ג'ואו אנלאי

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש
ג'ואו אנלאי
周恩來
ג׳ואו אנלאי, 1940
ג׳ואו אנלאי, 1940
לידה 5 במרץ 1898
הרפובליקה העממית של סין עריכת הנתון בוויקינתונים
פטירה 8 בינואר 1976 (בגיל 77)
בייג'ינג, הרפובליקה העממית של סין עריכת הנתון בוויקינתונים
מדינה הרפובליקה העממית של סין, שושלת צ'ינג, הרפובליקה הסינית עריכת הנתון בוויקינתונים
השכלה אוניברסיטת מייג'י, אוניברסיטת ואסדה עריכת הנתון בוויקינתונים
עיסוק שר, משרד חוץ, פוליטיקאי עריכת הנתון בוויקינתונים
מפלגה המפלגה הקומוניסטית של סין עריכת הנתון בוויקינתונים
פרסים והוקרה
  • First Class Red Star Medal
  • Deshikottam (1957)
חתימה Zhou Enlai Signature.svg עריכת הנתון בוויקינתונים
לעריכה בוויקינתונים שמשמש מקור לחלק מהמידע בתבנית OOjs UI icon info big.svg
זהו שם סיני; שם המשפחה הוא ג'ואו.

ג'ואו אנלאי (סינית: 周恩来;‏ 5 במרץ 1898 - 8 בינואר 1976) היה ראש הממשלה הראשון של הרפובליקה העממית של סין. ג'ואו היה ראש ממשלת סין, שכיהן מאוקטובר 1949 עד מותו בינואר 1976. ג'ואו שירת תחת היו"ר מאו צה-טונג והיה בזמן שהמפלגה הקומוניסטית עלתה לשלטון, ומאוחר יותר עסק בביסוס שליטתה ובגיבוש מדיניות החוץ ובפיתוח הכלכלה הסינית.

הוא היה דיפלומט מיומן ומוכשר, וכיהן כשר החוץ הסיני מ-1949 עד 1958. ניהל את ועידת ז'נבה ב -1954 ואת ועידת בנדונג ב -1955, ועזר לתאם את ביקורו של ריצ'רד ניקסון ב -1972 בסין. הוא עזר לנסח מדיניות מפוקחת בנוגע לסכסוכים המרים עם ארצות הברית, טייוואן, ברית המועצות (אחרי 1960), הודו ווייטנאם.

ג'ואו שרד את הטיהורים של בכירים אחרים במהלך המהפכה התרבותית. בעוד מאו הקדיש את רוב שנותיו המאוחרות למאבק פוליטי ולעבודה אידאולוגית, ג'ואו היה הכוח המניע העיקרי מאחורי ענייני המדינה במהלך רוב המהפכה התרבותית. ניסיונותיו להקל על הנזק של ״המשמרות האדומים״ ועל מאמציו להגן על אחרים מזעמם, הפכו אותו לפופולרי מאוד בשלבים המאוחרים יותר של המהפכה התרבותית.

כשבריאותו של מאו החלה להתדרדר בשנת 1971 ו 1972 נבחר ג'ואו ע״י הוועד המרכזי להיות סגן יו"ר ראשון של המפלגה הקומוניסטית בשנת 1973, ובכך סומן כמיועד להיות יורשו של מאו. אבל הוא עדיין נאבק נגד כנופיית הארבעה על הנהגת סין. הוא נראה בפעם האחרונה בציבור בינואר 1975 לאחר מכן הוא נזקק לטיפול רפואי ומת כעבור שנה.

לאחר מותו התפתחה מחאה ציבורית גדולה בבייג'ינג, כנגד כנופיית הארבעה, שהובילה לתקרית כיכר טיאננמן. דנג שיאופינג, הצליח לסלק את כנופיית הארבעה באורח פוליטי והפך למנהיג החשוב ביותר ב-1978.

ילדות ונערות[עריכת קוד מקור | עריכה]

ג׳ואו אנלאי נולד במחוז ג'יאנגסו. משפחת ג'ואו הייתה במקור משאושינג, בפרובינציית ג'ה-ג'יאנג, אבל סבו, ג'ואו פנלונג, והסבא שלו, ג'ואו ג'אנג, היו הראשונים מבני המשפחה שעברו למחוז בו הוא נולד, בהיותם פקידי הקיסר שעברו לעיתים למחוזות אחרים. הוא נולד למשפחה משכילה שנפגעה על ידי המיתון הכלכלי בסוף המאה ה-19. מה שאילץ את אביו לנדוד מעיר לעיר. אביו לא הצליח בחייו האישיים, ונסחף על פני סין בעיסוקים שונים: עבד בבייג'ינג, שאנדונג, אנהוי, שניאנג, מונגוליה הפנימית וסיצ'ואן. מאוחר יותר נזכר ג'ואו אנלאי שאביו היה תמיד רחוק מהבית ובדרך כלל לא היה מסוגל לפרנס את משפחתו.[1]

ג׳ואו אנלאי וניקסון, בעת פגישתם ב 1972

זמן קצר לאחר הלידה, ג'ואו אנלאי אומץ על ידי אחיו הצעיר של אביו, שהיה חולה בשחפת. דודו נפטר זמן קצר לאחר האימוץ, ואת ג'ואו אנלאי גידלה אלמנתו, ששמה היה צ'ן. גם היא הייתה ממשפחה מלומדת וקיבלה חינוך ספרותי מסורתי. על פי דבריו של ג'ואו עצמו, הוא היה קרוב מאוד לאמו המאמצת ורכש ממנה את התעניינותו בספרות ובאופרה הסינית. דודתו לימדה את ג'ואו לקרוא ולכתוב בגיל צעיר. ב־1910 הציע דודו האחר של ג'ואו, אחיו הגדול של אביו, לדאוג לג'ואו. וג'ו נשלח אל דודו במנצ'וריה.

חינוך[עריכת קוד מקור | עריכה]

את ראשית חינוכו רכש בבית. מאוחר יותר עבר לבית ספר עם גישה מודרנית, שבנוסף לנושאים חדשים כמו אנגלית ומדעים, נחשף ג'ואו גם לכתבי הרפורמים והרדיקלים סיניים. בגיל ארבע-עשרה אמר ג'ואו כי המוטיבציה שלו לחינוך היא "להיות אדם גדול שייקח על עצמו את האחריות הכבדה של המדינה בעתיד."[2]

בשנת 1913 הועבר דודו של ג'ואו לטיאנג'ין, שם ג'ואו נכנס לבית הספר התיכון המפורסם ננקאי. בית הספר התיכון "ננקאי" נוסד על ידי יאן שיו, חוקר ונדבן בולט ועמד בראשו ג'אנג בולינג, אחד המחנכים הסינים החשובים ביותר במאה ה -20. שיטות ההוראה של ננקאי היו חריגות בסטנדרטים הסיניים העכשוויים.

כאשר ג'ואו החל ללמוד, הוא אימץ את המודל החינוכי המשמש בארצות הברית. המוניטין של בית הספר, עם סדר יום קשיח וקוד מוסרי קפדני, משכו סטודנטים רבים שהתבלטו מאוחר יותר בחיים הציבוריים. ג'ואו התגלה כתלמיד מוכשר, ומאוחר יותר תמכו בהמשך לימודיו ביפן ובצרפת.

ציור דיוקן של ג׳ואו אנלאי, בגיל 19, 1917.

ג'ואו עשה חייל בלימודיו בננקאי: הוא הצטיין בסינית, זכה בכמה פרסים במועדון הוויכוחים בבית הספר, ונעשה עורך עיתון בית הספר בשנה האחרונה שלו. ג'ואו היה גם פעיל מאוד במשחק ובהפקת דרמות ומחזות בבית הספר. השתתפותו בדיונים ובהופעות על הבמה תרמו לדיבורו ולכישוריו. ג'ואו עזב את ננקאי מתוך רצון עז להמשיך בשירות הציבורי ולהשיג את הכישורים הדרושים לכך.[3]

בעקבות רבים מחבריו ללימודים, ג'ואו נסע ליפן ביולי 1917 ללימודים נוספים. במהלך שתי שנותיו ביפן, ג'ואו בילה את רוב זמנו בבית הספר התיכון הגבוה של מזרח אסיה, בית ספר לשפות לתלמידים סינים. לימודיו של ג'ואו נתמכו על ידי דודיו, וכנראה גם מייסד בית הספר התיכון ננקאי יאן שיו, אך כספם היה מוגבל ובמהלך תקופה זו יפן סבלה מאינפלציה קשה. שחזר ג'ואו לסין באביב 1919, הוא היה מאוכזב עמוקות מהתרבות היפנית, ודחה את הרעיון שהמודל הפוליטי היפני רלוונטי לסין, וחש בוז לערכי האליטיזם והמיליטריזם שראה.[4]

פעילות פוליטית מוקדמת[עריכת קוד מקור | עריכה]

ג'ואו אנלאי הצעיר[עריכת קוד מקור | עריכה]

ג'ואו חזר לטיאנג'ין באביב 1919. ג'ואו קיבל על עצמו תפקיד פעיל יותר בפעילות הפוליטית בחודשים הבאים.[5] הפעילויות הגדולות ביותר היו עצרות תמיכה בחרם ארצי על סחורות יפניות. ככל שהחרם נעשה יעיל יותר, ניסתה הממשלה הלאומית, בלחץ של יפן לדכאו. בהפגנות האלה נעצר ג׳ואו, העצורים הוחזקו למעלה מחצי שנה.

זמן קצר לאחר שחרורו החליט ג'ואו לנסוע לאירופה כדי ללמוד. (הוא גורש מאוניברסיטת ננקאי במהלך מעצרו). הוא קיבל מלגה לנסיעה מ יאן שיו. וגם הפך לכתב של עיתון סיני באירופה. ג'ואו עזב את שנחאי לאירופה ב -7 בנובמבר 1920 עם קבוצה של 200 סטודנטים לעבודה. חלק גדול מחבריו לנסיעה היו כבר קומוניסטים.

פעילות באירופה[עריכת קוד מקור | עריכה]

הקבוצה של ג'ואו הגיעה למרסיי ב -13 בדצמבר 1920. שלא כמו רוב הסטודנטים הסינים האחרים, שנסעו לאירופה עם תוכניות ללימוד ולעבודה, המלגה של ג'ואו הייתה מספיק גבוהה שלא היה זקוק לעבודה והיה מסוגל להקדיש את עצמו במשרה מלאה לפעילויות מהפכניות. [42] במכתב לדודנו ב־30 בינואר 1921, אמר ג'ואו כי מטרותיו באירופה היו לסקור את התנאים החברתיים במדינות השונות ואת דרכי פתרונן של נושאים חברתיים, כדי ליישם פתרונות כאלה בסין לאחר שובו.

בלונדון, בינואר 1921, ראה ג'ואו שביתת כורים גדולה וכתב סדרת מאמרים לעיתון בסין על הסכסוך בין העובדים למעסיקים, והפתרון לסכסוך. לאחר חמישה שבועות בלונדון עבר לפריז, שם התעניין במהפכה ברוסיה ב -1917.

ג׳ואו לא נרשם לשום פעילות אקדמית, אבל נכנס לתא קומוניסטי בפריז שהיה מורכב ממהגרים סיניים. בניגוד לג'ואו, רוב התלמידים בקבוצה זו השתתפו בתוכנית לימודים אקדמית. בעקבות סכסוך עם מנהלי התוכנית הסינית, הופסקו לימודים של כמאה סטודנטים והם גורשו מצרפת. ג׳ואו נשאר בצרפת עוד כמה חודשים ואז נסע לברלין. ייתכן והמעבר שלו לברלין היה קשור לאווירה הפוליטית בברגלין ומיקום מושבו של הקומינטרן בברלין.[6] לאחר העברת הפעילות לגרמניה, ג'ו נסע בקביעות בין פריז לברלין.

ג'ואו חזר לפאריס ביוני 1922, שם היה אחד מעשרים ושניים המשתתפים בהנהגת המפלגה שהוקמה בתור הסניף האירופי של המפלגה הקומוניסטית הסינית. ג'ואו עזר לנסח את אמנת המפלגה ונבחר להיות אחד משלושה חברי הוועד הפועל ואחראי על התעמולה.[7]

ג׳ואו אנלאי, 1924

באותו הזמן, ג׳ואו הצטרף לשיתוף פעולה עם הקוומינטנאנג וארגן גם את הסניף הירופאי של התנועה הלאומנית הסינית. בהשפעתו של ג'ואו, רוב ראשי הסניף האירופי של הקוומיטאנג היו למעשה קומוניסטים. המגעים הנרחבים של ג'ואו והקשרים האישיים שנוצרו בתקופה זו היו מרכזיים בקריירה שלו. מנהיגים חשובים של המפלגה, כמו ג'ו דה התקבלו לראשונה למפלגה על ידי ג'ואו.

ב־1924 חזר מאירופה לסין, במעמד של פעיל בכיר.

עבודה פוליטית וצבאית בוומפואה[עריכת קוד מקור | עריכה]

ג'ואו חזר לסין כדי להצטרף למחלקה הפוליטית של האקדמיה הצבאית של וומפואה.[8] הוא מונה לסגן מנהל המחלקה המדינית של האקדמיה, ומאוחר יותר למנהל המחלקה. אף על פי שהיה מחויב מבחינה טכנית לממשל המרכזי, המחלקה המדינית של ג'ואו פעלה באופן ישיר לאינדוקטרינציה של צוערי וומפואה באידאולוגיה הקומוניסטית במטרה לשפר את נאמנותם. בזמן שכיהן בוומפואה, היה ג'ואו גם מזכיר המפלגה הקומוניסטית של גואנדונג-גואנג-שי, ושימש כנציג המפלגה בדרגת אלוף.[9]

בהיותו מרכז ההדרכה של "צבא המפלגה הלאומנית", הוא היה אמור לספק את הבסיס הצבאי שממנו יפתחו הלאומנים את מסעם כדי לאחד את סין, שחולקה לעשרות זירות צבאיות. מלכתחילה היה בית הספר ממומן, חמוש ומאויש חלקית בידי הסובייטים.[10]

ג'ואו הרחיב את ההשפעה הקומוניסטית באקדמיה. עד מהרה הוא גייס שורה של קומוניסטים בולטים נוספים שיצטרפו למחלקה המדינית. כאשר הלאומנים, שהיו מודאגים ממספרם ההולך וגדל של חברים וארגונים קומוניסטים בוומפואה הקימו ארגון משלהם באקדמיה הצבאית, ניסה ג'ואו לטרפד אותו; הסכסוך בין קבוצות הסטודנטים הללו קבע את הרקע לסילוק ג'ואו מהאקדמיה.[11]

פעילות פוליטית[עריכת קוד מקור | עריכה]

ג'ואו שמר על קשר עם חברתו דנג יינגצ'או, שאותה הכיר בזמן שהיה בטיאנג'ין; בינואר 1925 ביקש ג'ואו וקיבל רשות מהמפלגה הקומונסטית להתחתן עם דנג. השניים התחתנו בגואנגג'ואו ב -8 באוגוסט 1925.[12]

בעקבות תקרית צבאית, הופסקה העסקתו של ג׳ואו וקומוניסטים נוספים באקדמיה הצבאית, בשנת 1926.

הזמן ג'ואו היה בוואמפואה היה תקופה משמעותית בקריירה שלו. עבודתו החלוצית כקצין פוליטי בצבא הפכה אותו למומחה חשוב של המפלגה הקומוניסטית בתחום מפתח זה. רוב הקריירה שלו המאוחרת התמקדה בצבא. באותו הזמן, עבודתו הפוליטית של ג'ואו התרחשה גם בקרב אגודים מקצועיים כמו באגודי עובדי מסילות הברזל או נתיבי המים. בהם ארגן תאים חשאיים של קומוניסטים, והכין אותם לזמן שבו הקומוניסטים יפרדו מהברית עם התנועה הלאומנית, מה שקרה ב 1927.

פיצול לאומני-קומוניסטי[עריכת קוד מקור | עריכה]

ביולי 1926 החלו הלאומנים את מבצע ״המשלחת הצפונית״, שהיה ניסיון צבאי מאסיבי לאחד את סין. המשלחת הובלה על ידי צ'יאנג קאי-שק והצבא המהפכני הלאומי (NRA), שהיה תערובת של כוחות צבאיים קודמים עם הדרכה של יועצים צבאיים רוסיים וקומוניסטים כמפקדים ופוליטרוקים כאחד. עם ההצלחות הראשונות של המשלחת, נוצר במהרה מרוץ בין צ'יאנג קאי-שק המוביל את "הימין" של המפלגה הלאומנית והקומוניסטים, שפעלו בתוך "השמאל" של הלאומנים, לשליטה על החלק הדרומי כמו נאנ 'ינג ושנחאי. הקומוניסטים, שמפקדתם הייתה ממוקמת בשנחאי, ערכו שלושה ניסיונות להשתלט על העיר 7–1926.

פעילויות בשנחאי[עריכת קוד מקור | עריכה]

ג'ואו הועבר לשנחאי כדי לסייע בפעילויות אלה, כנראה בסוף 1926. הם ארגנו פעולות נרחבות שסחפו אלפים מהאגודים המקצועיים, והם תקפו תחנות כוח, דואר ומפקדות משטרה ותחבורה. במהלך המהומות האלה, היו הוראות שלא לפגוע בזרים. הקרע שנוצר בין הלאומנים והקומוניסטים בזמן המהומות בשנחאי הוביל גם לעירובם של חברי הכנופיה הירוקה במאבק על השליטה בעיר.

בית המגורים של ג׳ואו אנלאי בשנחאי בשנות השלושים

ג'ואו היה אז הקומוניסט הבכיר ביותר בשנחאי. מאמציו של צ'יאנג להשמיד את הקומוניסטים בשנחאי היו חשאיים מאוד באותה עת, והוצאתו להורג של ג׳ואו הייתה מתפרשת כהפרת הסכם שיתוף הפעולה בין הקומוניסטים לבין הקואומיטנג (שהייתה טכנית עדיין בתוקף).

ג׳ואו ברח משנחאי, ועשה את דרכו להנקו (חלק מווהאן), והשתתף בקונגרס הלאומי החמישי של המפלגה הקומוניסטית הסינית, שהתקיים בין ה -27 באפריל ל -9 במאי. בסוף הקונגרס נבחר ג'ואו לוועד המרכזי של המפלגה, ושוב פנה אל המחלקה הצבאית.[13]

אחרי הדיכוי של צ'יאנג קאי-שק את הקומוניסטים, והתפרקות הממשלה, באמצע יולי נאלץ ג'ואו לרדת למחתרת.[14] אז החליטו הקומוניסטים לפתוח בשורה של מרידות צבאיות. הראשון שבהם היה התקוממות נאנצ'אנג. ג'ואו נשלח לפקח על האירוע, מבחינה צבאית, המרד היה אסון, כשכוחות הקומוניסטים התמוטטו והתפזרו.ג'ואו עצמו סבל ממלריה במהלך המבצע, ונשלח בחשאי להונג קונג לטיפול רפואי. בפגישה הבאה של הוועד המרכזי של המפלגה הקומוניסטית הסינית, ג'ואו הואשם בכישלון המבצע של נאנצ'אנג והורד זמנית כחבר בכיר בפוליטביורו.[15]

פעילויות במהלך מלחמת האזרחים הסינית[עריכת קוד מקור | עריכה]

לאחר כישלון התקוממות נאנצ'אנג, ג'ואו עזב את סין לברית המועצות כדי להשתתף בקונגרס הלאומי השישי של המפלגה הקומוניסטית הסינית במוסקבה, ביוני-יולי 1928.[16] הקונגרס השישי היה צריך להיות במוסקבה כי התנאים בסין נחשבו מסוכנים.

בקונגרס השישי, נשא ג'ואו נאום ארוך וטען כי התנאים בסין אינם נוחים למהפכה מיידית, וכי המשימה העיקרית צריכה להיות לפתח מומנטום מהפכני על ידי זכייה בתמיכת ההמונים באזורים הכפריים והקמת המשטר הסובייטי בדרום סין, בדומה לזה שמאו צדונג וז'ו דה כבר הקימו סביב ג'יאנגשי. ג'ואו הפך למנהיג דה פקטו של המפלגה הקומניסטית הסינית כשהוא בן שלושים בלבד.

לאחר שהגיע בחזרה לשנחאי בשנת 1929, החלה ג'ואו לעבוד במחתרת, להקים ולפקח על רשת של תאים קומוניסטים עצמאיים. הסכנה הגדולה ביותר של ג'ואו בעבודתו המחתרתית הייתה האיום שהתגלה על ידי המשטרה החשאית של הקואומיטאנג שנוסדה ב־1928 עם המשימה הספציפית של זיהוי וחיסול הקומוניסטים. כדי למנוע זיהוי, ג'ואו ואשתו שינו מגורים לפחות פעם בחודש, והשתמשו במגוון כינויים. ג'ואו הסתיר את עצמו לעיתים קרובות כאיש עסקים, ולעיתים לבש זקן. ג'ואו נזהר שרק שניים או שלושה אנשים ידעו כל פעם היכן הוא נמצא ונמנע מלהיראות במקומות ציבוריים.[17] ג׳ואו פעל להקמת רשת של מודיעין בתוך המטה של צאינג קאי צ׳ק והמידע שהם העבירו סייע לקומוניסטים להמלט מכיתור והשמדה.[18]

עם זאת ג׳ואו פעל בתקיפות כנד בוגדים מצד המפלגה הקומוניסטית כולל הוצאתם להורג של משפחתם, והוא שוב נאלץ לברוח מפני סוכניו של ציאנג קאי שק.


המצעד הארוך[עריכת קוד מקור | עריכה]

לאחר שהוכרז על ההחלטה לנטוש את ג'יאנגשי, מונה ג'ואו לאחראי על הארגון והפיקוח של הלוגיסטיקה בנסיגה הקומוניסטית. הוא הכין את תוכניותיו בסודיות מוחלטת והמתין עד לרגע האחרון כדי להודיע ​​על כך למנהיגים בכירים. מטרתו של ג'ואו הייתה לפרוץ את כיתור האויב עם כמה שפחות נפגעים, ולפני שיצליחו כוחותיו של צ'יאנג לכבוש את כל הבסיסים הקומוניסטיים. לא ידוע אילו קריטריונים שימשו כדי לקבוע מי יישאר ומי ילך, אבל 16,000 חיילים וכמה מפקדי קומוניסטים בולטים באותה תקופה נותרו להקים משמר אחורי כדי להסיט את הכוח העיקרי של הכוחות הלאומיים מלהבחין בנסיגה הכללית של הקומוניסטים.[19]

הנסיגה של 84,000 חיילים ואזרחים החלה בתחילת אוקטובר 1934. סוכני המודיעין של ג'ואו הצליחו לזהות חלק גדול מקווי הכיתור של צ'יאנג שאויישו על ידי גנרל צ'ן ג'יטנג. לאחר שעבר שלושה מתוך ארבעת קווי הביצורים הדרושים כדי להימלט מהכיתור של צ'יאנג, הצבא האדום נתפס לבסוף על ידי כוחות לאומיים סדירים, וסבל אבדות כבדות. מתוך 86,000 הקומוניסטים שניסו לפרוץ מג'יאנגשי, נמלטו 36,000 בלבד. הפסד זה גרם לדכדוך של כמה מהמנהיגים הקומוניסטיים, אבל ג'ואו נשאר רגוע ושמר על קור רוח.[20]

במצעד הארוך שלאחר מכן, היו סכסוכים רבים על הכיוון שהקומוניסטים צריכים ללכת, ועל הסיבות לתבוסת הצבא האדום. במהלך מאבקי הכוח שהתעוררו, ג'ואו תמך בעקביות במאו זדונג נגד האינטרסים של בו גו ואוטו בראון. בו ובראון הואשמו אחר כך בתבוסת הצבא האדום, והוסרו בסופו של דבר מעמדות המנהיגות שלהם.[21] הקומוניסטים הצליחו בסופו של דבר להקים מחדש בסיס בצפון שאאנשי ב -20 באוקטובר 1935, והגיעו עם 8,000-9,000 חברים בלבד.[22]

תקרית שיאן[עריכת קוד מקור | עריכה]

במהלך הקונגרס השביעי של הקומינטרן, שנערך באוגוסט 1936, הוחלפה המדיניות של לחימה בלאומנים וביפנים באותו הזמן, במדיניות של שיתוף פעולה עם הלאומנים כנגד יפן. ג'ואו שיחק תפקיד חשוב במדיניות חדשה זו. ג'ואו יצר קשר עם אחד המפקדים הבכירים ביותר של הקואומיטאנג בצפון-מערב, ג'אנג צ'ו-ליאנג. ב -1935, ג'אנג היה ידוע בשל עמדותיו האנטי-יפניים וספקותיו בנוגע לנכונותו של צ'יאנג להתנגד ליפנים.[23]

המפגש הראשון בין ג'ואו וג'אנג התרחש ב -7 באפריל 1936. ג'אנג גילה עניין רב בסיום מלחמת האזרחים, איחוד הארץ, והלחימה ביפנים, אך הזהיר כי צ'יאנג שולט היטב בממשלה הלאומנית, כי להגיע להגשמת מטרות אלה יהיה קשה בלי שיתוף הפעולה של צ'יאנג. שני הצדדים סיימו את פגישתם בהסכם למצוא דרך לעבוד יחד בחשאי. בו בזמן שג'ואו יצר קשרים חשאיים עם ג'אנג, צ'יאנג החל לחשוד בג'אנג. כדי להונות את צ'יאנג, ג'ואו וג'אנג פרשו יחידות צבאיות מזויפות כדי ליצור את הרושם כי הצבא הצפון-מזרחי והצבא האדום היו נתונים בתנאי קרב.[24]

בדצמבר 1936 טס צ'יאנג קאי-שק למפקדה הלאומנית בשיאן כדי לבחון את נאמנותם של הכוחות הצבאיים המקומיים של המארשאל ג'אנג צ'ואליאנג, ולהוביל באופן אישי את הכוחות הללו בהתקפה סופית על הבסיסים הקומוניסטיים בעיר שאאנשי, אשר ג'אנג נצטווה להרוס. נחוש לאלץ את צ'יאנג לכוון את כוחותיה של סין נגד היפנים (שנטלו את שטח מנצ'וריה של ג'אנג והיו בהכנות לפלישה רחבה יותר), ב־12 בדצמבר הסתערו ג'אנג וחסידיו על מפקדתו של צ'יאנג, הרגו את רוב שומרי ראשו ותפסו את הגנרליסימו במה נודע בשם תקרית שיאן.[25]

התגובות לחטיפתו של צ'יאנג היו מעורבות. כמה מהם, כולל מאו טסונג וז'ו דה, ראו בה הזדמנות להרוג את צ'יאנג. אחרים, כולל ג'ואו אנלאי וג'אנג וונטיאן, ראו בה הזדמנות להשיג מדיניות מאוחדת נגד היפנים, שתחזק את מעמדה הכולל של הקומוניסטים. הוויכוח הסתיים כאשר הגיע מברק ארוך מג'וזף סטלין, שקרא לקומוניסטים לשחרר של צ'יאנג, והסביר כי חזית מאוחדת היא העמדה הטובה ביותר להתנגד ליפנים, וכי רק צ'יאנג זכה ליוקרה ולסמכות כדי לבצע תוכנית כזו.

לאחר תקשורת ראשונית עם ג'אנג על גורלו של צ'יאנג, ג'ואו אנלאי הגיע לשיאן ב -16 בדצמבר, במטוס שנשלח במיוחד עבורו על ידי ג'אנג צ'ואליאנג, כמנהל המשא ומתן הקומוניסטי הראשי. תחילה התנגד צ'יאנג למשא ומתן עם נציג המפלגה הקומוניסטית הסינית, אך משך את התנגדותו כאשר התברר כי חייו וחירותו תלויים במידה רבה ברצונו הטוב של הקומוניזם כלפיו.

ב־24 בדצמבר קיבל צ'יאנג את ג'ואו לפגישה, שבסופה הבטיח צ'יאנג לשים קץ למלחמת האזרחים, להסכים להתנגד ליפנים יחד והזמין את ג'ואו לנאנג'ינג לשיחות נוספות. ב־25 בדצמבר 1936 שחרר ג'אנג את צ'יאנג ולווה אותו לנאנג'ינג. לאחר מכן, ג'אנג הועמד לדין צבאי ונידון למעצר בית, ורוב הקצינים שהשתתפו בתקרית שיאן הוצאו להורג.

במהלך מלחמת העולם השנייה[עריכת קוד מקור | עריכה]

כאשר בירת נאנג'ינג נפלה לידי היפנים ב־13 בדצמבר 1937, ליווה ג'ואו את הממשלה הלאומנית לבירתה הזמנית בווהאן. כנציג הראשי של המפלגה הקומוניסטית בהסכם ​​שיתוף הפעולה, ג'ואו הקים ועמד בראש משרד הקישור הרשמי של שתי המפלגות. בזמן שהפעיל את משרד הקישור, ג'ואו ביצע פעולות חשאיות בדרום סין, תוך גיוס פעילים קומוניסטים והקמת סניפי המפלגה בכל האזורים שבשליטת הקומינטנג[26]

ג'ואו הצליח לארגן מספר גדול של אינטלקטואלים ואמנים סינים כדי לקדם את ההתנגדות ליפנים. האירוע התעמולתי הגדול ביותר שג'ואו ביים היה חגיגה של שבוע ב -1938, בעקבות ההגנה המוצלחת של טאייר-ג'ואנג. במקרה זה, בין 400,000 ל -500,000 איש השתתפו בתהלוכות, ומקהלה של למעלה מ -10,000 אנשים שרה שירים פטריוטיים. במהלך השבוע גייסו מעל מיליון יואן. ג'ואו עצמו תרם 240 יואן, משכורתו החודשית כסגן מנהל המחלקה המדינית.[27]

ג׳ואו אנלאי מכריז על הצלחת הניסוי האטומי הסיני, 1964

ג'ואו הקים קשרים עם יותר מארבעים עיתונאים וסופרים זרים, ביניהם אדגר סנו, אנייס סמדלי, אנה לואיז סטרונג שרבים מהם נעשו אוהדים לעניין הקומוניסטי וכתבו על אהדתם בפרסומים זרים. מתוך אהדה למאמציו לפרסם את המפלגה הקומוניסטית בעולם החיצון, ג'ואו ארגן צוות רפואי קנדי ​​בראשותו של נורמן בתון, שיסע ליאנאן, וסייע לבמאי הקולנוע ההולנדי ג'וריס איינס בהפקת סרט תיעודי, ״400 מיליון איש״ .[28]

כשחזר ג'ואו לצ'ונגצ'ינג במאי 1940, נוצר קרע רציני בין הלאומנים לבין הקומוניסטים. במהלך השנה שלאחר מכן התמוטטו היחסים בין שני הצדדים והביאו למעצרים והוצאות להורג של חברי המפלגה. היו ניסיונות סמויים של סוכני שני הצדדים לחסל איש את רעהו, מאמצי תעמולה שתקפו זה את זה, והתנגשויות צבאיות גדולות. החזית המאוחדת בוטלה רשמית אחרי תקרית אנאהוי בינואר 1941, כאשר 9,000 חיילים קומוניסטים של הארמייה הרביעית נכנסו למארב, ומפקדיהם נהרגו או נכלאו על ידי כוחות הממשלה.[29]

ג'ואו הגיב לקרע בין הלאומנים לבין המפלגה הקומוניסטית הסינית על ידי הפניית למנהיגי המפלגה לנהל את פעולותיהם בסתר. הוא שמר על מאמצי תעמולה בעיתונים ועל קשר הדוק עם עיתונאים ושגרירים זרים. ג'ואו הגביר ושיפר את המאמצים המודיעיניים של המפלגה הקומוניסטית הסינית בממשלת נאנג'ינג. יאן באוהאנג, חבר המפלגה שהיה פעיל בחוגים הדיפלומטיים של צ'ונגצ'ינג, הודיע ​​לג'ואו כי היטלר מתכנן לתקוף את ברית-המועצות ב־22 ביוני 1941. תחת חתימתו של ג'ואו הגיע מידע זה לסטלין ב־20 ביוני, יומיים לפני תקיפת היטלר.

היחסים עם ארה״ב[עריכת קוד מקור | עריכה]

לאחר שהצטרפה ארצות הברית למלחמה נגד יפן ב -1941, פוליטיקאים ויועצים צבאיים אמריקאים היו במגע עם הקומוניסטים כדי לתאם את ההתקפות על היפנים. ביוני 1944, צ'יאנג קאי-שק הסכים לאפשר לקבוצת תצפית צבאית אמריקנית, המכונה "משימת דיקסי", לנסוע ליאנאן. מאו וג'ואו בירכו על שליחות זו וערכו שיחות רבות במטרה להשיג סיוע אמריקאי. הם התחייבו לתמוך בכל פעולה צבאית אמריקנית עתידית על אדמת סין, וניסו לשכנע את האמריקאים שהמפלגה הקומוניסטית מחויבת לממשלת אחדות הסינית.

ב־1944 כתב ג'ואו לגנרל ג'וזף סטילוול, המפקד האמריקני של זירת המלחמה בבורמה, בניסיון לשכנע את סטילוול בצורך של האמריקאים לספק את רצונם של הקומוניסטים בממשלה סינית מאוחדת לאחר המלחמה. ההתקשרות של סטילוול עם הממשלה הלאומנית בכלל, ועם צ'יאנג קאי-שק, במיוחד, הניעו את הנשיא פרנקלין 'רוזוולט לסלק אותו באותה שנה. מחליפו של סטילוול, פטריק ג'יי הארלי, היה פתוח לפניותיו של ג'ואו, אך בסופו של דבר סירב לחבר את הצבא האמריקני עם הקומוניסטים, אלא אם כן תיתן המפלגה ויתורים ללאומנים, שמאו וג'ואו מצאו שאינם מקובלים עליהם. זמן קצר לאחר כניעת יפן בשנת 1945, צ'יאנג הזמין את מאו וג'ואו לצ'ונגצ'ינג להשתתף בוועידת שלום אמריקנית, אך הועידה נכשלה ופרצו התנגשויות גדולות בין הקומוניסטים ללאומניים[30]

חידוש מלחמת האזרחים[עריכת קוד מקור | עריכה]

לאחר כישלונו של המשא-ומתן, חודשה מלחמת-האזרחים הסינית ברצינות. ג'ואו התמקד בעניינים צבאיים, תוך שמירה על אינטרס מרכזי בעבודת המודיעין. ג'ואו עבד ישירות תחת מאו כעוזרו הראשי, כסגן יושב-ראש הוועדה הצבאית של הוועד המרכזי וכרמטכ"ל הכללי.

כוחות לאומניים תפסו את ינאן במארס 1947, אבל סוכני המודיעין של ג'ואו הצליחו להביא מידע שאיפשר לכוחות הקומוניסטיים להימנע ממאבקים גדולים ולהעסיק את הכוחות הלאומניים במערכה ארוכה של לוחמת גרילה שהובילה בסופו של דבר להשיג שורה של ניצחונות גדולים. בפברואר 1948, למעלה ממחצית כוחות הלאומניים בצפון-מערב הובסו. בינואר 1949 תפסו הכוחות הקומוניסטיים את בייג'ינג ואת טיאנג 'ין והיו בשליטה חזקה על צפון סין.[31]

ב־21 בינואר 1949 פרש צ'יאנג מהממשלה הלאומנית, וגנרל לי זונגרן. ב־1 באפריל 1949 פתח בשורה של שיחות שלום עם משלחת של שישה חברי המפלגה הקומוניסטית הסינית. את הנציגים של המפלגה הקומוניסטית הסינית הוביל ג'ואו אנלאי.

המשא ומתן נמשך עד ה -15 באפריל, כאשר ג'ואו כתב גרסה סופית של טיוטת הסכם לשלום פנימי, שהייתה בעיקרה אולטימטום ללאומנים לקבל את דרישות המפלגה הקומוניסטית הסינית. ממשלה הלאומנית לא הגיבה לאחר חמישה ימים, ואמרה כי היא אינה מוכנה לקבל את דרישותיו של ג'ואו.

ב -21 באפריל הוציאו מאו וג'ואו הוראה להמשך הקרבות, הכוחות הקומוניסטים כבשו את נאנג 'ינג ב -23 באפריל, בדצמבר 1949 כבשו את צ'נגדו, העיר האחרונה בשליטתה של הלאומנים על סין, ואילצו את צ'יאנג לצאת לטייוואן.[32]

המצב לאחר 1949[עריכת קוד מקור | עריכה]

לאחר כינונה של הרפובליקה העממית של סין ב -1 באוקטובר 1949, מונה ג'ואו לראש ממשלת מועצת המנהלים (שהוחלף מאוחר יותר על ידי מועצת המדינה) ושר החוץ. בתיאום בין שני המשרדים הללו לבין תפקידו כחבר בוועדה החמישית של הפוליטבירו, הפך ג'ואו לאדריכל מדיניות החוץ של סין, והציג את סין כחברה חדשה, אך אחראית, בקהילה הבינלאומית. בתחילת שנות ה -50, ג'ואו היה דיפלומט מנוסה ומכובד ומהפכן בכיר בתוך סין.[33]

מאמציו הראשונים של ג'ואו לשפר את יוקרתה של סין היו כרוכים בגיוס פוליטיקאים, קפיטליסטים, אינטלקטואלים ומנהיגים צבאיים בולטים שלא היו קשורים מבחינה טכנית למפלגה הקומוניסטית הסינית.

ג׳ואו אנלאי ווקים מנהיג קוריאה הצפונית בחתימת חוזה הידידות בין המדינות, ב 1961

אלמנתו של סון יאט-סון, סונג צ'ינג-לינג, שהייתה מנוכרת ממשפחתה והתנגדה ללאומנים במשך שנים רבות, הצטרפה בקלות לעזרתו ב -1949.

מלחמת קוריאה[עריכת קוד מקור | עריכה]

כאשר פרצה מלחמת קוריאה ב -25 ביוני 1950, ג'ואו היה בתהליך של שחרור מחצית מ -5.6 מיליון חיילי הצבא הסיני. ג'ואו ומאו דנו באפשרות של התערבות אמריקאית עם קים איל-סונג, וקראו לקים להיזהר אם הוא שואף לכבוש את דרום קוריאה, אבל קים סירב להתייחס ברצינות לאזהרות. ב־28 ביוני 1950, לאחר שדחפה ארצות-הברית את החלטת האו"ם לגנות את התוקפנות הצפון קוריאנית ושילחה את הצי השביעי ל"נטרל" את מיצרי טייוואן, הביקורת של ג'ואו הייתה על יוזמות האו"ם ועל ארצות הברית כ"תוקפנות מזוינת על שטח סיני".

ב -15 בספטמבר 1950 נחת מקארתור באינצ'ון, לא נתקל בהתנגדות קטנה, וכבש את סיאול ב -25 בספטמבר. ההפצצות הרסו את רוב הטנקים הצפון קוריאניים ואת רוב הארטילריה שלה. הכוחות הצפון קוריאניים, במקום לסגת צפונה, התפוררו במהירות. ב־30 בספטמבר הזהיר ג'ואו את ארצות-הברית כי "העם הסיני לא יסבול תוקפנות זרה, וגם לא יראו בעין יפה את שכניהם סובלים מפלישה אכזרית על ידי האימפריאליסטים".[34]

כדי לגייס את תמיכתו של סטלין, נסע ג'ואו לאתר הקיץ של סטלין בים השחור ב־10 באוקטובר. סטלין הסכים בתחילה לשלוח ציוד צבאי ותחמושת, אך הזהיר את ג'ואו כי חיל האוויר של ברית המועצות יזדקק לחודשיים או שלושה חודשים כדי ללהיות מוכן לפעולה, ושום כוחות קרקע לא יישלחו. בפגישה שלאחר מכן, סטלין אמר לג'ואו כי הוא יספק לסין ציוד על בסיס אשראי, וכי חיל האוויר הסובייטי יפעל רק במרחב האווירי הסיני לאחר תקופה בלתי ידועה. סטלין לא הסכים לשלוח ציוד צבאי או תמיכה אווירית עד מארס 1951.

ביוני 1951 הגיעה המלחמה למבוי סתום סביב קו הרוחב השלושים ושמונה, ושני הצדדים הסכימו לנהל משא-ומתן על שביתת-נשק. ג'ואו ניהל את שיחות ההפוגה, שהחלו ב -10 ביולי. המשא ומתן נמשך שנתיים לפני שהגיעו להסכם הפסקת אש ביולי 1953.

מלחמת קוריאה הייתה המשימה הצבאית האחרונה של ג'ואו, שהתמקד בעבודתו בוועדה המתמדת, במועצת המדינה ובענייני חוץ.[35]

השכנים הקומוניסטים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הדלהי למה, נהרו וג׳ואו אנלאי בהודו 1956

לאחר מותו של סטלין ב־5 במארס 1953, ג'ואו יצא למוסקבה והשתתף בהלוויה של סטלין. מאו החליט, למרבה הפלא, לא לנסוע למוסקבה, אולי משום שאף פוליטיקאי סובייטי בכיר לא נסע לבייג'ינג, או משום שסטלין דחה הצעה להיפגש עם מאו ב -1948 (עם זאת, טקס אזכרה ענקי לכבוד סטלין התקיים כיכר טיאננמן בבייג'ינג עם מאו ומאות אלפים נוספים). במוסקבה זכה ג'ואו בכבוד רב מצד פקידים סובייטים, והורשה לעמוד עם מנהיגי ברית המועצות לשעבר - ויאצ'סלב מולוטוב, ניקיטה חרושצ'וב, ג'ורג'י מלנקוב ולורנטי בריה - במקום עם שאר הנכבדים ה"זרים" שהשתתפו. עם ארבעת המנהיגים האלה, ג'ואו פסע היישר מאחורי הארון של סטלין. מאמציו הדיפלומטיים של ג'ואו בנסיעתו למוסקבה זכה לתגמול זמן קצר לאחר שב־1954 ביקר חרושצ'וב בעצמו בבייג'ינג כדי להשתתף באירוע במלאת חמש שנים להקמתה של הרפובליקה העממית.[36]

במהלך שנות החמישים פעל ג'ואו להידוק היחסים הכלכליים והפוליטיים בין סין למדינות קומוניסטיות אחרות, תוך תיאום מדיניות החוץ של סין עם המדיניות הסובייטית, לקידום הסולידריות בקרב בעלי ברית פוליטיים. ב -1952 חתם ג'ואו על הסכם כלכלי ותרבותי עם הרפובליקה העממית המונגולית, והכיר למעשה בעצמאותה של מה שנודע בשם "מונגוליה החיצונית" בזמנים של שושלת צ'ינג. ג'ואו גם פעל להסכם עם קים איל-סונג כדי לסייע בשיקום של כלכלת צפון קוריאה. הוא ניהל שיחות ידידותיות עם ראש ממשלת בורמה, או נו, וקידם את מאמציה של סין לשלוח אספקה ​​למורדים הווייטנאמיים של הו צ'י מין.[37]

ההודעה משנחאי[עריכת קוד מקור | עריכה]

בתחילת שנות השבעים החלו היחסים בין סין לארצות הברית להשתפר. העובדים של מאו בתעשיית הנפט, אחד המגזרים הכלכליים המעטים של סין באותה עת, יעצו ליו"ר כי על מנת לבחון את הצמיחה ברמות הרצויות על ידי הנהגת המפלגה, הייבוא ​​הגדול של הטכנולוגיה האמריקאית היה חיוני. בינואר 1970 הזמינו הסינים את צוות הפינג-פונג האמריקאי לסייר בסין, ויצרו עידן של "דיפלומטיה של פינג-פונג".[38]

ג׳ואו אנלאי מקבל את פני ניקסון ב 1972

ב־1971 נפגש ג'ואו אנלאי בחשאי עם יועצו הביטחוני של הנשיא ניקסון, הנרי קיסינג'ר, שטס לסין כדי להתכונן לפגישה בין ריצ'רד ניקסון לבין מאו צה טונג. במהלך המפגשים הללו הסכימה ארצות הברית לאפשר העברת כספים אמריקאיים לסין (ככל הנראה מקרובים בארצות הברית), כדי לאפשר לאוניות בבעלות אמריקנית לנהל את הסחר עם סין (תחת דגלים זרים) ולהרשות יצוא סיני לארצות הברית בפעם הראשונה מאז מלחמת קוריאה. המשא ומתן היה אז רגיש כל כך, עד שהוסתר מהציבור האמריקני, ממשרד החוץ, ממזכיר המדינה האמריקאי ומכל הממשלות הזרות.

בבוקר ה-21 בפברואר 1972 הגיע ריצ'רד ניקסון לבייג'ינג, שם קיבל את פניו ג'ואו, ואחר כך נפגש עם מאו צה-טונג. החומר הדיפלומטי על ביקורו של ניקסון פורסם ב -28 בפברואר, בהודעת שנחאי, שסיכמה את עמדות הצדדים מבלי לנסות ליישב אותם. "הצד האמריקאי" אישר מחדש את העמדה האמריקאית כי המעורבות האמריקאית במלחמת וייטנאם המתמשכת אינה מהווה "התערבות חיצונית" בענייני וייטנאם, והציגה מחדש את מחויבותה ל"חופש הפרט ", והבטיחה המשך תמיכה בדרום קוריאה. "הצד הסיני" אמר כי "בכל מקום שבו יש דיכוי, יש התנגדות", כי "כל הכוחות הזרים צריכים לחזור למדינותיהם", וכי קוריאה צריכה להיות מאוחדת על פי דרישות של צפון קוריאה. שני הצדדים הסכימו למחלוקת על מעמדה של טייוואן. קטעי הסיום של המסמך הדיפלומטי עודדו חילופים דיפלומטיים, תרבותיים, כלכליים, עיתונאיים ומדעיים נוספים, ואימצו את כוונותיהם של שני הצדדים לפעול לקראת "הרפיית המתחים באסיה ובעולם". ההחלטות של "שנחאי" היוו שינוי משמעותי במדיניות הן בארצות הברית והן בסין.[39]

הקפיצה הגדולה קדימה[עריכת קוד מקור | עריכה]

ב -1958, מאו צה-טונג החל את "הקפיצה הגדולה קדימה", שמטרתה להגדיל את רמות הייצור בסין בתעשייה ובחקלאות עם מטרות לא ריאליות. כמנהל מעשי, ג'ואו שמר על מעמדו בתהליך. ג'ואו תואר על ידי היסטוריונית אחת לפחות כ"מילד" של הקפיצה הגדולה קדימה, והפך את התאוריה של מאו למציאות ובתוך כך גרמה למותם של מיליונים.[40]

בתחילת שנות השישים, יוקרתו של מאו לא הייתה גבוהה כפי שהייתה בעבר. מדיניותו הכלכלית של מאו בשנות החמישים נכשלה, והוא פיתח אורח חיים ראוותני שהיה מנותק מעמיתיו. בין הפעילויות שנראו מנוגדות לתדמיתו הפופולרית היו השחייה בבריכה הפרטית שלו בג'ונג-נגאי, הוילות הרבות שלו ברחבי סין, שאליהן היה נוסע ברכבת פרטית. חילוף רצוף של נשים צעירות נלהבות שהוא פגש ועוד. השילוב של כישרונותיו האישיים וכישלונות מדיניות התיעוש שלו עוררו ביקורת מצד מהפכנים ותיקים כמו ליו שאאקי, דנג שיאופינג, צ'ן יון וג'ואו אנלאי, שנראה פחות ופחות שותף להתלהבות מחזונו על מאבק מהפכני מתמשך.[41]

המהפכה התרבותית[עריכת קוד מקור | עריכה]

כדי לשפר את תדמיתו וכוחו, פעל מאו, בסיועו של לין ביאו, בכמה מאמצי תעמולה פומביים. אחד המאמצים האחרונים והמצליחים ביותר הייתה המהפכה התרבותית. המהפכה התרבותית, שהוכרזה ב־1966, הייתה פרו-מאואיסטית בגלוי, ונתנה למאו את הכוח והשפעה לטהר את המפלגה מאויביו הפוליטיים ברמות השלטון הגבוהות ביותר. יחד עם סגירת בתי הספר והאוניברסיטאות בסין, הטפותיה לצעירים הסינים להרוס מבנים ישנים, מקדשים ואמנות, ולתקוף את המורים "הרוויזיוניסטים" שלהם. בעקבות האיומים שגורלו יהיה כגורל חבריו, אם לא יתמוך במאו, חדל ג'ואו להעביר ביקורת והחל לעבוד יותר קרוב עם היו"ר והקליקה שלו.

ג'ואו נתן את תמיכתו בהקמת ארגונים רדיקליים של "המשמר האדום". בספטמבר 1968 תיאר ג'ואו את האסטרטגיה שלו להישרדות פוליטית בפני חברי פרלמנט ביפן שביקרו בבייג'ינג: "דעותי האישיות צריכות להתקדם או לסגת על פי כיוון הרוב".[42] כאשר הואשם בהיותו פחות נלהב מההנהגה של מאו, הוא האשים את עצמו ב"הבנה גרועה" בתאוריות של מאו, והביע צורך בהתפשרות עם כוחות שהוא תיעב אותם בסתר, והתייחס אליהם כאל "תופת".[43] בעקבות ההיגיון של ההישרדות הפוליטית, ג'ואו פעל כדי לסייע למאו, והגביל את ביקורתו לשיחות פרטיות.

אף על פי שג'ואו נמלט מרדיפה ישירה, הוא לא היה מסוגל להציל רבים מהקרובים אליו שחייהם נהרסו על ידי המהפכה התרבותית. סאן ווישי, בתו המאומצת של ג'ואו, נפטרה ב -1968 לאחר שבעה חודשי עינויים, מאסר ואונס על ידי המשמרות האדומים המאואיסטים. באותה שנה, ג'יאנג שהיה גם הוא בנו המאומץ (סאן יאנג) עונה ונרצח על ידי המשמרות האדומים. לאחר תום המהפכה התרבותית, מחזותיו של סאן הוצגו מחדש כדרך לביקורת על כנופיית הארבעה, שרבים חשבו שהם היו אחראים למותו.

במהלך העשור הבא, מאו פיתח במידה רבה מדיניות שג'ואו היה אחראי לביצועה, בניסיון להפיג חלק מהחרפות של המהפכה התרבותית.[44] ג'ואו זימן גם גדוד צבא לשמור על העיר האסורה ולהגן על חפציה המסורתיים מפני ונדליזם והרס על ידי אנשי המשמרות האדומים.[45] למרות מאמציו הטובים ביותר, חוסר היכולת למנוע רבים מהאירועים של מהפכת התרבות הייתה מכה קשה לג'ואו.

בעשור האחרון לחייו, יכולתו של ג'ואו ליישם את מדיניותו של מאו ולשמור על האומה במהלך תקופות של מצוקה הייתה כה גדולה, עד שחשיבתו המעשית בלבד הייתה מספיקה כדי להציל אותו (בסיועו של מאו) בכל פעם שג׳ואו נעשה מאוים מבחינה פוליטית.[46] בשלבים האחרונים של המהפכה התרבותית, ב-1975, ג'ואו דחף את "ארבעת המודרניזמים" כדי לבטל את הנזק שנגרם על ידי מדיניות מאו.

סוף חייו[עריכת קוד מקור | עריכה]

על פי הביוגרפיה האחרונה של ג'ואו - אובחן לראשונה כי ג'ואו חולה בסרטן שלפוחית ​​השתן בנובמבר 1972.[47]גאו וונקיאן טען כי הצוות הרפואי של ג'ואו דיווח כי עם טיפול היה לו סיכוי של 80–90 אחוז להחלמה, אך הטיפול הרפואי עבור חברי המפלגה הבכירים ביותר היה חייב להיות מאושר על ידי מאו. גאו וונקיאן טען בספרו כי מאו הורה כי ג'ואו ואשתו לא ידברו על האבחנה, לא יבוצע ניתוח, ואין צורך בבדיקות נוספות.[48]

ב־1974 חווה ג'ואו דימום משמעותי בשתן. לאחר לחץ של מנהיגים סינים אחרים, שידעוו על מצבו של ג'ואו, הורה לבסוף מאו לבצע ניתוח ביוני 1974, אך הדימום חזר כעבור כמה חודשים, דבר שהצביע על גרורות של הסרטן באיברים אחרים. סדרה של פעולות במהלך השנה וחצי האחרונות לא הצליחו לבדוק את התקדמות הסרטן. ג'ואו המשיך המשיך לעבוד במהלך שהותו בבית החולים, עם דנג שיופנג, כסגן ראש הממשלה הראשון. הופעתו הציבורית האחרונה הייתה בפגישתו הראשונה של הקונגרס הארצי הרביעי של העם ב־13 בינואר 1975, שם הציג את דו"ח העבודה של הממשלה. לאחר מכן נעלם מן העין הציבורית לצורך קבלת טיפול רפואי נוסף.

ג'ואו אנלאי מת מסרטן ב־8 בינואר 1976, בן 77.

מורשת[עריכת קוד מקור | עריכה]

בסוף חייו נחשב ג'ואו כמייצג מתינות וצדק בתרבות הפופולרית הסינית.[49] מאז מותו, ג'ואו אנלאי נחשב כמנהל משא ומתן מיומן, מנהל מדיניות, מהפכן מסור, ומדינאי פרגמטי בעל תשומת לב יוצאת דופן לפרטים ולגוונים. הוא היה ידוע גם במוסר העבודה הבלתי נלאה והמסורתי שלו, בקסמו יוצא הדופן ובגאוותו בציבור.

הוא היה ידוע בתור הביורוקרט האחרון של מנדרין במסורת הקונפוציאנית. ההתנהגות הפוליטית של ג'ואו צריכה להבחן לאור הפילוסופיה הפוליטית שלו, כמו גם אישיותו. במידה רבה הציג ג'ואו את הפרדוקס הטמון בפוליטיקאי קומוניסטי עם חינוך סיני מסורתי: שמרני ורדיקלי כאחד, פרגמטי ואידאולוגי, בעל אמונה בסדר ובהרמוניה וכן באמונה, שאותה פיתח בהדרגה לאורך זמן, בכוח ההתקדמות של המרד והמהפכה.

אף על פי שהיה מאמין מובהק באידיאל הקומוניסטי שעליו הוקמה הרפובליקה העממית. יש להניח כי הגן בהצלחה על כמה מהמבנים האימפריאלים והדתיים בעלי חשיבות תרבותית והגן מטיהורים של מנהיגים בכירים רבים, כולל דנג שיאופינג, אנשי אקדמיה ואמנים. דנג שיאופינג צוטט באומרו כי ג'ואו נאלץ לפעמים לפעול בניגוד למצפונו כדי למזער את הנזק הנובע ממדיניות מאו.[50]

בעוד שמנהיגים סינים רבים אחרים היו נתונים לביקורת בתוך סין, הדימוי של ג'ואו נותר חיובי בקרב הסינים העכשוויים. סינים רבים ממשיכים להוקיר את ג'ואו כמנהיג ההומאניסטי ביותר במאה ה -20, שנותר סמל המפלגה הקומוניסטית.[51] אפילו היסטוריונים שמציגים את הפגמים של מאו מייחסים בדרך כלל את התכונות המנוגדות לג'ואו: ג'ואו היה תרבותי ומשכיל, שמולו מאו היה אדם פשוט; ג'ואו היה עקבי במקום שבו מאו היה בלתי יציב; ג'ואו היה סטואי בעוד מאו היה פרנואידי.

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

ויקישיתוף מדיה וקבצים בנושא ג'ואו אנלאי בוויקישיתוף

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ Barnouin, Barbara and Yu Changgen. Zhou Enlai: A Political Life. Hong Kong: Chinese University of Hong Kong, 2006. ISBN 962-996-280-2. Retrieved on 12 March 2011.
  2. ^ Lee, Chae-jin. Zhou Enlai: The Early Years. Stanford, CA: Stanford University Press, 1994.
  3. ^ Barnouin, Barbara and Yu Changgen. Zhou Enlai: A Political Life. Hong Kong: Chinese University of Hong Kong, 2006. ISBN 962-996-280-2. Retrieved on 12 March 2011., p. 18
  4. ^ Barnouin, Barbara and Yu Changgen. Zhou Enlai: A Political Life. Hong Kong: Chinese University of Hong Kong, 2006. ISBN 962-996-280-2. Retrieved on 12 March 2011.pp. 29-30
  5. ^ Lee, Chae-jin. Zhou Enlai: The Early Years. Stanford, CA: Stanford University Press, 1994 p.138
  6. ^ Levine, Marilyn. The Found Generation: Chinese Communists in Europe during the Twenties. Seattle, WA: University of Washington Press, 1993., pp. 169-170
  7. ^ Barnouin, Barbara and Yu Changgen. Zhou Enlai: A Political Life. Hong Kong: Chinese University of Hong Kong, 2006. ISBN 962-996-280-2. Retrieved on 12 March 2011.,p 27
  8. ^ Lee, Chae-jin. Zhou Enlai: The Early Years. Stanford, CA: Stanford University Press, 1994.,p. 165
  9. ^ Barnouin, Barbara and Yu Changgen. Zhou Enlai: A Political Life. Hong Kong: Chinese University of Hong Kong, 2006. ISBN 962-996-280-2. Retrieved on 12 March 2011, p. 32
  10. ^ Wilbur, C. Martin. The Nationalist Revolution in China: 1923–1928. Cambridge: Cambridge University Press, 1983.pp 31-32
  11. ^ Hsu, Kai-yu. Chou En-Lai: China's Gray Eminence. Garden City, NY: Doubleday, 1968.pp. 47-48
  12. ^ Barnouin, Barbara and Yu Changgen. Zhou Enlai: A Political Life. Hong Kong: Chinese University of Hong Kong, 2006. ISBN 962-996-280-2. Retrieved on 12 March 2011,pp 33-34
  13. ^ Hsu, Kai-yu. Chou En-Lai: China's Gray Eminence. Garden City, NY: Doubleday, 1968, p. 58
  14. ^ Hsu, Kai-yu. Chou En-Lai: China's Gray Eminence. Garden City, NY: Doubleday, 1968, pp. 61-64
  15. ^ Barnouin, Barbara and Yu Changgen. Zhou Enlai: A Political Life. Hong Kong: Chinese University of Hong Kong, 2006. ISBN 962-996-280-2. Retrieved on 12 March 2011.,pp. 40-41
  16. ^ Whitson, William W. and Huang, Chen-hsia. The Chinese High Command: A History of Communist Military Politics, 1927–71. New York: Praeger, 1973.,pp. 39-40
  17. ^ Barnouin, Barbara and Yu Changgen. Zhou Enlai: A Political Life. Hong Kong: Chinese University of Hong Kong, 2006. ISBN 962-996-280-2. Retrieved on 12 March 2011.pp. 44-45
  18. ^ Barnouin, Barbara and Yu Changgen. Zhou Enlai: A Political Life. Hong Kong: Chinese University of Hong Kong, 2006. ISBN 962-996-280-2. Retrieved on 12 March 2011.pp. 45-46
  19. ^ Barnouin, Barbara and Yu Changgen. Zhou Enlai: A Political Life. Hong Kong: Chinese University of Hong Kong, 2006. ISBN 962-996-280-2. Retrieved on 12 March 2011.,pp. 57-58
  20. ^ Barnouin, Barbara and Yu Changgen. Zhou Enlai: A Political Life. Hong Kong: Chinese University of Hong Kong, 2006. ISBN 962-996-280-2. Retrieved on 12 March 2011.,p. 58
  21. ^ Barnouin, Barbara and Yu Changgen. Zhou Enlai: A Political Life. Hong Kong: Chinese University of Hong Kong, 2006. ISBN 962-996-280-2. Retrieved on 12 March 2011.,p. 59
  22. ^ Spence, Jonathan D. The Search for Modern China, New York: W.W. Norton and Company, 1999.,p.402
  23. ^ Barnouin, Barbara and Yu Changgen. Zhou Enlai: A Political Life. Hong Kong: Chinese University of Hong Kong, 2006. ISBN 962-996-280-2. Retrieved on 12 March 2011.,pp. 64-65
  24. ^ Barnouin, Barbara and Yu Changgen. Zhou Enlai: A Political Life. Hong Kong: Chinese University of Hong Kong, 2006. ISBN 962-996-280-2. Retrieved on 12 March 2011.,p. 65
  25. ^ Barnouin, Barbara and Yu Changgen. Zhou Enlai: A Political Life. Hong Kong: Chinese University of Hong Kong, 2006. ISBN 962-996-280-2. Retrieved on 12 March 2011.,p. 67
  26. ^ Barnouin, Barbara and Yu Changgen. Zhou Enlai: A Political Life. Hong Kong: Chinese University of Hong Kong, 2006. ISBN 962-996-280-2. Retrieved on 12 March 2011.,p. 71
  27. ^ Barnouin, Barbara and Yu Changgen. Zhou Enlai: A Political Life. Hong Kong: Chinese University of Hong Kong, 2006. ISBN 962-996-280-2. Retrieved on 12 March 2011.,p. 72
  28. ^ Barnouin, Barbara and Yu Changgen. Zhou Enlai: A Political Life. Hong Kong: Chinese University of Hong Kong, 2006. ISBN 962-996-280-2. Retrieved on 12 March 2011.,pp. 72-73
  29. ^ Barnouin, Barbara and Yu Changgen. Zhou Enlai: A Political Life. Hong Kong: Chinese University of Hong Kong, 2006. ISBN 962-996-280-2. Retrieved on 12 March 2011.,pp. 82-83
  30. ^ Barnouin, Barbara and Yu Changgen. Zhou Enlai: A Political Life. Hong Kong: Chinese University of Hong Kong, 2006. ISBN 962-996-280-2. Retrieved on 12 March 2011.pp. 97-100
  31. ^ Barnouin, Barbara and Yu Changgen. Zhou Enlai: A Political Life. Hong Kong: Chinese University of Hong Kong, 2006. ISBN 962-996-280-2. Retrieved on 12 March 2011.,pp. 110-116
  32. ^ Barnouin, Barbara and Yu Changgen. Zhou Enlai: A Political Life. Hong Kong: Chinese University of Hong Kong, 2006. ISBN 962-996-280-2. Retrieved on 12 March 2011., p..118
  33. ^ Spence, Jonathan D. The Search for Modern China, New York: W.W. Norton and Company, 1999. ISBN 0-393-97351-4.p. 524
  34. ^ Barnouin, Barbara and Yu Changgen. Zhou Enlai: A Political Life. Hong Kong: Chinese University of Hong Kong, 2006. ISBN 962-996-280-2. Retrieved on 12 March 2011.pp. 144-146
  35. ^ Barnouin, Barbara and Yu Changgen. Zhou Enlai: A Political Life. Hong Kong: Chinese University of Hong Kong, 2006. ISBN 962-996-280-2. Retrieved on 12 March 2011.,pp. 150-151
  36. ^ Spence, Jonathan D. The Search for Modern China, New York: W.W. Norton and Company, 1999, p. 525
  37. ^ Spence, Jonathan D. The Search for Modern China, New York: W.W. Norton and Company, 1999, p. 524
  38. ^ Spence, Jonathan D. The Search for Modern China, New York: W.W. Norton and Company, 1999, p. 597
  39. ^ Spence, Jonathan D. The Search for Modern China, New York: W.W. Norton and Company, 1999, pp. 599-600
  40. ^ Kingston, Jeff. "Mao's Famine was no Dinner Party". Japan Times Online. 3 October 2010. Retrieved on 28 March 2011.
  41. ^ Spence, Jonathan D. The Search for Modern China, New York: W.W. Norton and Company, 1999., p. 565
  42. ^ Dittmer, Lowell. Liu Shao-ch’i and the Chinese Cultural Revolution: The Politics of Mass Criticism, University of California Press (Berkeley), 1974,pp. 144-145
  43. ^ Barnouin, Barbara and Yu Changgen. Zhou Enlai: A Political Life. Hong Kong: Chinese University of Hong Kong, 2006. ISBN 962-996-280-2. Retrieved on 12 March 2011., pp. 4-5
  44. ^ Macfarquhar, Roderick; Schoenhals, Michael (2008). Mao's Last Revolution. Harvard University Press. pp. 118–119.
  45. ^ "Amazing journey: how China hid palace artefacts from Japanese invaders". South China Morning Post. Retrieved 15 June 2018.
  46. ^ Barnouin, Barbara and Yu Changgen. Zhou Enlai: A Political Life. Hong Kong: Chinese University of Hong Kong, 2006. ISBN 962-996-280-2. Retrieved on 12 March 2011.,p. 5
  47. ^ Gao Wenqian. Zhou Enlai: The Last Perfect Revolutionary. NY: Public Affairs, 2007.,p. 235
  48. ^ Gao Wenqian. Zhou Enlai: The Last Perfect Revolutionary. NY: Public Affairs, 2007.,pp. 235-236
  49. ^ Teiwes, Frederick C. & Sun, Warren. "The First Tiananmen Incident Revisited: Elite Politics and Crisis Management at the End of the Maoist Era". Pacific Affairs. Vol. 77, No. 2, Summer, 2004. 211–235. Retrieved on 11 March 2011.,p. 213
  50. ^ Times, John F. Burns, Special To The New York (10 January 1986). "IN DEATH, ZHOU ENLAI IS STILL BELOVED (BUT A PUZZLE)". The New York Times. ISSN 0362-4331. Retrieved 7 January 2016.
  51. ^ Barnouin, Barbara and Yu Changgen. Zhou Enlai: A Political Life. Hong Kong: Chinese University of Hong Kong, 2006. ISBN 962-996-280-2. Retrieved on 12 March 2011.,p.4