הקרב על הבופור

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
הקרב על הבופור
Beaufort1982.jpg
מבצר הבופור
עימות:

מלחמת לבנון

תאריך:

6 ביוני 1982

מקום:

מבצר הבופור

תוצאה:

ניצחון ישראלי, המבצר נכבש

הצדדים הלוחמים
Flag of Israel.svg צה"ל אש"ף
מפקדים

סא"ל גבי אשכנזי, רס"ן משה קפלינסקי, רס"ן גוני הרניק, סרן ניצן שקד

כוחות

כ-23 חיילים מסיירת גולני, וכ-65 חיילים מפלחה"ן גולני

בין 15‏‏[1] ל-30‏[2]

אבידות

6 הרוגים

בין 8 הרוגים לבין 30‏[3]

הקרב על הבופור היה קרב במלחמת לבנון הראשונה, שבו כבשו חיילי צה"ל, מפלוגת ההנדסה ומסיירת גולני, את מתחם הבופור, מאנשי אש"ף.

רקע[עריכת קוד מקור | עריכה]

מבצר הבופור הוא מבצר צלבני מהמאה ה-12 שנבנה על הר סמוך לנהר הליטני, בגובה של 717 מטרים מעל פני הים. בשל מיקומו, ניתן לחלוש מהמבצר על דרום לבנון והגליל, זאת ניצל ארגון אש"ף שהפך המקום לנקודה אסטרטגית לשיגור רקטות אל ישראל (מאוחר יותר גם הגיעו תצפיתנים סורים אל המקום). הפלסטינים העניקו למקום משמעות נוספת בגלל שהזכיר להם את ניצחון סלאח א-דין על הצלבנים במאה ה-12, דבר שהם המשילו לקרבות שלהם נגד ישראל. בנוסף לכך, אש"ף הדפיס את תמונת המבצר על עלוני הארגון.

כשבועיים לפני פרוץ מלחמת לבנון, מנהיג אש"ף, יאסר ערפאת, ביקר במבצר והבטיח לאנשיו ששהו בו שאש"ף יוכל להשיג הסכם להפסקת אש תוך 36 שעות לחימה. לעומת זאת, מפקד הגיזרה מחה וטען שהלוחמים לא יוכלו להחזיק מעמד מול צה"ל זמן רב כל כך.

במקביל, סיירת גולני התאמנה רבות למבצע כיבוש הבופור בעת מלחמה, בין היתר במבצר נמרוד שברמת הגולן[4]. פעמים רבות כמעט יצאו לוחמי הסיירת למבצע, אך המשימות בוטלו, דבר שגרם ללוחמים להגדיל את הציפייה לקרב כזה. על פי התפיסה שרווחה לאחר המלחמה, המבצר היווה מטרה ראשונה במעלה, עקב חשיבותו לאש"ף בהכוונת הרקטות על הגליל. לעומת זאת, קציני מודיעין אחדים של צה"ל חלקו על קביעה זו. הם הכחישו את טענת טיווח הרקטות מהמבצר, וטענו שחשיבותו היא בעיקר בהיותו איום על המובלעת הנוצרית בדרום לבנון, ולא על ישראל‏[5].

לאחר המלחמה, טענו רבים שבשל הדרך שבה פלש צה"ל ללבנון, כיבוש הבופור לא היה נחוץ[דרוש מקור]. צה"ל החליט לחצות את נהר הליטני בגשר עקייה, הממוקם ממערב לבופור והרחק ממנו, וכך התאפשר לו להגיע גם לאל-נבטיה (אזור בסביבת הבופור שהיווה בסיס מרכזי ללוחמי אש"ף)‏[6]. בנוסף, חיילי האויב לא ירו על כוחות צה"ל שפלשו ללבנון לפני כיבוש הבופור. פקודה להשהיית המבצע לכיבוש הבופור אכן נשלחה, אך מסיבה שלא הובררה לגמרי, לא הגיעה אל הכוחות.

מהלך הקרב[עריכת קוד מקור | עריכה]

עם פתיחת מלחמת שלום הגליל חולקה חטיבת גולני לשני כוחות. האחד בפיקוד המח"ט, אל"מ ארווין לביא, והשני, שכלל את גדוד 51 סיירת גולני ופלוגת ההנדסה החטיבתית, היה בפיקוד הסמח"ט סא"ל גבי אשכנזי[7]. על כוח זה הוטל לכבוש את המבצר ואת אזור אל-נבטיה. לאור ההתקדמות האיטית, חרג הכוח מלוח הזמנים, והתקיפה שתוכננה להיות לאור יום הפכה לתקיפה לילית. הכוח נע במספר נגמ"שים אל המבצר, ובדרך נתקל באש מכיוון הכפר ארנון, כפר למרגלות הבופור שהיווה בסיס נוסף לאויב. מהאש נפגע הנגמ"ש של מפקד הכוח משה קפלינסקי[8], קפלינסקי איבד את הכרתו, הפיקוד הועבר לרס"ן גוני הרניק, מפקד הסיירת שסיים את שירותו הצבאי יום לפני תחילת המלחמה, התנדב על-מנת להשתתף בה וצורף לחפ"ק של הסמח"ט, אשכנזי. הרניק נע לעבר כוח הסיירת. בדרך התהפך הנגמ"ש שבו נסע והרניק, שנפצע קל, המשיך ברגל עד שפגש את הכוח. הוא ארגן שוב את הצוותים, ותכנן את התקיפה מחדש כך שפלוגת ההנדסה תפוצל בכוחות קטנים, שהיו אמורים למקם חסימות במבצר ולכבוש עמדות בחלקו הדרומי, בזמן שהסיירת הייתה אמורה לכבוש את חלקו הצפוני. בטרם יצאו למשימה תידרך הרניק את הכוחות במילים:

שלום לכולם, אנחנו עולים לקחת את הבופור. חיכינו לרגע הזה הרבה שנים, אנחנו הולכים לבצע אותו על הצד הטוב ביותר. ארז מימין, אביקם משמאל, יובל מקדימה, צביקה מאחור.

– מתוך הספר אם יש גן עדן מאת רון לשם, הוצאת זמורה ביתן, 2005, עמוד 270.

כוח פלחה"ן גולני, בפיקודו של צביקה ברקאי, והצוות הצעיר של סיירת גולני, עליו פיקד ארז גרשטיין[9], הגיעו אל המבצר, תוך שהם חוצים בריצה שדה מוקשים בדרך אל עמדות חיילי האויב המבוצרות בצד הדרומי. בשלב מסוים זיהו גרשטיין[10] ולוחמיו ארבע דמויות ונצרו את האש, משום שלא היה ברור אם מדובר באויב או בחיילי צה"ל. או אז הבחין אחד הלוחמים, כי לאחת הדמויות יש זקן, דבר שהסגיר את זהותם כחיילי אויב. הצוות שב ופתח באש, הרג אותם והמשיך בתנועה לעבר היעד[11]. תחת אש כבדה ממכונות ירייה וטילי נ"ט שנורתה מהבונקר הממוקם במרכז המבצר ומהגבעות סביבו, הצליח הכוח להקים מחסומים ולתקוף את היעדים המתוכננים, תוך השבת אש נ"ט אל מקורות הירי. לאחר שהשלימה את יעדיה העיקריים, תקפה פלוגת ההנדסה במטענים ורימונים את הבונקר, וחיסלה את חיילי האויב ששהו בו. במהלך הקרב נפצע גרשטיין קל בזרועו[12], אולם המשיך בלחימה עד תום הקרב.

במקביל, סיירת גולני שעשתה את דרכה אל חלקו הצפוני של המבצר על דרך אספלט, נתקלה בהתנגדות אש כבדה של מכונות ירייה. מהאש נהרגו שני חיילים. לאחר שהתגברו על ההתנגדות, הוביל מפקד הכוח מרדכי גולדמן הסתערות שנייה, הרג חייל אויב אחד, והגיע יחד עם עוד שלושה אנשי הסיירת, ביניהם גוני הרניק, אל התעלה הראשית. שנים מהחיילים שהגיעו עם גולדמן נהרגו מאש חייל אויב יחיד שהתבצר בכוך נסתר‏[13]. גולדמן השיב אש והרג אותו. גולדמן והרניק התקדמו בתעלה, ולאחר זמן קצר זיהו חייל נוסף אותו הרג גולדמן עם רימון יד. במהלך הקרב, כשאזלה תחמושתו של גולדמן, לקח את רובה הקלאצ'ניקוב של המחבל שחיסל, וכך המשיך בטיהור שאר התעלות, בירי והשלכת רימונים. גולדמן והרניק הגיעו לעמדה מבוצרת במיוחד שבה התבצר חייל, שפגע והרג את הרניק מטווח קצר. גולדמן, שהיה בהלם ממותו של הרניק‏‏‏‏[11], התעשת וזרק מטען אל תוך העמדה המבוצרת, והשמיד אותה יחד עם חייל האויב ששהה בה. לאחר מותו של הרניק החליף אותו בפיקוד הכוח קצין המבצעים של החטיבה סרן ניצן שקד[דרוש מקור].

במשך מספר שעות לא יכלו להגיע כוחות חילוץ ועזרה רפואית מוסקים בשל תנאי מזג האוויר והאויב שהיה בסביבה. באותו הזמן ווידאו הלוחמים שהעמדות ריקות מאויב, וגילו סולם חבלים משתלשל מהמבצר, דרכו כנראה ברחו מספר לוחמי אש"ף. בסיום הקרב, עלה אחד הלוחמים אל הקומה הגבוהה ביותר במבצר, והניף בה את דגל ישראל.

תוצאות[עריכת קוד מקור | עריכה]

ביום שלאחר סיום הקרב, הגיע הרמטכ"ל, רפאל איתן, לבקר את החיילים ולשמוע על מחיר הדמים של הקרב. לאחר מכן, הגיעו גם שר הביטחון, אריאל שרון, וראש הממשלה, מנחם בגין, יחד עם עוד מספר צלמים ועיתונאים, להם אמר שרון שהקרב נגמר ללא אבדות לצד הישראלי[14]. בנוסף לכך, מנחם בגין הביע התעניינות במחבלים שהתבצרו במבצר, ושאל "האם הם השתמשו במכונות ירייה?", שאלה שהפכה לסמל של הניתוק בין ראש הממשלה והדרג הצבאי במלחמה.

לאחר מותו הוענק לגוני הרניק ציון לשבח ממפקד האוגדה, בעבור הדרך בה פיקד ולחם במהלך הקרב על כיבוש מבצר הבופור‏‏[15], כמו כן הוענק לסגן מרדכי (מוטי) גולדמן, סגן מפקד הסיירת עיטור העוז על חלקו בקרב[16].

נחיצות כיבוש הבופור היה לנושא מחלוקת במשך שנים רבות. מפקד האוגדה, אביגדור קהלני, טען שכיבוש הבופור היה הכרחי כדי לאפשר מעבר בגשר חרדלה‏[17]. לטענתו, כיבוש הבופור היה חלק מתוכנית המלחמה ואושר על ידי פיקוד הצפון והרמטכ"ל. לעומת זאת, דורון רובין מפקד חטיבה 500 בעוצבה טען שלא היה צורך בכיבוש הבופור. גם מפקד חטיבת גולני הודה שבדיעבד, לא היה צורך בכיבוש הבופור[1].

תא"ל ד"ר דני אשר, איש מחלקת ההיסטוריה של צה"ל שחקר את הקרב, טען שמרגע ששונה תוואי ההתקדמות של העוצבה בגזרה המרכזית לא היה טעם בכיבוש הבופור. בפיקוד הצפון אף הוציאו פקודה לבטל את כיבוש הבופור, אולם זו הגיעה לידי הכח רק באמצע הקרב. חקירה מדוע הפקודה לא הגיעה אל יעדה בזמן, נותרה ללא הכרעה. הפקודה נשלחה באמצעות מברק, שכלל את משימותיה של עוצבת געש ליום המחרת, וכיבוש הבופור לא נכלל ביניהן‏[18].

בשנים שלאחר מלחמת לבנון ובזמן שהיית צה"ל ברצועת הביטחון, מבצר הבופור היה לאחת העמדות החשובות של צה"ל בשל מיקומה. עם הזמן, אנשי אש"ף מהכפר ארנון, שלא היה חלק מרצועת הביטחון, החלו בהתקפות על המוצב, דבר שהביא להחלטה לכבוש את הכפר ולספחו לרצועת הביטחון.

לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ 1.0 1.1 ‏כך לפי ספרם המשותף של אהוד יערי וזאב שיף
  2. ^ "הבופור – פצע פתוח", סרטם של אלון בן דוד וציפי ביידר
  3. ^ הקרב על הבופור, באתר חיל האוויר הישראלי
  4. ^ אם יש גן עדן מאת רון לשם, הוצאת זמורה ביתן, 2005, עמוד 269.
  5. ^ שי פוגלמן, 30 שנה למלחמת לבנון; כיבוש הבופור: הפקודה שלא הגיעה, באתר הארץ, 31 במאי 2012
  6. ^ לעומת הטענה שכיבוש הבופור היה מיותר מבחינה טקטית, ניתן לטעון שכוחות שריון רבים, שנעו לכיבוש יעדיהם בהרי הלבנון, כדוגמת חטיבה 460 ועוצבת הפלדה, חצו את נהר הליטני על גשר חרדלה, בסמוך ומתחת למבצר, בבוקר שלמחרת הקרב.
  7. ^ רא"ל גבי אשכנזי, קץ לאגדה: גבי אשכנזי על תא"ל ארז גרשטיין, באתר nrg מעריב, 8 במאי 2011.
  8. ^ מרדכי חיימוביץ, גולנצ'יק בקריה, באתר nrg מעריב, 3 באוקטובר 2005
  9. ^ רזי ארז: עשור לנפילתו של ארז גרשטיין, במחנה, ‏ 27.02.2009.
  10. ^ משה (צ'יקו) תמיר, "מלחמה ללא אות", הוצאת מערכות - משרד הביטחון, 2005, עמוד 28.
  11. ^ 11.0 11.1 תיאור הקרב באתר של חטיבת גולני
  12. ^ סיפור חייו של הקרב על הבופור, באתר "נזכור את כולם" של משרד הביטחון
  13. ^ אחד הלוחמים, רז גוטרמן, נפצע קשה מאש האויב, ולבסוף נהרג מהתפוצצות רימון יד. שנים רבות לאחר הקרב, גילה לוחם בשם עודד, שניהל יומן אישי, וטען שגוטרמן נטל את חייו באמצעות רימון היד. לוחם אחר בצוות, עמי אבלס, סיפר שהוא היה היחיד בתעלה באותה עת, ושהדבר לא ייתכן לאור פציעתו הקשה של גוטרמן.
  14. ^ זאב שיף, אהוד יערי, מלחמת שולל, הוצאת שוקן, 1984 עמוד 162
  15. ^ צל"ש מפקד האוגדה שהוענק לרס"ן גיורא (גוני) הרניק ז"ל, מתוך אתר הגבורה‏.
  16. ^ עיטור העוז שהוענק לסגן מרדכי גולדמן, מתוך האתר "בעוז רוחם".
  17. ^ אביגדור קהלני: כיבוש הבופור לא היה מיותר, 5 ביוני 2012, רשת ב'
  18. ^ לאחר הקרב טען קצין האג"מ של פיקוד הצפון, דוד אגמון, שאם היה למפקד האוגדה ספק, הוא היה חייב לברר בעצמו, אם נדרש ממנו לכבוש את המבצר. מפקד האוגדה, אביגדור קהלני, דחה טענה זאת בתוקף וטען, שהפיקוד היה חייב לציין במפורש בפקודה, או בשיחות ישירות שהתקיימו, שאין לכבוש את הבופור, ודבר זה לא נעשה.