, 2011-1, עמ' 41–50 doi: 10.1177/0096340210392966
  56. ^ 56.0 56.1 קלייב המילטון, Requiem for a Species: Why We Resist the Truth about Climate Change, Routledge, 2011, ISBN 978-1138928084
  57. ^ מתיו וואלד, Pro-Coal Ad Campaign Disputes Warming Idea, הניו יורק טיימס, ‏8 ביולי 1991 (באנגלית)
  58. ^ רוברט קוקס, Environmental Communication and the Public Sphere Third Edition Edition, עמ' 311–312, ISBN 978-1412992091. (באנגלית)
  59. ^ ג'ון קשמן, INDUSTRIAL GROUP PLANS TO BATTLE CLIMATE TREATY, הניו יורק טיימס, ‏26 באפריל 1998
  60. ^ מייקל מילבורן, The politics of denial, Cambridge, Mass.: MIT Press, 1996, עמ' 216, ISBN 978-0-262-63184-6. (באנגלית)
  61. ^ אריק רוסטון, Unearthing America's Deep Network of Climate Change Deniers, Bloomberg, ‏30 בנובמבר 2015
  62. ^ Justin Farrell, Network structure and influence of the climate change counter-movement, Nature Climate Change 6, 2016-4, עמ' 370–374 doi: 10.1038/nclimate2875
  63. ^ רוס גלבספן, Boiling point : how politicians, big oil and coal, journalists, and activists are fueling the climate crisis--and what we can do to avert disaster, New York: Basic Books, 1st ed, 2004, ISBN 978-0465027620
  64. ^ White, Wayne A., Biosequestration and ecological diversity : mitigating and adapting to climate change and environmental degradation, Boca Raton, FL: Taylor & Francis, 2012, עמ' 206, ISBN 978-1-4398-5363-4. (באנגלית)
  65. ^ דנה נוצ'יטלי, The Paris agreement signals that deniers have lost the climate wars, הגרדיאן, ‏14 בדצמבר 2015
  66. ^ קורל דייבנפורט, Nations Approve Landmark Climate Accord in Paris, הניו יורק טיימס, ‏13 בדצמבר 2015
  67. ^ Brazil's new foreign minister believes climate change is a Marxist plot, הגרדיאן, ‏15 בנובמבר 2018
  68. ^ הרטון אסקובר, Brazil’s new president has scientists worried. Here’s why, Science | AAAS|תאריך=22 בינואר 2019
  69. ^ Climate Change: What it Means for Us, Our Children, and Our Grandchildren., עריכה: ג'וזף דימנטו ופמלה דופמן, MIT, 2017, עמ' 25-29, ISBN 978-0262525879. (באנגלית)
  70. ^ ארון מקרייט, ריילי דונלאפ, Cool dudes: The denial of climate change among conservative white males in the United States, Global Environmental Change 21, 2011-10, עמ' 1163–1172 doi: 10.1016/j.gloenvcha.2011.06.003
  71. ^ פיטר הואו, מאטו מילדנברגר, ג'ניפר מרלון, אנתוני לייזרוביץ, Geographic variation in opinions on climate change at state and local scales in the USA, Nature Climate Change 5, 2015-6, עמ' 596–603 doi: 10.1038/nclimate2583
  72. ^ דייויד מוריסון, Some Good News on Climate: A Big Shift among TV Weathercasters, Skeptical Inquirer 42, 2018
  73. ^ Clexit, After Brexit, Clexit, Clexit, ‏1 באוגוסט 2016
  74. ^ Clexit, Clexit now comprises 190 members from 26 counties., Clexit
  75. ^ דנה נוצ'יטלי, Rejection of experts spreads from Brexit to climate change with 'Clexit', הגרדיאן, ‏8 באוגוסט 2016
  76. ^ דייויד ארצ'ר, Water vapour: feedback or forcing?, RealClimate (אנ')|תאריך=6 באפריל 2005
  77. ^ רוב וייט, Climate change from a criminological perspective, New York, NY: Springer, 2012, עמ' 49, ISBN 978-1-4614-3640-9. (באנגלית)
  78. ^ ג'וזף אושינסקי, קארן דאגלס, סטיבן לוונדובסקי, Climate Change Conspiracy Theories, Oxford University Press, 26 בספטמבר 2017, כרך 1. (באנגלית)
  79. ^ UK 'Climategate' inquiry largely clears scientists, ‏31 במרץ 2010
  80. ^ ג'סטין גיליס, British Panel Clears Scientists, הניו יורק טיימס, ‏7 ביולי 2010
  81. ^ שרה ריד, Oxburgh Report Clears Controversial Climate Research Unit, Science, ‏14 באפריל 2010
  82. ^ ג'ים אפסטתיו, No ‘Research Misconduct’ by Climate-Change Scientist, U.S. Says, Bloomsberg, ‏23 באוגוסט 2011
  83. ^ אלי קינטיש, Michael Mann Exonerated as Penn State Inquiry Finds 'No Substance' To Allegations, Science, ‏1 ביולי 2010
  84. ^ W. R. L. Anderegg, J. W. Prall, J. Harold, S. H. Schneider, Expert credibility in climate change, Proceedings of the National Academy of Sciences 107, 2010-07-06, עמ' 12107–12109 doi: 10.1073/pnas.1003187107
  85. ^ 85.0 85.1 ג'ון קוק, נעמי אורסקס ועמיתים, Consensus on consensus: a synthesis of consensus estimates on human-caused global warming, Environmental Research Letters 11, 13 באפריל 2016 doi: 10.1088/1748-9326/11/4/048002
  86. ^ קתרין אלן פולי, Those 3% of scientific papers that deny climate change? A review found them all flawed, קוורץ, ‏5 בספטמבר, 2017
  87. ^ Stephan Lewandowsky, Klaus Oberauer, Gilles E. Gignac, NASA Faked the Moon Landing—Therefore, (Climate) Science Is a Hoax: An Anatomy of the Motivated Rejection of Science, Psychological Science 24, 2013-5, עמ' 622–633 doi: 10.1177/0956797612457686
  88. ^ 88.0 88.1 סטפן רמסטורף, The climate sceptics: Weather Catastrophes and Climate Change—Is There Still Hope For Us?, 2004, עמ' 76-83, ISBN 978-3937624815
  89. ^ ריילי דונלאפ, פיטר ז'ק, Climate Change Denial Books and Conservative Think Tanks: Exploring the Connection, American Behavioral Scientist 57, 2013, עמ' 699–731 doi: 10.1177/0002764213477096
  90. ^ 90.0 90.1 90.2 90.3 ג'ורג' מונביוט, The denial industry, הגרדיאן, ‏19 בספטמבר 2006 (באנגלית)
  91. ^ ג'ורג' מונביוט, Climate change: The semantics of denial, הגרדיאן, ‏27 בפברואר 2009
  92. ^ אלן גודמן, No change in political climate, ארכיון בוסטון גלוב, ‏9 בפברואר 2007
  93. ^ פיטר כריסטוף, Climate change is another grim tale to be treated with respect, The Age, ‏9 ביולי 2007 (באנגלית)
  94. ^ Dennis W. C. Liu, Science Denial and the Science Classroom, CBE—Life Sciences Education 11, 2012-6, עמ' 129–134 doi: 10.1187/cbe.12-03-0029
  95. ^ 95.0 95.1 מרק הופנאגל, Climate change deniers: failsafe tips on how to spot them, הגרדיאן, ‏11 במרץ 2009
  96. ^ אניטה בלקרישנן, Denial of climate change, AI puts American economy on ‘path to ruin,’ Obama says, CNBC, ‏13 באוקטובר 2016
  97. ^ ביל מקקיבן, Obama’s Catastrophic Climate-Change Denial, הניו יורק טיימס, ‏12 במאי 2015
  98. ^ המרכז הלאומי לחינוך מדעי, NCSE Tackles Climate Change Denial, המרכז הלאומי לחינוך מדעי, ‏13 בינואר 2012
  99. ^ Myanna Lahsen, Technocracy, Democracy, and U.S. Climate Politics: The Need for Demarcations, Science, Technology, & Human Values 30, 2005-1, עמ' 137–169 doi: 10.1177/0162243904270710
  100. ^ מייקל בראון, Adversaries, zombies and NIPCC climate pseudoscience, phys.org, ‏29 באפריל 2019
  101. ^ דייויד מוריסון, The Parameters Of Pseudoscience (ביקורת על הספר The Pseudoscience Wars: Immanuel Velikovsky and the Birth of the Modern Fringe.), Skeptical Inquirer, ‏2013
  102. ^ 102.0 102.1 Maxwell T Boykoff, Jules M Boykoff, Balance as bias: global warming and the US prestige press, Global Environmental Change 14, 2004-7, עמ' 125–136 doi: 10.1016/j.gloenvcha.2003.10.001
  103. ^ Jaclyn Marisa Dispensa, Robert J. Brulle, Media’s social construction of environmental issues: focus on global warming – a comparative study, International Journal of Sociology and Social Policy 23, 2003, עמ' 74–105 doi: 10.1108/01443330310790327
  104. ^ 104.0 104.1 דייוויד אדם, Royal Society tells Exxon: stop funding climate change denial, הגרדיאן, ‏20 בספטמבר 2006
  105. ^ לידיה סאד, Did Hollywood's Glare Heat Up Public Concern About Global Warming?, Gallup, ‏21 במרץ 2007
  106. ^ אריק הולתאוס, Poll: Americans Don’t Think Climate Change Will Affect Them Personally, ‏26 באפריל, 2015
  107. ^ Robert Gifford, The dragons of inaction: Psychological barriers that limit climate change mitigation and adaptation., American Psychologist 66, 2011, עמ' 290–302 doi: 10.1037/a0023566
  108. ^ אנדרו נורטון, Climate denial and the populist right, המכון הבינלאומי לסביבה ופיתוח, ‏15 בנובמבר 2016
  109. ^ Nationalism vs. globalism: the new political divide, TED
  110. ^ רוברט שילר, How Idealism, Expressed in Concrete Steps, Can Fight Climate Change, הניו יורק טיימס, ‏29 באפריל 2019
  111. ^ קילה מנדל, Why Are Climate Deniers Campaigning for Britain to Leave the EU?, Desmog, ‏12 בינואר 2016
  112. ^ ג'ון דריזק, ריצ'רד נורגאארד, Oxford handbook of climate change and society, Oxford, U.K.: Oxford University Press, 2011, ISBN 978-0-19-968342-0
  113. ^ איריס בורואי, Defining sustainable development for our common future : a history of the World Commission on Environment and Development (Brundtland Commission), 2013, ISBN 9781135961220
  114. ^ מנג'יט קומאר, Merchants of Doubt, By Naomi Oreskes & Erik M Conway, The Independent, ‏18 באוקטובר 2010 (באנגלית)
  115. ^ מרק הרטסגאארד, While Washington Slept, Vanity Farir, ‏מאי 2006 (באנגלית)
  116. ^ סוזן גולדנברג, Conservative groups spend up to $1bn a year to fight action on climate change, הגרדיאן, ‏20 בדצמבר 2013
  117. ^ דאגלס פישר, "Dark Money" Funds Climate Change Denial Effort, סיינטיפיק אמריקן, ‏23 בדצמבר 2013
  118. ^ ג'ייסון ברסלואו, Robert Brulle: Inside the Climate Change “Countermovement”, PBS.org, ‏23 באוקטובר 2012
  119. ^ Justin Farrell, Corporate funding and ideological polarization about climate change, Proceedings of the National Academy of Sciences 113, 2016-01-05, עמ' 92–97 doi: 10.1073/pnas.1509433112
  120. ^ איאן סמפל, Scientists offered cash to dispute climate study, הגרדיאן, ‏2 בפברואר 2007
  121. ^ מכתב לניק תומס, מנהל אקסון מוביל
  122. ^ Gore takes aim at corporately funded climate research, CBC News, ‏7 באוגוסט 2007
  123. ^ קייטי ג'נינגס, How Exxon went from leader to skeptic on climate change research, לוס אנג'לס טיימס, ‏23 באוקטובר 2015
  124. ^ אנדרו רבקין, Industry Ignored Its Scientists on Climate, הניו יורק טיימס, ‏23 באפריל 2009
  125. ^ קית' ברדשר, Ford Announces Its Withdrawal From Global Climate Coalition, הניו יורק טיימס, ‏7 בדצמבר 1999
  126. ^ GCC Suffers Technical Knockout, The Heat is Online
  127. ^ ג'ון בורדר, Climate Change Doubt Is Tea Party Article of Faith, הניו יורק טיימס, ‏20 באוקטובר 2010
  128. ^ דניאל וייס, Dirty Money, ‏27 בספטמבר 2010
  129. ^ ג'סטין גיליס, ג'ון שארץ, Deeper Ties to Corporate Cash for Doubtful Climate Researcher, הניו יורק טיימס, ‏21 בפברואר 2015
  130. ^ גולדנברג, סוזן (21 בפברואר 2015). "Work of prominent climate change denier was funded by energy industry". The Guardian (באנגלית). ISSN 0261-3077. בדיקה אחרונה ב-29 באפריל 2019. 
  131. ^ Schwartz, John (25 בפברואר 2015). "Lawmakers Seek Information on Funding for Climate Change Critics". The New York Times (באנגלית). ISSN 0362-4331. בדיקה אחרונה ב-29 באפריל 2019. 
  132. ^ Big Oil’s Real Agenda on Climate Change, influencemap.org
  133. ^ Sondre Båtstrand, More than Markets: A Comparative Study of Nine Conservative Parties on Climate Change: CONSERVATIVE PARTIES AND THE CLIMATE, Politics & Policy 43, 2015-8, עמ' 538–561 doi: 10.1111/polp.12122
  134. ^ ג'ונתן צ'ייט, Why Are Republicans the Only Climate-Science-Denying Party in the World?, ניו יורק מגזין, ‏27 בספטמבר 2015
  135. ^ ראיון עם פרנק לונץ, PBS.org, ‏13 בנובמבר 2006
  136. ^ Davenport, Coral; Lipton, Eric (3 ביוני 2017). "How G.O.P. Leaders Came to View Climate Change as Fake Science". The New York Times (באנגלית). ISSN 0362-4331. בדיקה אחרונה ב-29 באפריל 2019. 
  137. ^ Warner, Judith (25 בפברואר 2011). "Fact-Free Science". The New York Times (באנגלית). ISSN 0362-4331. בדיקה אחרונה ב-29 באפריל 2019. 
  138. ^ EarthTalk, How Does Climate Denial Persist?, סיינטיפיק אמריקן, ‏22 בדצמבר 2014
  139. ^ כריס מתיוס (12 במאי 2014) בתוכנית ב-NBC News: "לפי סקר של The Center for American Progress' Action, יותר מ-55% מהרפובליקנים בקונגרס הם מכחישי אקלים. וזה רק נהיה גרוע יותר מכאן. הם מצאו ש-77% מהרפובליקנים בוועדת המדע של בית הנבחרים אומרים שהם לא מאמינים בזה. והמשפר הזה מתנפח למספר מדהים של 90% ממנהיגי המפלגה בקונגרס"
  140. ^ ג'ולי קליגמן, Jerry Brown says 'virtually no Republican' in Washington accepts climate change science, PolitiFact, ‏18 במאי 2014
  141. ^ McCarthy, Tom (17 בנובמבר 2014). "Meet the Republicans in Congress who don't believe climate change is real". The Guardian (באנגלית). ISSN 0261-3077. בדיקה אחרונה ב-29 באפריל 2019. 
  142. ^ Revkin, Andrew C. (8 ביוני 2005). "Bush Aide Softened Greenhouse Gas Links to Global Warming". The New York Times (באנגלית). ISSN 0362-4331. בדיקה אחרונה ב-29 באפריל 2019. 
  143. ^ Revkin, Andrew C. (10 ביוני 2005). "Editor of Climate Reports Resigns". The New York Times (באנגלית). ISSN 0362-4331. בדיקה אחרונה ב-29 באפריל 2019. 
  144. ^ Revkin, Andrew C. (15 ביוני 2005). "Former Bush Aide Who Edited Reports Is Hired by Exxon". The New York Times (באנגלית). ISSN 0362-4331. בדיקה אחרונה ב-29 באפריל 2019. 
  145. ^ Tom DiChristopher, Energy Secty Rick Perry: CO2 is not the main driver of climate change, www.cnbc.com, ‏2017-06-19 (באנגלית)
  146. ^ האגודה האמריקאית למטאורולוגיה, מכתב לריק פרי מהאגודה האמריקאית למטאורולוגיה, ‏21 ביוני 2017
  147. ^ Willa Frej, Trump's NASA Chief Has Apparently Changed His Tune On Climate Change, HuffPost, ‏2018-05-18 (באנגלית)
  148. ^ Gillis, Justin; Kaufman, Leslie (15 בפברואר 2012). "In Heartland Institute Leak, a Plan to Discredit Climate Teaching". The New York Times (באנגלית). ISSN 0362-4331. בדיקה אחרונה ב-29 באפריל 2019. 
  149. ^ סטפני פפס, Leaked: Conservative Group Plans Anti-Climate Education Program, סיינטיפיק אמריקן, ‏15 בפברואר 2012
  150. ^ Goldenberg, Suzanne; correspondent, US environment (15 בפברואר 2012). "Heartland Institute claims fraud after leak of climate change documents". The Guardian (באנגלית). ISSN 0261-3077. בדיקה אחרונה ב-29 באפריל 2019. 
  151. ^ 151.0 151.1 גלן ברנץ', The Heartbreak for Heartland Continues, הבלוג של המרכז הלאומי לחינוך מדעי, ‏6 במאי 2017
  152. ^ המרכז הלאומי לחינוך מדעי, מקורות לכיתה, אתר המרכז הלאומי לחינוך מדעי
  153. ^ Report Heartland Institute sent to influence US teachers on climate change earns an “F” from scientists, Climate Feedback, ‏31 במאי 2017
  154. ^ קונסטנס לבר-טרייסי, Routledge handbook of climate change and society, New York: Routledge, 2010
  155. ^ 155.0 155.1 קורקוראן, טרנס (6 בינואר 2010). "The Cool Down in Climate Polls". The Financial Post. בדיקה אחרונה ב-29 באפריל 2019 – באמצעות The Global Warming Policy Forum. 
  156. ^ רוב וייט, Climate change from a criminological perspective, New York, NY: Springer, 2012, ISBN 978-1-4614-3640-9
  157. ^ 157.0 157.1 Rasmussen Reports, Americans Skeptical of Science Behind Global Warming - Rasmussen Reports®, www.rasmussenreports.com, ‏3 בדצמבר 2009
  158. ^ Rasmussen Reports, 54% Say Media Hype Global Warming Dangers - Rasmussen Reports®, www.rasmussenreports.com, ‏6 בפברואר 2009
  159. ^ R. Holt, CLIMATE: Trying to Get Us to Change Course (film review), Science 317, 13 ביולי 2007, עמ' 198–199 doi: 10.1126/science.1142810
  160. ^ 160.0 160.1 ג'ון קוק, דנה נוצ'יטלי, שרה גרין ומרק ריצ'רדסון, Quantifying the consensus on anthropogenic global warming in the scientific literature, Environmental Research Letters 8, 15 במאי 2013 doi: 10.1088/1748-9326/8/2/024024
  161. ^ קרייג פוסטר, Flat-Earth Anxieties Reflect Misplaced Priorities, Skeptical Inquirer, ‏2018-05-01 (באנגלית)
  162. ^ רידפירן, גרהם (7 בינואר 2016). "Era of climate science denial is not over, study finds". The Guardian (באנגלית). ISSN 0261-3077. בדיקה אחרונה ב-29 באפריל 2019. 
  163. ^ Oil Company Positions on the Reality and Risk of Climate Change, אוניברסיטת ויסקונסין
  164. ^ מרק בוסלוף, An Interview With CSICon Speaker Michael Mann, Skeptical Inquirer