הבחירות לכנסת השנייה

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש
הבחירות לכנסת השנייה
30 ביולי 1951, כ"ו בתמוז התשי"א
1949
1955
אחוז החסימה 1%
שם הרשימה יו"ר הרשימה מנדטים מספר קולות
מפא"י דוד בן-גוריון 45 Red Arrow Down.svg -1 256,456
הציונים הכלליים פרץ ברנשטיין 20 Green Arrow Up.svg 13+ 111,394
מפ"ם מאיר יערי 15 Red Arrow Down.svg -4 86,095
הפועל המזרחי משה שפירא Green Arrow Up.svg 1+ 46,347
תנועת החרות מנחם בגין Red Arrow Down.svg -6 45,651
מק"י שמואל מיקוניס Green Arrow Up.svg 1+ 27,334
המפלגה הפרוגרסיבית פנחס רוזן Red Arrow Down.svg -1 22,171
רשימה דמוקרטית לערביי ישראל סיף א-דין א-זועבי Green Arrow Up.svg 3+ 16,370
עם התורה - אגודת ישראל יצחק מאיר לוין Green Arrow Up.svg 1+ 13,799
ספרדים ועדות מזרח אליהו אלישר Red Arrow Down.svg -2 12,002
פועלי אגודת ישראל בנימין מינץ Red Arrow Down.svg -1 11,194
המזרחי דוד צבי פנקס Red Arrow Down.svg -2 10,383
קידמה ועבודה סאלח-חסן ח'ניפס Green Arrow Up.svg 1+ 8,067
התאחדות התימנים בישראל שמעון גרידי Gray Rectangle Tiny.svg 0 7,965
חקלאות ופיתוח פארס חמדאן Green Arrow Up.svg 1+ 7,851
* הערה: הטבלה לעיל כוללת רק רשימות שעברו את אחוז החסימה. לתצוגת כל הרשימות שהתמודדו בבחירות אלה ראו טבלה מורחבת בערך זה.
יו"ר ועדת הבחירות יצחק אולשן
ראש הממשלה היוצא דוד בן-גוריון
מפלגת ראש הממשלה היוצא מפא"י
ראש הממשלה הנבחר דוד בן-גוריון
מפלגת ראש הממשלה הנבחר מפא"י

הבחירות לכנסת השנייה התקיימו בכ"ו בתמוז ה'תשי"א - 30 ביולי 1951. בחירות אלו התקיימו על רקע משבר בין מפלגת השלטון מפא"י ובין המפלגות הדתיות על רקע החינוך האחיד וגיוס בנות לצה"ל, אולם המאבק האמיתי התנהל בין מפא"י ובין הציונים הכלליים, שביקשו לנצל את מדיניות הצנע הכושלת של הממשלה כדי להפוך למפלגה השנייה בגודלה במדינת ישראל. תוצאות הבחירות הורו כי מפא"י שמרה על כוחה, והציונים הכלליים אמנם שילשו כמעט את כוחם, אך לאחר הבחירות נותרו הציונים הכלליים מחוץ לממשלה, והקואליציה נותרה כפי שהייתה, קואליציית מפא"י-דתיים.

רקע היסטורי[עריכת קוד מקור | עריכה]

הבחירות לכנסת השנייה התקיימו על רקע משבר חמור בין מפלגת השלטון מפא"י ובין המפלגות הדתיות, על רקע החינוך האחיד לילדי העולים במעברות וגיוס הנשים לצה"ל. המשברים הקואליציוניים החלו בשנת 1950, והחריפו עד כדי כך שבפברואר 1951, לאחר התפטרותו של שר הדתות יהודה לייב מימון, הפסידה הממשלה בהצבעה על מדיניות החינוך שלה. דוד בן-גוריון פירש את ההפסד בהצבעה זו כאי אמון בממשלה, והגיש את התפטרותו לנשיא המדינה חיים ויצמן.

בן-גוריון החליט לא להקים ממשלה חדשה אלא לכהן בממשלת מעבר ולהקדים את הבחירות לכנסת. לאחר תקופה של אי ודאות שלטונית, שנבעה אף מחוסרים בחוק, התקבלו באפריל 1951 שני חוקים. חוק המעבר לכנסת השנייה קבע את המסגרת החוקית הכללית למעבר בין הכנסת הראשונה והכנסת השנייה, ואילו חוק נוסף הורה על פיזור הכנסת הראשונה ועל עריכת בחירות ב-30 ביולי 1951. כן הוחלט כי כל מי שהיה תושב מדינת ישראל ב-1 במרץ 1951 רשאי יהיה להצביע בבחירות. החלטה זו פירושה היה כי העולים החדשים שהגיעו לארץ בהמוניהם בשנתיים הקודמות, הם שיכריעו את מערכת הבחירות. מספרם של בעלי זכות הבחירה כמעט הוכפל בין שתי מערכות הבחירות.

מערכת הבחירות[עריכת קוד מקור | עריכה]

מערכת הבחירות הקודמת בשנת 1949 התנהלה על רקע שאלות ביטחוניות ומדיניות, ונוהלה בעיקר בין מפא"י ובין מפ"ם. שאלות אלו נדחקו עתה הצידה, עם תום מלחמת העצמאות, והפכו חשובות פחות עיני הבוחרים. מפ"ם, שהייתה בבחירות הראשונות יריבתה הגדולה של מפא"י, נחלשה באופן ניכר בגלל מחלוקות בתוכה ועמדה על סף פילוג בין שני מרכיביה, אחדות העבודה - פועלי ציון והשומר הצעיר. בתוך התנועה הקיבוצית עצמה היה הקרע בין אנשי מפא"י ואנשי מפ"ם בשיאו, ואף הוא החליש מאוד את עמדת התנועה בבחירות.

המפלגות הדתיות, שהתמודדו בשנת 1949 במסגרת החזית הדתית המאוחדת, לא שמרו על אחדותן, ובבחירות אלו התמודדו בארבע מפלגות שונות: "המזרחי", "הפועל המזרחי", "אגודת ישראל", ו"פועלי אגודת ישראל".

תוצאות הבחירות לכנסת השנייה:
     מפלגות הימין: 38 מושבים
     מפלגות החרדים: 5 מושבים
     מפלגות המרכז: 7 מושבים
     מפלגות השמאל: 65 מושבים
     מפלגות הערבים: 5 מושבים

תנועת החירות, שהייתה האופוזיציה הימנית למפא"י בבחירות הקודמות, הייתה גם היא בפילוג עמוק, בין מנהיגה, מנחם בגין, לבין חברי "הקבוצה האמריקנית" (ערי ז'בוטינסקי, שמואל מרלין והלל קוק) ושמואל תמיר, שטענו כי בגין אינו נועז דיו ושבהנהגתו הפכה המפלגה ל"בורגנית".

מערכת הבחירות התנהלה למעשה בין מפא"י ובין הציונים הכלליים, שראו בעצמם חלופה לשלטון, וסברו כי יש בכוחם להביס את מפא"י. סברה זו התעוררה בעוז אחרי הבחירות המוניציפליות שהתקיימו בנובמבר 1950, והיוו הפתעה מרעישה גם לציונים הכלליים וגם למפא"י: הציונים הכלליים זכו בכ-25 אחוז מכלל קולות הבוחרים והצליחו לכבוש או לשמור על ראשות כמה מן הערים המרכזיות בישראל, ובראש ובראשונה תל אביב, שנותרה בראשות ישראל רוקח. סיסמתם של הציונים הכלליים במסע הבחירות המוניציפלי הייתה "תנו לחיות בארץ הזאת", והיא התמקדה בחולשתה הגדולה של מפא"י: משטר הצנע, שלדעת רבים, כולל במפא"י, נכשל כישלון חרוץ. מפא"י הגיבה בהקלות במדיניות הצנע ובהקמת ועדה בראשות צבי ברנזון במרץ 1951 במטרה להכין את הצעת חוק הביטוח הלאומי עוד לפני הבחירות לכנסת השנייה, למרות שהיה ברור שאין למדינה היכולת להפעיל את החוק במשאביה המצומצמים[1]. משה שרת טען ביומנו שהבחירות לרשויות המקומיות היו הסיבה האמיתית לבחירות. למרות שהבחירות המוניציפליות נערכו בערים, מקום שבו הייתה לציונים הכלליים נוכחות חזקה ממילא, סברו במפלגה כי יוכלו לשחזר את הישגם ואף להגדילו. תחת הסיסמה "מספיק ודי בשלטון מפא"י" ניהלו הציונים הכלליים מערכת בחירות אגרסיבית, שבה תקפו את בן-גוריון ואת דב יוסף, כשהם פורטים על הנימים הרגישות של מוראות משטר הצנע השנוא. הדברים הגיעו עד כדי כך שבמאי 1951, כאשר נסע בן-גוריון לארצות הברית, הוא נתקל שם בהתנגדות חריפה מצד ראשי הסתדרות ציוני אמריקה, ובהם הרב ד"ר אבא הילל סילבר, שהחליטו בוועידתם השנתית להביע תמיכה בציונים הכלליים בבחירות בישראל.

בן-גוריון לא נשאר פסיבי במאבק זה. הוא האשים את הציונים הכלליים בפגיעה ב"מפעל ההיסטורי" של הקמת מדינת ישראל, בכך שסירבו להצטרף לממשלתו ללא תנאי. בן-גוריון קיים עצרות המונים במעברות וביישובי העולים, ובהן זכה לתופעות של אהדה והערצה. אהדתם האישית של העולים לבן-גוריון עלתה בהרבה על האהדה למפלגת מפא"י. בן-גוריון גם טען שהציונים הכלליים מתנגדים לעלייה מסיבות כלכליות, וטען שהם מעדיפים את המעטים על פני הרבים.

תוצאות הבחירות[עריכת קוד מקור | עריכה]

בבחירות שהתקיימו ב-30 ביולי 1951 השתתפו 695,007 איש, ואחוז ההצבעה היה כ-75 אחוזים מכלל בעלי זכות הבחירה שמספרם היה 924,885. זוהי צניחה לעומת 87% בבחירות הקודמות. אחוז החסימה (1% מכלל הקולות הכשרים) עמד על 6,875 קולות.

חלוקת המנדטים לאחר ספירת הקולות הייתה:

תוצאות הבחירות לכנסת השנייה
2nd Knesset Composition.svg
רשימה מושבים בכנסת קולות
כינוי הרשימה סימן ראש הרשימה מס' ± מס' אחוז ±
מפלגת פועלי ארץ ישראל ובלתי מפלגתיים א דוד בן-גוריון 45
45 / 120
Decrease1 256,456 37.3%
Increase1.6
הסתדרות הציונים הכלליים מפלגת המרכז צ פרץ ברנשטיין 20
20 / 120
Increase13 111,394 16.2%
Increase11
מפלגת הפועלים המאוחדת מ מאיר יערי 15
15 / 120
Decrease4 86,095 12.5%
Increase0.3
רשימת תורה ועבודה הפועל המזרחי ודתיים בלתי מפלגתיים ו משה שפירא 8
8 / 120
חדש 46,347 6.8%
חדש
תנועת החרות ח מנחם בגין 8
8 / 120
Decrease6 45,651 6.6%
Decrease4.9
רשימת המפלגה הקומוניסטית הישראלית ובלתי מפלגתיים ק שמואל מיקוניס 5
5 / 120
Decrease1 27,334 4.0%
Increase0.5
המפלגה הפרוגרסיבית פ פנחס רוזן 4
4 / 120
Decrease1 22,171 3.2%
Decrease0.9
הרשימה הדימוקרטית לערביי ישראל יד סיף-אלדין אל-זועבי 3
3 / 120
חדש 16,370 2.4%
חדש
רשימת עם התורה ואגודת ישראל ג יצחק מאיר לוין 3
3 / 120
חדש 13,799 2.0%
חדש
רשימת ספרדים ועדות המזרח ותיקים ועולים סצ אליהו אלישר 2
2 / 120
Decrease2 12,002 1.8%
Decrease1.7
פועלי אגודת ישראל ד בנימין מינץ 2
2 / 120
חדש 11,194 1.6%
חדש
המזרחי ודתיים בלתי מפלגתיים ב דוד צבי פנקס 2
2 / 120
חדש 10,383 1.5%
חדש
רשימת הקידמה והעבודה נ סאלח-חסן ח'ניפס 1
1 / 120
חדש 8,067 1.2%
חדש
התאחדות התימנים בישראל ל שמעון גרידי 1
1 / 120
Steady 7,965 1.2%
Increase0.2
רשימת החקלאות והפתוח ע פארס חמדאן 1
1 / 120
חדש 7,851 1.1%
חדש
אחוז החסימה: 1%
אמוני ישראל אחוד ספרדים אשכנזים טת אברהם אליהו מוקוטובסקי 0 Steady 4,038 זניח Decrease0.6
למען העולים החדשים והחיילים המשוחררים ש אדם פעילן 0 חדש 375 זניח חדש
סה"כ 120 695,007 100%
בעלי זכות הצבעה 924,885 קולות כשרים 75.1% Decrease11.8
רשימות המועמדים המלאות: עיתון רשמי מס' 174
תוצאות הבחירות: עיתון רשמי מס' 181

למרות כל התהפוכות, דומה היה בעקבות בחירות אלו כי מפא"י הצליחה לשמר את כוחה ואף הגדילה אותו במעט. בבחירות הקודמות קיבלו מפא"י והמפלגות הקשורות בה 47 מנדטים, בעוד שבבחירות אלו קיבלו 51 מנדטים. מפ"ם הפסידה 4 מנדטים מכוחה, מיעוטם למק"י ורובם, ככל הנראה, למפלגות הלוויין של מפא"י. הדתיים שמרו על כוחם (למרות שחלק לא מבוטל מן העולים היו מקורבים לעמדותיהם). המנצחים הגדולים בבחירות היו הציונים הכלליים, שקיבלו 20 מנדטים, וביחד עם סיעות הספרדים והתימנים שהיו קשורות בהם קיבלו 23 מנדטים. הניזוקים העיקריים מהצלחתם הגדולה של הציונים הכלליים היו מפלגות המחתרות ובראשן חרות, שכוחה ירד ל-8 מנדטים. הנושאים שהעסיקו את אנשיה, פרשת "אלטלנה" והדרישה ל"ארץ ישראל השלמה" נראו בלתי רלוונטיים לבוחר בבחירות אלו.

לאחר הבחירות[עריכת קוד מקור | עריכה]

במשך כשלושה חודשים לאחר הבחירות התקשה בן-גוריון בהרכבת הממשלה. לבסוף הציג ב-7 באוקטובר 1951 את ממשלתו החדשה, אשר הייתה כמעט זהה לממשלה הקודמת, פרט לכך שהמפלגה הפרוגרסיבית בחרה להשאר באופוזיציה. הממשלה הורכבה ממפא"י, מפלגות הלוויין הערביות של מפא"י והדתיים, והיא נתמכה בקולות 65 חברי כנסת, כאשר הפרוגרסיבים נמנעים מהצבעה.

בתחילה ניהל בן-גוריון משא ומתן עם מפ"ם ולאחר מכן עם הציונים הכלליים, אך אלו העמידו דרישות שבן-גוריון לא רצה לעמוד בהן, ולכן החליט על הקמת ממשלה המסתמכת על קולות המפלגות הדתיות.

משמעות ההסתמכות על הדתיים, על מנת להשאיר את הציונים הכלליים ואת מפ"ם באופוזיציה, הייתה הסכמה לכמה מדרישותיהם בענייני דת ומדינה, כאשר הדרישה החשובה, אשר קיבלה את עיגונה בחוק בתי דין רבניים (נישואים וגירושין), התשי"ג - 1953, הייתה הכרה בסמכות בית הדין הרבני בכל נושאי המעמד האישי. כן סוכם על השארת הסטטוס קוו בעניין שיטת "הזרמים בחינוך" וגיוס הבנות, והוטל איסור על ייבוא בשר לא כשר. בדצמבר 1952 הביא לחצן של הסיעות הדתיות לצירופם של הציונים הכלליים והפרוגרסיבים אל הממשלה.

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]