ועדת המים

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
מראה חוף בצפון ישראל על מפרצי הכורכר שהיוו מעגני דיג לצד כפרי דיג בזמן העתיק

ועדת המים (ובשמה הנוסף סניף הימים של תנועת העבודה המאוחדת) הייתה גוף שפעל ביישוב בראשית ימי המנדט הבריטי למטרת "חידוש הימאות העברית", מתוך החזון להכשרת ימאים עבריים עד לקצונה והקמת צי סוחר ומגן עברי בארץ ישראל. הוועדה נוסדה בשנת 1918 והתקיימה עד שנת 1930, עת מיזג אותה מייסדה והעומד בראשה, ד"ר מאיר גורביץ, עם האגודה הימית שקיבלה על עצמה את מטרותיה ונקראה מאז אגודת יורדי ים זבולון ארץ ישראל. בשנות פעילותה עסקה הוועדה בחינוך הימי, בתעבורה, בסחר, בדיג ובפיתוח מוצרים מהימים. כמו כן, עסקה במחקר ופיתוח הכלכלה והתעשייה הקשורים במים ובים (נהר, נחל ובריכות מים) וסייעה ליוזמות פרטיות בתחומי עיסוקה.

התארגנות[עריכת קוד מקור | עריכה]

הוועדה נוצרה ביוזמתו הפרטית של מאיר גורביץ שאליו הצטרפו ברוך קטינקא ושמואל סלושץ. גורביץ שימש יושב ראש הוועדה במהלך שנות פעילותה. בישיבות ועדת המים התארחו בדרך כלל פעילים ציוניים ואנשי הגדודים העבריים, בהם דוד בן-גוריון, יצחק בן צבי, רחל ינאית ולענייני משימה ייחודיים, אישים כיוסף טרומפלדור ואחרים. פעיל בוועדה מטעם הקפא"י היה דוד בלוך-בלומנפלד, ובשם ועד הצירים ולימין ועדת המים עמד תמיד איש הקק"ל מנחם אוסישקין.

הוועדה תיפקדה כגוף עצמאי, תחת פיקוח הקפא"י ובשיתוף 'ועד הצירים', בתאום עם 'תנועת העבודה המאוגדת' (מאוחדת, אחדות העבודה). ועדת המים יצרה קשרים ושיתפה פעולה עם אישי אקדמיה וממשל מתחום הימאות והמחקר הימי, פיתוח החקלאות והדיג בארצות הברית, בנוסף לקשריה עם המוסדות המנדטוריים ובעלי התפקידים בתחומים האלה ואישי היישוב.

פיתוח הדיג העברי[עריכת קוד מקור | עריכה]

עתלית, הנמל הצלבני

הועדה עמדה בקשר עם קבוצות דייגים יהודים ממזרח אירופה והקווקז, ופעלה להביאם לארץ וליישבם בנקודות מתאימות לאורך החוף. היא סייעה לקהילות שבהן היו יורדי ים, כמו אנשי ארגון החלוץ בקווקז, או דייגים סובותניקים וגרים מאסטרחן. ועדת המים קיבלה מג'יימס דה רוטשילד זיכיון על 200 דונם כולל מבנים (מבנה המזגגה בנחשולים), הקימה 'כפר דייגים' ראשון בחוף טנטורה, וייסדה במקום את 'קבוצת הדיג הראשונה' מבין הסובותניקים, הגרים שעלו מאסטרחן שבחוף הים הכספי ברוסיה. הנדבן יצחק גולדברג תרם סכום גדול של 20 לא"י להקמת הכפר. נערכו גם מספר ניסיונות ליישב כפרי דיג בעתלית (1919) על ידי יוצאי הגדודים העבריים שהצליחו בדיג אך חלו במלריה שגרמה למותם, ובקיסריה (1920) עם ספינות דיג, אך ללא הצלחה ביישום - בעיקר עקב בעיות תקציב.

פיתוח הספנות העברית[עריכת קוד מקור | עריכה]

מטרתה הראשונה במעלה של הוועדה הייתה הקמת צי עברי למען לא יהיה היישוב תלוי בשירותי ספנות זרה. תחשיבי הוועדה הראו ששימוש בספנות זרה כרוך בהפסד הכנסה ליישוב בסכום שנתי של 4 מיליון לא"י.

Jaffa Oranges.jpg

צי עברי יאפשר להשיט במהירות תוצרת חקלאית טריה ליעדיה (כהדרים), כאשר הכנסה מפעילות זו תתרום לבניית כלכלת היישוב. הוועדה עודדה מעבר משימוש בספינות מפרש שרווחו אז, לספינות מונעות במנוע קיטור או מנוע דיזל ומצאה, שחרף הצורך בשימוש בדלק ובהוספת עלויות הכרוכה בבעלי מקצוע כמכונאים ובהתארגנות לאספקת דלקים בחופים, יש כדאיות במעבר כזה בשל מהירות השיט ויעילותו.

היות שספינות המנוע ברובן היו בעלות שוקע עמוק הגדול מזה של סירות המפרש הערביות (שוקע רדוד) והגביל את יכולת הגעתן אל החוף, חייב המעבר שימוש בנמלים מסודרים, והאפשרות הנוחה יותר הייתה לתכנן שיקום נמלים עתיקים לאורך חופי ארץ ישראל. הוועדה יצרה תוכניות לשיקום ופיתוח נמלי חוף סמוך לאלה ששמשו בתקופות הקדומות ולידם תיכננה הקמת כפרי דיג.

בקיץ שנת 1920, בעקבות הגעתו מרוסיה של קצין ים, יהודי ראשון ביישוב בשם קפיטן ז' פרנקפורטר, החלה הוועדה לחפש דרך ליצור צי עברי. בהוראת הקפא"י, הגישה הוועדה בקשה לרישום 'החברה לאסדות וספנות חופית' ואמנם התקבל רישיון שנמסר לידי ד"ר גורביץ אישית מידיו של הגנרל לואי ג'ין בולס. הודפסו מניות לחברה. גורביץ ביקש וקיבל את אישורו של הקולונול אליעזר מרגולין לנאום בפני אנשי הגדודים העבריים במחנם בסרפנד (צריפין), ואלה קנו מיד מחצית המניות, 2000 מניות במזומן והכסף הועבר לקפא"י. התוכנית לא הושלמה עקב אי הסכמות בין "אחדות העבודה" ל-"הפועל הצעיר". התמורה ממכירת המניות בסניף הפועל הצעיר בניו יורק לא הגיעה וחברת הספנות נאלצה להיפרד מאוניית "החלוץ" ולהחזירה לבעליה, לליפשיץ. אך המגמה המשיכה וקבוצות דיג מהגולה נענו לקריאת ועדת המים והחלו מגיעות לנסות מזלן בחופי ארץ ישראל. הן נתקלו בקשיים רבים, בעקר עקב התנגדות דייגי יפו הערביים. נמל יפו היה אז היחיד בארץ ובו "שוק דגים" מרכזי. למרות הקשיים, עד אמצע שנות השלושים התפתח ענף דיג בארץ ישראל והוקמה התיישבות מבוססת דיג לאורך חוף הים התיכון, אל חופי הכנרת ואגם החולה.

מחקר בארץ ישראל[עריכת קוד מקור | עריכה]

הוועדה ראתה יתרון לארץ ישראל במחקר ימי, בשל מיקומה לשפת הים התיכון המתחבר אל האוקיינוס האטלנטי ממערב, ובדרום קרבתה לים סוף המתחבר אל האוקיינוס ההודי, האוקיינוס הדרומי והאוקיינוס השקט.

ד"ר ולטר שטייניץ

אוסף איכטיולוגי ראשון[עריכת קוד מקור | עריכה]

בשנת 1919 ביצע גורביץ חקר איכטיולוגי והצליח להקים אוסף ראשון של דגי חופי הארץ, שהוצג לראווה במשרד ועדת המים בתל אביב הקטנה.

חקר הים, דגה ומזונה הטבעי[עריכת קוד מקור | עריכה]

באותה עת התנהל קשר אקדמי בין יו"ר ועדת המים גורביץ, לבין הקולונל סויאר מ'מחלקת החקלאות של צבא המנדט' שעבר לעבוד באוניברסיטת וושינגטון בסיאטל, וסויאר קישר את גורביץ עם ד"ר ולטר שטייניץ, זואולוג, הידרולוג ורופא יהודי-גרמני שעבד לצידו במחקר באוניברסיטה. גורביץ ושטייניץ עמדו בקשר לגבי "מחקר ימי בחופי ארץ ישראל", ובשנת 1921 נסע גורביץ לארצות הברית ללמוד באקדמיה הימית, הכיר מקרוב את שטייניץ ואת חקר הים והדיג. לאחר שלוש שנים שבהם למד את תחום הימים, ב-1924 שב גורביץ לארץ ושטייניץ נלווה אליו כעולה.

גורביץ ושטייניץ יצרו קשר עם מרכז התחנות ההידרולוגיות סביב אגן הים התיכון שבמונקו, לקראת הקמת תחנה בארץ ישראל. בעזרת נחום סוקולוב ייבאה הוועדה שתי סירות מחקר מהמרכז במונקו.

בשנת 1927 פורסם בעולם האקדמי המחקר הארץ ישראלי הראשון של ד"ר שטייניץ על ה-פאונה הימית.

חקר אצות וגידולן לפיתוח תרופות ומזון[עריכת קוד מקור | עריכה]

בשנת 1925 החוקרת העבריה דינה שיינקין חזרה לארץ ישראל מהתמחות ארוכה במחקר ופיתוח תרופות ועם בעלה הד"ר כרמין הקימה מפעל בשם "המעבדות הבלתי תלויות". השניים הצליחו לחדש בתחומם כשהעבירו להגדרה באנגליה 31 אצות וצמחי ים לא ידועים עד אז שהתפרסמה בעולם האקדמי.

העתקת מטרות ועדת המים אל אגודת זבולון[עריכת קוד מקור | עריכה]

בשנת 1928 יצא שוב גורביץ לארצות הברית, בשליחות 'תנועת העבודה המאוגדת' בסיוע הקפא"י. מטרתו הייתה ליצור שיתוף פעולה עם ממשלת ארצות הברית ולהביא ידע לארץ ישראל. בשנת 1930, עם שובו של גורביץ משליחותו, יצר ארגון מחדש והעביר את מטרות ועדת המים לאגודה הימית זבולון, והסב את שמה ל'אגודת יורדי ים זבולון א"י'.

הוא גייס נוער ומורים לבית הספר הימי זבולון, הראשון מסוגו בארץ ישראל. בית הספר הכשיר ימאים שהפכו קציני ים בכל המקצועות, והתגייסו לעזרה בהעפלה מחד, ולצי הבריטי מאידך, במקביל להקמת צי סוחר וצי דיג עברי. לימים פיתחה זבולון מועדון שיט עממי ומועדון ספורט תחרותי. בית הספר הימי שימש את בית"ר, מכבי, ההגנה והאצ"ל בלימודי הים, והכשיר אנשים שהיו לפעילי ההעפלה, לוחמי הפלי"ם ומפקדי חיל הים הישראלי.

מקורות[עריכת קוד מקור | עריכה]