הבחירות לכנסת הרביעית

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
‹ 1955 Flag of Israel.svg 1961 ›
הבחירות לכנסת הרביעית
3 בנובמבר 1959

שם המפלגה יו"ר הרשימה מנדטים מספר קולות
מפא"י דוד בן-גוריון 47 Green Arrow Up.svg 7+ 370,585
תנועת החרות מנחם בגין 17 Green Arrow Up.svg 2+ 130,515
מפד"ל חיים משה שפירא 12   95,581
מפ"ם מאיר יערי Gray Rectangle Tiny.svg 0 69,468
הציונים הכלליים יוסף ספיר Red Arrow Down.svg -5 59,700
אחדות העבודה - פועלי ציון ישראל גלילי Red Arrow Down.svg -3 58,043
חזית דתית תורתית יצחק מאיר לוין Gray Rectangle Tiny.svg 0 45,569
המפלגה הפרוגרסיבית פנחס רוזן Green Arrow Up.svg 1+ 44,889
מק"י שמואל מיקוניס Red Arrow Down.svg -3 27,374
קידמה ופיתוח אחמד א-ד'אהר 2   12,347
שיתוף ואחווה לביב אבו רוכן 2   11,104
חקלאות ופיתוח מחמוד א-נאשף Gray Rectangle Tiny.svg 0 10,902
הערה - הרשימה לעיל היא של המפלגות שעברו את אחוז החסימה בלבד.
לרשימה המלאה ראו טבלה מורחבת בערך זה.

רה"מ לפני הבחירות

דוד בן-גוריון
מפא"י

רה"מ לאחר הבחירות

דוד בן-גוריון
מפא"י

תוצאות הבחירות לכנסת הרביעית

הבחירות לכנסת הרביעית אשר התקיימו ב־3 בנובמבר 1959, ב' בחשוון ה'תש"ך, נערכו בתקופת שיא כוחה של מפא"י בראשות דוד בן-גוריון. בבחירות אלו זכתה מפא"י בהישג הגדול בתולדותיה וקיבלה 47 מנדטים.

רקע היסטורי[עריכת קוד מקור | עריכה]

בשנת 1959 היה דוד בן-גוריון בן ה-73 בשיא תהילתו. לאחר שובו מפרישתו בשדה בוקר ומינויו המחודש לראש הממשלה (לאחר תקופה קצרה בה היה שר הביטחון תחת ראש הממשלה משה שרת) שלט בן-גוריון במדינה, ובמפלגתו מפא"י, ללא עוררין.

בתוך מפא"י עצמה התרחש מאבק פנימי עז על השלטון. דורו של בן-גוריון, דור העלייה השנייה, שלט ביישוב ובמדינה זה עשרות שנים, כשבן-גוריון עומד בראש התנועה הציונית ומפלגת מפא"י משנת 1935. דור הביניים, דור העלייה השלישית, שעליו נמנו דמויות דוגמת גולדה מאיר וזלמן ארן והצעירים יותר, פנחס ספיר ופנחס לבון, נדחק עתה לטובת ה"צעירים" שטיפח בן-גוריון: משה דיין, טדי קולק, יצחק נבון, אבא אבן ושמעון פרס. מצב זה הביא למתחים פנימיים במפלגה, אך אלו לא גלשו אל מחוץ לחוגיה הפנימיים.

התקופה שלפני מערכת הבחירות הייתה רגועה מבחינה ביטחונית ומדינית. פרט למשבר קואליציוני סביב רישום הדת בתעודות הזהות של העולים, שהביא לפרישת המפלגות הדתיות מן הממשלה, ומשבר סביב מינויו של יושב ראש הכנסת לאחר פטירתו של יוסף שפרינצק (כאשר תרגיל פוליטי מוצלח הביא למינויו של נחום ניר, מועמד סיעות השמאל, ליושב ראש הכנסת, שלא על דעתו של בן-גוריון), הייתה הזירה הפנימית והחיצונית שקטה למדי. אפילו ניסיונן של סיעות השמאל להתסיס את מערכת הבחירות באמצעות יצירת משבר סביב מכירת תת מקלעים מסוג עוזי לגרמניה, לא הביא לסערה המקווה.

אירוע דרמטי, שכונה אירועי ואדי סאליב, שהתגלמו בהתפרצות של זעם ומחאה של בני עדות המזרח על רקע טענות לקיפוחם, אירע מספר חודשים לפני הבחירות, אך השפעתם המיידית של האירועים לא הייתה ניכרת ויכולתם של המוחים להשמיע את קולם מול המנגנון המפלגתי והתעמולתי הממוסד הייתה מוגבלת.

מערכת הבחירות[עריכת קוד מקור | עריכה]

למערכת הבחירות קדמה מערכת בחירות להסתדרות שבה סבלה מפא"י מירידה של אחוזים בודדים. ברקע הדברים עמדו מאבקי כוח בין דוריים במפא"י, כאשר "דור הביניים" בראשות פנחס לבון ואהרן רמז האשים את ה"צעירים" באחריות לתוצאה.

בן-גוריון שאף לנצל את המצב כדי להעביר לחזית המפלגה את הדור הצעיר. תחת סיסמת הבחירות "אמרו כן לזקן" הוצג בן-גוריון לבוש מדי חאקי, מוקף בנבחרת של כוכבים צעירים - רמטכ"ל מבצע קדש, משה דיין, איש מערכת הביטחון, שמעון פרס, ואלוף ההסברה, אבא אבן. בן-גוריון שב ונשא נאומים בזכות שינוי שיטת הממשל, והתקיף את יריביו משמאל ומימין. בבחירות אלו נעשה בפעם הראשונה שימוש בחוגי בית, שבאחדים מהם נכח אף בן-גוריון.

מפלגות השמאל, אחדות העבודה - פועלי ציון ומפ"ם, לא הצליחו ליצור סערה סביב מכירת העוזי לגרמניה, וכמפלגות בעלות מסר מדיני מובהק, נפגע כוחן במערכת בחירות שבה התמקד הדיון בענייני פנים וממשל.

תנועת החרות בראשות מנחם בגין ניסתה בהצלחה רבה יותר ליצור אווירה סוערת במערכת הבחירות. בגין ערך מסע אופנועים, אותו תיאר בן-גוריון ביומניו בזו הלשון:

המוקיון עבר אתמול, ביום 1 בנובמבר, בקדילק פתוח, כשלפניו רצים 20 רוכבי אופנוע, ועיתון "חירות" בישר הבוקר באותיות ענק על "מסע ניצחון של בגין". קיום המפלגה בישראל הוא כתם שחור על הדמוקרטיה הישראלית. התנוונות זו ניזונה מהנחשלות של כמה עדות בישראל, ויגאל אלון מסייע לבגין בתעמולתו.

בדברים אלו ביטא בן-גוריון את הבוז האישי שלו לעולים מארצות המגרב (ה"נחשלים" האמורים), אך נתן ביטוי לרתיעה שעוררה אצל רבים התנהגותו הכוחנית של בגין. בעת מסע הבחירות נדמה היה כאילו עומדת חרות להכפיל שוב את כוחה כפי שהכפילה אותו במערכת הבחירות הקודמת. בסופו של דבר, נהנתה חרות מעליה צנועה יחסית של שני מנדטים, הרבה פחות משציפו ראשיה.

תוצאות הבחירות[עריכת קוד מקור | עריכה]

בבחירות, שנערכו ביום 3 בנובמבר 1959 נמנו 969,337 קולות כשרים, ואחוז ההצבעה עמד על כ־81.6% מכלל בעלי זכות ההצבעה (994,306 מתוך 1,218,483). אחוז החסימה עמד בהתאם על 9,693 קולות. תוצאות הבחירות היו כדלהלן:

הערות מספר מנדטים קולות באחוזים מספר הקולות שם הסיעה
47 38.2 370,585 מפא"י
17 13.5 130,515 תנועת החרות
12 9.9 95,581 מפד"ל
9 7.2 69,468 מפ"ם
התאחדו עם פרוגרסיבים 8 6.2 59,700 הציונים הכלליים
7 6.0 58,043 אחדות העבודה - פועלי ציון
התפצלה אחר כך לאגו"י ופאג"י 6 4.7 45,569 חזית דתית תורתית
התאחדו עם ציונים כלליים 6 4.6 44,889 המפלגה הפרוגרסיבית
3 2.8 27,374 מק"י
מפלגת לוויין של מפא"י 2 1.5 12,347 קידמה ופיתוח
מפלגת לוויין של מפא"י 2 1.8 11,104 שיתוף ואחווה
מפלגת לוויין של מפא"י 1 1.1 10,902 חקלאות ופיתוח
לרשימת מועמדים מלאה ראו כאן 0.1 1,322 איגוד סוציאליסטי "בונד"
לרשימת מועמדים מלאה ראו כאן 0.2 1,765 סיעת נכים ונפגעי השואה
לרשימת מועמדים מלאה ראו כאן 0.1 631 חזית העולה החדש
לרשימת מועמדים מלאה ראו כאן 0.2 1,611 בלתי תלויים
לרשימת מועמדים מלאה ראו כאן 0.3 3,133 מפלגה לאומית ספרדית
סיעת תימנים 0.2 1,711 סיעת תימנים
לרשימת מועמדים מלאה ראו כאן 0.4 3,818 סיעה עצמאית לערביי ישראל
לרשימת מועמדים מלאה ראו כאן 0.3 3,369 מפלגת עבודה הערבית ישראלית
לרשימת מועמדים מלאה ראו כאן 0.8 8,199 ליכוד יוצאי צפון אפריקה
לרשימת מועמדים מלאה ראו כאן 0.1 594 כוח שלישי
ספרדים ועדות המזרח 0.2 2,456 איחוד לאומי
0.5 4,651 קידמה ועבודה

בחירות אלו היו נקודת השיא של מפא"י, שזכתה עם מפלגות הלוויין שלה בין ערביי ישראל ב-52 מנדטים. בכוחן של שאר מפלגות השמאל הייתה ירידה: אחדות העבודה ירדה בכוחה מעשרה לשבעה מנדטים, מפ"ם שמרה על כוחה ואילו מק"י צנחה מ-4.5 אחוז ל-2.8 אחוז מכלל הקולות. הציונים הכלליים הגיעו לשפל של 8 מנדטים, מצב שכפה עליהם למעשה להתאחד עם המפלגה הפרוגרסיבית ולהקים את "המפלגה הליברלית". חרות עלתה פחות משנצפה, רק ב-2 מנדטים, ונותרה מחוץ למעגל קבלת ההכרעות בישראל.

לאחר הבחירות[עריכת קוד מקור | עריכה]

Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – ממשלת ישראל התשיעית

קשיי הרכבת הקואליציה, הצפויים לאחר כל בחירות, התגלעו הפעם לא במישור שבין מפא"י ובין שותפותיה לקואליציה, הדתיים, הפרוגרסיבים, ואנשי מפ"ם ואחדות העבודה, אלא במישור הפנימי והמפלגתי. עלייתם של ה"צעירים" הייתה לצנינים בעיני דור הביניים במפלגה. גולדה מאיר סירבה להצטרף לממשלה, שכן חששה כי אבא אבן, משה דיין ושמעון פרס ידחקו את רגליה ויטלו ממנה כל השפעה. בסופו של דבר התרצתה ונטלה את תיק החוץ, כאשר אבא אבן מונה לשר בלי תיק במשרד החוץ. משה דיין היה לשר החקלאות, ושמעון פרס לסגן שר הביטחון. משה שרת, שנדחק מכל עמדות ההשפעה, נותר הפעם מחוץ לממשלה. במהלך השנים הבאות היה המאבק הבין דורי בתוך מפא"י הגורם המניע העיקרי בפוליטיקה הישראלית, כאשר הדלק המצית את הבערה היה "הפרשה".

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

ישראלישראל מערכות בחירות בישראל
1949  •  1951  •  1955  •  1959  •  1961  •  1965  •  1969  •  1973  •  1977  •  1981  •  1984  •  1988  •  1992  •  1996  •  1999  •  2001  •  2003  •  2006  •  2009  •  2013  •  2015