חנה אורלוף

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
חנה אורלוף
חנה אורלוף תצלום מאת אברהם סוסקין, אוסף מרכז המידע לאמנות ישראלית
חנה אורלוף
תצלום מאת אברהם סוסקין, אוסף מרכז המידע לאמנות ישראלית
לידה 12 ביולי 1888
סטרוקונסטנטינוב, האימפריה הרוסית
פטירה 18 בדצמבר 1968 (בגיל 80)
רמת גן, ישראל
לאום צרפתי
תחום יצירה פיסול
זרם באמנות אמנות מופשטת עריכת הנתון בוויקינתונים
פרסים והוקרה אבירה בלגיון הצרפתי (1925) עריכת הנתון בוויקינתונים
לעריכה בוויקינתונים שמשמש מקור לחלק מהמידע בתבנית OOjs UI icon info big.svg
החתימה של חנה אורלוף על הפסל של ראובן רובין, 1926, ארד

חנה אוֹרְלוֹף (12 ביולי 1888, סטרוקונסטנטינוב, רוסיה (אוקראינה) – 18 בדצמבר 1968, ישראל) הייתה פסלת יהודייה, מהבולטות ביותר בתקופתה.

חייה[עריכת קוד מקור | עריכה]

אורלוף נולדה ב-1888 בסטרוקונסטנטינוב, שבדרום-מערב רוסיה (אוקראינה) כבת השמינית מבין תשעה ילדים. אביה היה מורה בבית ספר, ואז בעקבות האיסור על יהודים לממש מקצוע זה, הוא הפך לסוחר[1]. אחד מאחיה הבוגרים היה צבי נשרי, ממייסדי החינוך הגופני בארץ ישראל. בשנת 1904, בגיל 16, עלתה לארץ ישראל עם הוריה ואחותה מרים (אמו של רפאל איתן) והמשפחה התיישבה בפתח תקווה. אחיה, מאיר דב אורלוב, היה ראש אגודת בעלי המלאכה במושבה (בנו זאב אורלוב היה מחללי פרעות תרפ"א).

בשנת 1910 נסעה ללמוד תפירה בפריז, ומצאה מקום כתופרת חניכה בבית האופנה העילית פאקווין[1]. אחת התופרות הממונות עליה זיהתה את כישרון הרישום שלה ואז נרשמה אורלוף ללימודי הציור[2].

אורלוף למדה ציור בבית הספר הלאומי לאמנות דקורטיבית (צר') בפריז, אליו התקבלה אחרי שעברה את בחינות הכניסה בהצטיינות.

את הפיסול היא גילתה מחוץ לאקדמיה, כאשר ביקרה בסדנת פיסול באופן עצמאי. היא לימדה את עצמה טכניקות שונות, והייתה אוטודידקטית בתחום.

בפאריז הכירה את המשורר הפולני ארי יוסטמן ובסוף מלחמת העולם היא התחתנה איתו וילדה את בנה הראשון והיחיד אלי (דידי). בעלה, שהתנדב לשרת בצלב האדום האמריקאי לאחר המלחמה, נפטר ב-1919 ממגפת השפעת הספרדית, שגבתה את חייהם של מיליוני צעירים באירופה. הוא נפטר שנה לאחר הולדת בנם, ואורלוף נותרה לבדה עם תינוק בפריז[2].

במהלך מלחמת העולם השנייה, עקב הכיבוש הנאצי, אורלוף נאלצה לברוח מפריז לשווייץ עם בנה והצייר ז'ורז' קארס. אחרי שחרור פריז אורלוף חוזרת אליה, מוצאת שסדנתה נבזזה על ידי הנאצים, משקמת אותה וחוזרת ליצור[3][4].

בפריז הכירה חנה אורלוף את גדולי הציירים והפסלים של אסכולת פריז, אך הקרובים לה במיוחד היו האמנים היהודים, ובהם אמדיאו מודיליאני יליד איטליה והצייר יליד רוסיה חיים סוטין, שהשפיעו עליה לא רק בסגנונם – אלא גם באישיותם.

ב-1925 זכתה באות לגיון הכבוד בדרגת אביר[1].

לאורך השנים הצליחו נכדיה לשמר את סדנת העבודה שלה בפריז ולפתוח אותה למבקרים. היא גם הונצחה על ידי רחובות שנקראו על שמה, אחד בפריז ואחד בתל אביב[2].

על עבודתה[עריכת קוד מקור | עריכה]

התפתחותה הייתה מהירה מאוד; עודדו ותמכו בה אנשי האמנות והסופרים של פריז, בהם לאון ורת ואוקטב מירבו. חנה אוֹרלוֹף יצרה בפוריות מופלאה יצירה מקורית שמקיפה את כל שטחי הפיסול והטכניקות שלו. היא פיסלה דמויות שונות של נשים הרות ואימהות עם ילדיהם, בעלי חיים וגם דיוקנות רבים ובהם חיים נחמן ביאליק, דוד בן-גוריון ולוי אשכול.

באותה תקופה הייתה פריז כור היתוך לזרמים אמנותיים רבים. אורלוף הושפעה מהקוביזם ומהאקספרסיוניזם, אך יצרה סגנון אישי משלה, בעל חום אנושי והומור, שהתאפיין בצורות מלאות, זורמות ומעוגלות. במשך עשרות שנים היא השתתפה בסאלונים ובתערוכות המרכזיות שנערכו בפריז. כמו כן קצרה הצלחה רבה גם ברחבי ארצות הברית ואירופה, שם הציגה את הפורטרטים שלה, את דמויות הגברים, הנשים הילדים ובעלי החיים, אותם יצרה באבן, בשיש, בברונזה, ויותר מכל – עץ[5].

בתחילת שנות העשרים היא הופכת לציירת הדיוקנאות של האליטה הפריסאית. הדיוקן יישאר אחד הנושאים המועדפים עליה[1].

אחרי שחזרה מהגלות ב-1945, היא יצרה את פסל השיבה, המייצג את חזרתם של המגורשים לביתם. בפסל זה ניתן לראות שינוי סגנוני והתרחקות מהקו הפיסולי המעוגל והחלק שאפיין את יצירתה בשנים שלפני המלחמה. הפסל מציג דמות חושבת ומרוכזת בעצמה, עשויה בנגיעות פיסוליות מהירות ולא מלוטשות. היא המתינה שנים רבות עד שהציגה את העבודה הזו בפומבי.[2]

בשנים האחרונות ליצירתה ניכר שינוי בסגנונה: הפסלים עשויים זוויות חדות, מלאים תנועה ותנופה ומתפרצים למרחבים. חנה אורלוף הייתה רב אמן בשליטה המוחלטת בחומר הפיסולי. שליטה זו בחומר באה לידי ביטוי למשל בפסל המדונה – יציקת מלט בעיבוד פיסולי (1913); בדיוקן ח"נ ביאליק – יציקת ברונזה (1926); בדיוקן חנה רובינא – גילוף בעץ (1936) וכן בשאר פסליה גדולים כקטנים[4].

קשריה עם ישראל[עריכת קוד מקור | עריכה]

חנה אורלוף חיה ועבדה בפריז ושם זכתה לפרסום רב, אולם עם זאת אורלוף בעלת התרבות הצרפתית לא ניתקה מעולם את קשריה עם ישראל. קשרי משפחה ורעות. לאורך כל אותן שנים הייתה אורלוף מעורה בחייה של המדינה בדרך. היא הכירה היטב את הדמויות הבולטות בשדה האמנות והפוליטיקה וגם פיסלה את דיוקנותיהם[5].

היא חזרה לישראל לביקורים ממושכים.[6] היא הקימה כמה מצבות זיכרון בישראל: האנדרטה לזכר דב גרונר ברמת גן,[7] אם עם ילד בעין גב להנצחת עמידות הגבורה של האישה הישראלית במלחמת העצמאות,[8] אנדרטת "הציפור הפצועה" על יד "היכל הכרמל" (שעלה באש בשריפה בשנת 2010)[9] בקיבוץ בית אורן. הוא פיסלה מספר מהדמויות החשובות ביישוב ובמדינה כדוגמת חיים נחמן ביאליק, דוד בן-גוריון ולוי אשכול.

בשנת 1935 הציגה תערוכה בגלריית סטימצקי בירושלים[10] ובאותה שנה הציגה לראשונה תערוכה במוזיאון תל אביב, אז בבית דיזנגוף.[11] הציגה עוד במוזיאון תל אביב ב-1949,[12] ב-1952[13] וב-1961,[11] במוזיאון העירוני בחיפה[14] ובמוזיאון הרצליה.[15]

ב-1968 הגיעה לביקור בישראל לרגל תערוכת עבודותיה במוזיאון תל אביב לכבוד יום הולדתה השמונים. היא חלתה ונפטרה בית החולים שיבא ב-18 בדצמבר 1968. נקברה בבית העלמין קריית שאול בתל אביב.[16] לאחר מותה נערכה במוזיאון תל אביב תערוכה רטרוספקטיבית גדולה.[17]

גלריה[עריכת קוד מקור | עריכה]

ראו גם[עריכת קוד מקור | עריכה]

האנדרטה לזכר דב גרונר

לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ 1 2 3 4 Chana Orloff | Ecole de Paris, Chana Orloff (בצרפתית)
  2. ^ 1 2 3 4 שיק פריזאי, www.hcm.org.il
  3. ^ חנה אורלוף, ביקור באטליה בפריז, תמי פורת, ‏2014-11-05
  4. ^ 1 2 הפסלת חנה אורלוף, www.palyam.org
  5. ^ 1 2 מתיה קם, נעמה מרקוביץ, חנה אורלוף, תרבות IL
  6. ^ רבקה כצנלסון, חנה אורלוף: תבונה ומרד, מעריב, 9 בנובמבר 1956.
  7. ^ תיקון זווית, מעריב, 20 בינואר 1963.
  8. ^ מצבה לזכר מגיני עין גב, דבר, 4 ביוני 1952.
  9. ^ אנדרטת "הציפור הפצועה" הוצבה ב"היכל הכרמל", דבר, 31 בדצמבר 1963.
  10. ^ תערוכת חנה אורלוף, דואר היום, 22 במרץ 1935
  11. ^ 1 2 רחל אנגל, אמנית ישראלית של אסכולת פאריס: חנה אורלוף בין 80 פסליה בת"א, מעריב, 17 במרץ 1961.
  12. ^ תערוכת חנה אורלוף במוזיאון תל אביב, דבר, 18 באפריל 1949.
  13. ^ אריה לרנר, תערוכות: חנה אורלוף במוזיאון תל־אביב, דבר, 2 במאי 1952.
  14. ^ תערוכות: חנה אורלוף במוזיאון בחיפה (50 שנות יצירה), דבר, 21 ביולי 1961.
  15. ^ רבקה כצנלסון, תערוכות: חנה אורלוף במוזיאון הרצליה, דבר, 2 באפריל 1965; רחל אנגל, חנה אורלוף – במוזיאון הרצליה: "מה החכמה להציג במקום גדול?..", מעריב, 2 באפריל 1965.
  16. ^ חנה אורלוף הובאה למנוחות, דבר, 20 בדצמבר 1968.
  17. ^ תערוכת חנה אורלוף נפתחה במוזיאון ת"א, דבר, 3 במרץ 1969; רחל אנגל, מאולמי התערוכות: חנה אורלוף במוזיאון תל־אביב, מעריב, 7 במרץ 1969.