הבחירות לכנסת השתים עשרה

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
‹ 1984 Flag of Israel.svg 1992 ›
הבחירות לכנסת השתים עשרה
1 בנובמבר 1988

שם המפלגה יו"ר הרשימה מנדטים מספר קולות
הליכוד יצחק שמיר 40 Red Arrow Down.svg -1 709,305
המערך שמעון פרס 39 Red Arrow Down.svg -5 685,363
ש"ס יצחק חיים פרץ Green Arrow Up.svg 2+ 107,709
אגודת ישראל משה זאב פלדמן Green Arrow Up.svg 3+ 102,714
רצ שולמית אלוני Green Arrow Up.svg 2+ 97,513
מפד"ל אבנר חי שאקי Green Arrow Up.svg 1+ 89,720
חד"ש מאיר וילנר Gray Rectangle Tiny.svg 0 84,032
התחיה יובל נאמן Red Arrow Down.svg -1 70,730
מפ"ם יאיר צבן Red Arrow Down.svg -3 56,345
צומת רפאל איתן Green Arrow Up.svg 1+ 45,489
מולדת רחבעם זאבי Green Arrow Up.svg 2+ 44,174
שינוי אמנון רובינשטיין Red Arrow Down.svg -1 39,538
דגל התורה אברהם רביץ Green Arrow Up.svg 2+ 34,279
הרשימה המתקדמת לשלום מוחמד מיעארי Red Arrow Down.svg -1 33,695
מד"ע עבד אלווהב דראושה Gray Rectangle Tiny.svg 0 27,012
הערה - הרשימה לעיל היא של המפלגות שעברו את אחוז החסימה בלבד.
לרשימה המלאה ראו טבלה מורחבת בערך זה.

רה"מ לפני הבחירות

יצחק שמיר
ליכוד

רה"מ לאחר הבחירות

יצחק שמיר
ליכוד

הכנסת השתים עשרה.png

הבחירות לכנסת השתים עשרה שהתקיימו ב-1 בנובמבר 1988, כ"א בחשוון ה'תשמ"ט, התקיימו לאחר פריצתה של האינתיפאדה הראשונה ובהשפעתה. לבחירות אלו הגיעו המפלגות הגדולות מתוך ממשלת אחדות לאומית שבה שימשו יצחק שמיר ושמעון פרס כראשי ממשלה לסירוגין, ואילו יצחק רבין שימש כשר הביטחון. אל מול ההתפתחויות במישור הבינלאומי - ניסיונות מזכיר המדינה האמריקני ג'ורג' שולץ בתיווך ותזוזתו של אש"ף לקראת הכרה במדינת ישראל ובהחלטה 242 - הצביעו תוצאות הבחירות על רצונו של הבוחר בהמשך הסטטוס־קוו המדיני, ובחיזוק האלמנטים הימניים בממשלת האחדות. יום לפני הבחירות, ב־30 באוקטובר 1988, התרחש אירוע טרור בו נשרפו למוות רחל וייס מירושלים ושלושת ילדיה, כאשר נסעו באוטובוס מטבריה לירושלים דרך יריחו, ונקלעו למארב בו הושלך על האוטובוס בקבוק תבערה. החייל דוד דלרוזה, שניסה להצילם, נפצע קשה ונפטר מפצעיו מאוחר יותר. יש הסבורים כי אירוע זה הוא שהביא להתחזקות הימין בבחירות. אחרים רואים בתוצאות הבחירות המשך וחיזוק למגמות שנראו בבירור במהלך הבחירות לכנסת האחת עשרה של שמירה על דפוסי הצבעה קיימים, ורצון להימנע משינוי מדיני.

בחירות אלו היו הראשונות מאז 1969 שנערכו במועד הקבוע בחוק (ב־1973 נדחו הבחירות בעקבות מלחמת יום כיפור ומ־1977 הן הוקדמו); עד כה, הן גם היו האחרונות להתקיים במועד כזה.

רקע היסטורי[עריכת קוד מקור | עריכה]

ממשלת האחדות הלאומית, אשר בראשה עמדו לחלופין שמעון פרס ויצחק שמיר, הגיעה להישגים רבים בשנות קיומה. הנסיגה מעומק לבנון אל רצועת הביטחון, הורדת האינפלציה לרמה שאיפשרה פעילות משקית תקינה והעלאת יהודי אתיופיה היו אך אחדים מן ההישגים שהגיעה אליהם ממשלה זו. אך ממשלה זו הייתה מבוססת על "מאזן אימה" מדיני: שני הגורמים העיקריים שהרכיבו את הממשלה, המערך והליכוד, לא הצליחו לנהל מדיניות חוץ על פי דרכם. הסכם לונדון אליו הגיע שמעון פרס עם חוסיין מלך ירדן טורפד על ידי שותפיו הקואליציוניים. התוצאה הייתה קפאון מדיני, אשר היה בין הגורמים העיקריים לפריצת האינתיפאדה הראשונה.

אל האינתיפאדה הגיעה מדינת ישראל כשהיא אינה מוכנה. המדינה ספגה ביקורת רבה הן במישור הבינלאומי והן במישור הפנימי. העדרה של מדיניות מגובשת השתקף הן בשיטות שננקטו לדיכוי האינתיפאדה, והן במישור התקשורתי הפנימי והבינלאומי. נראה כי איש אינו יודע כיצד להחזיר את השד הפלסטיני לבקבוקו, וכיצד לתקן את הנזק שנגרם למעמדה של ישראל בעולם. כל אחת מהמפלגות טענה שהשנייה אשמה באינתיפאדה: בעוד המערך טען שסירוב הליכוד לכל משא ומתן הוביל לכך, הליכוד טען שתבוסתנות המערך עודדה את הפלסטינים להתקומם. בנוסף לכך, גרמה האינתיפאדה לוויכוח נרחב על מטרותיה של התנועה הציונית: הימין טען שויתור על שטחים הוא כניעה לטרור כהסכם מינכן, ואילו השמאל טען שהמשך האינתיפאדה עלול לגרום לאימוץ שיטות המזכירות את שיטותיו של המשטר הנאצי. הוויכוח נסוב גם על ההתנחלויות, על חשיבותן הדתית ועל תפקיד הדת במדינה באופן כללי. הליכוד טען שהשמאל מתנגד לכל חיזוק של הביטחון הלאומי והדת, ואילו המערך טען שישנו קשר בין הרחבת ההתנחלויות והקיצוניות הדתית, שיוצר מדינה שמרנית.

ניסיונות התיווך של מזכיר המדינה האמריקני, ג'ורג' שולץ, הסתיימו בכישלון. מכתבו של שולץ אל שמיר, מ־4 במרץ 1988, שבו הציע קיומה של ועידה בינלאומית ומשא ומתן עם נציגים פלסטיניים במסגרת משלחת ירדנית, הביא לוויכוח פנימי בין שרי המערך (שתמכו בוועידה) ובין שרי הליכוד (שטענו שוועידה היא כניעה לטרור), אך לא לתוצאות מעשיות. שנת 1988 הייתה שנת בחירות בארצות הברית, וברור היה כי הנשיא רונלד רייגן, העומד לסיים שמונה שנות כהונה, אינו יכול להפעיל לחץ על ישראל לביצוע צעדים כלשהם. הליכוד העדיף לחדש את שיחות האוטונומיה, שהוקפאו מאז מלחמת לבנון הראשונה, אולם המערך טען שהליכוד ממשיך הרחבת ההתנחלויות כחלק ממדיניות של "סיפוח זוחל".

במקביל, החלה תזוזה באש"ף לקראת הכרה במדינת ישראל. על אף שהיו אלו אנשי אש"ף שהשתתפו באירועי האינתיפאדה, ועל אף ההתנקשות בחיי חליל אל וזיר (הוא "אבו ג'יהאד") ב־16 באפריל 1988, היה הארגון בשל להחלטה. הכרזת העצמאות הפלסטינית שהתקבלה בראשית נובמבר 1988 אמנם לא הכילה הכרה מפורשת בישראל, התחייבות שלא לבצע מעשי טרור וקבלה מלאה של החלטה 242, אולם הודעה על כך נמסרה במהרה בידי יאסר ערפאת, דבר שהביא לפתיחת דיאלוג בין ארצות הברית ואש"ף.

כל אלו נתקלו במדינת ישראל בחומה בצורה שהציב ראש הממשלה יצחק שמיר. שמיר ייצג קו נוקשה המתנגד למשא ומתן עם אש"ף ועם כל נציג הקשור בו, המתנגד לוועידה בינלאומית, ולמעשה חפץ בהמשך הסטטוס קוו, אשר נופץ לרסיסים עם פרוץ האינתיפאדה הראשונה. בשנתיים שבהן היה ראש ממשלה מ־1986 הצליח שמיר להביא לאי מימוש "הסכם לונדון" ולהביא לכישלון יוזמותיו של שולץ. שמיר הצליח להציג את פעולותיו של שמעון פרס כחתרנות ותככנות, ולהציג מולו חזות מוצקה, לפיה היה הוא, שמיר, המדינאי היציב, המוביל את ישראל בדרך הבטוחה, אל מול התככנות וההרפתקנות המדינית של פרס. גם בתוך המערך נשמעו קולות שונים ובעוד פרס מנסה להביא להתקדמות מדינית, כולל תוכנית "עזה תחילה" (פירוז רצועת עזה ופינוי ההתנחלויות שם לטובת שלטון ירדני) שנפסלה בידי שמיר, ניסה יצחק רבין לשבור בצורה צבאית את האינתיפאדה. עם זאת, המערך, כמפלגה, היה מחויב להתקדמות מדינית, וססמתו בבחירות אלו הייתה "המערך - הדרך לפריצת דרך".

נראה היה כי רוחות השינוי שהחלו מנשבות בעולם, תחילת נפילת הגוש הקומוניסטי, פעולותיו הנועזות של מיכאיל גורבצ'וב, השינויים שחלו בעולם הערבי, לרבות החלטת המלך חוסיין להתנתק מבחינה מינהלית מיהודה ושומרון, כמו גם הקולות שנשמעו מתוך אש"ף, פסחו על שמיר. שמיר ביקש לשמור את המצב המדיני כמות שהוא, ולא להסכים לתזוזה לכל כיוון.

בתחום הכלכלי היה המצב תקין, אם כי לא מזהיר. האינפלציה ההרסנית של שנת 1984 הודברה בשיתוף פעולה בין כל הגורמים הכלכליים במשק, לרבות ההסתדרות, אך הימשכות האינתיפאדה הביא לפגיעה במשק, הן בשל קשיים מדיניים והן בשל קשיים כלכליים (פועלים מהשטחים ומסחר איתם). שיעורי הריבית הגבוהים פגעו במשק, האבטלה הייתה בעלייה, משבר הקיבוצים היה בעיצומו, ואף המושבים היו בקשיים, מפעלים כ"אתא" נסגרו, וחברות קבלניות גדולות כחברת "קלארין" וחברתו של אברהם גינדי נקלעו לקשיים. שר האוצר משה נסים ניחן באופי שקט, בניגוד לאופיו הסוער של קודמו בתפקיד יצחק מודעי, אשר הודח מתפקיד שר האוצר ולאחר מכן מתפקיד שר המשפטים בשל סכסוך עם שמעון פרס. קביעת המדיניות הכלכלית לא הייתה בלעדית לשר האוצר, כי אם בוצעה בהסכמה בין שתי המפלגות הגדולות ומתוך תיאום. גם דרך זו של תיאום כלכלי היה בה כדי לשמור על ההישגים הכלכליים הקיימים, אך לא להביא לפריצת דרך ולצמיחה. המשבר גרם לעוד ויכוח בין המפלגות הגדולות: בעוד שהמערך (שרוב המפעלים שנקלעו לקשיים היו קשורים אליו במסגרת ההסתדרות הכללית) דרש התערבות ממשלתית וטען שהליכוד הניח את התשתיות למשבר (באמצעות השקעת כספים בהתנחלויות ובלבנון), הליכוד טען שההתערבות הממשלתית והתכנון המרכזי רק פגע במפעלים.

שתי המפלגות הסכימו שדרך התיאום והאחדות הלאומית רק החמירה את המצב. שתיהן התכוננו במרץ לבחירות הבאות, שפרס טען שיהיו "החשובות ביותר מאז קום המדינה".

בקרב ערביי ישראל הביאה האינתיפאדה להתחזקות התחושה הלאומית. ההצבעה למפלגות הציוניות ירדה בצורה משמעותית (מ־49% במערכת הבחירות הקודמת ל־34% בבחירות אלו) והרשימות הנספחות למערך נעלמו בצורה סופית.

מערכת הבחירות[עריכת קוד מקור | עריכה]

תהליכי דמוקרטיזציה במפלגות[עריכת קוד מקור | עריכה]

הבחירות הללו היו הבחירות הראשונות שבהן הועברה בחירת המועמדים לכנסת בשתי המפלגות הגדולות, מקביעת "ועדה מסדרת" לפורום רחב יותר של מרכזי המפלגות, כשלב ביניים לקראת העברת ההחלטה לבוחר, ב"בחירות מקדימות". הליכוד פתח בדרך זו עוד במערכות בחירות קודמות (החל מ־1977), ובמערכת בחירות זו הצטרף אליו המערך.

את האתגר הראשי בתוך המערך היוו חברי "הזרם המרכזי". זרם זה היה האגף הימני-ניצי במערך, וכלל את יו"ר הכנסת שלמה הלל ואת חברי הכנסת אברהם כ"ץ-עוז ושושנה ארבלי אלמוזלינו. הזרם קם כדי להתנגד לנטיית המפלגה שמאלה, והתנגד להחזרת שטחים לא מטעמי דת או לאומיות כי אם מטעמי ביטחון. הם התנגדו לרבות מתוכניותיו של פרס ואף דרשו הקמת התנחלויות נוספות במקומות אסטרטגיים בגדה המערבית. רוב חברי הזרם תמכו ברבין, שר הביטחון התקיף, שמדיניותו כלפי האינתיפאדה זכתה לשבחים אף בתוך הליכוד. רבים מחברי המפלגה לא ראו בעין יפה את הזרם, וטענו שהוא הופך את המפלגה ל"ליכוד ב'", ללא הצגת אלטרנטיבה.

במפלגת העבודה (שלראשונה מאז הקמתה התמודדה לבדה, ללא מפ"ם, פרט לשלושת חברי מפלגת יחד של עזר ויצמן), הביאה שיטת הבחירות במרכז לגיבוש חבורת צעירים שאפתנים שכונתה "השמינייה", אשר כללה את יוסי ביילין, חיים רמון, אברהם בורג, עמיר פרץ, ניסים זווילי, יעל דיין, נוואף מסאלחה וחגי מרום. צעירים אלו דחקו את רגלי הדור המבוגר כאבא אבן, אשר לא מצא את מקומו ברשימה. קבוצה זאת נחשבה לסמן השמאלי במפלגה, שהעדיפה דיונים ישירות עם הפלסטינים ולא עם ירדן. הם אף הזדהו עם תנועות כשלום עכשיו, שנחשבו לתנועות המזוהות עם מפלגות משמאל למערך. אל כל אלה הצטרפה קבוצת ההסתדרות, שהונהגה בידי מזכ"ל ההסתדרות לשעבר יצחק בן אהרן. אלו טענו שהזנחת נושאי החברה והכלכלה לטובת הנושא המדיני יבריחו מצביעים אל הליכוד.

כדי לפשר בין הקבוצות, הובטח מעמדו של רבין במסע הבחירות. בעוד שפרס הוצג כאיש שיביא את השלום, רבין הוצג כ"מר ביטחון", כדי לקרוץ למצביעי מרכז. בנוסף, 1,200 חברי המרכז בחרו רשימה מייצגת, שכללה צעירים רבים, ניצים ויונים כאחד.

בליכוד (שהתמודד לראשונה כמפלגה מגובשת ולא כאיחוד של כמה תנועות) התגבשה שיטה שנקראה "השביעיות". שיטה זו כללה התגבשות פאנל של 35 אנשים שנבחרו בהצבעה, ובשלב הבא, שהתקיים לאחר שבוע, דורגו השמות בפאנל על פי התמודדות בחמש "שביעיות". ההתמודדות, שהתקיימה ביוני 1988, הביאה לעלייתו של כוכב חדש בשמי הליכוד. היה זה בנימין נתניהו, שעבורו הייתה זו ההתמודדות הראשונה, אשר נבחר למקום החמישי ברשימת הליכוד, לאחר ששב מתפקידו כשגריר ישראל לארגון האומות המאוחדות. נתניהו היה גורם חשוב במסע הבחירות של הליכוד, ונאם בכנסים רבים. יכולתו התקשורתית הובילה לביקוש רב להרצאותיו בכנסי ליכוד.

יצחק שמיר ושמעון פרס עמדו שוב בראש מפלגותיהם.

מהלך מערכת הבחירות[עריכת קוד מקור | עריכה]

בחירות אלה היו הבחירות הראשונות שבהן חל התיקון לחוק יסוד: הכנסת, לפיו ועדת הבחירות המרכזית מוסמכת לפסול רשימות השוללות את קיומה של ישראל כמדינתו של העם היהודי, שוללות את האופי הדמוקרטי של המדינה, או מסיתות לגזענות. ועדת הבחירות המרכזית פסלה את רשימתו של מאיר כהנא, שבחירתו לכנסת לאחר הבחירות לכנסת האחת עשרה גרמה לדאגה והייתה מקור לפרובוקציות ולסכסוכים עם המיעוט הערבי. בנוסף, הוגשה בקשה לפסילת הרשימה המתקדמת לשלום, רשימה ערבית-יהודית קיצונית בהשתתפות אנשי שמאל כמוחמד מיעארי, מתי פלד ואורי אבנרי, אך הבקשה נדחתה ברוב של 20 מול 19 מחברי הוועדה.

רשימת כ"ך ערערה לבית המשפט העליון. בית המשפט דחה את טענת כ"ך בדבר פסלות הסעיף וקבע שיש לפרשו פרשנות מצמצמת ולהשתמש בו רק במקרים קיצוניים, אך הוא קבע שבמקרה זה הוכח שאכן הרשימה שוללת את אופיה הדמוקרטי של ישראל ומסיתה לגזענות גם לפי המבחנים המחמירים, ולכן יש לפסול אותה. בנוסף, רבע מחברי ועדת הבחירות המרכזית ערערו לבית המשפט העליון על ההחלטה לאשר את הרשימה המתקדמת לשלום, אך בית המשפט פסק (ברוב של שלושה שופטים מול שניים) שלא הובאו ראיות ברורות, חד-משמעיות ומשכנעות לכך שהרשימה שוללת את קיום מדינת ישראל כמדינת העם היהודי.

מפלגות חדשות התמודדו לראשונה על קולו של הבוחר. רחבעם זאבי הקים את תנועת מולדת והתמודד עמה לראשונה בבחירות אלו. צומת, תנועתו של רפאל איתן, פרשה מן התחיה והתמודדה בצורה עצמאית. באגף השמאלי של המפה התמודדה מפ"ם באופן עצמאי לראשונה מאז שנת 1969, ואילו במגזר החרדי התפצלה אגודת ישראל לשתי מפלגות, כאשר לראשונה תמך המחנה הליטאי במפלגה נפרדת - דגל התורה.

תעמולת המפלגות נסבה בעיקר בנוגע לאינתיפאדה, השטחים ואש"ף. בעוד הליכוד הציע להמשיך עם תוכנית האוטונומיה של הסכמי קמפ דייוויד, גורמים ימניים יותר (כרוני מילוא ואריאל שרון) הציעו לספח את השטחים. המערך הדגיש את הסכנה הדמוגרפית ואובדן הרוב היהודי בעקבות סיפוח השטחים, וטען שעל ישראל לוותר על האזורים המאוכלסים בצפיפות בערבים בשטחים. בנוסף, הם טענו שהמשך ההחזקה בשטחים יפגע בביטחון ובדמוקרטיה, דבר הפוגע במטרת הציונות להקמת מדינה יהודית ודמוקרטית. המערך גם תקף את הליכוד כמפלגה המתנגדת לשלום, וטען שלמרות שהליכוד השיג את השלום עם מצרים, "שמיר זה לא בגין", ואף התנגד להסכם השלום בכנסת. בנוסף לכך, צוות אלופים במיל' תכנן תוכנית ביטחונית לגבולות בני הגנה לאחר יציאה מהשטחים, כולל "גדר ביטחון אלקטרונית". פרס ורבין הוצגו כמנהיגים מנוסים, והצעירים כאנשי העם שמחוברים אל הקשיים שלו, שיוכלו להוביל את ישראל לשלום ולצמיחה.

בתחום הכלכלי, המערך הציג את הצלחת פרס בהעברת תוכנית הייצוב הכלכלית של 1985, לעומת כישלונותיו של הליכוד בשבע שנות שלטונו, שכללו בזבוז כספים בלבנון ובשטחים במקום בערי פיתוח. בנוסף הודגש תפקידן ההתיישבות העובדת וההסתדרות, והמערך טען שרק גופים אלה יצליחו לנווט את הכלכלה בבטחה. אולם אז כור תעשיות, הקונצרן הגדול במדינה, נכנס למשבר. המנכ"ל החדש בני גאון חשף שורת כשלים בארגון. תחת איומי פיטורין ופשיטות רגל, הליכוד טען שממשלת מערך תעלה מסים כדי לממן את מפעלי ההסתדרות. הדבר פגע מאוד במסע הבחירות של המערך.

בנוסף, גם המצע המדיני של המערך נפגע: גל האלימות בשטחים חיזק את טענת הליכוד שפרישה מהשטחים תביא להרס מדינת ישראל. המערך טען שדחיית שיחות השלום תוביל להתגברות האלימות ושיש לתת לירדן לשלוט בשטחים, אולם אז נחתה המכה החזקה מכולן. חוסיין מלך ירדן הכריז על ניתוק הזיקה בין ממלכת ירדן לגדה המערבית. למערך נותרו שלוש אפשרויות: תמיכה באוטונומיה של הליכוד, משא ומתן עם הפלסטינים כפי שהציעו המפלגות משמאלה לו, או לטעון שחוסיין יסכים לקבל את הגדה אם ישראל תישא ותיתן איתו. במסגרת הניסיון האמריקני להניע את תהליך השלום, שיגר רונלד רייגן הזמנה לשרי החוץ של ישראל ומצרים לבוא לוועידה משולשת בניו יורק. הליכוד טען שמדובר בתרגיל בחירות לטובת המערך ואילו המערך טען שיש לאפשר לפרס ללכת לוועידה. בנוסף, הודיע חוסיין שירדן תהיה מוכנה להשתתף בוועידה בינלאומית. גם כאן, טען הליכוד שהמערך מערב גורמים זרים במערכת הבחירות.

בעוד שהמערך שלל משא ומתן עם אש"ף (והעדיף משא ומתן עם ירדן ועם נציגות פלסטינית שתיבחר בבחירות חופשיות), גורמים בתוכו (בעיקר עזר ויצמן, אך גם מנכ"ל משרד החוץ אברהם טמיר) היו מוכנים לדון עם ערפאת ועם אש"ף. הליכוד תקף את המערך על כך וטען שגם שמעון פרס מוכן לדבר עם ערפאת, ושויצמן התבטא "בזכות האינתיפאדה" בעיתון ערבי. סקרים פנימיים הראו שבתוך שתי המפלגות, כמעט חצי מתומכי המפלגה תמכו בהידברות עם אש"ף. אש"ף עצמו טען שעל הציבור בישראל להצביע למפלגות שמוכנות לדבר איתו, כולל המערך. דבר זה חיזק את טענות הליכוד, בעוד שהמערך טען שאש"ף רוצה שהליכוד ינצח כדי שיוכל להשתלט על השטח ללא הסדר. בתחילת אוקטובר, התעקשותו של פרס לוועידת בוררות בינלאומית בנוגע למעמדה של טאבה הובילה לפסיקה שהעיירה תעבור למצרים, וחיזקה את טענת הליכוד שוועידה בינלאומית רק תפגע בישראל.

כתגובה לכך, טען המערך שכל הצבעה למפלגות השמאל רק תגביר את הפער בין המערך לליכוד ותעזור לו לנצח. חיזוק המערך על חשבון הליכוד יאפשר לו לצרף גם מפלגות דתיות לקואליציה.

בעיה חמורה התגלתה במגזר הערבי, שתרם כארבעה מנדטים למערך בבחירות הקודמות. מדיניותו של רבין פגעה במעמד המערך בציבור זה. פרישת חבר הכנסת הערבי של המערך, עבד אל-והאב דראושה, מהמפלגה לטובת מפלגה עצמאית, למרות שהצהיר על תמיכתו בקואליציה בראשות המערך, גם היא פגעה במערך בציבור הערבי. הליכוד טען ש"המערך רצ שמאלה", וטען שממשלת מערך לאחר הבחירות תיתמך בידי מפלגות קיצוניות כחד"ש, הרשימה המתקדמת ודראושה, שיגרמו לחזרה לקווי 67. בנוסף, חברי הכנסת הפופולריים ביותר של המערך במגזר הערבי היו בדרך כלל אנשי מפ"ם, שפעלו באופן עצמאי בבחירות אלו, או יוסי שריד, שעבר לרצ. הטיעון הדמוגרפי לא קסם לאזרחים הערבים שהוצגו כחלק מהבעיה הדמוגרפית. לבסוף, דווקא הליכוד הצליח להשיג תמיכה בקרב הערבים, כיוון שמשה ארנס, שהיה השר לענייני המיעוטים, צבר פופולריות רבה בקרבם. כתגובה לכך, שלח המערך את ויצמן ואת שר החינוך יצחק נבון, יחד עם פרס ועם מועמדים ערביים ברשימה, כדי לצבור קולות. המערך טען שהוא המפלגה היחידה שיכולה להשיג שלום ולדאוג לאזרחים הערביים. בנוסף, המערך שינה את תוכניתו המדינית: בחירות חופשיות בשטחים לבחירת נציגות שתהיה חלק במשלחת ירדנית-פלסטינית בוועידה הבינלאומית.

המערך ניסה להשיג מצביעים גם בקרב הציבור הדתי, שברובו תמך בליכוד הניצי והמסורתי. המערך ניסה לסחוף לעברו את הגורמים המתונים במפד"ל וגם לזכות בתמיכת אגודת ישראל, היונית יותר, בעזרת פגישה עם רבנים. התעמולה למגזר הדתי הדגישה את הסכנה לדמותה היהודית של המדינה בעקבות סיפוח השטחים ואת העובדה שמלחמה בשטחים תפגע בעיקרון קדושת החיים.

המפלגות האחרות גם הן ניסו לזכות בתמיכת הציבור: אגודת ישראל ניסתה לחייב מצביעים להצביע עבורה באמצעות נדרים, דבר שגרם לרב עובדיה יוסף להופיע בתשדיר של ש"ס ולהתיר את כל הנדרים. מפלגת התחיה דרשה טיפול תקיף באינתיפאדה, בעוד רצ הודיעה שיש לוותר על השטחים לטובת ביטחון ישראל. המפד"ל הדגיש את הסכנה ליהדות המדינה מפני השמאל, כששינוי מודיעה שרק היא תמנע ממשלת מערך שתפגע בחופש הדת ובכלכלה החופשית. מולדת הציעה טרנספר כפתרון לסכסוך, ואילו מפ"ם התמקדה בנושא הכלכלי ודרשה תוכנית סוציאליסטית למשק.

ב-24 באוקטובר התנהל העימות בין שמיר לפרס. שתי המפלגות טענו שמועמדם ניצח בעימות. בעימות טען שמיר ש"חלום האחדות נופץ" והתנער מהקמת ממשלת אחדות לאומית. פרס טען שיביא כל הסכם למשאל עם ודיבר בזכות שינוי שיטת הבחירות. סקרים לפני הבחירות בישרו על תיקו בין הגושים.

אירוע חמור שאירע יום לפני הבחירות, היה, לדעת אחדים, בעל השפעה מכרעת על תוצאותיהן. בקבוק תבערה שנזרק על אוטובוס שעבר ביריחו, ב־30 באוקטובר 1988, הצית את האוטובוס וגרם למותם של אם ושלושת ילדיה; החייל דוד דלרוזה, אשר ניסה להצילם, נפטר לאחר חודשיים שבהם נלחם על חייו.

תוצאות הבחירות[עריכת קוד מקור | עריכה]

בבחירות, שנערכו ב־1 בנובמבר 1988, נמנו 2,283,123 קולות כשרים מתוך 2,894,267 בעלי זכות הצבעה (אחוז הצבעה של 79.7%). אחוז החסימה עמד, בהתאמה, על כ־22,831 קולות. בבחירות הושגו התוצאות הבאות:

ראש הרשימה מספר מנדטים קולות באחוזים אות מספר הקולות שם הסיעה
יצחק שמיר 40 31.1 מחל 709,305 הליכוד
שמעון פרס 39 30.0 אמת 685,363 המערך
יצחק חיים פרץ 6 4.7 שס 107,709 ש"ס
משה זאב פלדמן 5 4.5 ג 102,714 אגודת ישראל
שולמית אלוני 5 4.3 רצ 97,513 רצ
אבנר חי שאקי 5 3.9 ב 89,720 מפד"ל
מאיר וילנר 4 3.7 ו 84,032 חד"ש
יובל נאמן 3 3.1 ת 70,730 התחיה
יאיר צבן 3 2.5 מפם 56,345 מפ"ם
רפאל איתן 2 2.0 ץ 45,489 צומת
רחבעם זאבי 2 1.9 ט 44,174 מולדת
אמנון רובינשטיין 2 1.7 הן 39,538 שינוי
אברהם רביץ 2 1.5 עץ 34,279 דגל התורה
מוחמד מיעארי 1 1.5 פ 33,695 הרשימה המתקדמת לשלום
עבד אלווהב דראושה 1 1.2 ע 27,012 מד"ע
אבא גפן - 0.7 קמע 16,674 גמלאים
יהודה עמיטל - 0.7 מי 15,783 מימד
טל נפתלי אורבך - 0.2 טע 4,253 דרך ארץ
יעקב חסדאי - 0.2 ענף 4,182 תנועת לאו"ר
רפאל סוויסה - 0.1 קז 3,222 התנועה למען חברה צודקת
שמעון בן שלמה - 0.1 טיף 2,947 ישי - יחד שבטי ישראל
רענן נעים - 0.1 מעש 2,838 תנועה למען המושבים
משה דואק - 0.1 זעמ 1,654 תרשיש
דוד סנהי - 0.1 ז 1,574 הכח השקט
בנצי קורן - 0.0 קם 1,018 התנועה למען חיילים משוחררים
סאלם מנצורה - 0.0 יענ 909 התאחדות התימנים
ויקטור תייר - 0.0 זכ 446 אחדות - למען ויקטור תייר לכנסת

בחירות חוזרות נערכו ב-15 אפריל 1991 בשתי קלפיות, בבני ברק ורמת גן, לאחר שנתגלו בהן אי סדרים חמורים ומכיוון ש-34 קולות בלבד חסרו למפלגת התחיה לזכות במנדט הרביעי על חשבונה של דגל התורה, אך תוצאות הבחירות החוזרות לא שינו את חלוקת המנדטים‏[1].

לאחר הבחירות[עריכת קוד מקור | עריכה]

Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – הכנסת השתים עשרה

תוצאות הבחירות הראו שמגמת הקיפאון נשמרה. רוב המפלגות שמרו על כוחן והשוויון בין הגושים נשמר. המנצחות הגדולות בבחירות היו דווקא המפלגות החרדיות: אגודת ישראל עלתה משני מנדטים לחמישה, ש"ס מארבעה לשישה ודגל התורה זכתה גם היא בשני מושבים. הגוש החרדי בכללותו גדל משישה מנדטים לשלושה עשר. החרדים שמרו על עמימות בין המפלגות הגדולות, וניסו לקבל הבטחות מהן בתמורה לתמיכה בפרס או בשמיר לראשות הממשלה. במיוחד התחזקה ש"ס, שהייתה לראשונה לשחקן משמעותי בזירה הפוליטית. מנהיגה הצעיר והכריזמטי אריה דרעי זכה לתפקיד שר הפנים לאחר הבחירות, והפך לגורם משמעותי ומשפיע בפוליטיקה הישראלית. לבסוף, המליצו הסיעות החרדיות על שמיר בפני הנשיא הרצוג. לשמיר הייתה אפשרות להקים ממשלת ימין-דתיים עם רוב של 65 מנדטים, אך שמיר נתקל בקשיים בהרכבת הממשלה. החרדים העלו דרישות קיצוניות, ורבים בציבור, כולל הנשיא הרצוג, המליצו על הקמת ממשלת אחדות לאומית שתנסה לשנות את שיטת הבחירות. לבסוף התגבשה ממשלת אחדות בהנהגת שמיר, שבה היה שמיר לראש הממשלה למשך כל תקופת כהונתה, בעוד שמעון פרס היה לשר האוצר וממלא מקום ראש הממשלה, ואילו יצחק רבין כיהן כשר הביטחון.

ממשלה זו החזיקה מעמד כשנה וחצי, ונפלה בעקבות אירועי התרגיל המסריח - ניסיונו של שמעון פרס להקים ממשלת שמאל-דתיים צרה, אשר כשל.

אל מול השינויים בזירה העולמית והמזרח-תיכונית, אשר יביאו במהלך השנים הקרובות לאירועים דרמטיים כנפילת הגוש המזרחי ועליית יהודי ברית המועצות, למלחמת המפרץ הראשונה ולועידת מדריד אשר בעקבותיה, העמיד הבוחר הישראלי ממשלה של המשכיות ושמירת הסטטוס קוו, ובראשה יצחק שמיר, אשר התנגד לכל שינוי ולכל תזוזה מדינית.

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

ישראלFlag of Israel.svg מערכות בחירות בישראל
1949  •  1951  •  1955  •  1959  •  1961  •  1965  •  1969  •  1973  •  1977  •  1981  •  1984  •  1988  •  1992  •  1996  •  1999  •  2001  •  2003  •  2006  •  2009  •  2013  •  2015


הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]