דבורה בן-יהודה

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
דבורה בן-יהודה
Deborah Ben Yehuda.jpg
לידה 1855
דריסה, האימפריה הרוסית האימפריה הרוסיתהאימפריה הרוסית עריכת הנתון בוויקינתונים
פטירה 25 בספטמבר 1891 (בגיל 36 בערך)
ירושלים, האימפריה העות'מאנית האימפריה העות'מאניתהאימפריה העות'מאנית עריכת הנתון בוויקינתונים
מקום קבורה בית הקברות היהודי בהר הזיתים עריכת הנתון בוויקינתונים
תקופת הפעילות ? – 25 בספטמבר 1891 עריכת הנתון בוויקינתונים
בן או בת זוג אליעזר בן-יהודה (18811891) עריכת הנתון בוויקינתונים
לעריכה בוויקינתונים שמשמש מקור לחלק מהמידע בתבנית OOjs UI icon info big.svg

דבורה בן-יהודה (185525 בספטמבר 1891) הייתה אשתו הראשונה של מחיה השפה העברית, אליעזר בן-יהודה, ונחשבת ל"אם העברייה הראשונה".

ביוגרפיה[עריכת קוד מקור | עריכה]

דבורה נולדה בשנת 1855 (תרט"ו) לשלמה נפתלי הרץ יונאס (1896-1840) ולרבקה לאה לבית ברביש,[1] בליטא בעיר דריסה שבמחוז ויטבסק של האימפריה הרוסיתרוסיה הלבנה). אביה היה סוחר אמיד, שהיה מחסידי האדמו"ר רבי שמואל מלובביץ', וברבות השנים היה למשכיל, למשורר ולאחד מראשוני חובבי ציון.[2] בית הוריה היה בית יהודי אמיד, אשר העניק לה השכלה כללית ולימודי שפות - רוסית, צרפתית וגרמנית.[3]

לדבורה היו שלושה אחים ושלוש אחיות, מהם: דוד (הבכור),[4] חמדה, סוניה,[5] פנינה (ככל הנראה ילידת 1885) ואוניה (יוסף, יליד 1888 לערך).[6]

אביה, שלמה יונאס פרש חסותו על אליעזר בן יהודה, העניק לו יחס אבהי, וייעד אותו כשידוך לדבורה, שהייתה מבוגרת מאליעזר בשלוש שנים, ושימשה לו מורה לרוסית ולמקצועות כלליים. הקשר ביניהם התהדק והם סיכמו להינשא.[7]

בשנת 1877 נסע בן יהודה לפריז במטרה ללמוד רפואה, אף כי מטרתו האמיתית הייתה להכשיר עצמו לחיים פוליטיים.[8] כעבור ארבע שנים, עזב את פריז ונסע לווינה בהחלטה לעלות לארץ ישראל. הוא כתב ליונאס על מצב בריאותו ועל מצבו הכספי, וביקש את סליחתו על כי לא יוכל לשאת את דבורה לאישה, כפי שהבטיח. דבורה החליטה שלא לוותר. היא נפרדה ממשפחתה ונסעה ברכבת ממוסקבה לווינה, וללא הודעה מוקדמת, התייצבה בחדר בו שהה אליעזר.[9] את דרכם לארץ ישראל עשו שניהם בהפלגה על נהר הדנובה דרך רומניה, קושטא, קהיר, אלכסנדריה ומשם ליפו.

ד"ר יוסף לנג כותב בספרו "דבר עברית", שבבית משפחת אב"י סיפרו כי בבית הדואר שבבירת האימפריה העות'מאנית המתינה לו איגרת מפריס ששלח לו צ'אשניקוב, ובה נתבקש להמתין לבואו, משום שברצונו להצטרף למסעם. בימי ההמתנה הללו גילו בני הזוג את חינה של עיר הנמל התוססת, ועם בואו של צ'אשניקוב הפליגו השלושה לארץ ישראל.[10] בסיפור העלייה לארץ, "השב לארץ מולדתו", אותו פרסם אליעזר בן יהודה בחתימת א בחבצלת,[11] הוא מספר שידידו ׁ(הכוונה לצ'אשניקוב) ניסה להניא את אשתו (דבורה) מלקשור את גורלה בגורלו שלו, אולם דבורה נשארה איתנה בדעתה והשיבה לו:

”הן אמנם קטנה אהבתי לארץ אבותינו מאהבת בעלי אליה ולא רבה תאותי לנשק את אבניה“.

אליעזר בן-יהודה סיפר בזיכרונותיו על תחילת דיבורה העברי של דבורה, במהלך הפלגתם על הדנובה מווינה בדרכם לארץ ישראל:

”זו הנסיעה בחברת נפש רכה, אוהבת, בתוך זה המראה הנחמד, פעלה עלי כמו קסם... ואתחיל להרגיל את אשתי בדבור בעברית... ידוע לא ידעה... אך על כל קשי תתגבר אהבה. משעה לשעה נוספה אצלה מלים עבריות, וכשהתחילה הספינה עוברת בין שני צוקי ההרים... ונבהלתי כמעט מהדר יפי המראה ולא יכולתי להתאפק ואקרא בעברית: 'מה יפה המקום הזה!', ענתה אחרי זו הנערה, שתמול עוד לא ידעה אף מלה אחת עברית...: 'באמת, יפה זה המקום!'. אלה היו המלים הראשונות, שיצאו מפי אשה בזמננו בשיחת חולין בלשון העברית, בתור לשון חיה, מדוברת. למן אז עברה שיחתנו יותר ויותר מרוסית לעברית“.[12]

כשהגיעו לקהיר, בשנת 1881, הם פנו אל הרב רפאל אהרן בן שמעון כדי שיקדשם כדת משה וישראל.

"האם העברייה הראשונה"[עריכת קוד מקור | עריכה]

דבורה כונתה "האם העברייה הראשונה" על שום היותה האם הראשונה שדיברה עם ילדיה בשפה העברית בלבד. עדות לכך ניתן לקרוא על מצבתה: "האם הראשונה בזמן הזה שדברה לילדיה בעברית מרגע היוולדם ותקם דור מדבר עברית".

מדבריו של בן יהודה: "כל הימים אשר הנשים לא תדברנה עברית, אין תקווה לתחיית הלשון בפי העם".[13] אמהות העלייה הראשונה לא דיברו עברית ולא הנחילו אותה לילדיהן. משפחת בן-יהודה הייתה יוצאת דופן. אליעזר בן יהודה אסר על אשתו לדבר עם ילדיהם בשפה אחרת מלבד העברית. דרישה זו הטילה סגר חברתי על ילדיו, והייתה בה התאכזרות אל דבורה. במכתב שכתב אליעזר אל דבורה בהיותו בביאליסטוק בשנת 1886, ציווה עליה לבל תתרשל בחינוכם של הילדים בן ציון (מאוחר יותר החליף את שמו לאיתמר בן-אב"י) ואביחיל: "אמרי לבן ציון כי אם לא ישמע אשכנזיק אביא לו מתנות יפות מאוד ואם אין, אם ישמע אשכנזיק, לא אביא לו מתנות ואשנאהו, ולא אדבר אתו, וגם אכהו מכות רצח, וכן תאמרי גם לאביחיל".[14]

דבורה נאלצה לעזור בפרנסת המשפחה, אשר מצבה הכלכלי היה קשה. היא שימשה כמורה ללשון העברית ולדברי ימי ישראל בבית הספר לבנות על שם אוולינה דה רוטשילד. לשם לימודי ההיסטוריה, חיברה את החלק הראשון של "קיצור דברי הימים לבני ישראל בשבתם על אדמתם", שיצא מאוחר יותר בשלושה חלקים בעיבודו של בן יהודה.[15] כמו כן ניסתה כוחה בכתיבה עיתונאית. המאמר היחיד שכתבה הוא: "תקנת בנות ירושלים".[16]

פטירתה[עריכת קוד מקור | עריכה]

מצבתה של דבורה בן-יהודה בהר הזיתים

בכ"ב באלול תרנ"א נפטרה דבורה ממחלת השחפת, שממנה סבלה. קבורתה של דבורה הייתה מלווה בסכסוכים בין אליעזר בן יהודה לחברה קדישא של העדה האשכנזית בירושלים והם איימו לקבור אותה מחוץ לגדר. בצערו פנה אליעזר אל החברה קדישא של העדה הספרדית וביקשם להביאה לקבורה.[17] בסופו של דבר, דבורה נקברה בבית הקברות היהודי בהר הזיתים בחלקת הפרושים, רחוקה מהמקום בו לימים הוקמה חלקת הקבר המשפחתית בה קבורים אליעזר בן יהודה, איתמר בן-אב"י וחמדה. בנה, איתמר בן-אב"י, כתב שבהלוויה "שום ידיד לא לונו בדרכנו, שום קרוב לא הופיע".[18]

אליעזר ספד לרעייתו בתום שבוע האבל מעל גבי הגיליון הראשון של "האור" לשנת תרנ"ב: "גועה אל עמה האם הראשונה בישראל בזמן הזה דברה לילדיה מרגע הולדתם רק עברית... והנה תקפה מחלה אכזריה, מחלת השחפת, ותעניה עינויים נוראים משך שנה וחצי. על מותה יתאבלו כל החפצים בתחית לשוננו, ובעלה הזוכר לה חסד נעוריה אהבת כלולותיה לכתה אחריו במדבר בארץ לא זרועה".[19]

בן יהודה נותר אלמן עם חמישה יתומים, מצבו הכלכלי היה קשה והוא היה טרוד בענייניו, כך שאת עניין הקמת המצבה הותיר לטיפולם של אחרים. נשות המושבה ראשון לציון לקחו על עצמן את משימת הקמת המצבה. הן פתחו במגבית לאיסוף תרומות אך ההיענות הייתה מועטה. בקריאה נוספת לתרומות ובתרומתו של יונאס, הוקמה המצבה כעבור שנתיים מיום מותה של דבורה. על המצבה נחקקו מילותיו של בעלה: "קבר האם הראשונה בזמן הזה שדברה לילדיה עברית מרגע הולדתם, ותקם דור מדבר עברית היא האשה המשכלת מרת דבורה בת שלמה הרץ ואשתו רבקה לאה יונאס אשת א' בן יהודה עורך האור. נפטרה באור ליום כ"ד אלול א'תתכ"ג לגלתנו, התרנ"א".[20]

כשנה לאחר מותה אליעזר בן יהודה נשא לאישה את חמדה, אחותה הצעירה של דבורה.

אחרי מותה נוסדה לזכרה, בעיר לבוב, חברת נשים ציוניות בשם "דבורה", כדי לקרב את הנשים היהודיות לתנועה הלאומית.[21]


קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

ויקישיתוף מדיה וקבצים בנושא דבורה בן-יהודה בוויקישיתוף

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ דוד תדהר (עורך), "חמדה בן-יהודה", באנציקלופדיה לחלוצי הישוב ובוניו, כרך ד (1950), עמ' 1784
  2. ^ יוסף לנג, דבר עברית! : חיי אליעזר בן יהודה, הוצאת יד יצחק בן-צבי, ירושלים, תשס"ח, עמ' 6-5
  3. ^ דבורה עומר, הבכור לבית אב"י, 1967, עמ' 11
  4. ^ איתמר בן-אב"י, החצוף הארצישראלי, עמ' 72.
  5. ^ יוסף לנג, דבר עברית!, עמ' 424
  6. ^ יוסף לנג, דבר עברית!, עמ' 208
  7. ^ יוסף לנג, דבר עברית!, עמ' 5-6
  8. ^ יוסף לנג, דבר עברית! : חיי אליעזר בן יהודה, הוצאת יד יצחק בן-צבי, ירושלים, תשס"ח, עמ' 12-11
  9. ^ יוסף לנג, דבר עברית! : חיי אליעזר בן יהודה, הוצאת יד יצחק בן-צבי, ירושלים, תשס"ח, עמ' 38-37
  10. ^ יוסף לנג, דבר עברית!, עמ' 39
  11. ^ חבצלת, 24, כ"ו בניסן תרמ"ב
  12. ^ אברהם יערי, זכרונות ארץ ישראל, כרך א, פרק לו, עמ' 338–339
  13. ^ א' בן-יהודה, תחיית לשוננו, הצבי תרמ"ח, י"ט, מתוך עלייה ראשונה ב', עמ' 166
  14. ^ יוסף לנג, דבר עברית! : חיי אליעזר בן יהודה, הוצאת יד יצחק בן-צבי, ירושלים, תשס"ח, עמ' 117
  15. ^ פרופ. י. קלוזנר, אליעזר בן־יהודה, לנער, ספרית ארץ ישראל, תרצ"ט 1939, עמ' 37
  16. ^ דבורה אב"י, תקנת בנות ירושלים, הצבי, 21 בדצמבר 1888
  17. ^ יוסף לנג, דבר עברית!, כרך א, עמ' 200. ברשימה בספרי "החברה קדישא דאשכנזים" בירושלים, נרשם תאריך הקבורה "כ״ב".
  18. ^ איתמר בן-אב"י, אב"י, דואר היום, 24 בדצמבר 1922
  19. ^ האור, 1, ז' בתשרי תרנ"ב
  20. ^ יוסף לנג, דבר עברית!, כרך א, עמ' 201–202
  21. ^ נתן מיכאל גלבר, תולדות התנועה הציונית בגליציה, כרך ב', 1889-1918, ירושלים, 1958, עמ' 805-804