מניין לחורבן הבית

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
המצבה על קברו של יוסף זלצמן בן קבוצת כנרת שנרצח בשנת 1913. על המצבה הופיע כיתוב : "פ"נ יוסף בן לייב זלצמן מורשא. נרצח בים ב` כ"ד מרחשוון שנת את"תמ"ה לגלותנו בן כ"ג שנים תנצ"בה"

מניין לחורבן הבית היא שיטת מניית שנים שהייתה בשימוש יהודי, בעיקר בארץ ישראל, לאחר חורבן בית המקדש השני ועד לימי הביניים. בעת החדשה התמעט השימוש בשיטה זו מחוץ להקשרים דתיים, אך עליית הלאומיות היהודית מסוף המאה ה-19 ואילך חידשה את השימוש בשיטה זו, זאת ביוזמתו והובלתו של אליעזר בן-יהודה. השנה הנוכחית (ה'תשפ"ב) היא שנת 1,953 לחורבן הבית[1]. ריענון

שיטות ספירה שונות[עריכת קוד מקור | עריכה]

בעוד מסורת מקובלת[2] מחשבת את השנים לחורבן על ידי הפחתת 68 מהשנה הנוצרית, והיסטוריונים ממקמים את חורבן הבית בשנת 70 לספירה, השיטה הנפוצה מחשיבה את שנת 70 לספירה כשנת 1 לחורבן[3]. שיטה זו נתמכת הן בידי התלמוד בבלי, מסכת עבודה זרה, דף ט', עמוד א', שמציין 380 שנות הפרש בין המניין לחורבן למניין השטרות, והן מהרמב"ם במספר מקומות במשנה תורה[4], וכן מכתבים מהמאה ה-10 שנמצאו בגניזת קהיר.

בלוחות השנה של ידותון הלוי[5], חזן בית הכנסת בן עזרא, שנות החורבן מתחלפות בתשעה באב, ולא בא' בתשרי כמו כל מנייני השנים.

תולדות השימוש במניין לחורבן הבית[עריכת קוד מקור | עריכה]

המניין לחורבן בית ראשון[עריכת קוד מקור | עריכה]

כבר משנות גלות בבל, לאחר חורבן בית ראשון, קיימות עדויות לשיטת מנייה שראשיתה באירועים הטראומטים שחוו יהודי ארץ ישראל בתקופת החורבן. בספר מלכים ב' נזכר התאריך "וַיְהִי בִשְׁלֹשִׁים וָשֶׁבַע שָׁנָה לְגָלוּת יְהוֹיָכִין מֶלֶךְ-יְהוּדָה" (כ"ה, כז), ובספר יחזקאל: "בְּעֶשְׂרִים וְחָמֵשׁ שָׁנָה לְגָלוּתֵנוּ" (מ', א). שני התאריכים מתייחסים לגלות יהויכין – אירוע שנתפס כנקודת הפתיחה להשתלשלות האירועים שהובילו לחורבן ולגלות. הקראים ברמלה מנו גם כן לגלות יהויכין[6].

המניין לחורבן בית שני בעת העתיקה ובימי הביניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

לאחר חורבן בית שני החל המניין לחורבן הבית להיות רוֹוח יותר. בסדר עולם מתואר כיצד נהגו בארץ ישראל למנות את השנים לחורבן הבית בעוד בבבל נהג מניין השטרות:

רבי יוסי אומר: מלכות פרס לפני הבית ל"ד (34) שנה; מלכי יוון ק"פ (180); מלכות בית חשמונאי – ק"ג (103); מלכות הורדוס – ק"ג (103). מכאן ואילך צא וחשוב לחורבן הבית. ובגולה כותבין בשטרות למניין יוון מקדוניא אלפא.

דוגמאות לתיארוך בשנים לחורבן ניתן למצוא במצבות צוער, וכן בפיוטים שמקורם בארץ ישראל, ובמיוחד במסמכים שנמצאו בגניזת קהיר, כשיטת תיארוך רגילה גם במסמכים, כתובות, חוזים וגיטין, לעיתים במקביל למניין לבריאת העולם, המקובל בלוח העברי בימינו, ולפעמים גם במקביל למניין השטרות.

גם אירועים היסטוריים תוארכו על ידי כותבים יהודים בארץ ישראל ביחס למספר השנים שחלפו מחורבן הבית; כך למשל רעש שביעית, שאירע במחצית המאה ה-8, קרה לדברי הפייטן בשנת "בזע"ם לחורבן".

גם במצרים[7], בסוריא[8] ובאיטליה[9] נעשה שימוש במניין לחורבן[10].

המניין לחורבן הבית ועליית הלאומיות[עריכת קוד מקור | עריכה]

במאה ה-11 הצטמצם השימוש בשיטת המניין הזו אם כי לא נשכחה לגמרי ועדיין השתמשו בה ביחד עם המניין לבריאת העולם[11]. בשנות ה-80 של המאה ה-19 החל אליעזר בן-יהודה כיהודי לאומי לשוב ולהשתמש בציון השנים שחלפו מאז חורבן הבית. הפעם הראשונה שבה ציין תאריך זה בדפוס הייתה בסוף הקדמתו לספרו "ארץ ישראל" שיצא לאור בירושלים בשנת ה'תרמ"ג, בעוד בשער הספר מופיע, כרגיל, המניין לבריאת העולם. גם בראש עיתונו 'מבשרת ציון' הופיעו שני התאריכים זה לצד זה. בעקבות בן יהודה ניסו רבים אחרים לחזור ולשחזר את שיטת המנייה הזו. כך הוסיף הרב חיים הירשנזון את התאריך "אלף תתט"ז לחורבן בית מקדשנו ותפארתנו" בשער ירחונו 'המסדרונה' שהחל להופיע בכ"ז בסיון ה'תרמ"ה. הרב הירשנזון ציין את תאריך החורבן גם ביתר עיתוניו, ספריו ומכתביו האישיים. בראשית שנות ה-90 של המאה ה-19 החל התיארוך למניין החורבן להיות רווח יותר, הן בארץ והן בקרב חובבי ציון במזרח אירופה. גם ההיסטוריון צבי גרץ מנה את השנים לתולדות עם ישראל, או תאריכי לידה ופטירה של יהודים, מזמן חורבן בית שני. לעומת זאת, כאשר מדובר בתולדות העמים הוא מציין כמקובל לפי ספירת הנוצרים. ולעיתים הוא מציין את שני התאריכים, לדוגמה: הצו שהוצא לגירוש ספרד התפרסם "ביום השלושים ואחד למרץ 1492; 1422 אחב"ש"[12].

עם זאת, דווקא משה לייב ליליינבלום, מראשי חובבי ציון, התנגד למנהג זה וראה בו "מנהג של שטות".[13] ליליינבלום תהה באשר למניעיהם של מחדשי המנהג, פיקפק בדיוק החשבון וביקר את אלה שאימצו אותו "הקופצים בלי דעת על כל חדש". לטענת מל"ל, מנהג זה איננו משקף תפיסה לאומית, ויש לעוזבו. אדרבה, לטענתו מנהג זה הולם דווקא את "אותם הרבנים שבאמריקה המכחישים בלאומיות ישראל".

הפולמוס שעורר לילנבלום הביא לפרסום תאריך החורבן אך בן יהודה נותר בין היחידים שהשתמשו בתאריך זה. שנים ספורות לאחר מכן, לאחר הקונגרס הציוני הראשון, שבו כמה מראשוני הציונים, כחובבי ציון לפניהם, להשתמש בתאריך זה. בין המשתמשים בו, מלבד עיתוני בן יהודה, היו העיתונים "הפרדס", "המאיר" ואף "העולם" ו"די וועלט" בעת שהיו בעריכת נחום סוקולוב. עם מעבר מערכת "העולם" לווילנה שבה והונהגה בו שיטת המניין לבריאת העולם. גם המנהיגה הציונית עדה מימון, שביקרה בירושלים בשנת 1908, כתבה על תצלום את ציון השנים לחורבן בהשראת בן יהודה: "בתיה ועדה לבית פישמן, בעומדן ליד הכותל המערבי, בירושלים, ברביעי בסיון אתתל"ט".[14]

בן יהודה מפסיק את השימוש בשיטה[עריכת קוד מקור | עריכה]

דווקא בן יהודה, שהנהיג את שיטת מנייה זו בשימושי חול, היה גם זה שביטל שיטה זו, זאת בעקבות הצהרת בלפור.[15] בן יהודה אף החל מכאן ואילך למנות את מניין השנים להצהרה זו, וכך עשו גם בני משפחתו אחריו בשערי הכרכים של מילון בן יהודה ויתר כתביו. כמו באימוץ המניין לחורבן הבית, גם כאן הלך הרב חיים הירשנזון בעקבות בן יהודה והחל לציין בשער כתביו את המניין להצהרת בלפור, המניין לשלטון הנציב העליון והמניין לקונגרס הציוני הראשון.

המניין לחורבן הבית בסדר התפילה[עריכת קוד מקור | עריכה]

מלבד שימושי החול בשיטת מניין זו, שידעו עליות ומורדות, נותרה שיטת המניין לחורבן הבית בעיקר בסידור התפילה. בנוסח התפילה של חלק מיהודי ספרד ובני עדות המזרח בתשעה באב נהוג לציין בסיום תפילת ערבית, לאחר אמירת הקינות, את מניין השנים לחורבן בית שני בנוסחה זו:

שמעו נא אחינו בית ישראל. כי בעונותינו ועונות אבותינו אנחנו מונים לחרבן בית מקדשנו ולשרפת היכלינו ולגלות שכינת עזנו ולנפילת עטרת ראשנו ולפיזור עם הקדש מירושלים עיר הקדש. אוי לנו על גלות השכינה. אוי לנו על חרבן בית המקדש. אוי לנו על שריפת התורה. אוי לנו על הריגת הצדיקים. אוי לנו על צערו של משיח. היום X לחורבן בית המקדש

סדר חמש תעניות, תפלת ישרים השלם, הוצאת צאלח ב"ר יעקב מנצור

אצל חלק מיהודי תימן נהוג לציין זאת בנוסח אחר:

שמעו נא אחינו בית ישראל היום X שנים מיום שנחרב בית קדשינו ותפארתנו. נפלה עטרת ראשנו, אוי נא לנו כי חטאנו.

כמו כן, יש מיהודי תימן שאף מציינים את מניין השנים לחורבן בית ראשון, כיוון שמאז החורבן ההוא הם גלו לתימן (ולא עלו חזרה לארץ ישראל בזמן בית המקדש השני). על פי המסורת, חורבן בית ראשון התרחש באותו תאריך עברי של חורבן בית שני, ט' באב:

כי בעוונותינו ובעוונות אבותינו, אנו מונים לחרבן בית אלהינו ולפיזור עם ה' אלה מעל אדמת קדשנו, היום לחרבן בית שני אשר בנה עזרא אדוננו X שני יגונותינו. ולחרבן בית ראשון ולפיזור אנשי גלותנו, אנחנו גולי תימן בארצות מונינו, היום X שנים על רוב עוונותינו. על זאת נשכבה בבשתנו ותכסנו כלימתנו ולא נשכח מקדש תפארתנו

נוסחו של הרב יוסף קאפח על פי תכאליל עתיקים

ראו גם[עריכת קוד מקור | עריכה]

לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • א"ר מלאכי, "כך וכך שנים לחרות יהודה", בתוך: אריה סטריקובסקי (עורך), דף לתרבות יהודית, גיליון 277, משרד החינוך - האגף לתרבות תורנית, תמוז ה'תשס"ח.

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ הרב מאזוז מחשב: כמה שנים עברו מהחורבן?, בחדרי חרדים
  2. ^ מופיעה החל מסוף המאה ה-10 ותמיד יחד עם המניין לבריאת העולם
  3. ^ המאור הגדול, מסכת עבודה זרה דף ט' עמוד ב'.
  4. ^ משנה תורה לרמב"ם, ספר זמנים, הלכות קידוש החודש, פרק י"א, הלכה ט"ז. משנה תורה לרמב"ם, ספר זרעים, הלכות שמיטה ויובל, פרק י', הלכה ד'.
  5. ^ ראו למשל לוח לשנת ד'תתקצ"ד
  6. ^ יהודית אולשובי-שלנגר, הכתובות הקראיות מן הגניזה מקורה של המסורת המשפטית הקראית, כתב העת ״תעודה״, כרך ט"ו, עמוד 135.
  7. ^ קטע כתובה מתנס
  8. ^ נוסח כתובה מחלב
  9. ^ atti del iv congresso internazionale degli orientalisti, עמודים 271—319.
  10. ^ אם אשכחך ירושלים תשכח ימיני - מנין לשנות חורבן בית המקדש
  11. ^ ביואנינה השתמשו בו גם במאה ה-19 ובקורפו עד השואה
  12. ^ =אחר חורבן בית שני. גרץ מחשיב את שנת 71 כשנת 1 לחורבן.
  13. ^ "מנהג של שטות", המליץ, שנה ל"ג, גיליון 114 (כ"א בסיוון ה'תרנ"ג).
  14. ^ נדב מן (ביתמונה), על "ספירת בן יהודה" בכתבה "החדר של עדה", ynet,‏ 20 ביולי 2007. (שם עם טעות בחישוב)
  15. ^ שלה הקדיש ארבעה מאמרים בשם "המאורע המדיני הגדול" שהתפרסמו ב"התורן", שנה ד, גיליונות לה-לח.