יהושע אפרון

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
אין תמונה חופשית

יהושע אֶפְרוֹן (1919 - 13 במאי 2011) היה פרופסור אמריטוס להיסטוריה של עם ישראל באוניברסיטת תל אביב, חוקר תקופת בית שני בעידן החשמונאים.

חייו ופועלו[עריכת קוד מקור | עריכה]

אפרון נולד בפולין, עלה לארץ ישראל בשנת 1937 בגיל שמונה עשרה ולמד היסטוריה יהודית וכללית באוניברסיטה העברית בירושלים. שירת זמן קצר בפלמ"ח. אפרון לימד בסמינר הקיבוצים. בתחילת שנות ה-60 הצטרף לסגל המרצים בחוג להיסטוריה של עם ישראל באוניברסיטת תל אביב.

הגיש את הדיסרטציה לשם קבלת הדוקטורט לאוניברסיטת העברית בשנת תשכ"ב (1961) בנושא "מלכות חשמונאי ושמעון בן שטח". העבודה נעשתה בהדרכתו של פרופ' יצחק בער.

אחיו החורג של אפרון הוא יהושע פראוור.

מחקרו[עריכת קוד מקור | עריכה]

יהושע אפרון הקדיש את עיקר עיונו המחקרי לתקופת בית שני בעידן החשמונאים.

בדומה לגדליהו אלון יוצא אפרון כנגד המגמות בנות המאה ה-19 מבית מדרשו של הגרמני יוליוס וולהאוזן, אשר לפיה היהדות החסידית והפרושית התנגדו לממלכה החשמונאית וחתרו לביטולה עד הכיבוש הרומי של פומפיוס. תאוריה זו עלתה כפורחת באירופה בהשפעת המגמה של הפרדת הדת מהמדינה. אפרון טוען, כי לא רק שהחסידים והפרושים לא התנגדו לממלכת החשמונאים, אלא הם אף לקחו חלק פעיל בהתויית דרכה ובהנהגתה וכי מדינת החשמונאים נוסדה על יסוד העקרונות הדתיים המופיעים בספרות התלמודית הארצישראלית.

בעקבות גדליהו אלון הדגיש אפרון את חשיבות התלמוד הירושלמי למחקר ההיסטורי, זאת בניגוד לתאולוגיות הנוצריות ולפילולוגיה התלמודית הקלאסית שהדגישה את חשיבות התלמוד הבבלי, בגלל סמכותו ההלכתית. לדבריו התלמוד הירושלמי היה חשוב יותר לחקר דברי ימי התקופה החשמונאית בפרט וימי הבית השני בכלל, שכן היה קרוב יותר בזמן ובמקום חיבור מהתלמוד הבבלי. יתרה מכך בית חשמונאי נזכר לשבח על פי רוב בתלמוד הירושלמי.

אפרון ראה בספר דניאל כמשקף את דעותיהם של החסידים אשר תמכו ביהודה המקבי, וסובר כי דניאל הוא מדרש על ספרי הנביאים. בו באות לידי ביטוי משאלות החסידים לניצחון שלם של התורה, תחילה בארץ ישראל ולאחר מכן בעולם כולו. המחקר ראה בספר דניאל כמצביע על חסידות מסוגרת המתנגדת למרד החשמונאים, כי ממלכת החשמונאים התכוונה להיות ממלכת נצח וטען שהפרושים ראו בהם גוזלי כס דוד המלך. לפי אפרון מקימי מדינת החשמונאים החשיבו עצמם כמייסדי מדינה בת חלוף, עד בוא המשיח.

לפי אפרון הספרות הפסבדו-אפיגרפית (ספר חנוך א' וב', עליית משה, צוואות השבטים ספר היובלים) תיארה משיח פלאי העתיד להביא גאולה לעולם בדרך נס. מלומדים מצאו בה רמזים לחשמונאים ולתקופתם. לעומת זאת סבור אפרון כי יש כאן תפישה נוצרית מאוחרת בזמן, בדומה לברית החדשה, בסגנון של גאולה עולמית ולא לאומית, הנוגעת לכלל העולם. בניגוד לספר דניאל וחיבורים נוספים מתקופת החשמונאים, בספרות האפיגרפית מודגשת לדעתו שנאה עמוקה לעם ישראל, יתרה מכך היא דומה לברית החדשה בסגנון ובמילים.

אפרון סובר כי מגילות קומראן חוברו לכל המוקדם באמצע המאה הראשונה לספירה ומזכירות את הספרות הפסבדו-אפיגרפית, היות שמופיעים בהן רעיונות ומושגים נוצריים.

מחקריו של אפרון לא נתקבלו על ידי החוקרים בארץ ובעולם (למעט אחדים מתלמידיו שסיימו אצלו את תלמידיו הדוקטוראט). הצביעו על מידת הקיצוניות והדוקטרינריות שבדעותיו (למשל עדיפותו המוחלטת של התלמוד הירושלמי על פני התלמוד הבבלי בכל מקרה; שלילת קיומה של אפוקליפטה יהודית על-פי טיעונים מעגליים ועוד); על הנאיביות שבהנחה המשתמעת לפיה כל הציבור היהודי התייצב בשורה אחת מאחורי השליטים החשמונאים, לרבות אלכסנדר ינאי; ועל יחס הביטול שהוא מגלה כלפי הנתונים הראליים (אפיגרפיה ותיארוך פחמן-14) שעה שהוא מאשר את מגילות מדבר יהודה והממצאים הרלוונטיים ממצדה וקובע שהם נכתבו על ידי הנוצרים הראשונים.

ספריו[עריכת קוד מקור | עריכה]

ראשית הנצרות ואפוקליפטה בתולדות ישראל[עריכת קוד מקור | עריכה]

בספר מנתח אפרון את מאפייניה של המשיחיות הנוצרית המתגלמת בדמותו של ישו, ומשווה אותה לתפיסות הגאולה בקרב היהודים שרווחו בשלהי בית שני, התקופה בה פעל ישו.

הוא פותח בתיאור נרחב של החיבורים האפוקליפטיים היהודיים שנכתבו לדעת החוקרים בין השנים 200 לפנה"ס עד ל-100 לספירת הנוצרים ובהם: חזון עזרא, חזון ברוך, ספרי חנוך, עליית משה, ספרי אדם וחווה ומזמורי שלמה. חיבורים אלו מתארים חזיונות של קץ העולם, כשאת בית המקדש וירושלים ההיסטוריים יחליפו ירושלים ובית המקדש של מעלה. אפוקליפטה יהודית זו הייתה לדעתם אבן היסוד לכתיבתם של הפרקים האפוקליפטיים שבברית החדשה, עד להתגלמותם המושלמת בחזון יוחנן.

אפרון טוען כי החיבורים האפוקליפטיים האלה, המייחסים את חיבורם לאישים מן המקרא, הולדתם בנצרות, זאת על מנת לחזק את האמונות הנוצריות. לפי אפרון, החזון האפוקליפטי מופיע אמנם במקרא בספרים כמו ישעיהו ודניאל, אך הוא אינו משמעותי כמו בנצרות, בה הוא עומד בבסיס השקפת עולמה.

בנצרות מתואר ישו הנוצרי העומד מול השטן, העולם הטוב לעומת העולם המסואב והחוטא, ישו וכוחותיו שיגברו במלחמת גוג ומגוג בניצחון הטוב מול הרע בקץ הימים.

בניתוח הברית החדשה מראה אפרון כי התאולוגיה הנוצרית הכניסה לתוך המקרא משמעויות כריסטולוגיות, זאת על מנת להראות שהנבואות המקראיות והבטחות האל לעמו במקרא, מיועדות למעשה לישו המשיח הנוצרי שיהפכם מחזון למציאות. דבר אחרון זה כשלעצמו אין בו משום חידוש והוא מקובל במחקר מזה דורות.

התהוות הכנסייה הנוצרית הראשונית[עריכת קוד מקור | עריכה]

זהו ספר המשך לספר "ראשית הנצרות ואפוקליפטה בתולדות ישראל". הספר פורט את התגבשותה של הכנסייה, כפי שמשתקף בספריה האחרים של הברית החדשה ובמקורות נוצריים נוספים בני התקופה. אפרון מרחיב את היריעה על אגרות פאולוס, מניח התשתית לכנסייה, ומתאר אף את יתר האגרות ואת חזון יוחנן, האפוקליפטה המסיימת את הברית החדשה. הוא דן בשאלת הקנוניזציה של החיבורים וכותב על חיבורים שלא נכנסו לקאנון. הוא מסיים את ספרו בהתייחסות לספרות האפוקליפטית ולמגילות קומראן ומשווה בין מחשבת ישראל בת הזמן והשפעתה על הנצרות.

ספריו[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • חקרי התקופה החשמונאית: שבע סוגיות, תל אביב: הקיבוץ המאוחד, תש"ם- 1980.
  • ראשית הנצרות ואפוקליפטה בתולדות ישראל, תל אביב: הקיבוץ המאוחד, תשס"ד 2004.
  • התהוות הכנסייה הנוצרית הראשונית, תל אביב: הקיבוץ המאוחד, תשס"ו-2006.

ספר יובל לכבודו[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • דור לדור: משלהי תקופת המקרא ועד חתימת התלמוד: קובץ מחקרים לכבוד יהושע אפרון / עורכים: אהרן אופנהיימר, אריה כשר. ירושלים: מוסד ביאליק בשתוף בית הספר למדעי היהדות ע"ש חיים רוזנברג, אוניברסיטת תל אביב, תשנ"ה 1995.

לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • יואל רפל, "החשמונאים במבט חדש", הארץ, 17 באוקטובר 1980.
  • אריה כשר ואהרן אופנהיימר, "תרומת יהושע אפרון לחקר תקופת בית שני", דור לדור: משלהי תקופת המקרא ועד חתימת התלמוד: קובץ מחקרים לכבוד יהושע אפרון, אוניברסיטת תל אביב, תשנ"ה 1995, עמ' 7–10.
  • איתן בורשטין, ראשית הנצרות ואפוקליפטיקה - התהוות הכנסייה הנוצרית הראשונית : על ספרי יהושע אפרון, "ראשית הנצרות" ו"התהוות הכנסייה הנוצרית", קשת החדשה 19 (2007), עמ' 184–180.

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]