בליינש זבדיה

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש
בליינש זבדיה, 2015

בליינש זבדיהאמהרית: በላይነሽ ዚቫዲያ; נולדה ב-21 באפריל 1967) היא דיפלומטית ישראלית שכיהנה כשגרירת ישראל באתיופיה. נמנתה עם מדליקי המשואות בחג העצמאות ה-66 למדינת ישראל.

ילדות ונעורים[עריכת קוד מקור | עריכה]

נולדה ב-21 באפריל 1967 בכפר במחוז גונדר, אתיופיה, לאמה אדיס ואביה גטה זבדיה, בת צעירה מבין שמונה אחים ואחיות. אביה היה מנהיג הקהילה בכפר, ומילא בו תפקיד קס, המקביל לרב. גדלה בבית חם ופתוח שעודד את חשיבות החינוך והמצוינות. בביתה לא היו חשמל ומים וסביבו שטח אדמה גדול ובו שדות תירס ופרחים[1] למדה בבית ספר "אורט" והצטיינה בלימודיה. בסוף שנות החמישים נשלח אחיה הבכור יוסף לעלות לישראל והוא בן עשר, במסגרת הכשרת נערים יוצאי אתיופיה להוראה בקרב הקהילה האתיופית. בשנת 1965 הממשלה הקומוניסטית באתיופיה עצרה את אחיה כשלימד עברית בכיתה והוא ריצה שלוש שנות מאסר במהלכן עונה, תוך פגיעה בבריאותו. לימים הוכר בתור אסיר ציון[2]. אף על פי שלא היה מקובל לשלוח בנות ללמוד בעיר הגדולה הרחק מהבית יצאה ללמוד בתיכון באדיס אבבה. ב-1984 סיימה את לימודיה.

עלייה לישראל[עריכת קוד מקור | עריכה]

עם סיום לימודיה בתיכון והיא בת 17, עלתה לישראל דרך מצרים. למדה באולפן ציון בשכונת בקעה בירושלים והתגוררה אצל אחיה דוד, תושב העיר. במשך שלוש שנים עבדה באולפן עם עולים ועולות מאתיופיה שהגיעו ארצה דרך סודאן. התנדבה במשך שישה חודשים במרכז קליטה לעולים מאתיופיה. היא מספרת כי הציפיות מהארץ והסיפורים על ארץ זבת חלב ודבש יצרו פערים אל מול המציאות הקשה בארץ. היא רואה בחינוך מפתח לקידום יוצאי ויוצאות אתיופיה בישראל. לטענתה, הקשיים המרכזיים טמונים בהבדלים הגדולים בין המדינות, הנובעים מן הפערים שנוצרו בין דור ההורים, שמוצאם בכפרים ולעיתים היו חסרי השכלה פורמלית, לבין דור הבנים והבנות, וכי על מדינת ישראל לפעול לגישור על פערים אלה[3]. בעלת תואר ראשון ביחסים בינלאומיים ולימודי אפריקה ותואר שני באנתרופולוגיה, שניהם באוניברסיטה העברית. במהלך הלימודים עבדה בעבודות מזדמנות, בניהן ניקיון ושמרטפות[4]. ב-1992 התקבלה לקורס צוערים של משרד החוץ והייתה ליוצאת אתיופיה הראשונה בקורס זה. בשנת 2000 נישאה לסארקלם אגדך, אורח הכבוד בחתונתם היה שמעון פרס. הם הורים לבת ולתאומים.

בשירות החוץ הישראלי[עריכת קוד מקור | עריכה]

ב-1993 סופחה לאגף אפריקה במשרד החוץ ובשנת 1995 עבדה בשירות החוץ באו"ם, שם התמקדה בהסברה. בין השנים 1996–2002 שירתה כקונסולית ישראל בשיקגו. במהלך שירותה זה קיבלה את "אות חודש ההיסטוריה השחורה" על תרומתה ליחסים הבין-גזעיים[5]. ב-2002 שימשה כיועצת במחלקת הדתות במשרד החוץ בישראל. ב-2005 מונתה לסגנית הקונסול הכללי של ישראל לדרום-מערב ארצות הברית, תפקיד שמילאה עד 2010[6]. עבדה באגף התקשורת וההסברה במשרד החוץ בישראל וב-2012 מונתה לשגרירת ישראל באתיופיה[7]. תפקידיה אלה עוררו גאווה בקרב יוצאי ויוצאות אתיופיה בישראל. חברת הכנסת וסגנית היו"ר פנינה תמנו-שטה כתבה:

עוד כשהייתה קונסול, עבור רבים מבני הקהילה היא היתה ״ה-שגרירה״, לא רק של משרד החוץ אלא גם שגרירת גאווה של הקהילה האתיופית בישראל. בביתי ובבית שכניי וכנראה גם בלא מעט בתים של יוצאי אתיופיה, היא נחשבת לאישה מוכשרת, נערצת והיתה שיחת היום פעמים רבות. דמות של אישה גיבורה שהצליחה לעשות את זה למרות כל הקשיים והאתגרים, לפלס את הדרך עד לקידמת הבמה של משרד החוץ. את כל זה ידעתי על בליינש עוד בטרם מונתה להיות שגרירת ישראל באתיופיה ונחשפה בהד רב לתקשורת. מאז כבר בגרתי ואני עצמי הפכתי לחברת כנסת, מה שהוביל למפגש פנים אל פנים עם בליינש במסגרת העבודה[8].

.

שגרירה באתיופיה[עריכת קוד מקור | עריכה]

בין השנים 2012 ו-2017 כיהנה כשגרירת ישראל באתיופיה ובנוסף שימשה שגרירת ישראל ברואנדה ובבורונדי. היא פעלה לקידום היחסים בין אתיופיה לישראל, באמצעות קידום שיתופי פעולה כלכליים ובתחומי הרפואה והחקלאות. בתחום החקלאות בהתמחות סטודנטים מאתיופיה בישראל בגידול תפוחים, מנגו ואבוקדו, בתחום הרפואה באמצעות שיתוף פעולה בין בית החולים הדסה עין כרם ובית החולים בילינסון לבין בתי חולים באתיופיה. פועלת לקידומה של מדינת ישראל למעמד של משקיפה באיחוד האפריקאי, הכולל 54 מדינות, הנחשב לאחד הארגונים החשובים והחזקים בעולם.

פעילות ציבורית[עריכת קוד מקור | עריכה]

• ב-2014 נבחרה כאחת מ-14 נשים פורצות דרך[9] והדליקה משואה בחג העצמאות.

• ב-2015 השתתפה בתוכנית הריאליטי "שש אימהות" בשידורי רשת, ערוץ 2. לדבריה, המוטיבציה להשתתפותה בתוכנית הייתה הרצון להראות כי השילוב בין משפחה לקריירה הוא אפשרי[6]

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ בליינש זבדיה בראיון אישי לסטודנטים יאיר סולן ורוני אנטמן במסגרת פרויקט "מעלים ערך: מחזירות נשים להיסטוריה" לוד-אדיס אבבה, 8.7.2015.
  2. ^ שרון אופיר רופא, "כן אני יכולה - סיפור חייה המרגש של שגרירת ישראל באתיופיה", לאשה, 1.5.2014.
  3. ^ בליינש זבדיה בראיון אישי, 8.7.2015.
  4. ^ יוסי זילברמן, "לראשונה שגרירה בת העדה האתיופית", חדשות 2, אתר מאקו, 28.2.2012.
  5. ^ Zak Mazur, Cross-culturalism marks African-American, The Wisconsin Jewish Chronically, 9.3.2001.
  6. ^ 6.0 6.1 בליינש זבדיה בראיון אישי.
  7. ^ אופיר רופא, "כן אני יכולה", לאשה, 1.5.2014.
  8. ^ פנינה תמנו-שטה, "בליינש זבדיה-שגרירת ישראל באתיופיה", אתר קולך
  9. ^ "14 נשים נבחרו להדליק את המשואות בטקס הממלכתי", הודעת דוברות משרד התרבות והספורט, 6.4.2014.