וואלטה אספניה 2020
 | |
| מדינות |
 ספרד |
|---|---|
| סוג | מרוץ קטעים |
| אורך המסלול | 2,892 קילומטרים |
| חודש | 20 באוקטובר–8 בנובמבר |
| משך | 18 קטעים |
| היסטוריה | |
| מוביל מנצחי הקטעים |
 פרימוש רוגליץ' (4 קטעים) |
| מנצח אחרון |
 הדירוג הכללי - פרימוש רוגליץ'  קטגוריית הנקודות - פרימוש רוגליץ'  קטגוריית ההרים -  גיום מרטן  קטגוריית הרוכב הצעיר - אנריק מאס |
  | |
וואלטה אספניה 2020 (בספרדית: Vuelta a España 2020) היה המהדורה ה-75 של מרוץ הוואלטה אספניה, אחד משלושת מרוצי האופניים היוקרתיים והחשובים הנקראים גרנד טורס. במרוץ ניצח פרימוש רוגליץ' (יומבו–ויסמה) בפעם השנייה ברציפות לאחר הניצחון שלו ב-2019, מקדים ב-24 שניות את ריצ'רד קאראפאס (אינאוס גרנדיירס) וב-1:15 דקות את יו קארת'י (EF Pro Cycling). המרוץ תוכנן להתקיים בין ה-14 באוגוסט ל-6 בספטמבר אך נדחה בשל מגפת הקורונה. ההחלטה על תאריך המרוץ התקבלה ב-5 במאי והתאריך החדש למרוץ היה בין ה-20 באוקטובר ל-8 בנובמבר, כשלושת קטעי הפתיחה בהולנד בוטלו והוחלפו במקום בשלושה קטעי פתיחה בחבל הבסקים, אורך הוואלטה היה 18 קטעים, הפעם הראשונה מאז 1985 שאורך המרוץ הוא פחות מ-21 קטעים.
רוגליץ' ניצח גם את קטגוריית הנקודות ובארבעה קטעים נוספים. גיום מרטן (קופידיס) ניצח בקטגוריית ההרים, כשאנריק מאס שיחזר את הישגו מ-2018 וניצח בקטגוריית הרוכב הצעיר.
קבוצות[עריכת קוד מקור | עריכה]
כל 18 קבוצות ה-"וורלד טים" התחרו במרוץ, ועוד שלוש קבוצות מדרג ה-"פרו טים" המשני.
קבוצות וורלד טים[עריכת קוד מקור | עריכה]
קבוצות פרו טים[עריכת קוד מקור | עריכה]
| לאום | קבוצה | רוכב | ביב |
|---|---|---|---|
| צרפת |
טוטאל דיירקט אנרז'י |  ניקי טרפסטרה לורנצו מנזן ולנטן פרון ג'ונתן היוור פים לייטארט פול אורסלין רומיין סיקאר ז'וליין סימון |
191 192 193 194 195 196 197 198 |
| ספרד |
קאחה–רוראל | ג'ונתן לאסטרה יון אברסטורי ג'ולן אמזקווטה אריץ באג'ווס  ג'פרסון אלביירו ספדה ז'והאן גרסיה הקטור סייז גונזאלו סראנו |
201 202 203 204 205 206 207 208 |
| ספרד |
בורגוס–BH | אנחל מאדראצו אוסקר קבדו חסוס אזקוורה אלכס מולנאר חואן פיליפה אוסוריו  ווילי סמית  ריקרדו ויללה אדוארדו זרדיני |
211 212 213 214 215 216 217 28 |
רוכבים בולטים[עריכת קוד מקור | עריכה]
דירוג כללי[עריכת קוד מקור | עריכה]
פרימוש רוגליץ', מנצח מהדורת 2019, רכב כמוביל קבוצת יומבו–ויסמה במטרה להגן על תוארו, לצד טום דימולן, מנצח ג'ירו ד'איטליה 2017. כריס פרום, מנצח מהדורות 2011 ו-2017 של המרוץ, רכב עבור אינאוס גרנדיירס במרוץ האחרון שלו עבור הקבוצה הבריטית, במטרה לעזור למוביל הקבוצה במרוץ ומנצח ג'ירו ד'איטליה 2019. מובילים נוספים היו: טיבו פינו (Groupama–FDJ), אסטבן צ'אבס (מיצ'לטון - סקוט), ווט פולס (בחריין מקלארן), יו קארת'י ודניאל פיליפה מרטינס (EF Pro Cycling), אנריק מאס (מוביסטאר), דן מרטין (Israel Start-Up Nation) ואלכסנדר ולאסוב (אסטנה).
ספרינטרים[עריכת קוד מקור | עריכה]
סם בנט, שניצח 2 קטעים במהדורת 2019 והגיע למרוץ לאחר ניצחון בקטגוריית הנקודות בטור דה פראנס, הוביל את קבוצת דקונינק קוויק-סטפ במאיצים. פסקל אקרמן, שערך את הופעת הבכורה שלו במרוץ, היה הספרינטר של בורה–הנסגרוהה, כשמגנוס קורט, מנצח 2 קטעים במהדורת 2016, שימש כספרינטר של EF Pro Cycling. ספרינטרים בולטים אחרים היו: יאקוב מרצ'קו (CCC), יספר פיליפסן (יו. איי. אי. אמירטס), מטאו מוסקטי (טרק-סגפרדו), מקס קנטר (סאנווב), גרבן תייסן (לוטו–סודאל), מיקל ראים (Israel Start-Up Nation), לורנצו מנזן (טוטאל דיירקט אנרז'י) ויון אברסטורי (Caja Rural - Seguros RGA).
קטעים ומסלול[עריכת קוד מקור | עריכה]
סקירת המרוץ[עריכת קוד מקור | עריכה]
השבוע הראשון (קטעים 1–6)[עריכת קוד מקור | עריכה]
קטע 1[עריכת קוד מקור | עריכה]
לאחר ביטול קטעי הפתיחה בהולנד (אוטרכט), הוואלטה נפתחה ב-20 באוקטובר עם קטע פתיחה בחבל הבסקים, מאירון לאראטה שבאייבאר, עם ארבע עליות מדורגות באורך של 173 קילומטרים והעלייה האחרונה הייתה ה-אלטו דה אראטה בקטגוריה 1, ופסגתה הייתה רחוקה קצת יותר מקילומטר מסיום הקטע. בקטע ניצח פרימוש רוגליץ' (יומבו–ויסמה), לאחר התקפה בתוך הקילומטר האחרון, מקדים בשנייה את ריצ'רד קאראפאס (אינאוס גרנדיירס) ואת דן מרטין (Israel Start-Up Nation) שהובילו את הדבוקה של רוכבי הדירוג הכללי. ספ קוס (יומבו–ויסמה) הוביל את קטגוריית ההרים עם 14 נקודות. כבר בקטע הראשון פרשו שלושה רוכבים, אילן ואן וילדר (סאנווב), אלכסנדרה ז'נייה ומת'יאס פרנק (AG2R La Mondiale)
קטע 2[עריכת קוד מקור | עריכה]
הקטע ה-2 כלל 151 קילומטרים מפמפלונה ללוקנברי, הקטע היה בתוואי גבעי וכלל שלוש עליות מדורגות, שהאחרונה מביניהם הייתה ה-"אלטו דה סן מיגל דה אראייר" בקטגוריה ה-1, שפסגתה ממוקמת כ-17 קילומטרים מסיום הקטע. מארק סולר (מוביסטאר) התקיף בירידה מהעלייה והמשיך עד לניצחון בקטע, מקדים את דבוקת רוכבי הדירוג הכללי ב-19 שניות, שהובלה בידי רוגליץ' ומרטין. במהלך הקטע השתווה קאראפאס לקוס בקטגוריית ההרים עם 14 נקודות גם כן ועבר להוביל אותה בזכות שובר שוויון. במהלך הקטע פרשו ברנדון סמית' ריברה (אינאוס גרנדיירס) ואקסל דומון (AG2R La Mondiale).
קטע 3[עריכת קוד מקור | עריכה]
קטע 3 כלל 166.1 קילומטרים מלודוסה לוינוסווה, הקטע היה גבעי עם שתי עליות מדורגות, אך היה הראשון שהסתיים בעלייה מדורגת, כשהעלייה האחרונה בקטע הייתה בקטגוריה 1, באורך של 6.5% על שיפוע ממוצע של 6.7%. הקטע במרוץ הסתיים במאוץ אל קו הסיום בין מרטין, רוגליץ' וקאראפאס, בו השיג מרטין ל-Israel Start-up Nation את הניצחון השני בתולודתיה בגרנד טור, והתייצב במקום השני הכללי בפער של חמש שניות מרוגליץ', כשקאראפאס בפער של 13 שניות במקום השלישי. לפני תחילת הקטע פרשו טיבו פינו (Groupama–FDJ) ומאטיי מוחוריץ' (בחריין מקלארן).
קטע 4[עריכת קוד מקור | עריכה]
קטע 4 כלל 191.7 קילומטרים מגאראי לאחאה דה לוס קאבלרוס, הקטע היה מישורי לחלוטין וההזדמנות הראשונה לספרינטרים טהורים לנצח את הקטע מתוך ספרינט רב משתתפים. סם בנט (דקונינק קוויק-סטפ) ניצח את הקטע, כשהוא מקדים את יספר פיליפסן (יו. איי. אי. אמירטס) ואת יאקוב מרצ'קו (CCC. לפני תחילת הקטע פרשו סימון גשקה (CCC) ודניאל פיליפה מרטינס (EF Pro Cycling).
קטע 5[עריכת קוד מקור | עריכה]
קטע 5 כלל 184.4 קילומטרים מוסקה לסאמיאניגו בתוואי הררי עם שלוש עליות מדורגות, שהאחרונה מביניהן הייתה מדורגת כ-18 קילומטרים לסיום ובקטגוריה 2. בקטע יצאה קבוצת בריחה של כ-19 רוכבים, אך היא הצטמצמה ל-3 כשהשאר נתפסו על ידי בפלוטון, טים ולנס (לוטו–סודאל), תיימן ארנסמן (סאנווב) וגיום מרטן (קופידיס), השלושה שרדו עד הסיום וזה היה הקטע הראשון במרוץ שמנוצח בידי רוכב מקבוצת הבריחה, הסיום היה בעלייה כשטים ולנס מנצח, מקדים ב-4 שניות את מרטן וב-12 שניות את ארנסמן. הפלוטון חצה את קו הסיום כ-2:13 דקות אחרי ולנס, מובל בידי רוגליץ' במקום הרביעי. ולנס גם עבר להוביל בקטגוריית ההרים עם 19 נקודות. במהלך הקטע פרשו נתנאל ברהאנה (קופידיס), גרגה בולה (בחריין מקלארן) ופרנסיסקו חוסה ונטוסו (CCC).
קטע 6[עריכת קוד מקור | עריכה]
הקטע ה-6 היה הקטע ההררי הראשון במרוץ, עם שלוש עליות מדורגות כשהאחרונה מביניהם הייתה זו שהסתיים בה השלב, בקטגוריה 1, באורך של 14.5 ק"מ ובשיפוע ממוצע של 4.6%. הרוכבים גם הגיעו לאותה עלייה בתנאים גשם וכבישים רטובים. הקטע נוצח בידי יון איסאגירה (אופניים), לאחר שהיה חלק מקבוצת הבריחה ביחד עם אחיו ובן קבוצתו גורקה. איסאגירה התקיף כ-3 קילומטרים לסיום הקטע והמשיך עד לניצחון שני ברציפות לרוכב מקבוצת הבריחה, מקדים את מייקל וודס (EF Pro Cycling) ואת רוי קושטה (יו. איי. אי. אמירטס) ב-25 שניות. קאראפאס הפך למוביל המרוץ החדש לאחר שחצה את קו הסיום כ-55 שניות אחרי איסאגירה ובמקום ה-12, בעוד רוגליץ' סיים כ-1:38 דקות אחרי איסאגירה ובמקום ה-20, בעוד דן מרטין סיים את הקטע במקום ה-18, 1:23 דקות מאיסאגירה, יו קארת'י (EF Pro Cycling) הרוויח גם הוא זמן על שאר רוכבי הדירוג הכללי, לאחר שחצה את קו הסיום כ-48 שניות אחרי איסאגירה ובמקום השמיני. בדירוג הכללי התייצב קאראפאס ראשון, בפער של 18 שניות מקארת'י ו-20 ממרטין, כשרוגליץ' רביעי בפער של 38 שניות ואנריק מאס (מוביסטאר) סוגר את החמישייה, בפער של 1:07 דקות מקאראפאס. לפני תחילת הקטע פרש פרננדו בארסלו (קופידיס).
השבוע השני (קטעים 7–13)[עריכת קוד מקור | עריכה]
קטע 7[עריכת קוד מקור | עריכה]
יום אחרי קטע 6, הרוכבים נכנסו ליום המנוחה הראשונה מתוך שניים. הקטע ה-7 התקיים יומיים אחרי הקטע ה-6, 159.7 ק"מ מויטוריה לואלדגוביה. הקטע כלל עלייה מדורגת אחת שאותה רכבו הרוכבים פעמיים, ה-"פוארטו דה אורדונה". זה היה הקטע השלישי ברציפות שהלך לרוכב מקבוצת הבריחה. בפעם השנייה שהרוכבים רכבו אותה התפצלה קבוצת הבריחה, שכללה את הרוכב הכי מבוגר במרוץ ומנצח המרוץ ב-2009, אלחנדרו ולוורדה (מוביסטאר), עומאר פראיילה (אסטנה), ננס פיטרס (AG2R La Mondiale), מייקל וודס וגיום מרטן. וודס התקיף מהדבוקה הזו 1.2 קילומטרים לסיום והמשיך עד לניצחון בקטע כשהוא משחזר את הישגו מ-2018 עם ניצחון בקטע בוואלטה, מקדים ב-4 שניות את פראיילה ו-ולוורדה. הפלוטון הובל בידי מגנוס קורט (EF Pro Cycling) במקום ה-16, 56 שניות אחרי וודס. מרטן עבר להוביל בקטגוריית ההרים עם 27 נקודות. מטאו מוסקטי (טרק-סגפרדו) לא עמד במגבלת הזמן ונאלץ לפרוש מהמרוץ למחרת, כשגם ג'יי מקארת'י (בורה–הנסגרוהה) פרש במהלך המרוץ, לאחר שהתרסק במהירות גבוהה ונפגע בברכו, אך לא סבל משברים.[4] גם רומיין סייז' מ-Groupama–FDJ פרש במהלך הקטע.
קטע 8[עריכת קוד מקור | עריכה]
קטע 8 היה הקטע ההררי השני במרוץ, 164 מלוגרוניו ל-"אלטו די מונקבליו", עלייה בקטגוריה 1, באורך של 11.3 ק"מ ובשיפוע ממוצע של 7.6%. בקטע ניצח רוגליץ', שהשיג את הניצחון השני שלו במרוץ לאחר שהתקיף את קאראפאס בקילומטר האחרון וחצה את קו הסיום 13 שניות אחריו. דן מרטין סיים שלישי, 25 שניות אחרי קאראפאס. בזכות התוצאה שלו עלה רוגליץ' למקום השני הכללי, בפער של 13 מקאראפאס, כשהוא חולף על פני יו קארת'י שיורד למקום הרביעי הכללי, בפער של 44 נקודות מקאראפס. טום דימולן (יומבו–ויסמה), קני אליסונדה (טרק-סגפרדו) ומיכל גולאש (אינאוס גרנדיירס).
קטע 9[עריכת קוד מקור | עריכה]
הקטע ה-9 היה מישורי, 157.7 קילומטרים מקסטריליו דל ואל לאגויאר דה קאמפו, הקטע הסתיים בספרינט רב משתתפים בו ניצח סם בנט, לאחר שהקדים את פסקל אקרמן (בורה–הנסגורהה) ואת גרבן תייסן (לוטו–סודאל). אך חבר השופטים של המרוץ החליט לפסול את בנט ולהעבירו למקום האחרון מהפלוטון, לאחר שמירפק בצורה אגרסיבית מדי לטענתם את אמילס לייפניס (טרק-סגפרדו) הלטבי במהלך המאבקים על מיקומים בספרינט הסיום. הניצחון נפסל מבנט והועבר לאקרמן, כשתייסן עלה למקום השני ומקס קאנטר (סאנווב) הועלה למקום השלישי.
קטע 10[עריכת קוד מקור | עריכה]
קטע 10 כלל 185 קילומטרים מקסטרו אורדייאס לסואנסס, הקטע היה בתוואי מישורי אך עלייה מדורגת בקטגוריה 3 אחת, וגבעות לא מדורגות לקראת סיום הקטע. בקטע ניצח פרימוש רוגליץ', לאחר שניצל את הגבעות בסיום לפתיחת פערים וניצח בספרינט מתוך דבוקה של שמונה רוכבים, מקדים את פליקס גרוסשארטנר (בורה–הנסגרוהה) ואת אנדראה באג'יולי (דקונינק קוויק-סטפ). ריצ'רד קאראפאס לא היה חלק מהדבוקה הזו, הוא חצה את קו הסיום כ-3 שניות אחרי רוגליץ' ועם בונוס הזמן שרוגליץ' קיבל מהניצחון בקטע, השניים היו שווים בזמנם בדירוג הכללי, כשרוגליץ' היה מוביל המרוץ החדש.
קטע 11[עריכת קוד מקור | עריכה]
קטע 11 כלל 170 קילומטרים מויאוויאוסיה לאלטו דה לה פראפונה, עלייה באורך של 18.5 קילומטרים בשיפוע של 5.7%, מלבד זאת בקטע נכללו עוד 3 עליות מקטגוריה 1, ועלייה בפתיחת הקטע מקטגוריה 3. במהלך הקטע יצאה קבוצת בריחה שכללה בין היתר את מנצח קטע 2, מארק סולר, ומוביל קטגוריית ההרים, גיום מרטן. כשנותרו 5 קילומטרים לסיום התקיף סולר מקבוצת הבריחה, דויד גאודו (Groupama–FDJ) גישר אליו והמשיך לניצחון בקטע לאחר שהתקיף את סולר כשנותרו מאות מטרים לסיום הקטע וחצה את קו הסיום 4 שניות לפניו. מייקל סטורר (סאנווב) סיים שלישי, 52 שניות אחרי גאודו, כשהוא חוצה את קו הסיום לצד בן קבוצתו הבריטי מארק דונובן. מרטן סיים חמישי, בפער של 55 שניות מגאודו וחיזק את הובלתו בקטגוריית ההרים עם 50 נקודות. דן מרטין, רוגליץ', קאראפאס, ואנריק מאס חצו את קו הסיום בדבוקה אחת במקומות 7–10, 1:03 דקות אחרי גאודו, כשאלכסנדר ולאסוב הרוויח עליהם 5 שניות במקום השישי. במהלך הקטע פרשו חמישה רוכבים, קוונטין ז'ארגווי (AG2R La Mondiale), יאקוב מרצ'קו, מת'יו לדניו (Groupama–FDJ), הקטור סייז (Caja Rural - Seguros RGA) וניק דלאמיני (NTT Pro Cycling), כשלפני תחילת הקטע פרש סטיבן ויליאמס (בחריין מקלארן).
קטע 12[עריכת קוד מקור | עריכה]
קטע 12 היה הקטע ההררי והקשה ביותר במרוץ, שנחשב ל"שלב המלכה" במהדורה הזו, כשהוא הסתיים על העלייה המיתולוגית לאלטו דה אנגלירו, אחת מהעליות הידועות בוואלטה אספניה לאורך השנים. עלייה באורך של 13.2 ק"מ על 9.4% שיפוע ממוצע, כשבקטעים מסוימים השיפוע עובר את ה-20%, העלייה בקטגוריה HC, אחת משתי העליות היחידות בשנה הזו של המרוץ בקטגוריה הזו. מלבד האנגלירו, הקטע כלל ארבע עליות מדורגות אחרות, שתיים מקטגוריה 3 והשתיים האחרות מקטגוריה 1. בקטע ניצח יו קארת'י, לאחר שהתקיף 1.2 ק"מ לסיום על האנגלירו, והפך לרוכב הבריטי הראשון לנצח על העלייה, כשהוא מקדים את ולאסוב, מאס, וקאראפאס שחצו את קו הסיום כ-16 שניות אחריו. רוגליץ' סיים במקום החמישי, 26 שניות אחרי קארת'י, כשהוא חוצה את קו הסיום לצד בן קבוצתו האמריקאי ספ קוס ודן מרטין במקומות ה-6 וה-7 בהתאמה. בעקבות כך עלה קאראפאס בחזרה להוביל את המרוץ, כשהוא מקדים ב-10 שניות את רוגליץ' במקום השני. יו קארת'י חלף על פני מרטין ותפס את המקום השלישי, בפער של 32 שניות לעומת 35 שניות של מרטין.
קטע 13[עריכת קוד מקור | עריכה]
אחרי קטע 12, הרוכבים נכנסו למחרת ליום המנוחה השני והאחרון במרוץ, קטע 13 התקיים יומיים אחרי קטע 12 והיה קטע נגד השעון היחיד במרוץ, 33.7 ק"מ ממורוס למיראדור דה אזארו, הקטע היה מישורי עד לעלייה האחרונה שעלייה הסתיים נגד השעון, עלייה באורך של 1.8 ק"מ ובקטגוריה השלישית אך בשיפוע ממוצע של 14.2%. בעקבות כך, רוב הרוכבים החליפו חזרה מאופני נג"ש לאופני כביש עבור העלייה. בקטע ניצח פרימוש רוגליץ', שהשיג את הניצחון הרביעי שלו במרוץ, מקדים את וויל בארטה (CCC) בשנייה ואת נלסון אוליביירה (מוביסטאר) ב-10 שניות. קארת'י סיים רביעי את הקטע, בפער של 25 שניות מרוגליץ', כשקאראפאס סיים שביעי, 49 שניות מרוגליץ', בעקבות כך חזר רוגליץ' להובלת המרוץ בפער של 39 שניות מקאראפס ו-47 שניות מרוגליץ', דן מרטין, שסיים את הקטע במקום ה-12 בפער של 1:12 דקות מרוגליץ', התבסס במקום הרביעי הכללי בפער של 1:42 דקות מרוגליץ', כשמאס סגר את החמישייה הראשונה בפער של 3:23 דקות.
קטע 14[עריכת קוד מקור | עריכה]
קטע 15 כלל 204.7 קילומטרים מלוגו לאורנסה, בתוואי גבעי ושלוש עליות מדורגות בקטגוריה 3. זה היה קטע נוסף לקבוצת הבריחה לאחר ששבעה רוכבים נכללו בה, ביניהם רוכבים שכבר ניצחו קטעים במרוץ, כמו וודס, ולנס וסולר. הקטע הסתיים במאוץ על גבעה, בו השיג ולנס את הניצחון השני שלו בקטע במרוץ, מקדים את וודס ואת זדנק שטיבר (דקונינק קוויק-סטפ) במקום השלישי. במהלך הקטע פרשו אלכסיס רנאר (Israel Start-Up Nation), אלכסנדר קאמפ (טרק-סגפרדו) ומרטין סלמון (סאנווב).
קטע 15[עריכת קוד מקור | עריכה]
קטע 15 היה הקטע הארוך ביותר במרוץ, 230.8 קילומטרים ממוס עד לפוובלה דה סנבריה, הקטע היה בתוואי גבעי וכלל כחמש עליות מדורגות, כולן בקטגוריה 3 שלא פירקו או דיללו רוכבים בפלוטון, והקטע הסתיים בספרינט רב משתתפים בניצחונו של יספר פיליפסן (יו. איי. אי. אמירטס), מקדים את שני הגרמנים, פסקל אקרמן ויאניק שטיימלה (דקונינק קוויק-סטפ). במהלך הקטע פרשו גרבן תייסן, פים ליחטארט (טוטאל דיירקט אנרז'י) והארי טאנפילד (AG2R La Mondiale), מה שהשאיר את הקבוצה הצרפתית עם שלושה רוכבים בלבד.
קטע 16[עריכת קוד מקור | עריכה]
קטע 16 כלל 162 קילומטרים מסלמנקה לקיודאד רודריגו, הוא כלל 2 עליות מדורגות, אחת בקטגוריה 2 והשנייה בקטגוריה 1 והיה בתוואי גבעי, גם הקטע הזה הסתיים בספרינט רב משתתפים, בו ניצח מגנוס קורט (EF Pro Cycling) לאחר שהקדים את רוגליץ' ורוי קושטה, אך הפורטוגלי נפסל על ידי חבר השופטים ואת מקומו בשלישייה תפס דיון סמית' (מיצ'לטון - סקוט). במהלך הקטע פרש אנדראה באג'יולי, כשלואיס לאון סאנצ'ס (אסטנה) לא זינק אליו.
קטע 17[עריכת קוד מקור | עריכה]
קטע 17 כלל 178 קילומטרים מסקוורס לעלייה באלטו דה לה קובילה, הקטע ההררי האחרון במרוץ. האלטו דה לה קובילה הייתה העלייה השנייה במרוץ מלבד האנגלירו שהיא בקטגוריה HC, כשהיא באורך של 11.7 ק"מ בשיפוע ממוצע של 6.9%. מלבדה, בקטע היו עוד חמש עליות מדורגות, אחת בקטגוריה 1, שלוש בקטגוריה 3 ואחת בקטגוריה 2, מה שהפך את הקטע לאחד משני הקטעים הכי הרריים במרוץ, ביחד עם קטע 12. בקטע ניצח דויד גאודו, שהשיג את הניצחון השני שלו בקטע במרוץ לאחר שהתקיף מתוך קבוצת הבריחה בקילומטרים האחרונים על האלטו דה לה קובילה, מקדים ב-28 שניות את ג'ינו מאדר (NTT Pro Cycling) וב-1:05 דקות את יון איסאגירה. פרימוש רוגליץ' אומנם הפסיד 21 שניות לריצ'רד קאראפאס שסיים 8 את הקטע בפער של 2:35 דקות מגאודו המנצח, בעוד רוגליץ' עצמו סיים במקום העשירי, בפער של 2:56 דקות מגאודו, אך זה לא היה מספיק לאקוודורי שנאלץ להסתפק במקום השני הכללי, 24 שניות מרוגליץ, בעוד קארת'י סגר את הפודיום במקום ה-3, 47 שניות מרוגליץ'. דן מרטין סיים רביעי כללי, 2:43 דקות מרוגליץ', בעוד הפער של אנריק מאס במקום החמישי עמד על 3:36 דקות. גיום מרטן הבטיח את ניצחונו בקטגוריית ההרים עם 99 נקודות, בעוד פרימוש רוגליץ' הבטיח ניצחון שני ברצף גם בקטגוריית הנקודות, בה הוביל מתחילת המרוץ, עם 204 נקודות.
קטע 18[עריכת קוד מקור | עריכה]
קטע 18 היה הקטע האחרון במרוץ, 139.9 קילומטרים מהיפודורמו דה לה זארזוולה עד למדריד, בתוואי מישורי. הקטע היה ממלכתי, וכמו כל קטעי הכביש האחרונים בג'ירו, או בטור, הוא קטע בלי התקפות או מהלכים על הדירוג הכללי. הקטע הסתיים בספרינט רב משתתפים בניצחון שני במרוץ של פסקל אקרמן, לאחר שהקדים את סם בנט ואת מקס קאנטר. דווידה פורמולו (יו. איי. אי. אמירטס) לא זינק לקטע בשל לידת אשתו.[5]
תוצאות[עריכת קוד מקור | עריכה]
דירוג כללי[עריכת קוד מקור | עריכה]
מקומות 1–30[עריכת קוד מקור | עריכה]
קטגוריית הנקודות[עריכת קוד מקור | עריכה]
מקומות 1-10[עריכת קוד מקור | עריכה]
| מקום | רוכב | קבוצה | נקודות |
| 1 | פרימוש רוגליץ' |
יומבו–ויסמה | 204 |
| 2 |  ריצ'רד קאראפאס |
אינאוס גרנדיירס | 133 |
| 3 |  דן מרטין |
Israel Start-Up Nation | 111 |
| 4 |  יו קארת'י |
EF Pro Cycling | 96 |
| 5 | גיום מרטן |
קופידיס | 87 |
| 6 |  פסקל אקרמן |
בורה–הנסגרוהה | 84 |
| 7 |  יספר פיליפסן |
יו. איי. אי. אמירטס | 150 |
| 8 | מארק סולר |
מוביסטאר | 73 |
| 10 |  מייקל וודס |
EF Pro Cycling | 72 |
| 10 | אנריק מאס |
מוביסטאר | 71 |
קטגוריית ההרים[עריכת קוד מקור | עריכה]
מקומות 1-10[עריכת קוד מקור | עריכה]
| מקום | רוכב | קבוצה | נקודות |
| 1 | גיום מרטן |
קופידיס | 99 |
| 2 | טים ולנס |
לוטו–סודאל | 34 |
| 3 | ריצ'רד קאראפאס |
אינאוס גרנדיירס | 30 |
| 4 | דויד גאודו |
Groupama–FDJ | 29 |
| 5 |  ספ קוס |
יומבו–ויסמה | 27 |
| 6 | פרימוש רוגליץ' |
יומבו–ויסמה | 24 |
| 7 | יו קארת'י |
EF Pro Cycling | 21 |
| 8 | מייקל וודס |
EF Pro Cycling | 21 |
| 9 | רוי קושטה |
יו. איי. אי. אמירטס | 21 |
| 10 | דן מרטין |
Israel Start-Up Nation | 20 |
קטגוריית הרוכב הצעיר[עריכת קוד מקור | עריכה]
מקומות 1-10[עריכת קוד מקור | עריכה]
| מקום | רוכב | קבוצה | זמן |
| 1 | אנריק מאס |
מוביסטאר | 72:49:48 |
| 2 | דויד גאודו |
Groupama–FDJ | 4:09+ |
| 3 |  אלכסנדר ולאסוב |
אסטנה | 6:00+ |
| 4 |  ג'ינו מאדר |
NTT Pro Cycling | 40:03+ |
| 5 | גאורג צימרמן |
CCC | 42:04+ |
| 6 | וויל בארטה |
CCC | 46:28+ |
| 7 | קובי גוסנס |
לוטו–סודאל | 59:21+ |
| 8 | קלמו שאמפוסיין |
AG2R La Mondiale | 1:17:44+ |
| 9 |  רוב פאוור |
סאנווב | 1:30:22+ |
| 10 | דוריאן גודון |
AG2R La Mondiale | 1:38:24+ |
קטגוריית הקבוצות[עריכת קוד מקור | עריכה]
מקומות 1-5[עריכת קוד מקור | עריכה]
| מקום | קבוצה | זמן |
| 1 | מוביסטאר |
218:37:21 שעות |
| 2 | יומבו–ויסמה |
10:23+ |
| 3 |  אסטנה |
40:09+ |
| 4 |  יו. איי. אי. אמירטס |
1:04:05 |
| 5 | מיצ'לטון - סקוט |
1:08:33+ |
ויקישיתוף בשורה[עריכת קוד מקור | עריכה]
הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]
- ^ החליף את חסוס הראדה שנדבק בקורונה ולא היה יכול לזנק למרוץ
- ^ הרוכב הצעיר המצטיין עד גיל 25
- ^ מי שחצה לראשונה את הקו ולמעשה ניצח את הקטע היה סם בנט, אך הוא נפסל והועבר למקום האחרון בפלוטון על ידי חבר השופטים של המרוץ, לאחר החלפת מרפקים אגרסיבי מדי עם אמילס לייפניס הלטבי של טרק-סגפרדו
- ^ No fractures for McCarthy in Vuelta a España crash, cyclingnews.com
- ^ Formolo finds new focus thanks to fatherhood, cyclingnews.com