אבו תור

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש

קואורדינטות: 31°46′00″N 35°14′00″E / 31.766678°N 35.2333136°E / 31.766678; 35.2333136

מראה השכונה מכיוון מצפה רחבעם זאבי בהר הזיתים
שכונת אבו תור (בחזית), על רקע העיר העתיקה והר הצופים.
אבו תור הערבית

אַבּוּ תוֹרערבית: أبو ثور), הידועה גם בשם גִּבְעַת חֲנַנְיָה, היא שכונה חצויה יהודית-ערבית בירושלים, מדרום לעיר העתיקה. היא תחומה מצפון על ידי גיא בן הינום, ממערב על ידי דרך חברון ומתחם הרכבת, ומדרום על ידי נחל אצל, יער השלום וטיילת שרובר. השכונה שוכנת במרומי גבעת אבו תור, שגובהה 777 מ' מעל פני הים. מצפון נשקפת העיר העתיקה וחומותיה, הר הבית והר ציון, ממזרח נשקפים שכונת סילוואן ונופי מדבר יהודה, ומדרום ארמון הנציב ותלפיות מזרח.

בין השנים 19481967 הייתה השכונה חצויה בידי "הקו העירוני" בין מערב ירושלים הישראלית למזרח ירושלים הירדנית, לאחר שהחלק העליון המערבי של השכונה נכבש על ידי ישראל במלחמת העצמאות ואילו החלק התחתון נכבש על ידי ממלכת ירדן. חלקה היהודי של השכונה הוא כיום שכונת יוקרה, ובה וילות ערביות לצד בתי דירות מודרניים הבנויים בסגנון שמשתלב באופי השכונה.

בשכונה מתגוררים נכון ל-2014 כ-18,000 תושבים[1].

שמות השכונה[עריכת קוד מקור | עריכה]

אבו תור[עריכת קוד מקור | עריכה]

השכונה נקראת בפי הערבים דֵיר אַבּוּ תוֹר (מנזר אבי השור), "אבו תורי" ו"א־תורי" ובפי היהודים אבו תור. לעתים נקרא החלק היהודי "אבו תור היהודית" והחלק הערבי "אבו תור הערבית". כיום תושביה היהודים של חלקה הערבי של השכונה מכנים אותה בשם "קול התור", שם המרמז על ימות המשיח.[2]

מסורת אחת, המסתמכת על דברי מֻגִ'יר א־דִּין בספרו מ־1495, מספרת שהשם אבו תור מציין את אַחְמַד אלְ־קֻדְסִיּ (הירושלמי) שלחם בשורות צבא צלאח א-דין ונהג לרכוב על גב שור. ב־1198, לאחר שהמוסלמים ניצחו בקרב קרני חיטין ולאות הערכה על אומץ לבו במערכה נגד הצלבנים, ניתנה לו הגבעה ומאז היא נקראת על שמו. לפי המסורת הוא נקבר במקום.

מסורת אסלאמית אחרת מספרת כי בזמן שצלאח א־דין צר על ירושלים הצלבנית וצפה מהגבעה באבו תור על הר הבית שבעיר הנצורה, התרברב השייח' שיהאב א־דין, אחד משרי צבאו שנלווה אליו, ואמר: "אכבוש את העיר בלא כל מאמץ רכוב על גב שור" (דהיינו, אפילו לא אזדקק לסוס), ומאז דבק בו ובמקום הכינוי "אבו תור".

שמות נוצריים[עריכת קוד מקור | עריכה]

לפי אחת המסורות הנוצריות, שכונת אבו תור היא מקום "הר המועצה הרעה" (קרי, הסנהדרין) או "הר העצה הרעה", שבו שכן ביתו של הכהן הגדול כיפא, לפי המקום שבו קבע יוסף בן מתתיהו את קברו של הכהן הגדול חנניה, ובו קיימו הכהנים והזקנים את חקירתו הראשונה של ישו – "והאנשים אשר תפשו את ישוע הוליכֻהו אל־קַיָּפָא הכהן הגדול אשר נקהלו שם הסופרים והזקנים" (מתי כ"ו, 57).

על משמעות השמות הנוצריים "הר העצה הרעה" ו"הר המועצה הרעה" וכיצד ניתנו לאותו מקום, מסבירים כי בני ירושלים ערבבו את השם ג'בל א־טור (הר המגדל, שמו הערבי של הר הזיתים) עם ג'בל אבו תור, וכך כינו את הגבעה בשם 'אַבּוּ טוּר' (אבי המגדל). כך גם הכינוי "הר העצה הרעה" (Mount of Evil Counsel) היה ל"הר המועצה הרעה" (Mount of Evil Council). מכל מקום, זיהוי נפוץ ומקובל יותר ל"הר העצה הרעה" הוא הר אצל (רכס ארמון הנציב), כקילומטר וחצי דרומה לאבו תור.

בימי הביניים מופיעה השכונה שעל הגבעה בשם "הר הגיחון" (באנגלית: Gihon Council; ובצרפתית: Mons Gihon) על שמו של מעיין הגיחון נובע ממזרח לגבעה, בנחל קדרון.

גבעת חנניה[עריכת קוד מקור | עריכה]

שמו הרשמי של החלק היהודי של שכונת אבו תור הוא שכונת "גבעת חנניה", אולם רוב תושבי השכונה כמעט ואינם משתמשים בשם זה. השם גבעת חנניה נקבע בשנת העשור למדינת ישראל, ביולי 1958, במסגרת קביעת שמות חדשים לשכונות ירושלים שנשאו עד אז שם ערבי או לועזי. השם מציין את חנניה בן נדבאי, הכהן הגדול בימי בית שני, שבית הקיץ שלו, על פי הערכות, ניצב בראש הגבעה שבשכונה. לפי יוספוס פלביוס חנניה אף קבור בגבעה זו,[3] שכפי המשוער הוא בגיא בן הינום, למרגלות הגבעה.[4] נכון להיום, הקבר עצמו עדיין לא זוהה.

תולדות השכונה[עריכת קוד מקור | עריכה]

שנים ראשונות[עריכת קוד מקור | עריכה]

בראש הגבעה, בחלקה העליון של השכונה הנוכחית, הוקמה בשנות ה־80 של המאה ה-19 שכונת אבו תור הערבית. השכונה אכלסה ערבים אמידים שבקשו לצאת מבין החומות לאזור מרווח בקרבת העיר העתיקה, ורוב הבתים שנבנו היו גדולים ומפוארים. במקביל, בשנת 1887 הקימו יוסף נבון ביי ושני שותפיו, הבנקאי יוהנס פרוטיגר ושלום קונסטרום, על הגבעה גם שכונה יהודית שנקראה על שמו, בית יוסף. השכונה נבנתה כמיזם מסחרי, וזאת בניגוד לרבות מהשכונות הראשונות מחוץ לחומות, שלהן הייתה מטרה פילנתרופית. השכונה היהודית נתקלה בקשיים כבר מתחילת הקמתה, וחלק מבתי השכונה נמכר לערבים. אחרי מאורעות תרפ"ט (1929) ננטשה השכונה, היהודים לא שבו אליה ובבתיהם הנטושים התיישבו ערבים.

בתקופת המנדט הוגדל שטח השיפוט של ירושלים, וכתוצאה מכך נכללו מספר כפרים, ביניהם אבו תור, בשטחי העיר. כמו כן, הרכב אוכלוסייתה של אבו תור השתנה בתקופה זו: אוכלוסיית הכפר, אשר אופיינה בהרכב של תושבים נוצרים ומוסלמים אמידים, חלקם הגדול ממשפחות ירושלמיות ותיקות, השתנתה בעקבות מעבר של תושבים מאזור הר חברון (הח'לילים) לירושלים והתיישבות של רבים מהם באבו תור.

מלחמת העצמאות[עריכת קוד מקור | עריכה]

עמדת צה"ל מימי הקו העירוני באבו תור
שלט הסבר על כיבוש אבו תור במלחמת ששת הימים
אנדרטה לנופלים בכיבוש אבו תור במלחמת ששת הימים

זמן קצר אחרי החלטת החלוקה באו"ם, ובמהלך חודשיה הראשונים של מלחמת העצמאות, החלו ערביי אבו תור לירות לעבר שכונת ימין משה הסמוכה. מכוניות שנסעו על דרך חברון הותקפו על ידי תושבי השכונה, והגעה לשכונות היהודיות הדרומיות הפכה לקשה יותר.

במאי 1948, במסגרת מבצע קלשון לתפיסת שטחים לאחר סיום המנדט וצאת הבריטים, נכבש חלקה המערבי של השכונה בידי כוחות ההגנה. זאת לאחר שתושביה הערבים כבר נמלטו ממנה. כוחות ההגנה בפיקודו של חיים הלברייך-דניאלי הגיעו מכוון מחנה אלנבי שמדרום, ולחמו בעיקר נגד חיילים עיראקים. די מהר נשברו המגִנים והשכונה עברה לשליטת ההגנה. בהמשך המלחמה נוצר בה קו חזית, כשכוחות "ההגנה" יושבים בחלק העליון של השכונה בבתים שתפסו, והערבים שנהדפו מהחלק העליון יושבים במורדותיה. בתום הלחימה הפעילה, משני צדי קו החזית שעבר בקו של צפון-דרום, נוצרו משלטים לשני הצדדים. בצד המערבי נבנו עמדות צה"ל על החלק השולט והגבוה של הגבעה, וממזרחן, בשטח נחות טופוגרפית, עמדות הלגיון הירדני. בין שני הצבאות היה שטח צר שהתמלא בהריסות ובגדרות תיל תלתליות (קונצרטינות). בהסכם הפסקת האש שהותווה על ידי משה דיין ועבדאללה א-תל בנובמבר 1948, עוד קודם להסכמי שביתת הנשק, סימנו השניים בעפרונות צ'ינוגרף כל אחד את קו העמדות הקדמי שלו, והפער שנותר בין הקווים היה לשטח הפקר. הגבול חצה את השכונה בתוואי רחוב עשהאל, כאשר עמדות הירדנים והישראלים נמצאות בשני צדיו, מרחק עשרות מטרים. כך נוצר "הקו העירוני" שחצץ בין הצדדים משך 19 שנים. קוי הצ'יינוגרף אושררו בהסכמי שביתת הנשק ברודוס כ"קו שביתת הנשק 1949" והטביעו את חותמם על חייה העתידיים של השכונה.

תקופת ירושלים החצויה[עריכת קוד מקור | עריכה]

תושבי השכונה הערבים שבחלק שבשליטת הלגיון הירדני חזרו לבתיהם, ולאחר מלחמת העצמאות יוּשב חלקה המערבי והעליון ביהודים, רובם עובדי מדינה ועולים חדשים. בצפון שכונת אבו תור הערבית נותרו בתים אחדים מהשכונה היהודית "בית יוסף".

במשך 19 שנות ירושלים המחולקת הייתה השכונה חצויה בין אבו תור הערבית שבשליטת ירדן לשכונה היהודית שבשטח ישראל, והשלטונות הישראליים הסבו את שם חלקה המערבי של השכונה ל"גבעת חנניה". לאחר מלחמת ששת הימים ב-1967 ואיחוד העיר השתמשו יותר ויותר בשם הערבי של השכונה, ושם השכונה היהודי "גבעת חנניה" הלך ונעלם, מאחר שלא התעקשו עוד על קיומו.

שתי העמדות הישראליות שניצבו על קו הגבול באזור זה כונו "לולב" ו"אריה", כשמפקדת הפלוגה שכנה ב"בית נחמיה" שבמרומי הגבעה. העמדות הירדניות במורדות המזרחיים כונו: "לולב הירדנית", "בית המחלקה", "אריה הירדנית" ו"עמדת התריסים הצהובים". אף שגם בשכונה זו נרשמו במשך השנים מספר אירועי ירי, יחסית למקומות אחרים לאורך הקו העירוני המקום נחשב שקט. הדבר נבע בעיקר מהעליונות הטופוגרפית של העמדות הישראליות על פני אלו של הלגיון. בעקבות הקרבה הפיזית הרבה בין בתי האזרחים היהודים ובין בתי האזרחים הערבים, נוצרה במשך השנים גם קרבה אנושית משני צדי הגבול.

מלחמת ששת הימים[עריכת קוד מקור | עריכה]

במלחמת ששת הימים ניטש קרב מר על כיבושה של אבו תור הערבית. הצורך הדחוף בכיבוש השכונה נתעורר ביום 6 ביוני 1967 כדי להשלים את כיתור העיר העתיקה, שכבר הייתה מכותרת מעבריה האחרים. למשימה נשלח גדוד מילואים של חטיבת ירושלים בפיקודו של מיכאל פייקס. בשעה 15:00 תקפו ארבע מפלוגות הגדוד את ארבע עמדות הירדנים שבשכונה, ולמרות התנגדות חיילי הלגיון הירדני, הושלם כיבושה של השכונה עד השעה 18:00, אך במחיר של 17[5] הרוגים, ובהם המג"ד פייקס[6]. עם ההשתלטות על אבו תור הושלם כיתורה של העיר העתיקה, שלמחרת נכבשה בידי צה"ל. שלט על מהלך הקרב נמצא ברחוב נעמי, ואנדרטה לנופלים בקרב זה נמצאת בתוך גינה ברחוב עין רוגל.

תקופת העיר המאוחדת[עריכת קוד מקור | עריכה]

איחוד ירושלים הביא לפיתוח ניכר בכפר, בשל הפיתוח העירוני הרב בשכונת גבעת חנניה. פיתוח השכונה היהודית הביא לבניית תשתיות בשכונה הערבית ולסלילת רחובות, ומרבית תושבי הכפר מצאו עבודה בשכונות היהודיות של העיר.

השכונה המשיכה להיות חצויה למעשה, גם לאחר מלחמת ששת הימים, כשהערבים יושבים בחלקה התחתון של השכונה והיהודים בחציה העליון. המוצבים הישראליים והירדניים סולקו, וסמטת הגבול הייתה עתה לרחוב עשהאל המפריד בין החלק הערבי והחלק היהודי של השכונה. אופי קביעת הגבול והאכלוס היהודי שבא בעקבותיו הביאו לרחובות מופרדים, שחלקם התחתון-המזרחי מיושב בערבים והעליון-המערבי מיושב ביהודים. בעברו המערבי של רחוב עשהאל עומדות וילות מטופחות של משפחות יהודיות המסתגרות מאחורי חומות אבן, ובמזרחו בתים ערביים אשר חלקם בנויים בבנייה ערבית לא סדורה.

השפעת תקופות האינתיפאדה[עריכת קוד מקור | עריכה]

בתקופת האינתיפאדה החל מ־1987 החל מתח הולך וגובר בין היהודים לערבים בשכונה, כאשר חבלות ושרפת מכוניות של יהודים הפכו לדבר שבשגרה. המתח הגובר הביא לצמצום המגעים שבין יהודים לערבים, והשכונה נחשבה לשכונת 'תפר'. באזור רחוב עשהאל בנו היהודים שגרו בו חומות הגנה גבוהות מקומת אדם לבתיהם בצדם המזרחי, הגובל בחלקו הערבי של הרחוב. הרחוב וחומות האזור היהודי מוארים בלילות בפנסים רבי עוצמה, והמשמר האזרחי מסייר לאורכו. בעבר היו תושביה הערבים של אבו תור נוהגים לקצר את דרכם ולחצות את האזור היהודי בדרכם לתחנות האוטובוס שברחוב דרך חברון ולמקומות עבודתם במערב העיר. כמו כן, חלק מהצעירים ובני הנוער הערבים שעברו באזור היהודי של השכונה נהג בוונדליזם כלפי רכוש תושבי השכונה היהודית ואף תקף מילולית את בנות השכונה. בחששם, הקימו התושבים של האזור היהודי שער ברזל בין רחובות עשהאל ועובד המונע מהערבים לעבור בחלקה היהודי של השכונה. לאחר הסכם אוסלו ב-1994 שבו החיים אט אט למסלולם, אך המתח שבין הקהילות עדיין קיים, ובמשך השנים סבלו התושבים היהודים ממקרים רבים של יידוי אבנים ובקבוקי תבערה.

לשם פיקוח מהיר יותר וממוקד על אירועים על רקע לאומני, הקימה משטרת הבירה מתקן צילום בווידאו ברחוב עשהאל. המתקן קשור ישירות למשטרה ומאפשר פיקוח בזמן אמת על המתרחש באזור קו התפר. מצלמה דומה הותקנה גם ברחוב נעמי הסמוך. בשעות הבוקר המוקדמות של ה-2 בדצמבר 1998 נרצח אוסאמה נטשה, עובד עירייה ערבי תושב השכונה בן 41 על ידי רעול פנים ברחוב נעמי. מצלמות האבטחה לא פעלו אך לטענת המשטרה בוצע הרצח על רקע לאומני בידי דוקר סדרתי יהודי שפעל גם באזור מאה שערים.[7]

סוגיות אקטואליות ואופי השכונה כיום[עריכת קוד מקור | עריכה]

בית בשכונת אבו תור, על דרך חברון

לעומת ההתיישבות היהודית, הצד הערבי קפא על שמריו. תוכנית אב לבנייה בשכונות ערביות במזרח העיר משנת 1998 הראתה את האפשרות לבניית יותר מ־3000 דירות במגזר הערבי. התוכנית נועדה להביא את שטחי הבנייה האפשריים בשכונות הערביות לידי מיצוי, אך גם לאפשר לעברייני בנייה לקבל היתרים בדיעבד והכשרה לבנייה שבוצעה בלא רישיון. בשכונת אבו תור הערבית הותר לפי תוכנית זו לבנות 150 יחידות דיור. ההבדל בין שני חלקי השכונה ניכר גם בהיבט הבינוי. לעומת הפיתוח המואץ שפקד את שכונת אבו תור היהודית, שבה בתי דירות נאים, גגות רעפים וגינות נאות, החלק הערבי של השכונה, שבו מוסיפים קומות לבניינים נמוכים ושטחי ביניים שבין הבתים מתמלאים בבתים חדשים, נראה ככפר מוזנח.

חיי המסחר, השירותים, הבילוי והפנאי מתקיימים בשכונות סמוכות. לאבו תור הערבית מערכת של חינוך, רווחה ותחבורה נפרדת לחלוטין מזו של השכונה היהודית. בחלק הערבי של השכונה יש כמה חנויות מכולת שהיוו בעבר מקומות מפגש שבין יהודים לערבים, אך החל מהאינתיפאדה הראשונה התמעטו מאוד היהודים המבקרים בהם.

בחלק הערבי של השכונה ישנו בית ספר יסודי בשם "אחמד סמך". במרכז הקהילתי של השכונה, בית נחמיה, נוצר עימות בין ילדי השכונה הערבים הלומדים בבית הספר "אחמד סמך" לבין ילדי השכונה היהודים על השימוש במתקני השעשועים בגן שבמתנ"ס. על רקע העימות שאף גלש לפסים אלימים, נוצר בשנים 1999–2000 פרויקט "מרכז החוויה היהודי־ערבי", שיצר מפגש שבין שתי התרבויות. הפרויקט נועד ליצור היכרות ולהפחית את סף החשדנות ההדדי.

התיישבות יהודים בשכונה[עריכת קוד מקור | עריכה]

התיישבות של יהודים בגבול השכונה הערבית החלה כבר מאז 1949, ובגבול הרחובות עשהאל, עין רוגל והמפקד ישנה התיישבות משותפת. יחד עם זאת, קיימת הפרדה די בולטת בין השכונות.

כיום, בשכונה היהודית מתגוררות כ־400 משפחות, בהן משפחתו של עידו נתניהו. הצד היהודי המערבי של השכונה הפך גם לאזור יוקרתי שבו רמת חיים גבוהה ובו גרים היהודים בבתים ערביים משופצים ומודרניים ובבתי יוקרה חדישים שנבנו בשנות ה־80' וה־90'. בשכונה אין בית ספר יהודי וילדי השכונה מוסעים על ידי הוריהם או נוסעים ללמוד בשכונות הסמוכות.

בצדה הערבי של השכונה ישנם כמה בתים שנרכשו על ידי עמותת עטרת כהנים עבור דיירים יהודים, ובהם התגורר הרב בנימין אייזנר. ב־2001 רכשה עמותת עטרת כהנים בניין בן שלוש קומות בחלק התחתון של שכונת אבו תור, בלב האזור הערבי. הבית היה בבעלותה של משפחת עג'מיאן הארמנית, שעברה לחו"ל לאחר המכירה, והיה בעבר בשימושה של הקונסוליה הצרפתית בירושלים. בבית, שנרכש בסוף ספטמבר 2001, הוצבו מאבטחים השומרים על הבניין ביום ובלילה, והעמותה שיכנה שתי משפחות צעירות, ובכוונתה להכניס למגורים במקום עוד ארבע משפחות, כולן מאנשי ישיבת עטרת כהנים. היום מתגוררות בבניין שש משפחות, כולן ללא קשר לישיבת עטרת כהנים.

אתרים חשובים בשכונה[עריכת קוד מקור | עריכה]

בית נחמיה, המרכז הקהילתי בשכונת אבו תור

בניינים בולטים בשכונה[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • "בית נחמיה" - מרכז קהילתי שכונתי.
  • מתחם המנזר היווני - בולט בשיא הגבעה ומוקף בחומות.

כנסייה ביזנטית[עריכת קוד מקור | עריכה]

במרומי הגבעה, ממזרח למפגש הרחובות עמינדב וישי, מתחם נוצרי יווני־אורתודוקסי סגור (דֵיר אבו תור), ובו שרידי כנסייה, המציינת את המקום בו נדון ישו בראשונה, וקברים מהתקופה הביזנטית.

במקום חפרו ח' גולדפוס, ג"מ גוזלן וע' שיאון, שמצאו שרידים של כנסייה ברמת השתמרות נמוכה. לכנסייה מבנה בזיליקה, ובו אולם תווך ושתי סטראות. מספר העמודים שהיו בבזיליקה ומקומם אינם ידועים. החלק המערבי של הכנסייה לא שרד כלל. במרכזו של האפסיס של הכנסייה הפונה מזרחה נחצב אפסיס. משני צדיו של האפסיס הותקנו חדרי משנה (פסטופוריה).

תחת הסיטרה הצפונית של הכנסייה נחשפה קריפטה החצובה בסלע שהשתמרה במצב בינוני. לפי אחת מהסברות של החופרים, שימשה הקריפטה לקבורה, וזאת לפי הכתובת שנחשפה בתוך הקריפטה ובה נכתב כי כאן ה"קבר של פ[רוקופיוס]...". לפי סברה אחרת הקריפטה הינה כנסייה תת-קרקעית (קטקומבה). הכנסייה שייכת למנזר על שם הקדוש מודסטוס.

חורשת אבו תור[עריכת קוד מקור | עריכה]

במרכז השכונה, על גב הגבעה, סמוך למרכז הקהילתי "בית נחמיה", שנקרא ע"ש נחמיה כהן, חלל צה"ל בן השכונה ששירת בסיירת מטכ"ל, קיימת חורשה המיועדת לשימור ומשווה לשכונה אופי כפרי פסטורלי. באמצע שנת 1999 הוצע על ידי העירייה, לאור בקשת עמותת בית הכנסת של השכונה, לעקור את החורשה ובמקומה להקים בית כנסת מרכזי. מרבית התושבים של השכונה מתנגדים לתוכנית זו, וכן לתוכנית הקמת "מרכז שרובר", מרכז גדול לתרבות ועסקים בשכונה, בטענה שתוכניות כאלו יפגעו באופיה של השכונה.

בית הקברות הקראי בירושלים[עריכת קוד מקור | עריכה]

Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – בית הקברות של העדה הקראית (ירושלים)

בית הקברות הקראי נמצא בקצה הצפוני של השכונה מעל גיא בן הינום. הקראים יושבי ירושלים קברו את מתיהם כאן עוד בדורות קדומים. בית הקברות נטוש ללא השגחה ובמקום חלקי מצבות עם כתובות בעברית. עד למלחמת ששת הימים עבר הגבול עם ירדן בסמוך לבית הקברות.

מצפה אבו תור[עריכת קוד מקור | עריכה]

נקודת תצפית אל גיא בן הינום בסמוך אל בית הקברות הקראי.

לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • אלי שילר (עורך), ירושלים הבנויה, קוי יסוד בהתפתחות ירושלים, אריאל, כתב עת לידיעת הארץ, מרץ 1986
  • אורי שטנדל, השכונות הערביות במזרח ירושלים

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ נתונים סטטיסטיים באתר עיריית ירושלים, 30.11.2014
  2. ^ ראו הספר קול התור, על נושא זה.
  3. ^ מלחמת היהודים ספר ה', פרק י"ב, ב'.
  4. ^ יהודה זיו, מחקרי יהודה ושומרון, אוניברסיטת אריאל בשומרון, בתוך מאמר ""בגן-עדן תהא מנוחתו" – על "פרדסי" הורדוס", עמ' 329.
  5. ^ בקרב עצמו נהרגו 16, אך ברשימת החללים נמנה גם מרדכי קראי, שנפטר מפצעיו לאחר מספר שנים
  6. ^ תאור המערכה על ירושלים (ע' 9) באתר של יוסי לנגוצקי
  7. ^ פלשתיני מאבו טור נרצח; אחד מכיווני החקירה - הרוצח הסדרתי ממאה שערים, באתר גלובס, 3 בדצמבר 1998.