לדלג לתוכן

חיים יבין

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
חיים יבין
חיים יבין בשנת 1987
חיים יבין בשנת 1987
לידה 10 בספטמבר 1932
ט' באלול ה'תרצ"ב
רפובליקת ויימאררפובליקת ויימאר בויטן, רפובליקת ויימאר עריכת הנתון בוויקינתונים
פטירה 22 ביולי 2026 (בגיל 93)
ח' באב ה'תשפ"ו
ישראלישראל תל אביב-יפו, ישראל
תאריך עלייה 1933
שם לידה היינץ קלוגר
מדינה ישראלישראל ישראל
מקום מגורים תל אביב-יפו
כינוי "מר טלוויזיה"
השכלה
תקופת פעילות 1956–2016 (כ־60 שנה)
עיסוק עיתונאי, במאי טלוויזיה, מפיק טלוויזיה, עורך, קריין טלוויזיה ורדיו
סוג כתב מגיש טלוויזיה
מעסיק הערוץ הראשון
קול ישראל
רדיו ללא הפסקה
בת זוג יוספה יבין
ילדים יונתן יבין
מספר ילדים 4
פרסים והוקרה פרס ישראל (1997) עריכת הנתון בוויקינתונים
לעריכה בוויקינתונים שמשמש מקור לחלק מהמידע בתבנית

חיים יבין (10 בספטמבר 1932 – 22 ביולי 2026) היה עיתונאי, במאי טלוויזיה, מפיק, עורך וקריין טלוויזיה ורדיו ישראלי. מאנשי התקשורת המובילים בישראל וחתן פרס ישראל לתקשורת לשנת ה'תשנ"ז (1997). כיהן כמנהל הטלוויזיה הישראלית ושימש מגיש מהדורת החדשות המרכזית של הערוץ הראשון, "מבט לחדשות", מאז שנכנסו שידורי הטלוויזיה לישראל בשנת 1968 ועד לשנת 2008.

יבין היה שותף להקמת הערוץ הראשון והיה מזוהה איתו. מאז הקמת הערוץ, הופיעה דמותו על המסך יותר מכל אדם אחר בישראל, זאת במסגרת מהדורות "מבט לחדשות", "יומן השבוע", "מבט שני" ועוד, ולכן כונה "מר טלוויזיה". בנוסף, היה יבין גם עורך מהדורת החדשות המרכזית - "מבט", מנהל מחלקת החדשות בטלוויזיה, עורך ומגיש מבט שני, וערך סרטי תעודה רבים.

ראשית חייו

[עריכת קוד מקור | עריכה]

יבין נולד בביטום שבגרמניה (לימים חלק מפולין) בשם היינץ קלוגר,[1] בן יחיד לארנה (לבית פרייליך) ולזיגמונד קלוגר. הוא עלה לארץ ישראל ב-1933, בהיותו בן שנה. גדל והתחנך בקריית בנימין, שכונה שאוחדה לימים עם קריית אתא. למד בבית הספר העממי בשכונה (לימים נקרא בית ספר זה בשם "שפרינצק")[2] ובבית הספר התיכון שבקריית מוצקין, אך נשר מהלימודים, ועבד במסגריה של בית החרושת "פניציה" בחיפה.[1] את שירותו הצבאי עשה בנח"ל. עבר קורס חובשים וקורס מד"סים, ובתקופת השל"ת היה בקיבוץ גונן.[1]

לאחר שחרורו מצה"ל, השלים בגרויות. אחר כך למד באוניברסיטה העברית בירושלים ועבד במקביל במספר עבודות מזדמנות.[1] קיבל תואר ראשון בספרות עברית ובספרות אנגלית, ולמד לתואר שני בספרות השוואתית. בצעירותו שיחק כחלוץ מרכזי בקבוצת הכדורגל הפועל קריית אתא ואחר כך, במהלך לימודיו כסטודנט, שיחק בקבוצת הפועל ירושלים.[3]

קריירה

[עריכת קוד מקור | עריכה]

בשנת 1956, עוד בהיותו סטודנט, החל לעבוד בקול ישראל, תחילה כמגיש חדשות ומגיש תוכניות בידור ומוזיקה. ב-1962 פתח את שידורי "הגל הקל", שלימים הפך לרשת ב'. בהמשך עבר למחלקה הדוקומנטרית של קול ישראל כעורך, כמפיק וכמגיש משדרי תעודה. בין הבולטים בשידוריו היה ריאיון שקיים יעקב בן-הרצל במסגרת התוכנית "יום ביישוב" עם הילדה יפה לוי מבית שאן. אמירתה של לוי: "אני רעבה!" על כך שאין למשפחתה כסף מספיק לאוכל, גרמה לתהודה ציבורית נרחבת בישראל.

חיים יבין מראיין את ישראל גלילי בתוכנית הטלוויזיה "קלידוסקופ", 1969. אוסף דן הדני, הספרייה הלאומית.

יבין נמנה עם צוות ההקמה של הטלוויזיה הישראלית (לימים, "הערוץ הראשון"), במסגרתה הגיש את מהדורת "מבט לחדשות" הראשונה ב-1 באוגוסט 1968, שנושאה המרכזי היה מטוס אל על שנחטף לאלג'יריה.

ב-17 במאי 1977, במשדר הטלוויזיה שליווה את ליל הבחירות לכנסת התשיעית, טבע את המונח "מהפך" שהפך מאז למטבע לשון, כאשר דיווח על ניצחון הליכוד בראשות מנחם בגין את המערך. במשדר זה נעשה לראשונה שימוש במדגם, ועם סגירת הקלפיות שודרו תוצאות הסקר שלפיו תם עידן שלטון מפא"י הוותיק, שהוביל להקמת המדינה ומשל בה מאז. מספר חודשים מאוחר יותר, לאחר שידור אחד הראיונות עם ראש הממשלה, מנחם בגין, יבין הרים גבה, ובגין עורר פולמוס ציבורי כשאמר בתגובה "פרצופו של מר יבין יישאר עקום עוד הרבה זמן". בעקבות דבריו התעוררה סערה ציבורית, וחבר הכנסת יוסי שריד אף הגיש שאילתא בכנסת: "האם מר בגין יעקם בעצמו את פרצופו של יבין, או שמא ישלח את בריוני הליכוד?". זמן קצר לאחר מכן נפגשו יבין ובגין באירוע של סיעת חרות ובגין ליטף את לחיו של יבין ואמר: "הם איבדו לגמרי את חוש ההומור?".[4][5]

חיים יבין, שני משמאל, מראיין את ראשוני המתיישבים באלון מורה, 1979

בשנים 1970–1975 שימש יבין שליח רשות השידור בארצות הברית.

בנוסף לשאר עיסוקיו, הוא הקליט בשנות ה-70 אלבומי סיפורים לילדים: "צ'יטי צ'יטי בנג בנג" מאת איאן פלמינג, "סיפורי באבאר הפילון" (עם דליה פרידלנד) מאת ז'אן דה ברונוף, "ג'ק ושיח האפונים", "אלאדין", "מר שמח וידידיו" מאת רוג'ר הרגריבס (עם אסתר סופר) ועוד. בתקליטים אלה שימש כקריין וגם שיחק דמויות וביצע שירים. כמו כן הופיע תחת שמו משחק קופסה ושמו "חידון טלוויזיה".

בשנים 1986–1990 היה יבין מנהל הטלוויזיה הישראלית ובתפקידו זה היה אחראי ליצירת התוכניות "רואים עולם", "בשידור חוקר", "סיבה למסיבה" ו"שבשבת".[6] ב-1993 שימש תקופה קצרה כתב רדיו וטלוויזיה בגרמניה, שם עמל על סרטו התיעודי "ברלין - ירושלים וחזרה"[דרושה הבהרה].

בין פועליו של יבין בטלוויזיה היו סדרות התעודה אותן ערך והגיש, בהן הסדרה "גחלת לוחשת" (1991) על מצבה של יהדות ברית המועצות לאחר נפילת הקומוניזם,[7] סדרות על מערכות הבחירות לכנסת "הנבחרים" (1981), "המהפך השני" (1993) ו"בין המהפכים" (2001) אשר סקרו את הפוליטיקה ואת החברה הישראלית באותה עת.[8][9]

במקביל לעבודתו בטלוויזיה, הנחה יבין קורסים לכתבי טלוויזיה בבית הספר סם שפיגל לקולנוע ולטלוויזיה בירושלים, באוניברסיטה הפתוחה ובמוסדות נוספים. ב-1997 עבר לתקופה קצרה לערוץ 2, שם יצר, ערך והגיש את תוכנית התחקירים "הערב החמישי" בזכיינית קשת.[10] לאחר עונה אחת בלבד שוחרר מהחוזה ב"קשת" ובספטמבר 1998 שב להגיש את מהדורת מבט בערוץ הראשון.[11] שכרו הגבוה בשידור הציבורי עלה מעת לעת לדיון ציבורי בישראל.[12]

ב-2005 ביים את הסדרה הדוקומנטרית "ארץ המתנחלים" בערוץ 2.[13] הסדרה עסקה בסקירת המצב בשטחי יהודה ושומרון, על פי נקודת מבטו. התוכנית הציגה את המתנחלים כאנשים שפטורים מחוקי מדינת ישראל, וחשפה תופעות נפוצות של לאומנות אגרסיבית.[14] גורמים בימין טענו שהסדרה מכפישה את המתנחלים, ערב ההתנתקות מרצועת עזה.[15] וכי יבין נקט בה עמדה פוליטית, מה שלא הולם מגיש חדשות בערוץ הציבורי.[16] הרשות השנייה לטלוויזיה ולרדיו דחתה את התלונות ומסרה כי יבין נקט גישה "עניינית וישרה", וכי הסדרה משרטטת בבהירות את המחלוקות בנושא ההתנחלויות, תוך מתן ביטוי הולם לכל הדעות[17] בעקבות התלונות קיימה הזכיינית טלעד בסופה של כל תוכנית - דיון באולפן.[18] יבין טען כי הוא מקפיד על איזון במשדרי החדשות, אך בסדרה דוקומנטרית ניתן לנקוט עמדה אישית, וכי הוא נתן בסדרה פתחון פה נרחב לנציגי המתנחלים.[19] הסדרה זכתה בפרס הקולנוע הדוקומנטרי הישראלי לשנת 2006 לסדרת התעודה הטובה ביותר.[20]

ב-10 במאי 2007 הודיע שבכוונתו לפרוש מהגשת מהדורת "מבט" לאחר כ-40 שנה בהן הגיש אותה.[21] ב-4 בפברואר 2008 הגיש יבין את מהדורת "מבט" בפעם האחרונה.[22] בסיום אותה המהדורה פוצל המסך לארבעה חלקים, כשמגישי החדשות בשני הערוצים המתחרים מיקי חיימוביץ', יעקב אילון ודני קושמרו, הופיעו כדי לברך את יבין לרגל פרישתו, יחד עם מחליפיו בערוץ הראשון מרב מילר וינון מגל.

ב-2008 הגיש תוכנית אישית בתחנת הרדיו "רדיו ללא הפסקה".

בשנת 2008 ערך והגיש סדרה תיעודית על ערביי ישראל, בשם "תעודה כחולה".[23] ב-2011 ביים את הסדרה הדוקומנטרית "צבא העם", סדרה בת שלושה חלקים, שבחנה את האתוס הצבאי ובדקה האם מחלוקות פוליטיות מפוררות את צה"ל.[24] ב-29 בדצמבר 2016 הוקרן בשידורי קשת בערוץ 2 סרטו התיעודי "ירושלים - עיר של חלומות שבורים".[25]

חיים אישיים

[עריכת קוד מקור | עריכה]
חיים יבין באירוע לזכרה של חנה זמר בתערוכתה של זוקי קריסטל, 2013

יבין היה נשוי ליוספה לבית קרונפלד, שעבדה בבנק ישראל במשך שנים רבות, ואחר כך הייתה לעורכת דין העוסקת בגישור עסקי. במשך עשרות שנים התגוררו בירושלים, עד שבשנת 1999 עברו לתל אביב. לזוג נולדו בת, דפנה יבין-רכס, שהייתה פרקליטה ומנהלת בית ספר יסודי ונפטרה ב-31 באוקטובר 2025 בגיל 54,[26] ושלושה בנים, בהם העיתונאי והסופר יונתן יבין.[27]

בדצמבר 2016 טענו שתי נשים כי הטריד אותן מינית.[28] יבין הכחיש את הטענות. בנובמבר 2017 בעיצומה של פעולת תנועת "Me Too", העיתונאית נרי ליבנה טענה בריאיון כי חיים יבין אמר לה: "אם נהיה חברים ממש טובים - אז תהיה לי עבודה טובה בשבילך".[29] יבין הגיב לטענה כי "מדובר בשטויות".[30]

יבין נפטר ב-22 ביולי 2026, בגיל 93.[31] נטמן בבית הקברות בגבעת השלושה.

פרסים והוקרה

[עריכת קוד מקור | עריכה]

ספריו

[עריכת קוד מקור | עריכה]

קישורים חיצוניים

[עריכת קוד מקור | עריכה]

בעקבות מותו:

הערות שוליים

[עריכת קוד מקור | עריכה]
  1. 1 2 3 4 נרי ליבנה, היקה האחרון - אחרי שנים של אילוף עצמי מתקשה מר טלוויזיה ממלכתית להיות משהו אחר, חדשות, 5 בינואר 1990
  2. ↑ בספרו האוטוביוגרפי "עובר מסך" (ידיעות ספרים – משכל, 2010), כתב על כך יבין: ”החינוך היסודי בקריית בנימין הנידחת, קריית הברחש, הקוץ והדרדר, הזכיר עיירה נידחת בפולין”.
  3. ↑ יהודה גורן, כאשר מכבי היפה ביקשה לרכוש את חיים יבין..., מעריב, 23 באוגוסט 1978
  4. ↑ חיים יבין, "עובר מסך - אוטוביוגרפיה", ידיעות ספרים, 2010
  5. ↑ כרמית ספיר ויץ, ‏40 שנה למהפך: חזרה אל מאחורי הקלעים של המשדר ההיסטורי, באתר מעריב אונליין, 18 במאי 2017
  6. ↑ מיכל אייזקס, חיים יבין, מנהל הטלוויזיה החדש, הודיע על מינויים חדשים בחטיבת־החדשות, כל העיר, 11 באפריל 1986
  7. ↑ יגאל מוסקו, יבין יתעד את גל העלייה - מנהל הטלוויזיה לשעבר, חיים יבין, ייצא בחודש הבא לברית־המועצות כדי להכין סדרת סרטי תעודה על "יציאת רוסיה" ועל יהדות ברית־המועצות בכלל, כל העיר, 6 באפריל 1990
  8. ↑ שאול ביבי, אני פה של האנשים, חדשות, 7 בפברואר 1993
  9. ↑ סדרה דוקומנטרית חדשה של חיים יבין - "בין המהפכים", באתר הארץ, 10 במאי 2001
    רוגל אלפר, פרשנות סטנדרטית- בין המהפכים, 21:30, ערוץ 1, באתר הארץ, 11 במאי 2001
  10. ↑ אביבה קרול, ‏במקום "הערב החמישי" חמישה ערבים, באתר גלובס, 27 ביולי 1998
  11. ↑ אביבה קרול, ‏החיים חוזרים לערוץ הראשון?, באתר גלובס, 14 באפריל 1998
  12. ↑ אביבה קרול, ‏יבין מסרב לשנות את הסכם השכר שלו, באתר גלובס, 16 באוגוסט 1998
    750 אלף שקל בשנה לחיים יבין, באתר וואלה, 20 באוקטובר 2004
  13. ↑ עכבר העיר, עניין בינלאומי בחיים יבין, יוצר "ארץ המתנחלים", באתר הארץ, 2 ביוני 2005
  14. ↑ אורי קליין, אירוע רב חשיבות - ארץ המתנחלים, 21:25, ערוץ 2, באתר הארץ, 29 ביוני 2005
    רענן שקד, ביקורת טלוויזיה על הפרק האחרון של הסדרה "ארץ המתנחלים", באתר ynet, 29 ביוני 2005
  15. ↑ ענת באלינט, "ארץ המתנחלים" העלתה את מספר התלונות על טלעד, באתר הארץ, 1 בספטמבר 2005
  16. ↑ רועי הולר, עשרות תלונות ברשות השנייה נגד חיים יבין, באתר ynet, 1 ביוני 2005
  17. ↑ הרשות השנייה: "אין מניפולציה בתוכניתו של יבין על המתנחלים", באתר הארץ, 7 ביוני 2005
  18. ↑ אהוד אשרי, סינדרום ירושלים, באתר הארץ, 7 ביוני 2005
  19. ↑ נועם יורן, ‏יבין: "אני כבר התנתקתי", באתר גלובס, 19 ביולי 2005
  20. ↑ אבנר שפירא, פרס לסדרת "ארץ המתנחלים" של חיים יבין, באתר הארץ, 8 במאי 2006
  21. ↑ מירב קריסטל, חיים יבין פורש מ"מבט", באתר ynet, 10 במאי 2007
  22. ↑ חיים יבין יודע את מלאכתו, באתר הארץ, 4 בפברואר 2008
  23. ↑ רותה קופפר, המלצה יומית: חיים יבין בסדרה חדשה, באתר הארץ, 19 בנובמבר 2008
  24. ↑ אלעד בילו, חוקר צבאי: סדרה חדשה של חיים יבין תתמקד בצה"ל, באתר הארץ, 15 באוגוסט 2011
    ניב שטנדל, "צבא העם": השיעור בדמוקרטיה של חיים יבין, באתר הארץ, 28 בספטמבר 2011
  25. ↑ איתי שטרן, ג'ולי שלז וחיים יבין חוזרים לירושלים ומגלים שהעתיד מפחיד, באתר הארץ, 28 בדצמבר 2016
    "עמדנו לקבל מכות מהחרדים, ופלסטיני החביא אותנו", באתר חדשות 13, 29 בדצמבר 2016
  26. ↑ נינה פוקס, נפטרה בגיל 54 דפנה יבין, שעזבה תפקיד בכיר בפרקליטות והגשימה חלום לנהל בי"ס, באתר ynet, 2 בנובמבר 2025
  27. ↑ עמית בן-ארויה, מבט שיפוטי: הסכסוך המשפטי של משפחת יבין, באתר הארץ, 7 ביולי 2010
  28. ↑ שגיא בן נון‏, עובדת רשות השידור: "חיים יבין חפן את שדיי בידיו בניגוד לרצוני", באתר וואלה, 25 בדצמבר 2016
    עכבר העיר, שתי נשים: חיים יבין נגע בנו בניגוד לרצוננו, באתר הארץ, 25 בדצמבר 2016
  29. ↑ "קיבלתי הצעה מגונה מחיים יבין", באתר מאקו, 7 בנובמבר 2017
  30. ↑ ניר גונטז', חיים יבין, למה אתה טוען "לא היה ולא נברא"? באמת יש קנוניה נגדך?, באתר הארץ, 28 בדצמבר 2016
  31. ↑ רן בוקר, חיים יבין, "מר טלוויזיה", הלך לעולמו, באתר ynet, 22 ביולי 2026
  32. ↑ חיים יבין דרש 1,000 דולר עבור ראיון אצל מני פאר, באתר גלובס, 6 באפריל 1997
  33. ↑ פרסי הוקרה של האקדמיה לקולנוע לחיים יבין ולמערכות החדשות של ערוצי הטלוויזיה, באתר הארץ, 26 במאי 2003
    אביבה קרול, ‏האקדמיה לקולנוע וטלוויזיה תעניק פרס על מפעל חיים לחיים יבין, באתר גלובס, 26 במאי 2003
  34. ↑ גילי איזיקוביץ, פרסי מפעל חיים של אגודת העיתונאים לרון בן ישי, חיים יבין ויוסף לפיד, באתר הארץ, 27 באוקטובר 2008
  35. ↑ מתן שירם, ‏אוניברסיטת בן-גוריון תעניק לחיים יבין תואר ד"ר של כבוד, באתר גלובס, 25 באוקטובר 2009
  36. ↑ רון מיברג, חיים יבין מוציא ספר חדש: "כתב טלוויזיה – מבוא לעיתונאות אלקטרונית", ניסיון לנסח ספר לימוד מקצועי בעברית, חדשות, 6 במאי 1993
  37. ↑ יוסי שריד, "עובר מסך" מאת חיים יבין | שמאלן בעל כורחו, באתר הארץ, 2 ביוני 2010
אוחזר מתוך "https://he.wikipedia.org/w/index.php?title=חיים_יבין&oldid=43845258"