כחול הוא הצבע החם ביותר

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש
כחול הוא הצבע החם ביותר
Blue Is the Warmest Colour
עטיפת ה-DVD
עטיפת ה-DVD
בימוי עבדלטיף קשיש עריכת הנתון בוויקינתונים
הפקה עבדלטיף קשיש, ברהים צ'ואווה, וינסט מרוול עריכת הנתון בוויקינתונים
תסריט עבד-אללטיף קשיש
שחקנים ראשיים לאה סדו
אדל אקסרכופולוס עריכת הנתון בוויקינתונים
מדינה צרפת, בלגיה, ספרד עריכת הנתון בוויקינתונים
הקרנת בכורה 9 באוקטובר 2013
משך הקרנה 179 דק' עריכת הנתון בוויקינתונים
שפת הסרט צרפתית
סוגה סרט דרמה, סרט רומנטי, סרט התבגרות, סרט להטב"י, סרט אירוטי עריכת הנתון בוויקינתונים
תקציב 4,000,000 אירו
הכנסות $19,412,787
הכנסות באתר מוג'ו bluewarm
פרסים פרס דקל הזהב
פרס לואי דלוק
פרס פיפרסקי
פרס הקולנוע הבריטי העצמאי לסרט הזר העצמאי הטוב ביותר
פרס איגוד מבקרי הקולנוע האמריקאי לסרט הזר הטוב ביותר
פרס איגוד מבקרי הקולנוע האמריקאי לשחקן צעיר (אדל אקסרכופולוס)
פרס איגוד המבקרים האמריקני לסרט בשפה זרה
פרס סזאר לשחקנית המבטיחה ביותר (אדל אקסרכופולוס)
פרס אינדפנדנט ספיריט לסרט הזר (עבדלטיף קשיש) עריכת הנתון בוויקינתונים
האתר הרשמי
דף הסרט ב-IMDb
לעריכה בוויקינתונים שמשמש מקור לחלק מהמידע בתבנית OOjs UI icon info big.svg

כחול הוא הצבע החם ביותרצרפתית: La Vie d' Adele - Chapitres 1 & 2 - "החיים של אדל - פרקים 1 ו -2"), הידוע גם כאדל: פרקים 1 & 2, הוא סרט דרמה רומנטית צרפתי משנת 2013 שבוים על ידי עבד-אללטיף קשיש, בכיכובן של אדל אֶקְסָרְכוֹפּוּלוֹס ולאה סדו.

בשנת 2013 זכה הסרט פה אחד בפסטיבל קאן בדקל הזהב לסרט הטוב ביותר. הסרט מבוסס על רומן גרפי צרפתי משנת 2010 בעל אותו השם, שיצא לאור בצפון אמריקה בשנת 2013. הסרט זכה לשבחי ביקורת והיה מועמד לפרס גלובוס הזהב לסרט הזר הטוב ביותר ופרס BAFTA לסרט הטוב ביותר בשפה זרה. ב-2014 זכה בפרס לומייר לסרט הטוב ביותר.

עלילה[עריכת קוד מקור | עריכה]

אדל (אדל אקסרכופולוס) היא תלמידת תיכון מופנמת, יום אחד, בעת חציית הכביש היא מבחינה בבחורה בעלת שיער כחול ומתאהבת בה מיד. היא מנהלת מערכת יחסים עם בחור מבית ספרה, שכלפיו אין לה רגשות ובסוף מחליטה להיפרד ממנו. לאחר שאדל חולמת חלום ארוטי על הבחורה בה נתקלה ברחוב, ואחת הבנות מבית ספרה נישקה אותה, הופכת אדל להיות מוטרדת לגבי זהותה המינית. כדי להבין את בלבולה מחליטה אדל לצאת עם ידיד שלה לבר של הומואים. לאחר זמן מה, מחליטה אדל לעזוב את הבר לבר של לסביות, שם היא מבחינה בבחורה עם השיער הכחול ששמה אמה (לאה סדו), סטודנטית לאמנות שסיימה את לימודיה. אמה ניגשת אליה ומציגה אותה בפני חברותיה כבת דודתה. לאחר מכן, השתיים הופכות לחברות ומתחילות לבלות יותר זמן אחת עם השנייה. החברות של אדל חושדות בהיותה לסבית ומתעמתות איתה על כך. השתיים מבלות במוזיאונים ובפיקניקים בפארק. מאוחר יותר הן מקיימות יחסי מין ונהפכות לבנות זוג. הוריה של אמה מסבירים פנים לאדל, לעומת הוריה של אדל אשר אינם יודעים על הקשר בין השתיים.

בשנים הבאות, אדל ואמה גרות ביחד, אדל מסיימת את בית הספר ומצטרפת לצוות הוראה בבית ספר יסודי מקומי, ואילו אמה ממשיכה את קריירת הציור שלה. אדל לא מרגישה בנוח בקרב חבריה האינטלקטואלים של אמה. אמה מעודדת את אדל לקדם את כישורי הכתיבה שלה, אך אדל אומרת לה שהיא מרגישה נוח ומאושרת שהיא איתה ואין לה רצון להיות משהו אחר מאשר האדם שהיא הייתה כשהן נפגשו לראשונה. מורכבות רגשיות באות לידי ביטוי במערכת היחסים שלהן כאשר אדל מתחילה להרגיש בדידות ובלבול, ומתחילה לשכב עם בחור מעבודתה.

כשאמה מגלה זאת היא מתעמתת איתה ומחליטה לסלק אותה בכוח מדירתן, ואדל נשארת שבורת לב ולבדה. הזמן עובר, ולמרות שאדל מוצאת סיפוק בעבודתה כגננת, עצב גדול מתחיל להציף אותה. השתיים מחליטות בסופו של דבר להיפגש במסעדה. אדל מספרת לאמה שהיא עדיין רוצה אותה ומאוהבת בה, נראה כי עדיין יש בניהן משיכה חזקה, הן מתנשקות, לבסוף אמה מחליטה לא לחזור אליה בגלל מחיובותה לבת זוגה הנוכחית, ליזה, שביחד הן מגדלות את הבת שלה. אמה אומרת לאדל שהיא סלחה לה על בגידתה אך לא אוהבת אותה יותר. היא מרגיעה אותה ואומרת לה שמערכת היחסים שלהן הייתה מיוחדת ושיהיה לה רגישות אין סופית כלפיה כל חייה. עם עזיבתה של אמה אדל מתמלאת ייאוש.

הסרט מסתיים כשאדל הולכת לתערוכת האמנות של אמה. על הקיר תלוי הציור שאמה ציירה את אדל בעירום. למרות שאמה מכירה את אדל, תשומת הלב שלה הולכת בעיקר כלפי האורחים האחרים של הגלריה ואל ליזה בת זוגה. אדל מברכת את אמה על הצלחתה ועוזבת בשקט, לאחר שיחה קצרה עם בחור שפגשה בעבר. הבחור מנסה ללכת אחריה אבל הולך בכיוון הלא נכון, ואדל נראית הולכת משם לעתיד מעורפל.

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]