לאה ניקל

לאה ניקל
	לאה ניקל (1979)
לידה	6 בדצמבר 1918; ז'יטומיר, הרפובליקה העממית של אוקראינה
פטירה	10 בספטמבר 2005 (בגיל 86); ישראל
תחום יצירה	ציור
זרם באמנות	ציור מופשט
פרסים והוקרה	פרס ישראל (1995); אביר מסדר האמנויות והספרות (1997); דוקטור לשם כבוד ממכון ויצמן למדע; פרס דיזנגוף לאמנות הציור והפיסול ;

לאה ניקל (6 בדצמבר 1918 – 10 בספטמבר 2005) הייתה ציירת ישראלית בסגנון ציור מופשט. כלת פרס ישראל לציור לשנת 1995.

ביוגרפיה

ניקל נולדה בז'יטומיר שבמערב אוקראינה ועלתה עם ארצה עם הוריה בשנת 1920, בגיל שנתיים. היא גדלה בתל אביב והחלה ללמוד ציור בגיל 16 עם חיים גליקסברג. בתחילת שנות ה-40 נישאה וילדה את בתה זיוה. עקב קשיים כלכליים ובעיות בינה לבעלה לא ציירה באותה עת. בשנת 1946, לאחר פרידתה מבעלה, נרשמה לסטודיו של יחזקאל שטרייכמן ואביגדור סטימצקי, מחשובי האמנים בקבוצת "אופקים חדשים", ולמדה שם במשך שנתיים.

בשנת 1950 החליטה לצאת לפריז. היא השאירה את בתה בישראל אצל קרובי משפחתה בקיבוץ כפר רופין. ניקל נשארה בפריז עד 1961. בתקופה מכריעה באמנות האירופית שלאחר מלחמת העולם השנייה, הושפעה ניקל רבות מהאווירה הקוסמופוליטית ששרתה בפריז והתערתה בחיים האמנותיים שם. משנת 1954, חל מפנה ביצירתה, היא התוודעה לסגנון "טאשיזם" המבוסס על זרימת והתזת צבע. למרות העבודה בסגנון זה היא בנתה קומפוזיציה מאורגנת בציוריה. ציוריה מתאפיינים בצבעוניות עזה ובגודל גדול, היא הרבתה להשתמש בטכניקות של חריטה, ציור באצבעות, טפטוף ושרבוט. באותה שנה הציגה את תערוכת היחיד הראשונה שלה בגלריית קמרינסקי בתל אביב. תערוכת היחיד הראשונה שלה בפריז הוצגה ב-1957 בגלריית קולט אלנדי (Galerie Colette Allendy). לאחר שובה ארצה השתתפה בתערוכה קבוצתית בבצלאל ובמוזיאון תל אביב והתיישבה באשדוד.

בשנת 1963 הגיעה לראשונה לניו יורק ונשארה שם כשנתיים. בשנת 1964 ייצגה את ישראל בביאנלה של ונציה, יחד עם יגאל תומרקין ואריה ארוך. בשנת 1965 שבה לפריז ובשנת 1967 לערך עברה לרומא, בה התגוררה במשך שלוש שנים. בשנים 1973–1977 היא התגוררה שוב בניו יורק, הפעם במלון האמנים הידוע צ'לסי. לאחר שובה ארצה התגוררה למשך תקופה מסוימת בתל אביב-יפו, ואחר כך, בשנת 1985 התיישבה במושב קדרון, בו גרה בתה זיוה חנן. בשנת 1995 הציג מוזיאון תל אביב לאמנות תערוכת רטרוספקטיבה שלה (אוצר: מיכאל סגן-כהן).

בשנת 2002 הציגה גלריה זומר אמנות עכשווית בתל אביב עבודות חדשות של ניקל משנת 1998. תערוכה של מבחר יצירותיה מתקופת מגוריה בפריז הוצגה במוזיאון מאנה כץ בחיפה ב-2004. בשנת 2018 הוצגה בגלריה שלוש תערוכה מקיפה לרגל 100 שנים להולדתה.

לאה ניקל נפטרה בספטמבר 2005 ממחלת הסרטן ונטמנה בבית העלמין במושב קדרון. היא הותירה אחריה את בעלה, סם ליימן ובתה זיוה. עיריית תל אביב קבעה לוחית זיכרון על ביתה ברחוב דוד הראובני 9 בשכונת עג'מי ביפו.

אוסף לאה ניקל נקלט במרכז אמנויות ישראל, הפקולטה לאמנויות ע״ש יולנדה ודוד כץ באוניברסיטת תל אביב . שם הוא מוצג בארכיון לתיעוד ולחקר האמנות בישראל ע״ש משה ציפר. ארכיונה האישי של ניקל כולל מקורות ראשוניים רבים, המתארים את התפתחותה המקצועית ואת תהליכי עבודתה.^[1]

החל מהעשור השני של המאה ה-21 זוכים ציוריה לפופולריות רבה בקרב חובבי אמנות ישראלית בעיקר בזכות הצבעוניות הרבה שבציוריה.

פרסים והוקרה

פרס משרד החינוך והתרבות לציור, 1968
פרס סנדברג לאמנות ישראלית מטעם מוזיאון ישראל, 1972
פרס דיזנגוף, 1982
מדליה מטעם אונסקו על פעילותה בסדנה ניסויית בניצה, צרפת 1985
פרס גמזו, 1987
פרס ישראל לציור, יחד עם מנשה קדישמן, 1995
תואר דוקטור לשם כבוד לפילוסופיה מטעם מכון ויצמן למדע
עיטור אבירת מסדר האמנויות והספרות מטעם שר החוץ הצרפתי, 1997

יצירות במוזיאונים וגלריות

מוזיאון חיפה לאמנות חדשה.
מוזיאון ישראל, ירושלים.
מוזיאון תל אביב לאמנות.
קיבוץ כברי.
המשכן לאמנות ע"ש חיים אתר, עין חרוד.
עיריית ירושלים, משכנות שאננים ותיאטרון ירושלים.
בנק לאומי ישראל.
בנק דיסקונט לישראל.
אל-על, נתיבי תעופה לישראל.
מכון ויצמן למדע, רחובות;.
מוזיאון לאמנות מודרנית, פריז.
המוזיאון היהודי ניו יורק.
גלריה טייט, לונדון.
מוזיאון ניוארק, ניוארק, ניו ג'רזי.
עבודותיה מצויות גם באוספי גלריות ובאוספים פרטיים בארץ ובעולם.^[2]

תערוכות

1954 הגלריה לאמנות ע"ש צ'מרינסקי, תל אביב
1957 גלריה אספאס, הארלם, הולנד
גלריה קולט אלנדי, פריז
1959 גלריה אספאס, הארלם, הולנד
1961 "לאה ניקל: ציורים", מוזיאון תל אביב לאמנות, בית דיזנגוף, תל אביב
בית הנכות הלאומי בצלאל, ירושלים1965 "לאה ניקל", הגלריה לאמנות ע"ש צ'מרינסקי, תל אביב
1966 "לאה ניקל – ציורים משנים אחרונות", מוזיאון חיפה לאמנות
1967 גלריה גורדון, תל אביב
1970 הגלריה לאמנות ע"ש צ'מרינסקי, תל אביב
1972 "עבודות נבחרות של לאה ניקל", גלריה גורדון II, תל אביב
1973 "לאה ניקל: ציורים 1973-1963", מוזיאון תל אביב לאמנות, ביתן הלנה רובינשטיין, תל אביב
1975 "צבע מים, קולאז'ים, טכניקה מעורבת", בית התרבות אמריקה-ישראל, ניו-יורק
1978 גלריה שרה גילת, ירושלים
1979 גלריה שרה גילת, ירושלים
1980 "לאה ניקל: עבודות 1976-1974", גלריה שרה גילת, ירושלים
1983 גלריה דביר, תל אביב
1984 גלריה שרה גילת, ירושלים
1985 "לאה ניקל", מוזיאון ישראל, ירושלים
1986 "לאה ניקל עבודות במימד קטן" גלריה מימד קטן, תל אביב
1987 "לאה ניקל עבודות נייר", המוזיאון לאמנות ישראלית, רמת גן
1989 גלריה מוקוטוף, ניו יורק
1990 ניקל, גלריה גבעון תל אביב, לאה ניקל, מרכז ברבריקן לאמנות, לונדון
1988 גלריה גבעון, תל אביב
"לאה ניקל", הגלריה בכברי, קיבוץ כברי
1989 גלריה מוקוטוף, ניו יורק
1990 מרכז בארביקאן, לונדון, "ניקל", גלריה גבעון, תל אביב
1992 "לאה ניקל - ספר", מוזיאון תל אביב לאמנות, ביתן הלנה רובינשטין, תל אביב
"לאה ניקל - שירים מאיה בז'רנו", מוזיאון תל אביב לאמנות
"לאה ניקל - הדפסים יחידים", מוזיאון ישראל, ירושלים
1995 "לאה ניקל - רטרוספקטיבה", מוזיאון תל אביב לאמנות, (סרטון)
2000 משולש, עיגול, ריבוע - תערוכה ניידת, אמנות לעם; לאה ניקל, עבודות חדשות 2000-1995, מוזיאון אשדוד
2001 לאה ניקל, "דפים ומחברות" : עבודות על נייר 2000-1950, המוזיאון הפתוח, גן התעשייה עומר
2002 "לאה ניקל – עבודות חדשות 1998-2002", גלריה זומר לאמנות עכשווית, תל אביב
2004 "לאה ניקל – פאריס 1950-1961", מוזיאון מאנה כץ, חיפה (סרטון)
הסטודיו - מכללה ללימוד אמנות רעננה - סדרת ספרי אמן, פרויקט מיוחד
2005 יונס אלקרא גלריה לאמנות, דלית אל כרמל
2005 "לאה ניקל – צבעי מים על נייר", "החדר", תל אביב, (סרטון)
לאה ניקל - עבודות חדשות, גלריה זומר לאמנות עכשווית, תל אביב
2006 "בדרך למופשט" לאה ניקל, שנות פריז 1961-1950 מוזיאון בית ראובן, תל אביב
לאה ניקל – עבודות על נייר שנות ה – 70 – 80, גלריה זומר אמנות עכשווית, תל אביב
2007 לאה ניקל עבודות 1976 - 2004 אוצרת אסתי רשף, מרכז ההנצחה טבעון
2008 לאה ניקל קולאז'ים, עבודות על נייר, הגלריה העירונית לאמנות, רחובות
2010 "במרחק השחור": לאה ניקל וחן שיש" מוזיאון אשדוד לאמנות.
2013 "דיוקן עצמה" מוזיאון הרצליה לאמנות עכשווית
"המופע של ניקל" גלריה שלוש
2015 "מחשבות על לאה ניקל" סותביס, תל אביב
2017 "הרהורים של לאה ניקל" מרכז גוטסמן לתחריט כברי
2018 "פרפר שחור" המבט של לאה ניקל 100 שנים להולדתה, גלריה שלוש
2019 'Lea Nikel The Language of Colour' סותביס, תל אביב.^[3]

ספר לכבודה

לאה ניקל: ספר, עורך יונה פישר, מוציא לאור: מוזיאון תל אביב לאמנות, תל אביב, 1992 (48 עמודים).

הקרן על שם לאה ניקל

במסגרת קרן שהוקמה לאחר פטירתה, על ידי נכדתה מירה חנן אבגר מתקיימים פרויקטים:

מיזם למען הקהילה שהחל בתחילת שנת 2005 על פי הוראתה של לאה ניקל, להקדיש חלק מעיזבונה כתרומה לילדים חולים. לאחר מותה הוחלט לשמר את הקשר שהיה לניקל עם ילדי בית החולים ע"ש אדמונד ולילי ספרא ובמסגרת זו ממומנות לזכרה, פעילויות העשרה אמנותיות למען ילדים חולי סרטן, בשיבא.
הפקת קטלוג רזונה CATALOGUE RAISONNÉ, זהו פרסום הכולל את כל היצירות שיצר אמן אי פעם, ונועד לשמש כמקור המידע החשוב ביותר ליצירותיו והוכחת מקוריותן. הפרויקט מתפרש על-פני שנים אחדות ויקיף מחקר בינלאומי לאיתור, לזיהוי ולתיעוד כל היצירות של ניקל.^[4]

לקריאה נוספת

יונתן הירשפלד (2015), משמעות ואושר בציוריה של לאה ניקל.

קישורים חיצוניים

מדיה וקבצים בנושא לאה ניקל בוויקישיתוף

לאה ניקל, באתר MusicBrainz (באנגלית)
לאה ניקל, באתר מרכז המידע לאמנות ישראלית, מוזיאון ישראל
סמדר שפי, הגברת הראשונה של הציור, באתר הארץ, 12 בספטמבר 2005
דנה גילרמן, מה ראתה לאה ניקל, באתר הארץ, 12 בספטמבר 2005
שני ליטמן, לאה ניקל היתה אחת האמניות הגדולות ביותר בישראל. אז למה אין לה ממשיכי דרך?, באתר הארץ, 20 בנובמבר 2015
ביוגרפיה, רשימת תערוכות וציורים של לאה ניקל באתר "אנסמבל ניקל"
אתר גלריית הראל מדפיסים המציג כמה ציורים וספרי אמן של לאה ניקל ואמנים ישראליים אחרים
לאה ניקל אומרת על אמנות מפשטת
דליה דנון, לאה ניקל, באנציקלופדיה לנשים יהודיות (באנגלית)
מידע לאספנים אודות לאה ניקל, באתר עסקי אמנות
שיא מחיר ליצירה של לאה ניקל במכירה פומבית של תירוש
עוזי צור, לאה ניקל, שלוש תערוכות יחיד, באתר הארץ, 26 באוקטובר 2022

https://www.youtube.com/watch?v=ln-cbO5iApo

https://www.youtube.com/watch?v=wSWS0euXbOo

הערות שוליים

^ בעקבות לאה ניקל: כנס באוניברסיטת תל אביב, באתר פורטפוליו, ‏17 ביולי 2024
^ לאה ניקל יצירות ממוזיאונים וגלריות, באתר לאה ניקל
^ תערוכות, באתר לאה ניקל
^ פרוייקטים-הקרן ע"ש לאה ניקל, באתר לאה ניקל

[1] בעקבות לאה ניקל: כנס באוניברסיטת תל אביב, באתר פורטפוליו, ‏17 ביולי 2024

[2] לאה ניקל יצירות ממוזיאונים וגלריות, באתר לאה ניקל

[3] תערוכות, באתר לאה ניקל

[4] פרוייקטים-הקרן ע"ש לאה ניקל, באתר לאה ניקל

[1]

[2]

[3]

[4]

זוכי פרס ישראל בתחומי האמנות החזותית
פיסול	זאב בן-צבי (1953) • יצחק דנציגר (1968) • אריה ארוך (1971) • ראובן רובין (1973) • דני קרוון (1977) • בתיה לישנסקי, יחיאל שמי (1986) • מנשה קדישמן (1995) • יגאל תומרקין (2004) • מיכה אולמן (2008)
ציור	יוסף זריצקי (1959) • מרדכי ארדון (1963) • מרסל ינקו (1967) • יוסל ברגנר, אנה טיכו, פנחס ליטבינובסקי (1980) • יחזקאל שטרייכמן (1990) • לאה ניקל (1995) • משה קופפרמן (2000) • פנחס כהן גן (2008)
ציור ופיסול	זהרה שץ • (1955) בצלאל אקדמיה לאמנות ועיצוב ירושלים (1958) • מיכאל גרוס (2000)
אדריכלות	דב כרמי (1957) • אריה שרון (1962) • דורה גד, אלפרד מנספלד (1966) • בנימין אידלסון (1968) • יעקב רכטר (1972) • אריה אלחנני (1973) • אברהם יסקי (1982) • דוד רזניק (1995) • ליפא יהלום, דן צור (1998) • רם כרמי (2002) • יעקב יער, עדה כרמי-מלמד (2007) • אדם מזור (אדריכלות ועיצוב; 2013)
עיצוב	יונה פישר, אלישבע כהן (1977) • דן ריזינגר (1998) • דוד טרטקובר (2001) • ירום ורדימון (2007)
תולדות האמנות	בצלאל נרקיס (1999) • זיוה עמישי-מייזלש (2004)
צילום	דוד רובינגר (תקשורת; 1997) • מיכה בר-עם (2000) • אלכס ליבק (2005) • פטר מירום (2010)
אמנות פלסטית	יעקב דורצ'ין (2011) • מיכל נאמן (2014) • שרה ברייטברג-סמל (2020) • מיכל רובנר (2023)