האגודה למחקר תת-ימי בישראל

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש
סמל האגודה
אלישע לינדר ממייסדי האגודה למחקר תת-ימי בישראל
אבנר רבן ממייסדי האגודה למחקר תת-ימי בישראל
לינדר במוזיאון הימי הראשון במעגן מיכאל, 1963

האגודה למחקר תת-ימי בישראל (Underwater Exploration Society of Israel) הוקמה כעמותה של צוללים וחוקרים מתנדבים שפעלו בשנות השישים, השבעים והשמונים של המאה העשרים והניחו את היסודות לענף מחקר חדש ובלתי מוכר בארץ, הארכאולוגיה התת-ימית. מייסד האגודה והיוזם היה אלישע לינדר.

בעשר שנות פעילותה הראשונות הייתה האגודה הגוף העיקרי שעסק בפעילות מחקר תת-ימי בארץ ואחד הארגונים הראשונים בעולם שעסקו בארכאולוגיה תת-ימית בכלל. בפעילותה סללה האגודה את הדרך להקמת גרעין של חוקרים מקצועיים ומיומנים בתחום הארכאולוגיה התת-ימית בישראל. חוקרים אלו היוו את הבסיס להקמת גופים מקצועיים ומוסדיים, כמו ענף ים, לימים היחידה לארכאולוגיה ימית ברשות העתיקות, שהוקמה בשנת 1989 על ידי אהוד גלילי ושלי וקסמן מהמכון ללימודי ים ע"ש ליאון רקנאטי והחוג לציוויליזציות ימיות באוניברסיטת חיפה, קורט רווה מקיבוץ נחשולים, אלישע לינדר ואבנר רבן והמכון לרפואה ימית בחיל הים שהוקם על ידי ד"ר יהודה מלמד.[1] גופים אלו ממשיכים לפעול גם בשנת 2014, כמובילים בתחום הארכאולוגיה התת-ימית והרפואה הימית בישראל ובמזרח הים התיכון. החפירות והסקרים התת-ימיים שביצעו אנשי האגודה ממשיכים לשמש כאבני דרך חשובות ומהווים נדבך נוסף ומשמעותי בחקר תולדות ארץ ישראל.

תוכן עניינים

היסטוריה[עריכת קוד מקור | עריכה]

בשנות החמישים של המאה ה-20 הצטבר אוסף מגוון של כלי חרס עתיקים שנמשו ברשתות דייגי המכמורת מקיבוץ מעגן מיכאל. האוסף הוצג בקיבוץ בתצוגת קבע, בצריף שייוחד לנושא והיה למוזיאון הראשון בארץ לממצאים תת-ימיים. אוספים נוספים החלו להצטבר גם בקיבוצים סער, פלמחים ובמקומות אחרים. אלישע לינדר חבר קיבוץ מעגן מיכאל ומורה לתולדות המזרח הקדום, החליט למסד את הנושא. הוא הדביק בלהטו חברים בקיבוץ, שוחרי ים וצוללים יוצאי חיל הים. בסוף שנות החמישים, תחילת שנות השישים של המאה העשרים היוותה חבורה זו את גרעין האגודה למחקר תת-ימי בישראל. אל אלישע הצטרפו אנשי חיל הים ויוצאי שייטת 13, אבנר רבן חבר קיבוץ רמת דוד, שוקה שפירא חבר קיבוץ עינת, חיים סתיו חבר קיבוץ דגניה ב', והאחים הצוללים יוסף (יוס'קה) ומשה גלילי מחיפה. בפעילות השתתף כנער גם בנו של יוסף, אהוד גלילי, שלימים הפך לאחד החוקרים בתחום הארכאולוגיה הימית בארץ. יחד הקימו "אגודה למחקר תת-ימי בישראל", אשר עסקה בפעילות תת-ימית מגוונת, והתמקדה בתחום המחקר הארכאולוגי, אך פעלה גם בתחומים נוספים כגון ביולוגיה ימית, גאולוגיה ועוד. האגודה יזמה סקרים וחפירות בחופי הים התיכון, ים סוף והימות הפנימיות בארץ, במטרה להרחיב את הידע בתחום חקר הנמלים, הספנות והסחר הימי בתקופות הקדומות. בנוסף יזמה האגודה פעילויות בשיתוף גופי מחקר מתחומים שונים ופעלה למניעת פגיעה בשרידים עתיקים ושוד עתיקות על ידי ציידי עתיקות.

יושב ראש האגודה הראשון היה יצחק בן אהרון, לימים שר התחבורה. הפעילות הראשונית התאפשרה כתוצאה מתרומתו של הברון אדמונד דה רוטשילד, שתרם לאגודה 6 מערכות צלילה, סירה, תא לחץ ומדחס למילוי מכלי צלילה. האגודה זכתה לאמונו של אגף העתיקות דאז. הפרופסורים בנימין מזר ומשה דותן, ממייסדי החברה לחקירת ארץ ישראל ועתיקותיה, היו חברים פעילים בהנהלת האגודה. אגף העתיקות הקציב סכום כסף שנתי למימון פעילויות האגודה. לאחר הקמת המכון לחקר ימים ואגמים בראשותו של מפקד חיל הים לשעבר, האלוף יוחאי בן נון, זכתה האגודה לתקציב נוסף מהמכון, שסייע ברכישת ציוד ותפעול שוטף. לצורך מבצעים גדולים ומימון משלחות מחקר נעזרה האגודה בתרומות מחברות כלכליות: "דגון ממגורות חיטה" ובעליה ראובן הכט, "אל-ים" של יעקב רקנאטי, "טמבור בראשות אורי קלנר", וכן בכספים שהועברו מרשות שמורות הטבע, בניהולם של אברהם יפה ואדיר שפירא, וממשרד החינוך שהעביר תקציב שנתי כמקובל לגבי אגודות. כמו גם בתרומות חברים ותומכים פעילים. חברי האגודה פעלו בהתנדבות ותרמו את מרבית ימי החופשה והשבתות שלהם לטובת העניין. התנועות הקיבוציות אישרו לחבריהן עשרה ימי פעילות בשנה על חשבון התנועה, לצורך פעילות במשלחות ובסקרים.

מטרות האגודה[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • עיסוק במחקר ארכאולוגי תת-ימי וענפי מחקר נלווים נוספים, בשיתוף פעולה עם מוסדות מדעיים בארץ והמוסדות הממשלתיים המוסמכים, במגמה לתרום ככל שניתן לקידום ענפי המחקר השונים ולפיתוח טכניקות לביצוע עבודות מחקר התת-ימיות.
  • הקמת סניפים ברחבי הארץ והפעלת צוללים שימצאו מתאימים ויהיו מעוניינים לעסוק בהתנדבות בקידום המחקר התת-ימי בישראל לענפיו השונים.

התארגנות ובניית מערך ארצי של סניפים ומתנדבים[עריכת קוד מקור | עריכה]

חברי האגודה גייסו מתנדבים צוללים ופעילים מכל רחבי הארץ, הוקמו סניפים של האגודה ביישובי החוף: אילת (בריכוזו של דויד פרידמן, מנהל המוזיאון והמצפה התת-ימי), חיפה (בריכוזו של יוסף גלילי), אכזיב (בריכוזו של דני בירנבוים) ותל אביב (בריכוזו של עמי שביט ומאוחר יותר, יעל ארצי), וכן בקיבוצים: נחל עוז (בריכוזו של גייזי שביט), נחשולים, מעגן מיכאל (בריכוזו של דוני קיפניס) רמת יוחנן (בריכוזם של חייא אידלמן ואלישע שלם), יטבתה ואילות (בריכוזו של יואל נצחן), בית זרע (בריכוזו של ראובן לבנה) ואפיקים (בריכוזו של עמנואל מאור). המרכז בכל סניף היה אחראי על ציוד הצלילה והפעילות האזורית, וייצג את חבריו בהנהלה המבצעית של ההתאחדות. אחת למספר שבועות התכנסה ההנהלה, חולקו משימות (בעיקר גזרות לביצוע סקרים תת-ימיים באזורים מועדפים) והתקבלו דיווחים על סקרים שבוצעו. מדריכי צלילה חברי האגודה יוצאי שייטת 13 העבירו קורסי צלילה בקיבוצים ובסניפים והכשירו צוללים, שזכו בהסמכה ובתעודת צולל של האגודה, בגיבוי והכרה של ארגון הצוללים הבינלאומי (קמא"ס). בעקבות ממצאי הסקרים והמידע שנאסף, בוצעו חפירות בדיקה לשם אימות המידע, ובמידת הצורך יצאו לאתר משלחות בקנה מידה גדול, שפעלו מספר ימים עד שבועות.

בסיועו של הברון אדמונד דה רוטשילד, נפתח בחודש מאי 1965 המרכז לצלילה בקיסריה, במטרה להכשיר צוללים שיפעלו במסגרת האגודה, לשמש מקור הכנסה לרכישת ציוד, להוות בסיס לפעילות האגודה וסדנה לציוד הצלילה והמחקר. ראשוני הצוללים שהוכשרו היו זואולוגים וארכאולוגים מהאוניברסיטאות ועובדי המחלקה לחקר הדייג במשרד החקלאות. כעבור זמן קצר רכש המרכז ניסיון והחל לתת את שרותיו לכל דורש, וכך היה למרכז צלילה ובית הספר לצלילה הראשון בים התיכון. מזכירות האגודה הועתקה ממעגן מיכאל לבית יורדי הים בחיפה, בה שכן המוזיאון הימי הלאומי בניהולו של אריה בן אלי. במשרת מזכיר האגודה כיהן שוקה שפירא, בוגר שייטת 13 וחבר קיבוץ עינת. עם גמר בנייתו של מבנה הקבע של המוזיאון הימי ברחוב אלנבי בחיפה, הוקצה לאגודה מקום במרתף המוזיאון, בו אוחסנו וטופלו הציוד והממצאים, שחלקם הועבר ישירות לתצוגה באוספי המוזיאון. במרתפי המוזיאון הוקמה סדנה להחזקה וטיפול בציוד הצלילה והמחקר, בניהולו של דני בירנבוים. עד לשנת 1988 שמש המוזיאון הימי כסניף של האגודה בחסות אוניברסיטת חיפה. עיקר הפעילות, בראשותם של אבנר רבן ואהוד גלילי, אז סטודנט בחוג לציוויליזציות ימיות, התמקדה בסקרי הצלה תת-ימיים בחופי הים התיכון במטרה לאתר, לתעד, למשות ולחקור את הממצאים הנחשפים על קרקעית הים על ידי הסערות. הסדנה שמשה את הסקר התת-ימי ואת המרכז ללימודי ים (לימים מכון רקנאטי ללימודי ים) והחוג לציוויליזציות ימיות והיא מתפקדת גם בשנת 2014 כגוף הביצועי העיקרי בארץ לעבודות ארכאולוגיות תת-ימיות. בין נושאי התפקידים באגודה היו יושבי הראש בן אהרן, אלישע לינדר, והמזכירים הכלליים: שוקה שפירא, גיורא רז, מיכה בן ארי (קפוסטא) ודני בירנבוים. רכזי התחום המדעי היו אלישע לינדר ואבנר רבן, חיים סתיו היה מדריך הצלילה הראשי ומנהל בית הספר לצלילה בקיסריה, יוסף גלילי, תעשיין מחיפה, שימש כמנהל טכני ואחראי על פיתוח ציוד ואמצעי חפירה וצילום תת-ימי ומשה גלילי, תעשיין בעל מומחיות בעבודות תת-ימיות, תרם מכישוריו וניסיונו בתחום. רופאי הצלילה של האגודה היו: נף הרץ, מאיר ליטמן, חיים שוהם, בני פלד ויהודה מלמד.

שיתוף פעולה עם גופי מחקר בישראל[עריכת קוד מקור | עריכה]

האגודה שיתפה פעולה עם גופי מחקר שונים, באמצעות חבריה הגאולוגים דויד ניב ויעקב (יענק'לה) ניר, מהמכון הגאולוגי בירושלים, חוקרים מאגף הדייג במשרד החקלאות, משה צורנמל ולב פישלזון מהמחלקה לזואולוגיה באוניברסיטה העברית בירושלים, המכון לחקר ימים בראשותו של יוחאי בן נון, בנימין מזר ומשה דותן וטרודה דותן מהחברה לחקירת ארץ ישראל ועתיקותיה, אברהם יופה ואדיר שפירא מרשות שמורות הטבע. בנוסף ביצעו צוללי האגודה עבודות מחקר שונות עבור חברת החשמל, רשות הנמלים, חברת קו צינור הנפט אילת אשקלון והמרכז למחקר גרעיני בנחל שורק. בהיות חלק ניכר מחברי האגודה יוצאי שייטת 13 התקיימו קשרים רצופים ושיתוף פעולה עם יחידות חיל הים במשך כל פעילויות האגודה.

בחירת סמל לאגודה והנפקת תעודות חבר[עריכת קוד מקור | עריכה]

הלוגו של האגודה, שעוצב על ידי יענקלה אלוני, כלל צללית של ספינה עתיקה עם חרטום וירכתיים מוגבהים, קנקן חרס ששימש להובלה בספינות מתקופת הברונזה וקונכייה של חילזון הארגמן (ארגמנית חדת קוצים) ששימש להפקת צבע הארגמן, כשהם משולבים בפסוק מספר תהילים (פרק ס"ח פסוק י"ג) "אשיב ממצולות ים". האגודה העניקה לחבריה תעודת חבר, שהקנתה לנושאים אותה מעמד של נאמני עתיקות ואפשרה להם להשתתף בפעילויות השונות מטעמה.

ייסוד כתב העת של האגודה[עריכת קוד מקור | עריכה]

מפעל חשוב נוסף שיזמה האגודה היה הוצאת כתב עת "במצולות ים" לנושאי צלילה וארכאולוגיה ימית. היה זה כתב העת הראשון מסוגו בארץ ועורכיו היו אלישע לינדר, אבנר רבן, שוקה שפירא ומיקה פרויליך. כתב העת כלל דיווחים על הפעילות השוטפת של האגודה, תיאור משלחות ארכאולוגיות, סקרים ותגליות, כמו גם כתבות נושאיות על רפואת צלילה ופיזיולוגיה של צלילה, כתבות על החי והצומח בים ופעילות דייג, צלילה וספורט ימי ברחבי הארץ ובעולם.

קשרים בינלאומיים[עריכת קוד מקור | עריכה]

בשנת 1960 הגיע לארץ אדווין לינק עם ספינת המחקר "סי דייבר" וערך סקרים וחפירות בנמל קיסריה, בהשתתפות חברי האגודה חיים סתיו ושאול זיו. בחודש אוקטובר 1964 התקיים בג'נובה הכנס הבינלאומי של ההתאחדות הבינלאומית לצלילה בראשותו של ז'אק קוסטו. נאסף סכום כסף שאפשר את נסיעתו של אלישע לינדר, כדי לייצג את ישראל. הייתה זו הזדמנות להשתתף בדיונים על הישגי המחקר התת-ימי עם חוקרים בינלאומיים המובילים בתחום זה. לינדר השכיל לרתום מדענים מהשורה הראשונה לשיתוף פעולה עם האגודה, דבר שתרם רבות להכשרת החברים ולרכישת ניסיון בפעילות תת-ימית בתחומי המדע השונים. ב-15 באפריל 1965 הוזמן נציג האגודה להרצות בקונגרס האמריקאי השני לארכאולוגיה תת-ימית, ובסוף אותו החודש הוזמן נציג למונקו להשתתף בוועידת ייסוד של המכון לחקר הפיזיולוגיה של האדם מתחת למים, אך מחוסר תקציב לא נשלח איש לכנסים אלו. צוללים של האגודה הוזמנו להשתתף במשלחות ארכאולוגיות תת-ימיות בחו"ל וחזרו מלאי גאווה על הישגי האגודה בתקציב כה דל, לעומת תקציבי ענק שעמדו לרשות המארחים. לינדר ורבן השלימו את לימודי הדוקטורט והיוו גרעין של כוח אדם מדעי, ורבן נבחר לכהונת יו"ר ההתאחדות הבינלאומית לארכאולוגיה תת-ימית. צוללי האגודה השתתפו במשלחות מחקר שונות בחו"ל, ביניהן: חפירת ספינה ביזנטית באתר "יאסי-אדה" שבדרום טורקיה, סקר סונארי תת-ימי באמצעות צוללות ננס שביצעו הראלד אדג'רטון ומרטין קליין בעומקים גדולים בפלורידה. בנוסף קיימו אנשי האגודה קשרי מדע, מחקר והשתלמויות בשימוש בציוד מחקר תת-ימי עם האקדמיה למדעים שימושיים בבוסטון בראשותו של בוב ריינס, והפעלה מבצעית של רכב תת-ימי נגרר שפותח על ידי ריי פיבודי מניו לונדון, ארצות הברית.

תיעוד, צילום תת-ימי וספר תולדות האגודה[עריכת קוד מקור | עריכה]

משנות השישים עברה טכנולוגיית הצילום וההסרטה תהפוכות וגלגולים. מסרטי צילום של 16 מילימטרים ומסרטות מגושמות הנטענות עם קפיץ, לסרטי שמונה מילימטרים,

יוסף גלילי צלם האגודה

סרטי סופר שמונה, סרטי וידאו בטה-מקס, וידאו הי-שמונה ווידאו בטה-קם ועד למצלמות הדיגיטליות המודרניות. מצילומי תמונות בפילם שחור לבן, לפילם צבעוני ולצילום דיגיטלי. יוסקה, צלם האגודה, פיתח ובנה תיבות אטומות למצלמות ולמסרטות והתאים אותן לצילום תת-מימי בהתאם לתהפוכות הזמן ולחידושים טכנולוגיים. תיבת האיטום למסרטה 16 מילימטרים הנטענת על ידי קפיץ נבנתה בשנות השישים מעץ עם ציפוי פוליאסטר. תיבות איטום אחרות נבנו מחומר פלסטי שקוף או אלומיניום. עדשות רחבות זווית למצלמות התת-ימיות חרט גלילי וליטש בעצמו. כצלם ואחראי טכני של האגודה, קטלג גלילי את החומר המצולם ויצר ארכיון של סרטים, נגטיבים, צילומים וחומר כתוב, המתעדים את פעילות האגודה והמחקר הארכאולוגי התת-ימי בישראל. גלילי החל לכתוב ספר המפרט את תולדות האגודה ומבצעיה, אך לא זכה להשלים את המלאכה. חבריו ומשפחתו מקווים להשלים מפעל חשוב זה. חלק ניכר מהסקירה המובאת כאן מבוסס על מאמר מסכם שכתב במלאת 35 שנה לארכאולוגיה הימית בישראל.[2]

הקמת ההתאחדות הישראלית לצלילה[עריכת קוד מקור | עריכה]

באוקטובר 1965, התקיים הכנס הארצי של האגודה והוחלט על הקמת "ארגון צוללים ארצי" לצלילה אזרחית וספורטיבית. בתאריך 9 ביוני 1966, נחתמו התקנון ומגילת היסוד של ההתאחדות לפעילות תת-ימית בישראל (שהיוותה גרעין להקמת רשות הצלילה הספורטיבית). חברי האגודה היו בין מקימי ההתאחדות ובין יוזמי ומנסחי חוק הצלילה הספורטיבית בישראל ולחבר האגודה שמור היה מושב קבוע בהנהלת ההתאחדות לצלילה. בשנת 1967 ייצג חבר הנהלת האגודה את ישראל בכנס הבינלאומי של ארגוני הצלילה שהתקיים ברומא. רבים מחברי האגודה השתתפו בקורס מדריכי הצלילה הראשון בארץ, שנערך במועדון אקווה ספורט באילת, בראשותו של וילי הלפרט.

קורס מדריכי צלילה של ההתאחדות לצלילה-מועדון אקווה ספורט, אילת, 1975

הקמת החוג לציוויליזציות ימיות והמרכז ללימודי ים באוניברסיטת חיפה[עריכת קוד מקור | עריכה]

בשנת 1973 המשיכו אלישע לינדר ואבנר רבן בפועלם החלוצי המשלב את האהבה לים והאהבה להיסטוריה ולארכאולוגיה של הארץ – וייסדו את החוג לציוויליזציות ימיות ואת המכון ללימודי־ים באוניברסיטת חיפה. חזונם ויעדם המשותף היה לחקור בגישה רב-תחומית את מגוון ההיבטים של הים התיכון בהיותו גשר בין יבשות, עמים ותרבויות. שיתוף הפעולה בין האגודה למרכז ללימודי ים באוניברסיטת חיפה הניב פרות חיוביים: ציוד האגודה נמסר לטיפולם של אנשי הסדנה הימית במכון ללימודי ים, כדי שימשיך לשמש למחקרים תת-ימיים של האוניברסיטה. במסגרת לימודיהם, למדו הסטודנטים בחוג לציוויליזציות ימיות ארכאולוגיה ימית ופעלו לשימור ערכי התרבות הימיים, בדומה לפעילותם של סניפי האגודה. במשך כעשר שנים נמשך שיתוף הפעולה בין האגודה לבין המכון ללימודי־ים והחוג לציוויליזציות ימיות באוניברסיטת חיפה. בתחילת דרכה של הפעילות במסגרת אוניברסיטת חיפה היו התקציב, הציוד וצוללי האגודה הבסיס לפעילות והזרוע המבצעית של המרכז ללימודי ים. שיתוף הפעולה נמשך יותר מ-10 שנים, עד שהחוג הציב קבוצה של צוללים משלו והקים סדנה שסיפקה את אמצעי החפירה וציוד הצלילה, ופעילות האגודה הלכה והצטמצמה בהדרגה. המסגרת ההתנדבותית של האגודה לא יכלה עוד למלא את הצרכים והדרישות של שנות השמונים, ופעילות האגודה הצטמצמה עד שנפסקה כליל באמצע שנות השמונים ופינתה את מקומה לגופים המוסדיים.

בעקבות הסקרים ופעילות האגודה למניעת גנבת עתיקות שנחשפו בים, וכחלק מיישום הלקחים שנלמדו, מינה אגף העתיקות לראשונה מפקח עתיקות ימי, שלי וקסמן, שהחל לפעול בשנות השבעים בשיתוף פעולה עם האגודה והשתתף במספר משלחות. בנוסף הומלץ על ידי האגודה וגורמים נוספים על שינוי חוק העתיקות המנדטורי, שקבע כי כל המוצא עתיקה הופך לבעליה, דבר שעודד חיפוש עתיקות על ידי גורמים לא מוסמכים. בשנת 1978 שונה החוק ונקבע כי המדינה היא הבעלים החוקיים של העתיקות וכי השרידים העתיקים בים הם חלק מעתיקות המדינה. שינוי חשוב זה הקל על עבודת הפיקוח ומניעת גנבת עתיקות מהים כמו גם במקומות אחרים.

סקרים, חפירות ומשלחות[עריכת קוד מקור | עריכה]

סקירת מבצעי האגודה למחקר תת-ימי בישראל במשך כ-20 שנות פעילות, מדגישה את חשיבותם של הסקרים והחפירות שביצעה האגודה. מבחינה אקדמאית יש חשיבות רבה למחקר ופרסום הממצאים. עם זאת, לצוללים מהמניין, ולמתנדבים הרבים שאינם ארכאולוגים, האתגר היה טמון דווקא בצד האופרטיבי: פיתוח שיטות סקר, חפירה ואמצעים לעבודות מתחת למים, הפיתוי והריגוש שבגילוי וזיהוי חפצים עתיקים על קרקעית הים, חפירה, שרטוט, צילום, משיית הממצאים ומעל לכל האווירה המיוחדת והאירועים החברתיים. להלן נציין בקצרה את הסקרים, החפירות והמבצעים העיקריים שביצעה האגודה בשנות פעילותה. ראשית נעסוק בנמלים העתיקים – קיסריה, עכו ועתלית, אחר כך בסקרים (מדרום לצפון), במבצעי האגודה בחופי סיני ומפרץ אילת, ולבסוף נתאר מספר מבצעים מיוחדים.

סקרים וחפירות בנמל קיסריה[עריכת קוד מקור | עריכה]

בקיץ 1960 הגיעה משלחת מארצות הברית בראשותו של אדוין לינק לחקור את הנמל ההרודיאני בקיסריה. המשלחת גילתה את תוואי הנמל הרומי, ששרידיו השקועים בים אובחנו באמצעות צילומי אוויר. לצוללי האגודה הייתה זו הזדמנות ראשונה להשתלב בתיעוד, רישום וחפירה מתחת למים, ולהכיר מכשור וציוד שהיו בשימוש בימים ההם. חבר האגודה האדריכל יצחק דנציגר, מהפקולטה לארכיטקטורה בטכניון, סייע במדידות תת-ימיות והכנת רישומים ושרטוטים של הנמל העתיק. לאחר סיום משלחת המחקר הראשונה בנמל קיסריה הצליחו אנשי האגודה לעניין את האדריכל אלכס פלינדר, מזכיר איגוד הצוללים הבריטיים, והאדריכל ג'וזף שאו, מומחה לנמלים עתיקים, בהכנת תוכנית אב לחפירה תת-ימית של נמל קיסריה. המתכננים חזו שפרויקט קיסריה יהיה אחד המבצעים העיקריים של הארכאולוגיה התת-ימית בארץ בעתיד, ואכן התקיים חזונם בראשותו של אבנר רבן. פרויקט חקר נמלי קיסריה העתיקה נמשך כמה עשרות שנים בשיתוף גופי מחקר ממדינות רבות, עשרות חוקרים מתחומים שונים ומאות צוללים מכל רחבי העולם.

סקרים וחפירות בנמל עכו[עריכת קוד מקור | עריכה]

בעקבות סקר שנערך בשנת 1964, הוחלט לקיים מחקר מקיף בנמל העתיק של עכו, זאת לאחר שיימצא התקציב המתאים לכך. כעבור כשנה התקבלה החלטה ממשלתית להקים מזח

תותח ימי נמשה מהים על ידי חברי האגודה ומועלה על סיפון הספינה שיקמונה

דייגים חדש בשטח הנמל הקדום. האגודה בשיתוף אגף העתיקות ומשרד החקלאות נחלצו להשגת התקציב לביצוע סקר הצלה. באיחור רב, ובמקביל לעבודות קבלן הבנייה של המזח, עבדו צוללי האגודה במשך כ-20 יום מבוקר עד ערב בתיעוד, רישום והצלת ממצאים. העבודה בוצעה בתנאי ראות גרועים ביותר תחת אימתו של מחפרון שכיסה בגושי אבן גדולים את חלקי הנמל ולעיתים סיכן את חיי הצוללים. באוקטובר 1966, אורגנה משלחת אנגלו-אמריקאית בראשותו של לינדר וצוללים של האגודה, לשם השלמת המחקר צפונית למזח הנמל ומגדל הזבובים בעכו. אלכס פלינדר, טדי הול מאוניברסיטת אוקספורד ופיטר תרוקמורטון, מומחה לחשיפה ותיעוד של ספינות עתיקות, הגיעו בספינת מחקר קטנה בלוויית עוזריהם, והביאו אתם מכשור לאיתור מתכות מתחת לחול בקרקעית הים. בסיום העבודה, קיבלה האגודה את המכשיר לגילוי מתכות (אב טיפוס גדול ומגושם) במתנה. בחפירה זו ניתנה לחברי האגודה הזדמנות ראשונה לחשוף, לשרטט ולתעד ספינה טרופה, וכן לחפור את בסיסו של "אי הזבובים". הצוות האנגלי והישראלי של המשלחת קיבל על מחקר זה את הפרס השנתי שהעניק הנסיך פיליפ על מחקרים חשובים. לימים בוצעו בנמל עכו חפירות להשלמת המחקר, בשיתוף עם אוניברסיטת חיפה, והתברר כי הספינה שנחפרה על ידי האגודה סמוך ל"אי הזבובים", הייתה ספינה שטובעה על ידי הטורקים על מנת לחסום את הכניסה לנמל בעת המצור האנגלי על העיר ב-1840. במהלך הסקרים והמשלחות בעכו התגלו שרידיהן של שבע אניות טרופות מכוסות בחול, שתיים מהספינות נחפרו ותועדו. בחודש יוני 1968, נערך מעל סיפון הספינה "שקמונה" מבצע לאיתור ותיעוד ספינת מלחמה במפרץ חיפה דרומית לעכו. במהלך מבצע זה נימשה תותח ברזל גדול, המוצב כיום על חומות עכו.

התותח הימי שנמשה מהים מוצב על חומות עכו, לידו, הדייג אדם קוצר, מגלה התותח

סקרים וחפירות בנמל עתלית[עריכת קוד מקור | עריכה]

באפריל 1965 נערך סקר תת-ימי מקיף בראשותו של אלישע לינדר וצוללי האגודה בשני המפרצים שמצפון ומדרום למבצר עתלית הנמצא על חצי האי בעתלית. במקביל נערך סקר יבשתי על ידי אברהם רונן ויעקב עולמי מהאגודה לסקר ארכאולוגי של ישראל. במפרץ הדרומי נתגלו מספר קירות ונדבכי אבן, שהיוו המשך לחומה הצלבנית שהקיפה את חצי האי והמבצר. במפרץ הצפוני נתגלה נמל בנוי מאבני גזית ענקיות ובו שני שוברים גלים, האחד מתחיל מקו החוף הדרומי של המפרץ ונמשך כלפי צפון, והאחר מתחיל מהאי שמצפון למבצר ופונה מזרחה. סמוך לשוליו המזרחיים של האי נתגלה רציף בנוי. פתח הנמל פונה לכיוון צפון מזרח. פרטי הבנייה מעידים על מערכת ארכיטקטונית של נמל סגור ששימש כמקום עגינה לספינות גדולות. נמשו חרסים ביזנטיים, רומיים ופרסיים ועוגני אבן. השרידים מעידים על כך שהנמל נבנה בתקופה הפרסית. במהלך הסקר נמדדו ושורטטו מתקני הנמל ונחפרו מספר בורות בדיקה. מהסקר עלה כי יש לקיים משלחות רב שנתיות כדי לבצע מחקר יסודי של האתר. חפירה נוספת בנמל עתלית התקיימה בשנת 1977 ומטרתה הייתה לאתר שרידי כלי שיט קדומים בשטח הנמל. על קיומן של ספינות טרופות רמזו ריכוזי קנקנים ואבני ניטלה שהתגלו במחקר הקודם. תוצאות החפירה היו מאכזבות: התגלו שברי עץ דלים, לא בהכרח של ספינות. בבדיקות פחמן 14 שנעשו הסתבר ששרידי העץ שהתגלו הם מהתקופה הפרסית ומהתקופה האסלאמית הקדומה.

סקר מים רדודים בחופי הים התיכון, בשיתוף הסקר הארכאולוגי של ישראל[עריכת קוד מקור | עריכה]

בין הפעילויות הראשונות של האגודה היה סקר שיטתי של מים רדודים (עד 12 מטר עומק) בחופי הים התיכון של ישראל. בשנת 1964 הוקמה ה"אגודה לסקר ארכאולוגי של ישראל". הנהלת אגודת הסקר החליטה לשתף את צוללי ה"אגודה למחקר תת-ימי בישראל" במבצעיה. באוגוסט 1964 הצטרפו לסקר היבשתי חוליות צוללים שביצעו סקר תת-ימי בין נווה ים לחיפה. בעקבות גילוי שדרית ספינה בתל חרייז, ליד קיבוץ החותרים, התארגנה משלחת ונמצאו שרידי ספינות מהתקופות הפרסית והרומית, שכללו כלי חרס מטיפוס ידית סל פרסית, עוגן עופרת, מסמרי נחושת ועוד. בנוסף התגלו שרידי ישוב נאוליתי שכוסה על ידי הים, שכללו: עצמות, מוקד שריפה, קובעת בזלת וקערת אבן. לימים התגלו חלקים נרחבים באתר תל חרייז ובאתרים נאוליתיים מוצפים נוספים (עתלית-ים, נווה ים, כפר סמיר, כפר גלים, מגדים) שנחקרו על ידי אהוד גלילי בעבודות מוסמך ודוקטורט ומחקרים שביצע במסגרת אוניברסיטת חיפה ורשות העתיקות. בסקר שביצעה האגודה בתל חרייז נלמדו לקחים ראשונים אודות ניידות החולות וחשיפת שטחים על קרקעית הים. הסקרים שבוצעו הקיפו אזורים שונים, תוך מעקב מתמיד אחר חשיפתם של שטחים חדשים. סקרים מקיפים בוצעו בשלושת הנמלים העתיקים הבנויים (עתלית, עכו וקיסריה) ובמעגנים העתיקים לאורך החוף הישראלי. נאסף מידע רב, ששימש בעתיד כבסיס להרחבת הפעילות וביצוע משלחות חפירה במקומות שונים בארץ, ובעיקר בנמלים העתיקים.

ספינת נפוליאון במעגן דור[עריכת קוד מקור | עריכה]

במרץ 1968 התקבלה במשרד האגודה ידיעה על גילוי תותח מזהב ליד אי שחפית בטנטורה (דור). צוללי האגודה יצאו למקום על מנת לבדוק את הידיעה. תותח ה"זהב" לא נמצא, אולם במהלך הסקר נתגלו פגזי מרגמה מברזל ורובי מוסקט מכוסים בצימדת ים. כעבור חודש ימים התקיימה באתר משלחת בראשותו של יוסף גלילי, במהלכה נסרק האזור ביסודיות ונתגלו, בנוסף למכלול הרובים וכדורי המרגמה, גם שני עוגנים גדולים, חלקי עץ של ספינה ותותח סיפון על ציר. חלק מהרובים נימשה ובצילום של אחד מהם נראה בבירור כדור עופרת עגול בקנה. מסתבר שכלי נשק אלו שייכים לצבא נפוליון, שהושלכו לים בעת נסיגתו מעכו דרך דור. לימים הורחבו הסקרים באזור זה על ידי אגף העתיקות ונתגלו תותח ומרגמה עשויים ברונזה, המוצגים כיום במוזיאון המזגגה בקיבוץ נחשולים. ייתכן ואחד מתותחי ברונזה אלו אובחנו בעבר בטעות כ"תותח הזהב".

מרגמת ברונזה שנמשתה מימה של דור, מוצגת במוזיאון המזגגה בקיבוץ נחשולים

סקרים בחוף מושב מגדים[עריכת קוד מקור | עריכה]

בנובמבר 1968, נתגלו לסירוגין ממצאים רבים על קרקעית הים סמוך למושב מגדים. בסקר ראשון שנערך במקום נתגלו מטבעות ברונזה וכסף, מספר עוגני אבן, קערות, אביזרי פרזול וקישוט מברונזה, ואבן רחיים מבזלת, המעידים על שבר ספינה מהתקופה הממלוכית. במשלחת זוטא שהתקיימה במקום נתגלו חלקי פסלים הלניסטיים וממצאים מהתקופה הביזנטית. היו השערות שונות למגוון הממצאים, ולימים התברר שהיו אלו שלוש ספינות שנטרפו זו ליד זו בפרקי זמן שונים. עד לעת האחרונה מתגלים ממצאים חשובים רבים באזור זה על ידי צוללי היחידה לארכאולוגיה ימית ברשות העתיקות.[3] בשנת 1969 נערך סקר באזור מגדים דרום, במהלכו התגלה מטען ספינה הכולל שני תותחי ברונזה, מטבעות כסף ועשרות כלי בישול גדולים מברונזה. בשנת 1970 התגלה בחוף הצפוני של מושב מגדים תותח ברונזה ימי גדול מהמאה ה-16 עם מרכב העץ עליו היה מוצב. אנשי האגודה תיעדו את התותח ושרידי מרכב העץ על קרקעית הים וארגנו ספינה עם מנוף כדי למשותו מהים. בבואם לאתר גילו כי התותח נעלם ועל קרקעית הים נותרו מספר כלי עבודה ושרידי גרירה, והתברר שהתותח נגרר אל החוף בידי אלמונים. לאחר כמה ימים התברר כי חברי קיבוץ החותרים, שלא ידעו כי התותח נחקר על ידי אנשי האגודה, משו אותו באמצעות טרקטור. התותח הועבר למוזיאון הימי בחיפה שם היה מונח כמה שנים. יוסקה פרסם כתבה בעיתון של חיפה תחת הכותרת "למוזיאון הימי דרוש תורם לבניית מרכב לתותח עתיק שהתגלה על קרקעית הים" בעקבות הכתבה נמצא תורם בשם חיים כפרי מחברת אורלן. אודי הכין תוכנית של חלקי העץ והפרזול ובנה מרכב חדש עליו הוצב התותח בחזית המוזיאון הימי.

תותח ברונזה ימי מהמאה ה-16 מוצב על מרכב עץ משוחזר בחזית המוזיאון הימי הלאומי בחיפה

תותח ברונזה נוסף מספינה זו, נושא עיטורים מרהיבים, התגלה שנה מאוחר יותר על ידי שני דייגים חובבים במרחק כעשרים מטרים מהחוף. אודי הוזעק למקום מטעם האגודה ובעזרת חברי הקיבוץ גרר את התותח לחוף ותכנן להציבו בחזית המוזיאון לצד התותח הראשון. אולם לאחר הליך משפטי התברר כי חוק העתיקות המנדטורי, שהיה בתוקף בתקופה זו, אפשר למוצא לשמור ברשותו את העתיקות שמצא. עקב כך ניתנה הנחיה להעביר את התותח לידי הדייג שמצא אותו, וברשותו הוא נמצא עד היום. ארבעים ושלוש שנים לאחר מכן, בקיץ 2013 נסגר המעגל. אודי ובנו אופק צללו באתר וגילו תותח ברונזה נוסף השייך לספינה. התותח נמשה מהים והועבר לטיפול ברשות העתיקות. מחקר שנערך העלה כי התותחים שייכים לספינה ונציאנית מהמאה ה-16 שנטרפה בחוף מגדים.

סקרים בחוף עתלית[עריכת קוד מקור | עריכה]

בחודש נובמבר שנת 1977, לאחר הסערות של ראשית החורף, איתרו צוללי האגודה במפרץ הצפוני של עתלית שרידי מטענים של שני כלי שיט, האחד מהתקופה הפרסית והאחר מהתקופה ההלניסטית. בין חפצי הברונזה שהתגלו היו: סיכות רכיסה, רגל כיסא, מסמרים, שברי פסלים, קרסים ומחטים לתיקון רשתות דייג. בשנת 1978 התגלו במפרץ הצפוני בעתלית שרידי מטען כלי שיט מימי הביניים, אבני בליסטרה, עוגן ברזל וקסדת ברונזה ממלוכית. לימים גילה אהוד גלילי במקום תותח ברונזה וארבעה תותחי סיפון בעלי ציר סיבוב מהמאה ה -15. הסתבר כי אבני הבליסטראות שהתגלו בעבר הם למעשה פגזי התותח. בסקר תת- ימי שנערך צפונית לנווה ים התגלה ותועד מטען של אבני רחיים עגולות מבזלת (רכבים בלבד). המטען תועד וצולם ושבע אבני רחיים נמשו לצורכי מחקר ותצוגה במוזיאונים.

סקרים בחופים הדרומיים של חיפה[עריכת קוד מקור | עריכה]

בשנים 8–1967 נחשפו לראשונה אזורים נרחבים על קרקעית הים בחופים העירוניים הדרומיים של חיפה, כתוצאה מסחיפת החולות על ידי סערות הים וכריית חול לצורכי בנייה. באזורים שנחשפו התגלו מטענים של מספר ספינות שהיו נתונות לשוד עתיקות בידי דייגים. בסקרים תת-ימיים שערכו חברי האגודה במטרה להקדים את שודדי העתיקות התגלו מטעני ספינות מתקופות שונות .[4] בסקר שערכו יוסף ואהוד גלילי בגזרה המרכזית של החופים העירוניים התגלה מטען ספינה מהתקופה הרומית המאוחרת. בסקר זה נעשה לראשונה שימוש מוצלח באב טיפוס של מגלה המתכות התת-ימי שפותח על ידי הראלד אג'דטון ושנתרם לאגודה כמה שנים קודם לכן. מול סוכת המצילים בחוף זמיר איתר מגלה המתכות שרשרת ברונזה עם תליון בדמות אבר מין זכרי, ששימש סגולה לפוריות. כן התגלו מספר חפצי ברונזה ועופרת, מטבעות וארבעה פסלוני ברונזה של האלים אפרודיטה, ארטמיס וצמד הדיוסקורים, התאומים קסטור ופולוקס, בניו של זאוס ומגני יורדי הים. בגזרה הדרומית נתגלו עוגני אבן, מטבעות כסף (טטרדרכמות) צוריות מהמאה הראשונה לפני הספירה וכן חפצי מתכת, מסמרי נחושת ולוחות עופרת שציפו את גוף הספינה. באזור זה התגלו גם מספר מטבעות ברונזה וזהב מהמאה ה־9 לספירה, שמקורם ככל הנראה בספינה אסלאמית שנטרפה במקום. מטען ספינה נוסף מהתקופה ההלניסטית נחשף בגזרה הצפונית של החופים העירוניים וממנו לקחו דייגים ומצילים מאות מטבעות כסף של מלכים סלווקיים משושלת אנטיוכוס, שמשלו בסוריה ומלכים מבית תלמי, שמשלו במצרים ובארץ ישראל. חלק מהמטבעות הגיעו למוזיאון העירוני בחיפה, אך רובן הגיעו לשוק העתיקות ונמכרו לכל המרבה במחיר. מטען של מטילי בדיל נדירים הנושאים סימני כתב קדום, נימשה מהגזרה המרכזית בידי דייגים ונמכר למתקן רדיאטורים (מצננים), שמחזר את המטילים ועשה בהם שימוש לתיקון מכוניות. כאשר התגלה הדבר, נרכשו מספר מטילים מבית המלאכה לתיקון מצננים וכיום הם מוצגים במוזיאון הארץ ובמוזיאון הימי בחיפה.[2] סקרים תת-ימיים נוספים התקיימו במעגן אפולוניה, באשקלון וסמוך לכפר הנוער נעורים. בסקרים התגלו שרידים רבים של ספינות טרופות ומטענים.

חופי סיני – סקרים וחפירות באי האלמוגים (ג'זירת פרעון)[עריכת קוד מקור | עריכה]

עונה ראשונה באי האלמוגים התקיימה בדצמבר 1968 ועונה שנייה במרץ-אפריל 1972. בראש המחקר עמד אלישע לינדר וסייעו בידו משה דותן – ארכאולוגיה יבשתית; א' פלינדר – תוכניות הביצורים בחופיו של האי; ה' אדג'רטון – סקר תת-ימי עם ציוד מיוחד; שוקה שפירא, יוסף גלילי ומספר צוללים מחברי האגודה שרכשו ניסיון רב במשלחות קודמות. האדריכל אלכס פלינדר מאנגליה הגיע עם צוות צוללים ובאמתחתו מפות ומסמכים שקיבל מהאדמירלות הבריטית. מטרת המשלחת הייתה לסקור את האי וסביבתו התת-ימית, כדי למצוא עדויות לקיומה של "עציון גבר", עירו של שלמה המלך המוזכרת במקרא, בה בנה אניות שהפליגו בים סוף, אך לא נתגלתה בסקרים יבשתיים. כאן הופעלה לראשונה "עריסה" שנגררה על ידי סירה ובתוכה צולל שיכול לכוונה מעלה ומטה. אם הצולל זיהה חפץ לא טבעי או ממצא מעניין הוא שחרר משקולת עם מצוף ולאחר מכן בדקו צוללים את האתר שסומן. לגילוי עצמים מתכתיים סמויים נעשה שימוש במגלה המתכות שנתרם על ידי האנגלים. בהמשך למשלחת זו התקיימו עוד שתי עונות סקר במעגן שעל האי, במהלכן נערכו בדיקות תת-קרקע עם ציוד סונארי. התגלו מספר כלי חרס, וציר דלת מאבן בזלת. כן התגלו שרידי כלי שיט ביזנטיים שנקברו מתחת לחול ולאלמוגים. ביום האחרון של הסקר, כאשר צלם המשלחת עלה על הגבעה הסמוכה לצלם את האי, נתגלו לעיניו באקראי שרידי מזח על קו החוף שבדרום מערב האי. מזח זה שרת כנראה את הסירות שהפליגו מהחוף לאי. בחפירות בדיקה בלגונה (המעגן) שעל האי הוברר, ללא צל של ספק, כי בעבר היה זה מפרץ פתוח, וכי הסוללה המפרידה בינו לבין מי המצר היא מלאכותית. על גבי הסוללה אותרו כארבעה שלבי ביצור ובניה. התברר כי "חומת הסוגרים", שזוהתה על האי בשנת 1957, היא למעשה השלב השלישי בביצורים, שתוארך לתקופה הביזנטית. את השלב השני של הביצורים ניתן לייחס לתקופה ההלניסטית, והשלב הראשון קדום יותר, אך ללא תארוך ודאי. לא נמצאו שרידים שיאפשרו תארוך בניית הסוללה שסגרה את הלגונה (המעגן) באי, אך ברור שהדבר נעשה לפני התקופה ההלניסטית. אמנם לא נמצאו עדויות חד משמעיות לקיומו של נמל מתקופת הברזל על האי, אולם לדעת חלק מהחוקרים ממצאי המחקר יכולים לאשש את הסברה כי עציון גבר של שלמה אכן שכנה במקום זה.

חופי סיני – משלחת חפירות וסקרים בספינה הטרופה משארם א-שייח'[עריכת קוד מקור | עריכה]

צוללים אוספים כלי חרס לצורך הצפה
משתתפי משלחת החפירות בספינה משארם א-שייח'
מחנה משלחת החפירות- ספינה עותמאנית משארם א-שייח'

באפריל 1969, הביא קצין מחיל הים ששרת בשארם א-שייח' שני קנקני חרס. על פי דבריו הם נמשו במפרץ ליד מעגן חיל הים, וישנם בשטח עוד שברי חרסים פזורים. עומק המים במקום היה כ-8 מטרים והאתר נמצא כ-80 מטרים מקו החוף. חוליית סקר, שתפקידה לאמת את הסיפור ולבדוק את האתר, יצאה לשארם בטיסה. אבנר ושוקה, שעמדו בראש חוליית הסקר, דווחו על גילוי חלקי עץ של ספינה באתר. מקרקעית הים בצבצו כ- 4-5 קצוות צלעות רקובות שהמשכן היה טמון מתחת החול. על פי המרחק בין הצלעות וממדיהן נראה היה כי מדובר בכלי שיט גדול יותר מאלה שהתגלו בעבר. כלי החרס נלקחו לאגף העתיקות והמומחית לקרמיקה טרודה דותן קבעה, כי טרם נתגלו כלים כאלו בארץ.

הוחלט לקיים משלחת הצלה בראשותו של שוקה שפירא ובסיוע אבנר רבן כמנהל המדעי. חיל הים, יחידות מרחב שלמה ודובר צה"ל אימצו את המשלחת וסייעו רבות. בקיבוץ רמת יוחנן נרתמו הצוללים להכנת מסגרות מברזל זווית לצורך מיפוי הספינה. למסגרות הותאם מגדל לצילומי רצף. באילת הועלו ציוד המשלחת וחבריה על ספינת חיל הים "בת גלים" והפליגו לשארם, שם עברו לנחתת שהעבירה אותם אל החוף מול האתר. על החוף הוקם מחנה ובו שלושה אוהלים ושני מכלי קובייה לאספקת מים. חברת סולל בונה העמידה לרשות המשלחת מדחס, שסיפק אוויר לנרגילות ולמכשיר החפירה התת-– ימית (אייר ליפט). מפקד המרחב הקצה חדר, בו הוקמה מעבדת צילום, כך שמדי לילה פותחו והודפסו הצילומים שצולמו במהלך אותו היום. מעל האתר הוצבה רפסודה ועליה ארבעה צינורות ללחץ אוויר נמוך, לנרגילות שסיפקו אוויר לארבעה צוללים. במשלחת היה צוות קבוע של שמונה צוללים והיתר, שבעה צוללים, התחלפו מדי שבוע, וזאת על מנת לאפשר לצוללים נוספים ליטול חלק במשלחת ראשונה בהיקף כזה. תנאי הריחוק, הזבובים ומי השתייה גרמו לכך שכל צולל נפל למשכב ליומיים שלושה. הרופא הצבאי של הבסיס טיפל בחולים במסירות, תוך ידיעה שזה גורלו של כל מי שמגיע לכאן. סה"כ נטלו חלק בחפירה כ-40 צוללים לסירוגין. במשך 24 ימי הצלילה נחפרו ופונו כ-400 מטרים מעוקבים של חול, נחשפה ספינה באורך של כ-40

אבנר רבן בודק את חלקי העץ של הספינה ורשת הריבועים שהותקנה לצורך צילומי רצף

מטר ו-12 מטר רוחב, ועדויות לשרפה גדולה שפרצה בספינה וככל הנראה גרמה לנטישתה ולטביעתה. לא נמצאו חפצים ששימשו את הצוות ולא עצמות אדם. בסיום העבודה כוסתה הספינה בחול על מנת למנוע הרס. חלקי עץ והממצאים הועברו צפונה למחקר. מהמחקר עלה שמדובר בספינה באורך של יותר מ-50 מטר ובמעמס המתקרב ל־500 טון. כלי השייט נבנה מעץ שיובא למספנות קליסמי (סואץ) מצפון טורקיה, ונבנה על פי מסורת הבנייה העות'מאנית. הספינה טבעה כתוצאה משריפה שפרצה בה בהיותה עוגנת במפרץ. ממטענה של ספינת הסוחר שרדו קרוב לאלפיים כלי חרס, בעיקר בקבוקי מים, "צרצורים" בעלי מסננות בבסיס צווארם, אשר יוצרו באזור או דרומית לו, בחופי חיג'אז. כן התגלו מקטרות וגלגיליות עץ. כלי השייט טבע בשנות הארבעים או החמישים של המאה ה־18. לאחר הסכם השלום עם מצריים הוחזרו כל הממצאים שנתגלו בסיני, לרבות ממצאי הספינה משארם, למצרים.

סקר חופי מפרץ אילת[עריכת קוד מקור | עריכה]

סקר מפרץ אילת 1970 - עפרה גורי (משמאל) ונעמה גורן באי סנפיר

באפריל 1970 חברו מפקדת מרחב שלמה, המינהל לפיתוח מרחב שלמה ורשות שמורות הטבע לקיום סקר מקיף של כל דרום סיני. לאגודה הוקצה הסקר התת-ימי - מפרצי החוף משארם א-שייח' עד לאילת, לרבות האיים טירן וסנפיר. המשלחת בראשותם של שוקה שפירא ואבנר רבן כללה כ-20 צוללים, הארכאולוג פסח בר אדון, הגאולוג יעקב ניר ובני פלד ששימש כרופא צלילה. לרשות המשלחת עמדה הספינה "נוויבה" עם קברניט יורם גלפמן ושני אנשי צוות, שתי סירות גומי, שני ג'יפים שנעו על החוף במקביל לספינה, תא להפגת לחץ (דקומפרסיה), מדחס למילוי מכלים וכל יתר הציוד לביצוע המשימה. בנוסף לסיקור הארכאולוגי-גאולוגי, הוקצה צוות לביצוע משימות על פי הנחיות ודרישות של צה"ל. הסקר התבצע החל משארם א-שייח', האיים טירן וסנפיר וצפונה בואכה אילת. בכל יום עגנה הספינה באחד המפרצים במרכז גזרת הסקר, הצוותים יצאו בהתאם למשימות שהוטלו עליהם עם סירות הגומי והג'יפים כשהם מצוידים בציוד המתאים, מים ואוכל. לעת ערב חזרו לספינת האם עמוסים רשימות, שרטוטים, צילומים וכמובן חוויות. החומר שהגיע לספינה עם הצוותים שפעלו בחוף ובים קיבל טיפול מידי, הושלמו רשימות ותחקירים, הציוד נשטף והמכלים מולאו באוויר. בינתיים דילגה הספינה למפרץ הבא ועגנה בו במשך הלילה. פעולות הסקר התחדשו למחרת באזור חדש, וכך חוזר חלילה. הסקר ארך כחודש ימים. החומר והמידע שנאסף במשלחת זו עובד ופורסם בספר עב כרס בשם "דרום סיני סיכום סקר".

חופי סיני – סקר וחפירה ב"ספינת הכספית"[עריכת קוד מקור | עריכה]

בספטמבר 1970 שלח צולל שווייצרי בשם פ' ווינקלר ליוסף גלילי שתי תמונות צבעוניות של כדים גדולים המונחים זה לצד זה על קרקעית הים, עם תיאור המקום בו צולמו, לרבות עומק ומרחק מהחוף. ב-17 ביולי 1971 יצאו יוסף גלילי ושמעון פיינשטיין, פקח רשות שמורות הטבע בשארם, לסקר מוקדם באתר. תועדו וצולמו כדים בנפח של כ-150 עד 400 ליטר, מטיפוס שאינו מצוי בים התיכון. בנוסף צולמו מספר כלי חרס קטנים שהיו צמודים לאלמוגים בעומק של 30 עד 40 מטר ובמרחק של כ-50 עד 70 מטר מהחוף, במדרון תלול מאוד מכוסה באלמוגים. באפריל –מאי 1972 אורגנה משלחת חפירה של כ-15 צוללים בראשותם של שוקה שפירא ואבנר רבן. נחקרו שרידי מטענו של כלי שיט שטבע בעומק של יותר מ-30 מטר, בין העיר אופירה (צפונית לשארם א-שייח') ומפרץ נעמה (מרס אל עיט). אתר זה מוכר כ"אתר הכספית" בשל תכולתם של קנקני החרס וקדרות הנחושת שנשא כלי השיט על סיפונו. הגישה לחוף הייתה קשה. בסיוע מפקד מרחב שלמה הוקם בסיס חוף שכלל אוהל קטן, מדחס למילוי מכלים ועוקב מים. מאהל נוסף, שכלל אוהל גדול לשינה ומטבח הוקם בוואדי בשארם אלמויה, לימים חוף הדיפלומטים. התנאים היו קשים, מקום השהייה האידיאלי היה במים, אבל מאחר שהעבודה הייתה בעומק רב, יכול היה כל צולל לבצע לכל היותר שתי צלילות ביום. התגלו כלי חרס שהכילו תחמוצת כספית צמודים לאלמוג כגוש אחד וכלי ברונזה שונים. כשחפרו הצוללים בורות רדודים בקרקעית החולית באתר הופתעו לגלות כספית זורמת אל קרקעית החפירה. באתר נתגלה עוגן מעניין עם חלקי עופרת וכתובת בערבית, שהושאר על קרקעית הים. במהלך עשרת ימי החפירה נימשה חלק מכלי החרס, אחרים הושארו במקום במטרה להקים אתר עתיקות תת-ימי. סביר להניח שהכדים הגדולים שימשו לאחסון והובלת מים ואילו הקטנים שימשו להובלת הכספית. נראה שהספינה טבעה בשלהי המאה ה-16 או ראשית המאה ה-17. מהמחקר עולה שהיה זה כלי שיט קטן שנבנה לפחות בחלקו, מעצי שיטה סלילנית מקומית, ואשר הוביל מטען כספית מעקבה לחופי דרום-ערב, כנראה לצורך ניצולה בתהליך הפרדת זהב מחומרי הטפל במרכזי הפקה באתיופיה ובדרום אפריקה. לאחרונה התגלה מכרה זהב בקרבת אילת וייתכן ומטען הספינה קשור להפקת זהב באזור אילת.

חופי סיני – סקר מפרץ נעמה דרום[עריכת קוד מקור | עריכה]

נתקבל דיווח מצוללים שראו כדים דרומית למפרץ נעמה, שהחל שוקק תיירים ישראלים. בסקר קצר שערכו פקחי רשות שמורות הטבע אומתו הממצאים ובחודש מאי 1973 התארגנה משלחת בראשותם של שוקה שפירא ואבנר רבן, וכן כ-18 צוללים מחברי האגודה. בסיס החוף כלל: אוהל מטבח, שני מדחסים ללחץ גבוה, אוהלי שינה, גורר למים, גנרטור, תא לחץ, מקרר גדול ולוח סידור עבודה. האתר, שהיה בעומק של כ-25 עד 12 מטר ובמרחק כ-80 מטר מהחוף, נחפר באמצעות "אייר ליפט" כשהצוללים משתמשים בנרגילות. מדף הגידוד באזור האתר היה ברוחב כ-50 מטרים, כך שבמצב של שפל המעבר לא היה קל. המשלחת עבדה כ-20 יום, והפעילה לראשונה פטיש אוויר גדול, לצורך שחרור כלי החרס מהאלמוגים. במהלך החפירות נמשו עשרה כדי חרס, שלושה עוגני אבן בעלי שלושה נקבים, חלקי עץ, מסמרים וצפחת מעוטרת שאפשרה את תיארוך המכלול, ששויך לשבר ספינה מהתקופה העותמאנית.

צלילות לצורך תיקונים במערכת השינוע בברכת המים הכבדים בכור הגרעיני בנחל שורק[עריכת קוד מקור | עריכה]

בשנת 1967, ארעה תקלה במערכת השינוע בברכת המים הכבדים ב מרכז למחקר גרעיני שורק. לכור לא היו מערכות חלופיות להעברת המים הכבדים ואחסונם וללא התיקון היה הכור מושבת. מדעני הכור הופנו לאגודה למחקר תת-ימי על ידי יחידת הצוללים של חיל הים, שהייתה מנועה מלבצע פעילות אזרחית. אנשי האגודה, שהכירו בחשיבות הנושא, נרתמו בהתנדבות לבצוע המשימה. סוכם שעת מנת למזער נזקים ופגיעה אפשריים בצוללים, תבוצע הצלילה על ידי צולל אחד כשבו זוגו יהיה לבוש וחגור בציוד הצלילה ומוכן לצלילה מידית כשזו תידרש. לביצוע הצלילה נבחר חיים סתיו, שהיה הצולל הראשי של האגודה ומנהל מרכז הצלילה בקיסריה. חליפות הצלילה שהיו חייבות להיות אטומות לחלוטין הוכנו בעזרת מומחי חיל הים. לאחר כמה תרגולים על מודל חיים צלל בברכת המים הכבדים בעומק 11 מטר, באמצעות מכלי אוויר דחוס ובצע במיומנות את התיקונים הדרושים. לאחר כשבועיים פנו אנשי הכור פעם נוספת לאגודה בבקשה לתיקון נוסף בברית המים הכבדים. הפעם אמור היה התיקון להתבצע באזור בו רמת הקרינה גבוהה יותר והסיכונים גדולים בהתאם. פעם נוספת התארגנו חברי האגודה ומובן היה שחיים, שרכש מיומנות בבצוע העבודה נבחר לבצע את הצלילה. המבצע עבר בהצלחה והאגודה וחיים זכו לשבחים והערכה על רוח על המסירות והנכונות לבצע את המשימה המסוכנת והמורכבת ללא תמורה. לדברי מדעני הכור לא היה ידוע על בצוע עבודות צלילה בברכת מים כבדים בכורים גרעיניים בעולם עד למבצע זה. זוהי דוגמה נוספת לשיתוף הפעולה של האגודה עם ארגונים וגופי מחקר בישראל.

מבצע חיפוש טייסי מטוס ווטור שהתרסק במפרץ סואץ במלחמת ההתשה[עריכת קוד מקור | עריכה]

המוטו של חברי האגודה היה "חברים זה לא רק דיבורים". אמירה זו יוחסה לשוקה שפירא והפכה לאחת מאבני היסוד של "האגודה למחקר תת-ימי" מתחילת דרכה.

ביום שישי 1 בדצמבר 1967 יצאו שני מטוסי ווטור לטיסת ביון בגובה נמוך מעל שטח מצרים. המטוס המוביל, שהוטס על ידי רב-סרן אקי – יצחק – ארצי, והנווט סגן אלחנן רז, התלקח מסיבות לא ברורות. ללא הפרת דממת האלחוט, שבר המטוס שמאלה ונסק לכיוון מפרץ סואץ. עד מהרה התפשטה האש, כנף המטוס ניתקה והוא הסתחרר במהירות ובדממה, והתרסק במימיו השלווים של המפרץ. אקי בן דגניה א' ואשתו יעל היו צוללים חובבים. חיים סתיו, ממייסדי האגודה, היה חברו הקרוב של אקי עוד מילדותם בעמק הירדן. חיים הגיע לבקרם אחר הצהרים באותו יום שישי שבו אבד המטוס. חיים פנה למפקד הבסיס, אל"ם יענקל'ה אגסי לקבל את אישורו לארגן משלחת חיפוש והצלה, וקיבל אישור מידית. מפקד חיל האוויר, האלוף מוטי הוד, אף הוא בן דגניה א', אישר את הפעולה, ומכאן שוקה וחיים לקחו לידיהם את המושכות. פעולתם הראשונה הייתה לגייס את אלישע לינדר, שינסה להביא ארצה את דר' מרטין קליין עם סורק הצד הסונארי (SSS) החדיש של הארולד אדג'רטון ואוניברסיטת MIT, לסייע בחיפושים. האישור ניתן מיד ודר' מרטין קליין והמכשיר הגיעו ארצה על חשבונם ביום ראשון, 3.12.

יעל ארצי

שליח ישראל באו"ם, תאם עם הנציגות המצרית בחסות האו"ם, אישור למשלחת חיפוש ישראלית אזרחית לאתר את שרידי המטוס, שאבד בצד המצרי של הגבול הבינלאומי. כל האישורים ניתנו. בתוך יומיים הצליחו שוקה וחיים לארגן משלחת צוללים מתנדבים, כולם בוגרי שייטת 13 ומספר לא מבוטל של גופים שסייעו באמצעים שונים. חיל האוויר העמיד לרשותם מטוס דקוטה והליקופטר להורדת הציוד וצוות החיפושים, כולל שימוש בהליקופטר לצורכי איתור שרידי המטוס שנסחפו לגדה המזרחית. רשות הנמלים נידבה גוררת שיצאה מיד מנמל שרם-א-שייח' למפרץ סואץ, כשעל סיפונה שני משגיחים מטעם האו"ם. חיל הים העמיד לרשותם את כל הציוד התת-ימי הדרוש, כולל תא לחץ ושתי סירות זודיאק. חילות היבשה ספקו סיוע לוגיסטי על הקרקע, שכלל רכבי שטח לסריקת חופי המפרץ לצורך איתור שרידי המטוס. חיל התותחנים סייע באיתור נקודות הציון של האזור המשוער של נפילת המטוס.

תוך יומיים הכול היה מוכן לקראת המבצע. ביום שני, 4.12 התקבל האישור מהאו"ם לרדת לסואץ, והצוות על מלוא כבודתו הוטס למפרץ סואץ, שם החל תכנון ותרגול מקיף של מבצע החיפוש, בהמתנה לאישור האו"ם לפעולה. תכנון המבצע החל עוד טרם ירידת המשלחת לסואץ וכלל תשאול כל הגורמים שהיו מעורבים בפעילות המבצעית, כולל הטייס והנווט שהיו במטוס השני; מרכז הבקרה של חיל האוויר; ריכוז מידע על נתוני תנאי הים במפרץ סואץ באותו יום ולאחריו (זרמים, רוחות, גאות, שפל וכדומה), וכן מידע שהתקבל מספינה יוונית שהייתה בשטח בעת ההתרסקות; ולאחר מכן איסוף מידע מקיף בשטח עצמו מעדים לאירוע. תכנון החיפוש שילב שתי אסטרטגיות: האחת - מיפוי קרקעית המפרץ באמצעות הסורק הסונארי. על פי התכנון, כל אובייקט חריג יסומן במצוף וייבדק על ידי צוללים. היה וימצאו שרידים כלשהם העשויים להיות שייכים למטוס, הם יועלו לספינה לצורך זיהוי ובדיקה. במידה והחלק יזוהה כשייך למטוס הווטור, יסומן המיקום גם על המפה לצורך סריקה יסודית בשלב מאוחר יותר. השיטה השנייה הייתה סריקה באמצעות צוללים שייגררו בתוך מזחלות תת-מימיות, בעומק של כ–5 מטר מתחת לפני המים. צלילות המים במפרץ מאפשרת ראות מעולה של כ–30 עד 40 מטר. קרני השמש החודרות למים משתקפות בעצמים מתכתיים או זכוכית המונחים על קרקעית הים. בהנחה שהמטוס התפרק כשפגע בעצמה במים, עשויים שרידיו, אם יתגלו בדרך זו, להוביל לאיתור הקוקפיט (תא הטייס) של המטוס, שייתכן שעטף במלכודת מוות את אנשי צוותו. המצרים אישרו שני ימי חיפוש ימיים בלבד. ביום ד', שישה ימים לאחר התאונה, הגיע האישור ממצרים והגוררת שנשאה את דגל האומות המאוחדות, מלווה בשתי סירות זודיאק, שבאחת מהן היה דר' מרטין קליין והסורק, יצאו לכיוון אזור התאונה. תכנון המבצע על כל פרטיו הועבר מראש באמצעות האו"ם לשלטונות המצריים לאישורם, ובניווט זהיר, הקפידו הספינות לתמרן את מסלול השייט במדויק, בהתאם לתוכניות שאושרו.

הסירות חצו את קו הגבול הבינלאומי, בטווח ראיה ברור של המצרים, לפתע, נשמעו קולות נפץ אדירים. ללא התראה, נורתה אש תופת על צוות החיפוש, שכמוסכם לא היה חמוש. בתיאום מדויק להפליא נפתחה הפגזה וירי מהחוף המצרי ומהאי גרין. כדורים, קליעים ופגזים התעופפו מעל וסביב הסירות, מתנפצים במים בקולות שריקה עזים. הצוות רץ לכל עבר לתפוס מחסה. ההפגזה המצרית על השייטת הקטנה הלכה והתעצמה. לא חלפו דקות ספורות וכוחות ישראלים החלו להשיב אש, וניתנה פקודה לחזור למים הטריטוריאליים של ישראל ולהמתין. עם נסיגתם, חזרה השלווה המדומה על המפרץ. לאחר משא ומתן אינטנסיבי בין הגורמים הישראליים למצריים בתיווך האו"ם, הצהירו המצרים שאירעה "תקלה מקומית" בזיהוי משלחת החיפושים. ניתן אישור נוסף לצוות להיכנס לשטח המצרי. מעבר הגבול עבר בשקט. אך לא חלפו דקות ספורות ושוב החלו מטחי פגזים מתעופפים ונוחתים סביב המשט הקטן, ששט לאיטו בחסות האו"ם. יום הסריקות הראשון נחל כישלון מדיני חרוץ. חלפו יומיים, ובדיוק שבוע לאחר התאונה, התקבל מהאו"ם האישור השני לצאת לאזור. וגם הפעם מטרים ספורים בתוך שטח מצרים רעם המפרץ. מטח ירי אלים שוב הוטח על שלוש הספינות, מהצד המצרי של החוף ומהאי גרין, בעוד צה"ל משיב אש, ושוב בוטל החיפוש הימי. שלושה ימים לאחר מכן התקבלה הנחיה לבטל את המבצע, והמשלחת חזרה לישראל כלעומת שבאה. חיפוש מקצועי נוסף של שרידי המטוס והטייסים מעולם לא בוצע.

מבצעים וסקרים נוספים שביצעה האגודה[עריכת קוד מקור | עריכה]

בשנת 1977 נערכו סקרים תת–ימיים במעגן יבנה ים. הסקר באזור שמדרום לקיבוץ פלמחים נערך על ידי צוללים מסניפי האגודה ביד מרדכי ונחל עוז בהדרכתו של דוד אלוני. התגלו שרידי ספינה שנשאה מטען של עמודי שיש, שיועדו כנראה לכנסייה באזור החוף הסמוך. שברי הקנקנים שנישלו מהאתר תארכו את הממצא למאה ה־5 לספירה.

בשנים 1968 ו-1978 נערכו סקרים סונאריים בים העמוק מול אשדוד, קיסריה, עתלית וגבעת אולגה. הסקרים נערכו בסיוע פרופ' אדג'רטון, ממציא ומפתח הסונאר סורק הצד, מגלה המתכות התת–ימי והפלש האלקטרוני. הסקרים בוצעו בשיתוף עם חיל הים והחברה לחקר ימים ואגמים, והתנהלו מעל סיפון ספינת המחקר "שקמונה". תועד אופייה של קרקעית הים באזורים הנסקרים, זוהו מספר מטענים של ספינות טרופות, אותר תוואי שובר הגלים החיצוני בקיסריה הקבור מתחת לחול ונישלו מספר קנקנים פיניקיים מהמאות 4-5 לפנה"ס.

בשנת 1978 נערכו סקרי בדיקה תת-ימיים ממערב לתל תנינים ומול שפך נחל התנינים ובמקביל נערכה חפירת הצלה יבשתית באתר. הובחנה סוללה בנויה אבני כורכר על קרקעית הים, שנועדה ככל הנראה להבטיח שימור האפיק ומניעת סתימתו בסחף באזור הגישה אל שפך הנחל, ממערב.

נובמבר 1969, סקר תת–ימי בימת הכנרת וגילוי קובעת בזלת מהתקופה הכלקוליתית.

בשנת 1962 ערכו חברי האגודה צלילת מחקר לעומק 50 מטרים בים המלח עבור המכון הגאולוגי. מטרת המחקר הייתה לאתר שרידי עצים קדומים שהוצפו על ידי הים הגואה. אלו אפשרו מחקר של מפלסי הים בתקופות השונות. במחקר זה הונחו היסודות לצלילות עומק לצורך מחקר בים המלח, הדורשות היערכות מורכבת ופיקוח חמור בשל היעדר אור, מליחות גבוהה והצורך במשקולות רבים.

החל משנת 1963 נערכו סקרי חוף וסקרים תת-ימיים בשיתוף עם דויד ניב ויענקלה ניר מהמכון הגאולוגי במטרה לאמת את תאוריית קו השבר החופי שגרם, לדעת הגאולוגים, להיווצרות מצוק החוף (תאוריית ה "יו יו"). הסקרים נערכו במשך מספר שנים באשקלון, אשדוד, אפולוניה, דור ועתלית.

1971-1972, בראשותו של אלישע שלם מרמת יוחנן נערכו סקרים תת-ימיים באתר ספינה טרופה שנשאה מטען צלמיות של האלה תנית בחוף הגליל המערבי ליד מושב שבי ציון. בשנת 1973 נערכה חפירה באתר והתגלו כ־300 צלמיות חרס של האלה המעוטרות בבסיסן בסמל תנית. מטען הספינה תוארך למאות 5-4 לפנה"ס. חלק ניכר מהצלמיות נלקחו מהאתר על ידי דייגים וצוללים וחלקן מוצג כיום במוזיאון הימי הלאומי בחיפה.

בשנת 1973 נערך סקר תת-ימי בנקרות ראש הנקרה והתגלו פריטי צור מעובדים, השייכים ככל הנראה לאתר פרהיסטורי שהיה במקום. ייתכן שבתקופות בהן היה מפלס הים נמוך התגוררו בני אדם בנקרות.

בחודש יולי 1967, ארגן אגף העתיקות שלוש משלחות מחקר בימת ברדוויל בראשותו של משה דותן, בניהול האגודה ובסיוע חיל הים. בין היתר נערכו סקרים תת-ימיים בימה ואותר מטוס דו מנועי ממלחמת העולם השנייה ובו שרידי אדם. על שרטון החול (BAR) המפריד בין הימה לים הפתוח התגלתה באר מים בנויה ובה מי שתייה, ששימשה כפר קטן של בדואים שהתגוררו על השרטון והתפרנסו מציד ציפורים ברשתות, מדייג ומדגים שנפלטו על ידי גלי הים. ליד הבאר התגלו חרסים ושברי שיש נושאי כתובות מתקופות שונות. בנוסף, התגלתה על השרטון תלולית ובה שרידי יישוב רומי המכונה הר קסיוס. הממצאים הועברו לאגף העתיקות לצורכי מחקר.

בשנת 1969 ערכה האגודה סקר לאיתור נביעות מים תת-ימיות בברכת רם ברמת הגולן. הסקר נערך עבור משרד החקלאות. הצוללים איתרו את הנביעות בקרקעית האגם ופזרו יוד שאפשר מעקב אחר המים המפכים ועוצמת הזרימה. המעיינות מופו וסומנו.

החל משנת 1962 ערכו חברי האגודה סקרים תת-ימיים בימת הכנרת בניהולו של חוקר הכנרת מנדל נון מקיבוץ עין גב. הסקר נערך במשך מספר שנים וכלל איתור ומיפוי של מעגנים קדומים בימת הכנרת ושרידי כלי שיט, עוגנים וציוד דיג.

ותיקי האגודה (מימין לשמאל) שוקה שפירא, אהוד גלילי וחיים סתיו מעלים זיכרונות וכותבים את ערך האגודה

מפרסומי האגודה[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • אבנר רבן (עורך) במצולות ים 1965
  • אבנר רבן (עורך) במצולות ים 1966
  • אברהם רונן ויעקב עולמי 1972: סקר מפת עתלית
  • שוקה שפירא, אבנר רבן ומיקה פרויליך (עורכים), אגודה למחקר תת-ימי בישראל, "דו"ח המזכיר הכללי לשנים 8–1977
  • אבנר רבן, שוקה שפירא ומיקה פרויליך (עורכים), אגודה למחקר תת-ימי בישראל, "דו"ח המזכיר הכללי לשנים 9–1978
  • אבנר רבן, 1970, שבר ספינה קדומה במפרץ שלמה בתוך: טבע וארץ, י"ב: 273-270
  • אבנר רבן, 1971, שיטות סקר, חפירה, רישום ושימור בארכאולוגיה תת-ימית, קדמוניות ד: 42-38
  • אבנר רבן, תשל"ג, מפרצונים ואפשרויות עגינה, בתוך: ד' מיזל (עורך), דרום סיני – סיכום סקר, בהוצאת מרש"ל ורשות שמורות הטבע: 138-129
  • אבנר רבן, ויוסף גלילי, תשל"ג, סיכום ממצאי החוף, בתוך: ד' מיזל (עורך), דרום סיני – סיכום סקר, בהוצאת מרש"ל ורשות שמורות הטבע: 172-153
  • פסח בר-אדון, ואבנר רבן, תשל"ג, דוח סקר ארכאולוגי – חוף מפרץ אילת, בתוך: ד' מיזל (עורך), דרום סיני – סיכום סקר, בהוצאת מרש"ל ורשות שמורות הטבע: 218-205.
  • אבנר רבן, תשל"ג, שרידים ארכאולוגיים מתחת למים, בתוך: ד' מיזל (עורך), דרום סיני – סיכום סקר, בהוצאת מרש"ל ורשות שמורות הטבע: 230-229.
  • אבנר רבן, 1975, ספינת הכספית מים סוף בתוך: ספונים: 28-24.
  • אבנר רבן, 1975, משלחת נעמה דרום, ספונים, ד: 35-29.
  • אבנר רבן, 1982, ג'זירת פרעון – אי האלמוגים, סיני – קובץ מחקרים, בהוצאת החוג לגאוגרפיה, אוניברסיטת תל אביב ואוניברסיטת בר-אילן,: 12.
  • אבנר רבן, 1982, עדויות ארכאולוגיות לפעילות ימית במפרץ אילת, סיני – קובץ מחקרים, בהוצאת החוג לגאוגרפיה, אוניברסיטת תל אביב ואוניברסיטת בר-אילן,: 22.
  • אבנר רבן, 1982, שרידים ארכאולוגיים באזור החוף של דרום-סיני והדלתא של דהב, סיני – קובץ מחקרים, בהוצאת החוג לגאוגרפיה, אוניברסיטת תל אביב ואוניברסיטת בר-אילן: 24.
  • אלישע לינדר ואבנר רבן, 1966, עכו – סיפורה של משלחת, במצולות ים 7,: 27-23.
  • יוסף גלילי 1996, האגודה למחקר תת-– ימי: פעילות בשנות השישים והשבעים. בתוך: גלילי אהוד, שרביט יעקב וזילברשטיין מעמה (עורכים) 35 שנות ארכאולוגיה ימית בישראל עמודים:3013.
  • אוסנת מיש-ברנדל, אהוד גלילי, שלי וקסמן, ניסים שמואלי וקורט רווה 1985– הספינות ממגדים, התערוכה "אשיב ממצולות ים"
  • Raban, A., 1971, The Shipwreck off Sharm-a-Shekh, Archaeology, 24: 146-155
  • Raban, A., 1973, The Mercury Carrier from the Red Sea, International Journal of Nautical Archaeology (IJNA), 2,: 179-183
  • Raban, A., 1973, Survival of Ancient Wrecks in Varying Conditions off the Israeli Coast, in: N.C. Flemming (ed.), Science Diving, London: 29-40.
  • Raban, A., 1975, The ‘Na’amah South’ Expedition 1973. Sefunim (Bulletin) IV: 33–41
  • Raban, A., 1982, Arab Wrecks from the Red Sea: The Pottery and Other Small Finds, International Journal of Nautical Archaeology (IJNA), 11
  • Flinder, A., Linder, E., and Hall, E.T. (1993), Survey of the Ancient Harbor of Akko, in: M. Heltzer, A. Segal and D. Kaufman, (eds.) Studies in the Archaeology and
  • History of Ancient Israel, in Honor of Moshe Dothan, Haifa: 198-225
  • Galili, E., Raban, A. and Sharvit, J. 2002. Forty Years of Marine Archaeology in Israel. In (H. Tzalas, Ed.) Tropis VII, Greece, Pylos 1999. pp. 927–961

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ ד"ר יהודה מלמד, הקריה הרפואית רמבם
  2. ^ 2.0 2.1 יוסף גלילי, "האגודה למחקר תת-ימי: פעילות בשנות השישים והשבעים"
  3. ^ קטלוג תערוכה במוזיאון ישראל – מיש ברנדל ואחרים 1985
  4. ^ אוסנת מיש-ברנדל, אהוד גלילי, שלי וקסמן, ניסים שמואלי וקורט רווה – "הספינות ממגדים", התערוכה "אשיב ממצולות ים", 1985