סיגלית לנדאו

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
סיגלית לנדאו
Portrait of Sigalit Landau.jpg
סיגלית לנדאו
צלם: אלדד קרין
לידה 1969 (בת 49 בערך)
ירושלים, ישראל
שם לידה סיגלית לנדאו
מקום לימודים בצלאל עריכת הנתון בוויקינתונים
תחום יצירה פיסול, וידאו ארט
לעריכה בוויקינתונים שמשמש מקור לחלק מהמידע בתבנית OOjs UI icon info big.svg

סיגלית לנדאו (נולדה ב-1969) היא אמנית פיסול, ווידאו ומיצב ישראלית. יצירותיה, החל משנות ה-90, עוסקות בנרטיבים של החברה הישראלית, תוך שימוש באלגוריות. סגנון הפיסול שלה מאופיין בשימוש בריבוי חומרים ובצורות אקספרסיביות. על עבודתה זכתה לנדאו בשנת 2004 בפרס קרן גוטסדינר לאמן ישראלי צעיר.

ביוגרפיה[עריכת קוד מקור | עריכה]

"אוהל דלת ברזל" מתוך המיצב "הרבית" (1995). דלת ברזל, מראות, דלת כניסה, חורי הצצה ותכולת בית.
"DeadSee" ‏ (2005), וידאו, 11:39 ד'
מראה בתערוכה "מכבסת המלאכים" (2012) בגלריה גבעון, תל אביב.

סיגלית לנדאו נולדה בשנת 1969 בירושלים. אביה שמחה הוא ניצול שואה, פרופסור אמריטוס לקרימינולוגיה באוניברסיטה העברית והקים את החוג לקרימינולוגיה במכללת עמק יזרעאל. אחיה, דניאל לנדאו, הוא אמן, מרצה וחוקר מדיה ישראלי ואחותה, איילת לנדאו, היא חוקרת מוח באוניברסיטה העברית. לנדאו גדלה בשכונת קריית יובל ושנים אחדות גם בארצות הברית ובאנגליה. בנעוריה היא למדה מחול בבית הספר התיכון של האקדמיה למוזיקה ומחול בירושלים. אולם נאלצה לעזוב את התחום בגלל סיבות רפואיות.[1] בסוף שנות השמונים שירתה בצבא ועברה להתגורר בתל אביב.[2]

בין השנים 19911994 למדה במחלקה לאמנות ב"בצלאל". לנדאו פרצה לתודעה הציבורית עם סיום לימודיה באקדמיה בשתי תערוכות קבוצתיות שנערכו במסגרת "ארט-פוקוס" של אותה שנה. באחת מהן, "טרנזיט", הייתה פרויקט שהציע לאמנים להציג בחללים הריקים של חנויות התחנה המרכזית החדשה בתל אביב. לנדאו בחרה להציג בתוך חלל מחבוא של חסרי בית שמצאה בבניין ואף התגוררה בחלל במשך חודש. במקום זה יצרה מיצב, המבוסס על עבודת הגמר שלה ב"בצלאל" ובו סדרה של דלתות שנשרטו על ידי ציפורני מתכת עד שנפערו בהן חורים.[3]

בשנת 1995, השנה בה סיימה לימודי ההמשך בבצלאל, הציגה לנדאו תערוכת יחיד ראשונה במוזיאון ישראל (עם גיא בר אמוץ). במיצב "הַרְבּית" עימתה לנדאו בין הר המוריה וכיפת הסלע עם הסביבה המוזיאלית. במרכז החלל הוצב משטח העשוי פדים של עכבר, אשר עוצב בצורת אבן השתייה.[4] חקירת נושא הבית והמקום, שהופיע בעבודותיה המוקדמות, הועבר בתערוכה זו למישור לאומי-פוליטי במיצב. כמה מן הנושאים והאמצעים שמאפיינים את עבודתה של לנדאו בשנים הבאות הופיעו בעבודות מוקדמות אלה: מיצבים תיאטרליים עוצמתיים המשתמשים בחפצים מצויים שטופלו או סודרו מחדש ופיסול עתיד דמיון המרמז לחיים סמויים המתקיימים בטריטוריות שוליים חשוכות.

בשנת 1996 הציגה את העבודה "Resident Alien", בה הפכה מכולה לשינוע מטענים לאתר התרחשות אמנותי. לנדאו עיוותה את רצפת המכולה לכדי "נוף" גבעות. בקצהו יכולים הצופים להציץ אל תוך קופסה שמתגלה כתחתית של בית שימוש ממנו בוקעת מוזיקה ערבית. העבודה הוצגה במסגרת פרויקט ארט פוקוס 2 במוזיאון הרצליה. תצוגה נוספת של העבודה התקיימה בשנה זו במרכז וויט דה ויט (Witte de With) לאמנות עכשווית ברוטרדם, הולנד. בשנת 1997 שולבה העבודה כחלק מתצוגת הביתן הישראלי בביאנלה בוונציה (לצד עבודותיהם של מרים כבסה ויוסי ברגר) ובנוסף הוצגה גם בתערוכה הבינלאומית "דוקומנטה X" בקאסל (אנ').[5]

בסוף שנות התשעים החלה לנדאו ליצור עבודות ובהן ביטוי גופני מובהק וישיר. מיצגים ופעולות אמנותיות אחרות תועדו בעבודות וידאו, שאפשרו הפצה רחבה יותר של עבודות בעלות עוצמה איקונית. בעבודת הווידאו "Barbed Hula" ‏(2000), מתועדת האמנית כשהיא מגלגלת על בטנה העירומה גלגל "הולה-הופ" עשוי מחוט תיל אשר עם כל סיבוב פוצע את העור הנשי העדין. חווית הצפיה ממזגת יופי מהפנט עם תחושת כאב המקשה על המבט. בעבודה זו ובעבודות וידאו אחרות בולטת התנועה המעגלית והמחזורית.

בפרויקט אחר מאותה שנה - "המערפל" או "Somnambulin/Bauhsus" - הפכה לנדאו משאית מערבל בטון לתיבת נגינה, ממנה חילקה האמנית קרטיבים המעוצבים בדמותה של מוכרת הגפרורים הקטנה. על עטיפות הקרטיבים הדפיסה לנדאו טקסט פסדו-עיתונאי: " בספטמבר 1998, באתר בנייה באורלניינבורגר שטראסה (...) נמצאו שרידיה של ילדה מחוסרת בית (...) בדיקה ארכאולוגית של הגופה מספקת הוכחה מדעית לכך "שילדת הגפרורים הקטנה (...) היא דמות אמיתית".[6] לנדאו קיימה את המייצג באזור העיר מנהיים, ליד גלריה spacex באנגליה ויצרה תצוגה של הפרויקט במסגרת התערוכה "מלאך ההיסטוריה", שהתקיימה במוזיאון הרצליה.

במקביל לעבודות הווידאו לנדאו החלה בתחילת שנות האלפיים לפתח פיסול פיגורטיבי עשוי מעיסת נייר, פסלים של דמויות קלופות עור עסוקות בפעולות שונות. פסלים אלה הוצגו לראשונה בגלריה אלון שגב בתל אביב. במיצב שנקרא "The Country"‏ (2002) שחזרה לנדאו את מראה הגג התל אביבי שבו יצרה את העבודות במשך כשנתיים מדפי עיתון "הארץ" שדיווחו מדי יום על מוראות האינתיפאדה השנייה. התערוכה זכתה לתהודה יוצאת דופן ולקהל אלפים. על פי הערכות ביקרו בתערוכה כ־15 אלף איש.[7] המבקר האמריקאי פיליפ ליידר הכתיר את העבודה "הגרניקה הישראלית" במאמרו בירחון "Art in America".

בתערוכת היחיד שלה "הפתרון האינסופי" ב-2005 שהוצגה על כל קומות ביתן הלנה רובינשטיין וגלשה החוצה אל הרחוב הרחיבה לנדאו את כל המוטיבים והצורות האמנותיות שעסקה בהן קודם לכן והוסיפה חדשים. פסלי דמויות, עבודות וידאו, מיצב עשוי סוכר (בהמשך למיצג עם צמר-גפן מתוק שביצעה בניו יורק ב 2001), חפצים מצופים בגבישי מלח, מכונית ואן ישנה, הר מבטון, טקסטים על הקירות. בתערוכה זו הופיעה לראשונה במפורש התייחסות לשואה וגם למיתוסים יהודיים וישראלים (ראשי הכבשים), רמזים אפוקליפטיים עם נגיעה בעכשווי ובפוליטי (עובדים זרים, חסרי בית). התערוכה הייתה גדושה, מרהיבה וקשה לעיכול; משכה קהל רב והפכה לשיחת היום גם מחוץ לטורי האמנות והייתה לציון דרך משמעותי בשדה האמנות הישראלי.

בעבודה "DeadSee"‏ (2005), שהיוותה חלק מן המיצב "הפתרון האינסופי", מופיעה האמנית בין מאות אבטיחים המחוברים זה לזה ברפסודה ספירלית הצפה בים המלח. אחדים פתוחים ובשרם האדום כפצע מודגש על רקע הירוק של השאר. בתנועה איטית ומהפנטת נמשך החוט והספירלה נפרמת, יוצרת זמן להתבוננות ומחשבה. העבודה הוצגה בתערוכות שונות, בהן בתערוכת יחיד במוזיאון לאמנות מודרנית בניו יורק (2008) ובתצוגת הקבע של האמנות הישראלית במוזיאון ישראל, ירושלים (החל מ-2010). פסל נוסף מן התערוכה - "סיזיפוס ויעקב נפגשים מעל באר" (2005) - נוצק בשנת 2007 בברונזה והוצב במוזיאון תל אביב לאחר זכייתה של לנדאו בפרס דן סנדל וקרן משפחת סנדל לפיסול.[8]

בשנת 2007 נולדה בתה של לנדאו.[9] בנוסף, לנדאו הציגה בשנה זו תערוכת יחיד במכון KW לאמנות עכשווית בברלין. התערוכה - "חדר האוכל" - יצרה לנדאו מיצב גדול ממדים ובמרכזו דימוים של אכילה ומאבקי הישרדות. מבקרת האמנות אלקה בוהר כתבה בביקורתה על אופן יצירתן של הדמויות מעיסת נייר עיתון כי "מתחת לגוון המדמם הצופה עדיין יכול לקרוא את שאריות הדיווחים על מלחמות ומשברים שהופיעו בהם"[10]

בשנת 2011 נבחרה לנדאו לייצג את ישראל במסגרת הביאנלה של ונציה. במיצב "One Man's Floor is another Man's Feeling" (בעברית: "הרצפה של האחד היא התקווה של האחר") שהתפרש על כל המבנה. ים המלח, המקום והסמל, שהופיעו ביצירתה בעבר, מופיע בתפקיד חדש בפרויקט עתידי שלנדאו יוזמת להקמת גשר מלח בין הצד הישראלי לצד הירדני.

בין השנים 2014–2016 יצרה לנדאו יחד עם בן זוגה הצלם יותם פרום מיצב בשם "כלת המלח": לנדאו השקיעה רפליקה שחורה של שמלת כלה חסידית מתוך ההצגה 'דיבוק' בעומק מי ים המלח. לאורך זמן, המלחים שבמים הצטברו והתגבשו על השמלה, ושינו את צבעה ללבן.[11] פרום תעד את התהליך בסדרת צילומים תת-מימיים שהוצגה במרכז מרלברו לאמנות בת זמננו בלונדון.[12] ב-2017 אחד הצילומים בסדרה – כלת מלח VI - גם הוצג כהדפס ענק על בניין הבורסה ברמת גן.[13][14]

לנדאו גם עובדת על ספר בשם Salt Years שאמור לתעד בטקסט ובתמונה 15 שנים של יצירה בנושא ים המלח ובאמצעותו.[15]

גלריית תמונות[עריכת קוד מקור | עריכה]

השכלה[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • 1991-1994 בצלאל, ירושלים
  • 1993 סימסטר א' של שנת הלימודים הרביעית בקופר יוניון, ניו יורק, חילופי סטודנטים
  • 1995 לימודי המשך, בצלאל

פרסים[עריכת קוד מקור | עריכה]

תערוכות יחיד[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • 2008 "Salt sails + Suger knots", גלריה קאמל מנור (Kamel Mennour), פריז, צרפת
  • 2011 "One man's floor is another man's feelings", הביתן הישראלי הביאנלה של ונציה
  • 2011 "One man's floor is another man's feelings", מוזיאון סקאד לאמנות (Scad), סוואנה, ג'ורג'יה, ארצות הברית
  • 2011 "מחיקת גבולות עזקלון", המשכן לאמנות על שם חיים אתר, עין חרוד
  • 2012 "מכבסת המלאכים", גלריה גבעון, תל אביב-יפו
  • 2012 "קריאטידה", מוזיאון הנגב לאמנות, באר שבע
  • 2013 "עבודות, 2011-1999", גלריה אלון שגב, תל אביב-יפו
  • 2015 גלריה חזי כהן, תל אביב-יפו

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

ויקישיתוף מדיה וקבצים בנושא סיגלית לנדאו בוויקישיתוף

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ אזולאי, אלי ערמון (18 באפריל 2011). "סיגלית לנדאו מדברת על גיל, אמהות ואמנות". הארץ (בעברית). בדיקה אחרונה ב-1 בנובמבר 2017. 
  2. ^ ראו: נתנאל אלפסי, דניאל זרחי, על גג דוד שמש ואנטנה גם, באתר הארץ, 6 ביוני 2008
  3. ^ ראו: אלי ערמון אזולאי, סיגלית לנדאו מדברת על גיל, אמהות ואמנות, באתר הארץ, 18 באפריל 2011
  4. ^ ראו: אורי דרומר, "גררר...", סטודיו, מס' 64, אוגוסט-ספטמבר 1995, עמ' 26-30.
  5. ^ ראו: סטודיו, מס' 84, יולי-אוגוסט 1997, עמ' 36, 38, 45-48.
  6. ^ ראו: אזולאי, אריאלה, "מוטלת על כף המאזניים ", סטודיו, מס' 125, יולי 2001
  7. ^ ראו: נטע הלפרין, סיגלית לנדאו: "אני תקועה בישראל", באתר עכבר העיר, 17 בפברואר 2012
  8. ^ ראו: סיגלית לנדאו במוזיאון תל אביב לאמנות, הפורטל הישראלי לאמנויות
  9. ^ גילרמן, דנה (11 בספטמבר 2007). "יצירה מהבטן". הארץ (בעברית). בדיקה אחרונה ב-1 בנובמבר 2017. 
  10. ^ ראו: אבנר שפירא, "סיגלית לנדאו מצליחה בברלין", הארץ, 13 בדצמבר 2007
  11. ^ לאמנית הישראלית המצליחה בעולם אין גלריה. למה?, Globes
  12. ^ "An Israeli artist put a black dress in the dead sea for two months and this is what it looked like after". The Independent (באנגלית). 26 באוגוסט 2016. בדיקה אחרונה ב-1 בנובמבר 2017. 
  13. ^ Almog, Itay. "כלת מלח VI // יצירות אמנות מוצגות באיילון". Archijob.co.il - עיצוב ואדריכלות חדשות. בדיקה אחרונה ב-1 בנובמבר 2017. 
  14. ^ "על שתי שמלות של מלח". המחסן של גדעון עפרת (בעברית). 9 באוגוסט 2017. בדיקה אחרונה ב-1 בנובמבר 2017. 
  15. ^ Sigalit Landau | Salt Years, Sigalit Landau | Salt Years
  16. ^ "Marlborough | Sigalit Landau: Salt Bride extended until 17 September 2016" (באנגלית). בדיקה אחרונה ב-1 בנובמבר 2017.