ברוך נאדל

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש
ברוך נאדל
תמונה זו מוצגת בוויקיפדיה בשימוש הוגן.
נשמח להחליפה בתמונה חופשית.

ברוך נָאדֶל (נודע גם בשם העט ברוך אורן; 10 בפברואר 192617 בספטמבר 2014) היה עיתונאי, סופר וסופר ילדים ישראלי. היה עיתונאי חוקר שעסק בנושאים חברתיים וכלכליים. נודע כלוחם נגד שחיתויות ועוולות, ותחקירים וכתבות שפרסם עוררו הדים רבים בציבור הישראלי משנות ה-50 ועד ה-70. חתן פרס סוקולוב לעיתונות (1972).

ביוגרפיה[עריכת קוד מקור | עריכה]

ראשית דרכו[עריכת קוד מקור | עריכה]

ברוך נאדל נולד ב-1926 בתל אביב. הוריו, מניה (לבית שיינמן) ומנחם נאדל,[1] ילידי רוסיה, היו קומוניסטים נלהבים ופעילים בתנועת פועלי ציון שמאל, וחינכו את בנם ברוח המרקסיזם. בילדותו התגורר עם בני משפחתו בירושלים ובקיבוץ חפציבה, למד במשמר העמק ובתיכון עין חרודתל יוסף, ולבסוף שב עם משפחתו לתל אביב וסיים לימודיו בתיכון חדש.

שירות במחתרות ובצה"ל[עריכת קוד מקור | עריכה]

בשנים שלפני קום המדינה פעל נאדל בפעילויות מחתרתיות שונות ובהן פעילות ב"הגנה", בפלמ"ח, בנוטרות בגליל העליון ובהברחת עולים בלתי-לגאליים. ב-1948 הצטרף לארגון לח"י, שבו היה פעיל עד שנעצר לכמה ימים כחשוד בהשתתפות בהתנקשות בפולקה ברנדוט. למד מתמטיקה באוניברסיטה העברית בירושלים.

ב-1950 התגייס לצה"ל, שירת שנתיים בגדוד 51 של חטיבת גבעתי כסמל סיור וחבלה, ופיקד על יחידת סיירים שביצעה פעולות תגמול. השתחרר ב-1952 בעקבות פציעה.

קריירה עיתונאית[עריכת קוד מקור | עריכה]

נאדל עסק בכתיבה עוד בתקופת המחתרות. הוא פרסם מאמרים ורשימות בעיתונים "דבר" ו"על המשמר", ובעיתונים המחתרתיים של ארגון הלח"י (בהם "מברק" של תנועת "הלוחמים"), ובין היתר שיגר כתבות מירושלים הנצורה.[2] בשנת תש"ח הופיע ספרו הראשון, "במצור: אמת-ירושלים". כתב בבמות נוספות, בהן "סולם" של ישראל אלדד. על רבים מפרסומיו חתם בשם "ברוך אורן".

אחרי שחרורו מהצבא ב-1952 החל לעבוד ב"ידיעות אחרונות". זמן קצר אחרי שהחל את עבודתו, נקלע כעיתונאי לאירוע הפיגוע בצירות הסובייטית. בהיותו בין הראשונים שנקלעו למקום, ובגלל עברו במחתרת, נחשד כאילו היה חבר בתנועת "מלכות ישראל", שעמדה מאחורי הפיגוע. הוא היה עצור במשך 10 ימים, שוחרר ולא הואשם. לאחר שחרורו תיאר במשך תקופה ארוכה בסדרת כתבות בעיתונו את חוויותיו מהמעצר ואת הליכי המשפט של חברי התנועה. לאחר מכן פרסם כתבות תחקיר על שחיתויות במועצות מקומיות. היה מקורב לחברי שורת המתנדבים.

ב-1955 עבר לכתוב בשבועון "העולם הזה", ופרסם מחיפה סדרת כתבות על ראש העיר אבא חושי. הוא תיאר שחיתות מוניציפלית בקנה מידה נרחב, וכינה את העיר "חושיסטאן", המתנהלת כאחוזה פרטית של ראש העיר. פרסום הכתבות עורר סערה ציבורית וגרר תביעת דיבה מגורמים בעיריית חיפה נגד השבועון, עורכו אורי אבנרי ונאדל עצמו.

חודשים אחדים לאחר פרסום התחקיר פרש מ"העולם הזה" ומעולם העיתונות בכלל, ועבד במשך 12 שנים בעבודות שונות, ובהן מדריך נוער, מנהל משרד יחסי ציבור, ובעל עסק למכירת מוצרי חשמל.

ב-1967, אחרי מלחמת ששת הימים, שב ל"ידיעות אחרונות", תחילה כעיתונאי מן המניין המסקר אירועים שונים, וכעבור שנתיים עבר להתמקד בתחקירים עיתונאיים שעסקו בשחיתויות בכל רובדי החברה הישראלית.

סגנונו הייחודי של נאדל היה פורץ דרך בעיתונו ובעיתונות הממוסדת בכלל. הוא השתמש בביטויים קשים ונוקבים על מושאי תחקיריו, בשפה שלא נכתבה עד אז בעיתונות הממוסדת. על הכוונת שלו היו מפעלים ובעלי הון, פקידים בכירים ואנשי ציבור. אחד משיאי הישגיו העיתונאיים היה פרסום תחקיר ב-1975 על מס הכנסה ועל ההון השחור. הנתונים שהציג על היקף ההון השחור בישראל של שנות ה-70 עוררו סערה ציבורית, נדונו בכל כלי התקשורת והגיעו לדיון בכנסת. את התחקיר הוא פרסם בספר שנקרא "דוח נאדל" (1975).

ב-1972 הוענק לנאדל פרס סוקולוב לעיתונות על "הישגו העיתונאי האישי בהגנת זכויות הצרכן הישראלי". במשך שנים רבות היה נאדל כתובת לתלונות של אנשים בנושאי צרכנות ועוולות ממסדיות, שאותן פרסם במדור קבוע בעיתון "ידיעות אחרונות".

בשלהי שנות ה-70 חדל להתרכז בתחקירי שחיתויות ובמקום זאת ערך בעיתונו מדור שנקרא "סימפוניית הצעצועים" שעסק במוצרים וחוויות הקשורים להורות, ילדים ונוער, וכן עסק בביקורות על ספרים ומופעי תרבות.

ב-1981 פרש לגמרי מעולם העיתונות.

יצירה ספרותית[עריכת קוד מקור | עריכה]

ב-1980 עלה על במת תיאטרון באר שבע המחזה פרי עטו "ראש העיר הבא".[3]

ברומן הקצר "פרשת הלוחם יונתן" (תרמיל, 1976) נגולה לראשונה פרשת חיסולו של איש-המחתרת אליהו גלעדי, בהוראת יצחק שמיר. הספר היווה השראה למחזה שהועלה בתיאטרון ולדרמת טלוויזיה -"גופה בחולות", בבימויו של ריחקי שלח.

לדברי המבקר מיכאל וילף, "שני יסודות מאפיינים את כתיבתו: הסנסציוני וההירואי, כאשר הראשון נובע, מן הסתם, מידיעתו הרחבה ומסקרנותו המקצועית של עיתונאי-חוקר, ואילו השני קשור, כנראה, לתקופת הבראשית של ההוויה הישראלית כאשר נאדל נטל חלק פעיל בעשייתה."[4]

חייו האישיים[עריכת קוד מקור | עריכה]

בגיל 20 נישא ברוך נאדל לג'נטילה, בתו של המשורר היידי והעסקן הציוני-סוציאליסטי דניאל לייבל (נודעה בהמשך כמתרגמת בשם העט "ג. אריוך"). לשניים נולדה בת אחת, דינה.

ב-1956 התגרש ונישא לאילנה שן, גרושתו של יעקב חרותי, ממנהיגי הארגון המחתרתי "מלכות ישראל". מנישואים אלה נולדו לו שתי בנות ובן: טל, יובל וגילי. בנו יובל נאדל (1960–1981) נפטר במהלך שירותו הצבאי כקצין חינוך בשריון.

ב-1981 עזב את ישראל עם אשתו אילנה ובתם גילי והיגר לארצות הברית. הם עברו להתגורר בניו יורק, שם עסק באיסוף כספים עבור מוסדות וארגונים ישראליים ויהודיים. מאז שקע אל האלמוניות ונעלם מהבמה התקשורתית, למעט גיחה קצרה לריאיון עיתונאי שהעניק ב-1993, לרגל הוצאת ספרו "לחצות את הפירנאים עם סוזן".

ב-17 בספטמבר 2014 הלך נאדל לעולמו בניו יורק, בגיל 88.

ספריו[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • במצור: אמת-ירושלים, תל אביב: יונתן, תש"ח.
  • עלילות פלמ"ח: תש"א–תש"ז, תל אביב: נ' טברסקי, תש"י. (בשם העט 'פלמ"חאי'). (מהדורה ב: תש"י 1950)
  • המטוסים קורקעו עם שחר, תל אביב: י' גוטמן, תשכ"ח. (סיפור על רקע מלחמת ששת הימים)
  • רצח ברנאדוט, תל אביב: י' גוטמן, תשכ"ח 1968. (על רצח פולקה ברנדוט)
  • נטי והאוצר במדבר יהודה: הרפתקאות חבורה אחת; ציורים: ניסן בר-דיין, תל אביב: מ' מזרחי, 1970.[5][6] (לילדים; נט"י = ראשי תיבות של חבריה: ניסי, טלי ויובל)
  • נטי וסוד המבצר בעכו: הרפתקאות חבורה אחת; ציורים: ניסן בר-דיין, תל אביב: מ' מזרחי, 1972.[5] (לילדים)
  • נטי ומוראות הסלע האדום; ציורים: ניסן בר-דיין, תל אביב: מ' מזרחי, 1974.[5] (לילדים)
  • דו"ח נאדל: הכל על מס ההכנסה בישראל, תל אביב: א.ל. הוצאה מיוחדת, תשל"ה.
  • אילנה וברוך נאדל, מה רואים מלמטה; צייר: גיורא כרמי, תל אביב: עם עובד, תשל"ו. (לילדים)
  • אילנה וברוך נאדל, גילי רוצה סיפורים; ציירה: רבקה אדרת, ירושלים – תל אביב: ניצנים, 1976. (לילדים)
  • אילנה וברוך נאדל, גילי רוצה עוד סיפורים; ציירה: רבקה אדרת, ירושלים – תל אביב: ניצנים, 1976. (לילדים)
  • אילנה וברוך נאדל, בקתן אשר מתחת לפטריה; ציורים: דני קרמן, רמת גן: שלגי, 1979. (לילדים)
  • חלומה של טלי; צִיְּרה: איה שמואלי, תל אביב: יבנה, תש"ם 1980. (לילדים)
  • לחצות את הפירנאים עם סוזן: וסיפורים אחרים, תל אביב: זמורה-ביתן, תשנ"ד 1993. (22 סיפורים, שנכתבו בשנים 1946–1986)[7]
  • פרשת הלוחם יונתן, ספרית תרמיל 1976 .

עריכה ותרגום[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • י' סאלווין שאפירא, עולם על פרשת דרכים: (ניתוח מדיני, היסטורי, חברתי וכלכלי של המאה העשרים); תרגם מאנגלית: ב' נאדל, ירושלים: אחיאסף, 1953.
  • מיטב ספורי עלילה; ליקט ותרגם ב' נאדל, ירושלים: אחיאסף, 1959. (הדפסה חוזרת: בים וביבשה: מכלול ספורי עלילה ליקט ותרגם: ב' נאדל, תל אביב: אבינועם, תש"ך)
  • יוסף דוריאל, הביטחון הלאומי של ישראל: מבוא לגישה חדשה; דברי הקדמה והבאה לדפוס: ברוך נאדל, תל אביב: סטודיו ציזר, 1974. (המחבר חתם בכינוי "X")
  • זכֻיּות הילד: (סדרת סִפורים מצֻיַּרים לילדים); נוסח עברי: אילנה וברוך נאדל, תל אביב: רביבים; (מהדורת ידיעות אחרונות), תשל"ט 1979. (10 כרכים: 1. "הילדים של ספרי הספורים"; 2. "הילדים שלמדו לחיֵּך"; 3. "הילדה ללא שם"; 4. הילד שבכה בלילה"; 5. "הנער בעל שתי העיניים"; 6. "ילד והרובוט שלו"; 7. "הילדים והמלכים השוטים"; 8. "עיר ללא ילדים"; 9. "הילד הענק"; 10. "אני, הילדה שאינה נראית")

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

מפרי עטו:

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ דוד תדהר (עורך), "מנחם נאדל", אנציקלופדיה לחלוצי הישוב ובוניו, כרך ו (1955), עמ' 2484.
  2. ^ ראו לדוגמה: בימי מצור-ישראל על בירתו: ירושלים תש"ט בצל חברון תרפ"ט, חרות, 11 במאי 1949; המשימה – לא לכבוש את ירושלים, חרות, 2 באוקטובר 1949 (רשימה מתוך ספרו "במצור: אמת-ירושלים" (תש"ח).
  3. ^ על המחזה: שרית פוקסמי מפחד מהקאפו השחור, מעריב, 4 באפריל 1980. ביקורת: חוה נובקאחרי בכורה | הפנס של ברוך נאדל, דבר, 9 ביולי 1980.
  4. ^ מיכאל וילף, על המשמר, 11 במרץ 1994.
  5. ^ 5.0 5.1 5.2 אורי קציר, מסעות המחקר של חבורת נט"י, בבלוג שלו: "אפלטון", 8 בספטמבר 2006.
  6. ^ ביקורת: מאיר בראלי, הכוונה היתה טובה, דבר, 18 בנובמבר 1970.
  7. ^ לחצות את הפירנאים עם סוזן באתר כנרת זמורה-ביתן דביר.