יובנאליס

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
(הופנה מהדף יובנליס)
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
Juvenalcrowned.gif

דֶקִימוּס יוּנִיוּס יוּבֶנָאלִיסלטינית: Decimus Iunius Iuvenalis; בערך 60 - 130 לספירה) היה משורר סאטירי רומי.

ילדותו[עריכת קוד מקור | עריכה]

מעט מאד ידוע על חייו של יובנאליס. אפילו אמיתות שמו המלא, דקימוס יוניוס יובנאליס, מוטלת בספק.[1] נעשו ניסיונות, הן בתקופות עבר והן בזמנים מודרניים (על ידי היסטוריונים כגון גילברט הייט (אנ') ופיטר גרין) להרכיב ביוגרפיה על חייו של יובנאליס אך רובם ציירו תמונה משובשת או חלקית.[2]

ישנם מספר סוגי מקורות אשר יכולים להאיר על חייו של יובנאליס, מאפשרים לנו לבנות מסגרת זמן שבה הוא פעל ולדלות פרטים אפשריים על חייו המוקדמים, מוצאו, פועלו ומותו:

כתביו של יובנאליס[עריכת קוד מקור | עריכה]

המידע שניתן לחלץ מכתביו של יובנאליס על חייו הוא מועט מאחר שיובנאליס ממעיט לדבר על עצמו וממעיט בפרטים לגבי חייו האישיים; הוא אינו מספר היכן למד, איזו קריירה הוא בחר אחרי שהוא סיים את לימודיו, היכן חי, האם היה נשוי, האם היה עשיר או עני.[3] אולם, מהפרטים שמופיעים בכתביו אפשר לבנות מסגרת-זמן כרונולוגית משוערת שבה הוא פעל:

  • ספר ראשון (סאטירות 1–5) - הוא מזכיר את מותו של הקיסר דומיטיאנוס ואת המשפט של הסנאטור מאריוס פריסקוס (Marius Priscus) על סחיטה (שנת 100 לספירה).[4]
  • ספר שני (סאטירה 6) - יש אזכורים לגבי תופעות טבע במזרח כגון כוכב השביט שנראה בנובמבר של שנת 115 ואזכורים לגבי רעידת אדמה בדצמבר של אותה שנה אשר סכנה את חייו של הקיסר טריאנוס..[5]
  • ספר שלישי (סאטירות 7–9) - יובנאליס מהלל את "הקיסר" בתור תקווה גדולה כפטרון אומנות וסביר להניח שהכוונה הייתה לקיסר אדריאנוס.[6]
  • ספר רביעי (סאטירות 10–12) - הוא איננו מתוארך בוודאות ואין בו ראיות כדי לנחש את תאריך פרסומו המדויק, אך המאורעות שמתוארים בו התרחשו לאחר מות טריאנוס ולכן יש סבירות שהספר יצא לאור בקירוב לשנת 125.[7]
  • ספר חמישי (סאטירות 13–16) - מזכיר את הקונסול פונטיוס קאפיטו (אנ') שכנראה פעל בשנת 58 או 67. הספר כנראה יצא לאור בין השנים 127 -130 לספירה.[8]

בסאטירות שלו, מזכיר יובנאליס שהוא חי במצרים, שם היה עד למעשה קניבלי ושקיבל חינוך רטורי.[9] מהמידע הזה, אפשר לשער שיובנאליס חיי או פעל בין שנות ה-50 עד ה-130. ביצירותיו יובנאליס מזכיר את צעירותו ואת העבר, את החולשה של הזקנה ומדבר אל זקנים אחריו כאל קולגות שווים, מה שמרמז על כך שהוא כתב בשנות הארבעים המאוחרות לחייו ופרסם את כתביו בגיל "מאוחר" זה, מאשר בגיל צעיר.[10] הוא כנראה שהה ברומא בזמן שלטונו של דומיטיאנוס, מאחר שהסאטירות שלו עוסקות בדמויות מן התקופה הזו.[11]

מסורת ביוגרפית[עריכת קוד מקור | עריכה]

הביוגרפיות המסורתיות[12] יכולות לשמש כעדויות חיצוניות, אך הן מסתמכות על הערות שוליים (אנ'), שנמצאו בכתבי יד משובשים של הסאטירות, אשר הוסיפו הקדמונים שהיו זקוקים לפירוש לטקסט והיו זקוקים לפרטים על חיי המשורר האלמוני. לכן למידע שחולץ ממקורות אלו יש להתייחס בזהירות וספקנות.[13]

המסורת מתקשה להצביע על התאריכים שבהם יובנאליס נולד ומתי הוא מת. שנת 55 היא ניחוש אפשרי לתאריך לידתו ומסתדרת עם שאר הראיות. תאריך מותו המשוער היה 138, שנת מותו של הקיסר אדריאנוס. מיקום מותו גם אינו יודע – ישנם מקורות שטוענים שהוא מת במקום גלותו שבמצרים, בעוד שאחרים טוענים שהוא מת ברומא לאחר שחזר מגלות, תודות לקיסר נרווה אשר החזיר את הגולים הפוליטיים מתקופת הטרור של דומיטיאנוס.[14]

על פי הביוגרפיות המסורתיות מקום לידתו של יובנאליס היה בעיר אקווינום(אנ') שבלטיום (כיום מחוז לאציו שבאיטליה). מן המקורות הללו ניתן להסיק שיובנאליס היה אזרח רומי חופשי, בנו (או בנו החורג) של עבד משוחרר שהתעשר, אשר עסק למחייתו בתור רטוריקן או עורך דין.[15] ישנם אזכורים אודות אימו ואחותו, שתיהן נשאו את השם ספטומוליה, ואח חורג בשם פוסקיוס, אך אלו הן בדיות גמורות.[16]

על פי המסורות, את הסאטירות הראשונות שיובנאליס חיבר הוא לא חיבר לשם הפרסום, אלא לשם ביקורת על השחקן-הפנטומימאי פאריס (אנ'), אשר היה חביב על הקיסר דומיטיאנוס, שהוצא להורג בשנת 83 לספירה באשמת חלוקת תפקידי קצונה בכירים תמורות הטבות אישיות (למרות שבפועל הוא כנראה הוצא להורג בחשד שהיה המאהב של הקיסרית). לאחר שכתביו זכו בפרסום, יובנאליס הכניס לתוך הסאטירות את הטורים (סאטירה 7, 90-92) הדנים בפאריס, מעשה אשר גרם לקיסר דומיטיאנוס להעניש אותו על כך.[17] כתוצאה, יובנאליס הוצא מרומא ומונה למפקד במקום נידח במצרים, מינוי שהיה בעצם הגליה פוליטית. בפועל, יותר סביר להניח שיובנאליס הוגלה כחלק מהמגמה של הטרור של דומיטיאנוס (96-93 לספירה).[18] במצרים הוא מת כתוצאה מ"גועל", "רוגז" ו"צער".[19]

כאמור, יש פקפוק לגבי אמינותם של המקורות הביוגרפיות הללו: הסבירות שקיסר ישלח אדם מבוגר לשמש כנציב צבאי בגבולות האימפריה או שיובנאליס יתקיף את הקיסר וחצרו בצורה ישירה ובוטה שכזו הייתה נמוכה מאוד. ההשערה המקובלת היא שסיפור ההגליה הוא תוצר של בדותות מאוחרות שנועדו לספק פרטים על משורר אלמוני, להסביר את המרירות והזעם המחלחלים ביצירותיו ולהפיח עניין מחודש בו.[20] מן הספרים ניתן להסיק שיובנאליס חי בעוני, או רצה לייצר את הרושם שהוא חיי בעוני: הנושא החוזר בספריו הראשונים הוא העוני והקשיים הכרוכים בחיים חסרי כל. נושא נוסף שעולה הוא המרדף המאולץ של יובנאליס, קליינט עני, אחר פטרון רומאי עשיר. בספר הרביעי ניכר שמצבו השתפר והוא הצליח לרכוש בית צנוע ברומא ואף לאחר מכן הוא קיבל לידיו חווה בטיבולי. לא נמסר האם החווה נקנתה תודות לירושה מאוחרת מפטרון עשיר או ניתנה ליובנאליס על ידי הקיסר.[21]

הפניות ממסמכים או מסופרים אחרים[עריכת קוד מקור | עריכה]

גם מעדויות חיצוניות קשה לדלות מידע מדויק על יובנאליס, מאחר שהמקורות לוקים בחסר או מסולפים.

יובנאליס מוזכר באפיגרמות (אשר נכתבו בשנים 92, 101-2 לספירה) של המשורר הרומי מרטיאליס אשר היה בן דורו וחברו אשר עזב את רומא לטובת ספרד בשנת 98. הכרות זו יצרה את הסבירות שיובנאליס היה ממוצא ספרדי בעצמו.[22]

מרטיאליס מתייחס בכבוד ליכולותיו הרטוריות הגבוהות של יובנאליס, כשהוא מתאר אותו בתור facundus – "צח דיבור". מרטיאליס מתאר את סגנון חייו הקדחתני של יובנאליס ברומא, שם נהג לבקר בבתים של האליטה הרומית בתור קליינט עני ולחפש פטרון עשיר אשר יממן אותו, מנהג שהיה נפוץ מאוד ברומא הקיסרית.[23]

מידע זה משתקף בסאטירות של יובנאליס, אשר מדבר על מצוקותיו והשפלותיו כקליינט ומדגימות כישורים רטוריים אשר היו זמינים רק דרך החינוך בקרב האליטה הרומית. כמו כן, הסאטירות של יובנאליס לא היו מוקדשות לפטרון מסוים, מה שאולי מרמז על מוצאו מרובד חברתי גבוה כמו גאיוס לוקיליוס ופרסיוס (אנ'). העובדה שיובנאליס נהנה מחינוך גבוה, התחככות תדירה באליטה הרומית ויכולות רטוריות מצביעות על כך שהוא אכן הגיע ממשפחה עשירה בעלת סטטוס גבוה.[24] כישוריו הרטוריים של יובינליס העלו את ההשערה שהוא היה תלמידו של קווינטיליאנוס, אך אלו נשארו בגדר ספקולציות.[25] יובנאליס לא מוזכר אצל סופריה המפורסמים של התקופה, כמו פליניוס הצעיר וטקיטוס. למעשה, אף סופר יווני או רומי מתקופתו אינו מזכיר או מצטט את יובנאליס. יובנאליס בעצמו לא מזכיר סופרים אחרים רבים בכתביו, אם כי הוא מזכיר מחברים נודעים כגון סטאטיוס (אנ') וקווינטיליאנוס.[26] עדות נוספת היא כתובת שנמצאה באקווינום (אנ') שבה הוזכר אדם בשם יובנאליס, אשר היה פקיד ציבור בעיר זו, טריבון צבאי בדלמטיה וכוהן דת מטעם אספסיאנוס, אשר מת בשנת 79 והפך לאל בשנת 80, שהקריב קורבן לאלה קרס.[27] הכתובת מודה ליובנאליס בשם תושבי אקווינום על פעולותיו כנדבן ועל הרצון שלהם להציב פסל בדמותו כדי להנציח את נדיבותו.[28] יובנאליס אכן מזכיר בכתביו את אקווינום ואת מקדש קרס המצוי שם בתור מקום מפלט ממפגעיה של רומא, אבל קשה להוכיח שהכתובת אכן מדברת על יובנאליס הסאטיריקן ולא יובנאליס אחר או קרוב משפחה. ייתכן והכתובת היא ראייה לכך שמשפחתו של יובנאליס הייתה מושרשת באקווינום ומאוד מכובדת שם. עדות נוספת למוצאו הגבוה של יובנאליס היא תפקידו (או תפקיד קרוב משפחתו) כטריבון צבאי, תפקיד אשר לעתים היה שמור לחברי מעמד הפרשים בזמן הטיפוס שלהם בסולם הדרגות הרומי.[29] המסורת טוענת שיובנאליס לא פרסם או הציג את כתביו הסאטיריים בפרהסיה עד שכבר היה אדם בוגר, בשנות הארבעים המאוחרות לחייו. יובנאליס בעצמו מעיד על כך שהוא נכנס לחוגי הספרות הרומיים מוקדם יותר, אך כתביו המוקדמים לא נשתמרו.[30]

השחזור של גילברט הייט[עריכת קוד מקור | עריכה]

על פי הייט (אנ') יובנאליס נולד בשנת 60 לספירה, בזמן שלטונו של נרו. הוא הגיע במקור מאקווינום, ממשפחה עשירה, לכן לא נאלץ לעבוד למחייתו. בגיל 16, לאחר סיום לימודיו, הוא הצטרף לצבא כקצין זוטר. לאחר סיום השירות הוא חזר לאקווינום והתנסה בממשלה המקומית. הוא נבחר כראש העיר (או אחד מתוך שני ראשי עיר, מאחר שברומא נמנעו מריכוזיות של סמכויות בידי אדם אחד ולכן שני אנשים חלקו את אותה המשרה) והפך לכוהן של וספסיאנוס. כדי להראות כבוד לתושבי העיר, יובנאליס חנך מקדש לאלה קרס. לאחר שהוא סיים את תפקידיו באקווינום, יובנאליס עזב לרומא, שם ביקש להפוך לפקיד ממשלתי. הוא לא קיבל מינוי, מסיבות לא ידועות. בזמן שהוא חיכה ברומא לקידום או לראיון עבודה הוא ראה שמשוררים וכותבים רבים פקדו את ארמון הקיסר. מאחר שהוא כתב כתחביב, יובנאליס כתב חיבורים כדי לנסות לתפוס את תשומת הלב או להתחבב על הקיסר דומיטיאנוס. התוכנית הזו נכשלה והשורות שיובנאליס כתב, שבהן הוא העביר ביקורת על השחיתות בממשלה, נתפסו על ידי הקיסר כבגידה ועל כך הוא הוגלה ורכושו הופקע על ידי הממשל. אשתו (סביר להניח שהוא היה נשוי דאז לאזרחית רומית) התגרשה ממנו כתוצאה מכך. הוא נשלח למצרים, כדי לחיות שם כחייל מוצב בנמל אסואן.[31] זו הייתה הנקודה השפלה ביותר בחייו, מה שמשתקף היטב בסאטירות שלו מאחר שההגלייה הזו הייתה גרועה יותר עבורו מתא הכלא. לאחר שדימיטיאנוס נרצח, כל אלו אשר הוא הגלה או אסר שוחררו והורשו לחזור לרומא, בהם יובנאליס. למרות שיובנאליס קיבל את האזרחות שלו בחזרה, הקריירה הפוליטית שאליה הוא שאף נגמרה מאחר שהיה מבוגר מדי (כבר בשנות ה-30 לחייו) ומיואש מדי. מאחר שלא היה לו מקצוע, הוא נאלץ לנדוד בין בתים של משפחות עשירות כדי לקבל כסף או ארוחות על מנת להתקיים. בתקופה זו יובנאליס פגש כותבים אחרים והחליט לכתוב סאטירה על רומא, על סטיותיה, פשעיה והפקרויותיה הרבות.[32]

השחזור של פיטר גרין[עריכת קוד מקור | עריכה]

סביר להניח שיובנאליס נולד בשנת 55 לספירה, היה בנו של איש חופשי ספרדי שהתיישב באקווינום והיה נחוש בדעתו שבנו יפתח קריירה מצליחה בשירות הציבורי הקיסרי. ייתכן ובשנת 78 יובנאליס קיבל העלאה בדרגה וקיבל את הפיקוד על חיילות העזר שהוצבו בדלמטיה ושירת בבריטניה תחת גנאיוס יוליוס אגריקולה (אנ'). בשנת 80 הוא שב לאקווינום וקיבל את משרת ראש עיר משותף (Joint Mayor) כאות כבוד מתושבי העיר אשר גם הקדישו לו מזבח לכבוד האלה קרס. לאחר מכן יובנאליס המשיך לטפס בסולם הקריירה, כשהוא הפך לכוהן של וספאסיאן. אבל לאחר מות טיטוס בשנת 81, דומיטיאנוס עלה לשלטון ועל פי גרין קידומו של יובנאליס לפתע נבלם. במשך עשר שנים יובנאליס בילה בנסיעות בין עיר הבירה ומקום מגוריו, בנה בסיס כוח ויצר קשרים באליטה הרומית, כל זאת בזמן שהוא ניסה את ידו בכתיבת סאטירות כדי להקל על רגשותיו. הוא הכיר את מאטרליוס, ספרדי נוסף, אשר השפיע עליו ועל כתיבתו. לא היו עדויות לכך שיובנאליס היה נשוי או אב לילדים.

בשנת 93, הוא גורש למצרים תוך איבוד זכויות האזרח וזכויות הרכוש. לאחר ההתנקשות בקיסר דומיטיאנוס, יובנאליס נקרא לחזור לרומא יחד עם שאר הגולים על ידי הקיסר נרווה. ברומא הוא נאלץ לחזר אחר פטרונים עשירים ולהתקיים בדוחק, מה שסיפק את החומר לשלושת ספרי הסאטירות הראשונות שלו. לאחר שהקיסר אדריאנוס עלה לשלטון, מצבו של יובנאליס השתפר וזה ניכר בעבודותיו, למשל כשהוא כתב על החווה שלו בטיבולי וביתו ברומא, שבו הוא יכל לארח חברים לארוחה צנועה. ייתכן והשיפור במצבו נבע תודות לקיסר אדריאנוס, אשר היה פטרון אומנות וייתכן שהעניק לו פנסיה או אחוזה קטנה. השיפור במצבו של יובנאליס מוביל לכך שהוא נטש את סגנונו העוקצני והתמתן בסאטירות האחרונות שהוא פרסם. הוא כנראה שרד את אדריאנוס בכמה שנים ומת כשהוא משאיר אחריו מעט חברים ומעט מוניטין, בערך בשנת 140 לספירה.[33]

סגנון הכתיבה[עריכת קוד מקור | עריכה]

כמו רוב הסופרים הקלאסיים, שהיה עליהם להיות נאמנים לכללים הבסיסיים של סוגת כתיבתם, יובנאליס מושפע מן הסטיריקנים שקדמו לו, הוא מחקה אותם מדעת ומצהיר על חובתו להם. עם זאת, ליובנאליס יש סגנון ייחודי ומקורי: יובנאליס הוא סאטריקן תוקפני, ארסי וסרקסטי.[34] החינוך הרטורי שקיבל יובנאליס בנעוריו ניכר היטב ביצירותיו ואכן הוא משתמש בהרבה תכסיסים רטוריים כדי לשדל את השומע ההיפותטי לקבל את עמדותיו, גם אין הן נאמנות למציאות כאשר הוא מסלף בכוונה עובדות היסטוריות כדי להוכיח את עמדתו וטענותיו. כמו כן, יובנאליס מרבה להשתמש בדוגמאות (אנ') כאילו היו הוכחות של ממש, בתור אמצעי שכנוע, תופעה אשר הייתה שכיחה אצל נואמי העת העתיקה. הוא מרבה להשתמש גם בקלישאות רטוריות (אנ'), בטיעונים ובמשפטי סיכום קולעים (אנ'), כדי לפתות את השומע לקבל את דבריו כאמת צרופה. רבים ממשפטי המפתח המבריקים הללו שגורים בפינו גם כיום, כמו: "לחם ושעשועים" (אנ'), "נפש בריאה בגוף בריא" (אנ') ו"מי ישמור על השומרים?" (אנ').[35] את הסאטירות הראשונות, התוקפניות ביותר מכל עבודותיו, כתב יובנאליס מתוך חמה שפוכה (indignatio), אך גם בסאטירות המאוחרות, אשר היו מתונות יותר, הוא נושא את דבריו ברצף ולהט כאילו הן משא אל שומע היפותטי. למשא כזה יש אפוסטרופים וסימני קריאה ו"מתלווה אליהן אופן דרמטי בזכות השינוי הפתאומי של הנמען, עד שנדמה שהמשורר משוחח עם אנשים אחדים". הסאטירות מלאות באמצעים רטוריים נוספים כגון אנטיתזה, אנאפורה, חזרה על מילים ושימוש בתואר במקום שם (אנ').[36] נימת דבריו של יובנאליס אפיינה אותו כ"הסטיריקן הכועס", אך הוא לא מסתפק רק בלכעוס אלא מוסיף עוינות ואיומים – הסאטירות שלו אינן רק כלי שבעזרתו הוא מציג רשימה של כל מה שהכעיס אותו, אלא מהוות פורום שדרכו יובנאליס יכול להתנקם ממשית על ידי הלעגה ובוז.[37]

השקפותיו החברתיות-אתיות של יובנאליס ומוטיבים עיקריים[עריכת קוד מקור | עריכה]

יובנאליס הוא שמרן אשר מקבל את התכתיבים האתיים-חברתיים השמרניים של קיקרו, שעל פיהם כל פרט בחברה חייב למלא את חובתו (officum) ואם לא כן ישתנו סדרי החברה, יושחתו המידות הטובות וייעלמו היושר, ההגינות והאמינות (אשר התגלמו באלה Fides‏(אנ')). נורמות ההתנהגות הרפובליקנית של קיקרו אינן עומדות במבחן הזמן בימי הקיסרים, משום שהם התאימו יותר לחברה הרומית הקדומה, שאוכלוסייתה הייתה הומוגנית יותר וכלכלתה התבססה על עבודת עבדים מאסיבית. השינויים החברתיים והפוליטיים בימי הקיסרים, אשר אפשרו ניידות חברתית גבוהה יותר וחירות של יוזמה כלכלית בקרב שכבות האוכלוסייה הנמוכות (העבדים והזרים ברומא), חוללו שינוי בערכים, אשר לא התאימו לאמות המידה של קיקרו. יובנאליס, אשר מתעלם מתהליכים כלכליים-חברתיים אלו או אינו מבין אותם ולכן מתאר אותם בפשטות, תוך כדי שהוא מבכה על הנזק שנעשה לרומא ועל הדרדרות במוסר ואמות המידות הטובות (Virtus).‏[38]

אחד מהמוטיבים החוזרים ביצירותיו של יובנאליס הוא העושר המשחית את ערכי האדם ומקבע את התהום בין העשירים לעניים. לטענת יובנאליס המותרות (luxuria) דחקו את רגלי העוני הרומי הקדום והטוב וגרמו לשחיקת הערכים והנורמות החברתיות, כמו למשל החובות במארג היחסים של הפטרון-קליינט ואדון-עבד.[39] דוגמאות לכך נמצאות בסאטירה ה' שבה יובנאליס מתאר במרירות את יחסו המשפיל והמתעלל של העשיר וירו (Virro) כלפי הקליינטים שלו, אשר אותם הזמין לארוחת ערב בביתו. סאטירה זו מאופיינת בניגוד חד בין הפטרון העשיר, לבין הקליינט העני.[40] סאטירה ז' מקרינה על יחסי הפטרון-קליינט מנקודת המבט של הפטרון, אשר קופץ את ידיו לעבר אנשי הרוח, כלומר המשוררים, הסופרים, ההיסטוריונים, הרטורים, המשפטנים ומורי בית הספר. סאטירה זו אמנם נפתחת בהבעת תקווה שעם עליית השליט החדש (כנראה אדריאנוס), ישפר גורלם של אנשי הרוח, אך נעימה אופטימית זו נזנחת. יובנאליס פורש תמונה עגומה של המשכילים אשר אינם זוכים לתמיכה כלכלית מפטרוניהם ובכך הורגים את ההשראה שלהם, אשר "אינה יכולה לשכון בגוף רעב".[41] בסאטירה ט' מתאר יובנאליס מערך יחסים משפיל במיוחד לקליינט כשהוא מתאר את היחסים בתוך המשולש ההרסני של נייבלוס (הג'יגלו הביוסקסואל), וירו (הפטרון ההומוסקסואל הפסיבי) ורעיית הפטרון, שבו נייבלוס משמש את שני בני הזוג.[42]

יובנאליס חוזר שוב ושוב לנושא של נפילת העושר אל הידיים הלא נכונות, כגון אלו של העבדים המשוחררים אשר התעשרו תודות לעסקים מפוקפקים (על פי אמות המידה של קיקרו) כמו בניית משתנות ועסקי קברנות, טיפסו בסולם החברתי הרומי ויחד עם הזרים מהמזרח טשטשו כליל את הזהות והאופי הרומיים. קצפו של יובנאליס יוצא כנגד הסטנדרטים הכפולים של החברה כלפי עשירים מופלגים וכלפי אנשים מעוטי יכולת, אך יובנאליס בעיקר מכוון את התקפותיו כנגד האריסטוקרטיה הרומית שלדבריו אינה ממלאת את חובותיה ואינה הולכת בדרך שהתוו לה אבותיהם. התנוונות אריסטוקרטית זו ניתן למצוא בסאטירה ד' שבה יובנאליס מתאר בדרך של פארודיה וליצנות את משטר האימים של דומיטיאנוס ואת קטלוג חברי הקבינט, אשר מקצתם היו אנשים מוכשרים וישרי דרך ומקצתם היו חנפנים ומלשינים נקמניים.[43] כניגוד בולט, בסאטירה ח' יובנאליס מעלה על נס אצילות שהיא פרי שלמות המידות הטובות (Virtus) ואינה מסתמכת על ייחוס ועל תהילת אבות. יובנאליס מייעץ לנמען הסאטירה, אלמוני ממשפחה אריסטוקרטית מיוחסת ושמו פונטיקוס (Ponticus) אשר נושא את עיניו לקונסולט ולנציבות בפרובינציה, לנהוג ביושר ובצדק כשייבחר למשרות ציבוריות ולנציבות בפרובינציה. עצות אלו לא נובעות ממניעים אלטרואיסטיים אלא דווקא ממניעים תועלתניים. כדי לחזק את עמדתו, יובנאליס מביא דוגמאות של אצילים מושחתים שונים, אשר מהווים דוגמה לפונטיקוס כיצד לא לנהוג.[44]

יובנאליס לא חוסך ביקורת על הנשים ושם דגש מיוחד על הנשים הרומיות, במיוחד אלו אשר מגיעות ממשפחות רמות (Matron), אשר לטענתו היו מעורבות בהרפתקאות אהבים עם גברים נחותים מבחינה חברתית. בסאטירה ב' יובנאליס מתקיף בחמת זעם את הנשים ואינו מוצא אצלן שום נקודות זכות, אך המטרה האמיתית בסאטירה זו היא ההומוסקסואלים והאריסטוקרטיה הרומית – גברים, אשר לטענת יובנאליס, מתנהגים בצורה נשית ואשר מאופיינים בצביעות נוראית אשר גורמת להם להסתיר את נטיותיהם המיניות תחת אצטלה סטואית מוסרית.[45] בסאטירה ו', הסאטירה הארוכה ביותר בספריו, יובנאליס מנסה להניא את ידידו פוסטומוס (Postumus) מלשאת אישה ושוטח בפניו את כל הזוועות שרעיות יכולות לעולל לבעליהן ואת מכלול התכונות השליליות של הנשים בתקופתו.[46] הוא מדגיש את השחיתות, הרשע והפריצות של המטרונות הרומיות בימיו על ידי שימוש במוטיבים ספרותיים כדי לקשור כתרים לנשים בתור הזהב של סאטורנוס והנשים של רומא הקדומה, נשות העבר - נשים אשר בניגוד לנשים של תקופתו שלחו ידן בכישור ובפלך ולא היה בידיהן לעסוק במעשי פריצות וענייני הבל. יובנאליס שם דגש גדול על הפריצות של הנשים העשירות של רומא, אשר נהנו מחיי המותרות (luxuria) של רומא וטיפחו עקב זאת אכזריות ברוטאלית, אך לא חוסך את קצפו גם על הנשים העניות, אשר לטענו מתעסקות באובססיביות באתלטיקה ושאר עיסוקים גבריים שאינם מתאימים להן.[47] יובנאליס נועל את הסאטירה בטענה שרומא מלאה בקליטיימנסטרות מודרניות; נשים אשר רוצחות את בעליהן ואת ילדיהן. אלא שבעבר הנשים רצחו מתוך סערת רגשות עזה בעזרת פלדה (שהן אחזו בשתי ידיהן) ואילו הנשים בימיו רוצחות בעזרת רעלים ושיקויים מקהיי-חושים, אך לא יהססו להשתמש בפלדה במקרה הצורך (כלומר אם הבעל לקח נוגדנים בזמן).[48]

מוטיב נוסף בסאטירות של יובנאליס היא קסנופוביה, אך קסנופוביה זו היא סלקטיבית; יובנאליס מוקיר את אנשי ספרד (ישנה השערה שיובנאליס בעצמו היה ממוצא ספרדי), שאחד מהם הוא חברו מארטיאליס וכן את הגאלים ואין לו הסתייגות מתושבי אפריקה, שכן עמים אלו כבר עברו תהליך רומניזציה ולא שינו או השפיעו על אורך החיים הרומי מבחינה תרבותית. עיקר הארס של יובנאליס מכוון לתושבי הפרובינציות המזרחיות, כגון המצרים, הסורים והיהודים. הוא מגנה את השפעת אמונותיהם התפלות על אנשי רומא וטוען שהם מגרשים את הנימפה אגריה (אנ') ואת המוזות הרומיות, הקאמנות, מחורשתן הקדומה ברומא ובגללם הרומאים בזים לחוקיהם שלהם. את עיקר נטיותיו הקסנופוביות חושף יובנאליס בביקורתו הסרקסטית על המהגרים היוונים, עליהם הוא מטיל את האחריות לשינוי המהותי באופייה של רומא ולפיכך בעיניו הם משמידי החברה הרומית.[49]

היהודים אצל יובנאליס[עריכת קוד מקור | עריכה]

נראה שמבין סופרי רומא, מלבד ההיסטוריון טקיטוס היה יובנאליס בעל הידיעות הרבות והמסולפות ביותר על היהדות, ובדומה לטקיטוס, דעתו עליה שלילית.[50] ליובנאליס דעות קדומות על הזרים ברומא והוא אינו מוכן להשלים עם זרימת המהגרים אליה. אלא שהוא אינו חש סלידה כלפי המהגרים מספרד, גאליה או אפריקה, מאחר שהם עברו תהליך של רומניזציה ולא השפיעו על הרומאים מבחינה תרבותית. הקסנופוביה של יובנאליס מופנית כלפי תושבי הפרובינקיות המזרחיות, והיהודים ביניהם.[51] יובנאליס מציג את היהודים כקבצנים, מגידי עתידות ובעלי אמונות טפלות.

אחרי חורבן בית שני בשנת 70 לספירה, גדל מאד מספר היהודים ברומא, שסחרו כנראה באזור פורטה קאפנה, אחד השערים העיקריים בחומת סרביוס, שממנו יצאה ויה אפיה, ומאחר שהיה המקום שבו הועמסו ונפרקו סחורות - היה בו שוק גדול ונמשכו אליו סוחרים, רוכלים ומקבצי נדבות. בסאטירה ג כותב יובנאליס על הפיכתה של רומא לעיר של זרים הדוחקים את תרבותה של רומא ואת רגלי הרומאים עצמם,[52] ובפרט על מצבו של אזור פורטה קאפנה: "אפס עתה מֻשׂכָּרים המקדש, עין הקֹדֶש, החֹרֶש ליהודים, שכל רכושם הוא הסל והשחת".[53] השטח הפתוח נחכר ליהודים, שגירשו את המוזות מהיער ותפסו את מקומן תחת העצים, מאחר שאין להם כסף לשלם שכר דירה בבניין מגורים. "הסל" הוא כנראה סל מרופד בקש ששמר על חום האוכל בשבת.[52] יובנאליס משליך מפשיטת היד של היהודים אל פשיטת היד של החורש והעצים שצריכים לשלם "דמי שכירות". באותה סאטירה מתאר יובנאליס הקדמה מילולית לתגרת רחוב אליה נקלע אומבריקיוס העני עם בריון שיכור, שמטיח בו שאלות והערות פוגעות ומתגרות המתייחסות לעוניו, ובהן גם העלבון שאומבריקיוס הוא יהודי שמקבץ נדבות על יד אחד מבתי הכנסת של רומא: "מאין תבוא? אצל מי התנפחת משעועית ומיין חמוץ?... דבר או אכך בבעיטה ברב כח! איפה תפשוט יד? באיזה בית כנסת אשאל אודותיך?".[54] בסאטירה ח, מזכיר יובנאליס את "שער אֱדוֹם". המשוררים הלטיניים החליפו לעתים קרובות את יהודה באדום. ייתכן שמדובר בכינוי גנאי לפורטה קאפנה - השער שבקרבתו חייתה אוכלוסייה יהודית.[55]

בסאטירה ו, תוקף יובנאליס את האמונות הטפלות שנשי רומא מתמכרות להן. בין מגוון איצטגנינים בהם נועצת המאטרונה הרומית, מספר יובנאליס גם על מגדת עתידות יהודיה: "עת יסתלק, תבוא ישישה יהודית מרטטת; סל וחציר עזבה לקבץ נדבותיה בלחש. היא פרשנית משפטי עיר שלם, גם כֹהנת גדולה היא של האילן ונביאה אמונה של מרום השָמַיִם. לה משלמים גם־כן, אולם פחות; הן כל פשר של החלום שתרצה יהודים ימכרוהו בקֹמֶץ".[56] יובנאליס מזכיר כאן את אותם מאפיינים שהזכיר קודם לכן לגבי היהודים: סל וחציר, קיבוץ נדבות והעץ. את האמונה במרום השמיים הוא מזכיר שוב בסאטירה יד. בסאטירה זו, יובנאליס מותח ביקורת על חוסר המוסר ברומא, במיוחד בכל הנוגע לחינוך הלקוי שמעבירים האבות לבניהם, שאף עולים עליהם בהתמכרות למגרעות שלמדו מהם. כדוגמה להשפעה השלילית של מגרעות ההורים, מביא יובנאליס את "אופנת" ההתייהדות שסחפה רבים מבני רומא, אשר גרמה לרומאים לבוז לחוקיהם שלהם ולהעדיף את חוקי היהודים על אף המיזנתרופיה המיוחסת להם:

"יש שנולדו להורה, שיָרָא שבת, והללו מתפללים לעבים ולאלוהות השָמַיִם; בשר החזיר שממנו האב התנזר, לא נבדל כלל, כך הם סבורים, מבשרו של אדם; בַּמועד גם יסירו את עָרלתם; לבוז לחֻקיה של רומא הסכינו, ומשפטם העברי יִירְאו, ישמרו וישננו - כל שצִוָם משה במגִלת ספרו הנסתרת: לא להראות את הדרך אלא לשלוּמי אותו קֹדש, לא להוליך בלתי נִִמולים לבאר שבִִּקשוּה. הן האשם הוא האב, שהפך עצל בהגיע כל יום שביעי, ורחק משגרת החיים אשר חי בה".[50]

האב אהד את היהדות, אך לא עבר גיור מלא, אלא רק שמר את השבת ונמנע מאכילת בשר חזיר, בזמן שבנו הרחיק לכת: הוא עבר ברית מילה ונשבע לחוקי הכת המתבדלת שחבריה אינם עוזרים למי שאינו יהודי. בהתייחסו זו לתופעת הגרים, הבחין יובנאליס בין שתי דרגות של היות אדם יהודי, כאשר הוא רואה רק באלה ש"בַּמועד גם יסירו את ערלתם" כמי שיהפכו ליהודים מן המניין: הם יחלו "לבוז לחוקיה של רומא" וכיהודים אמיתיים יהפכו למיזנתרופים.[57] יובנאליס מאשים רק את היהודים, ולא אף קבוצה אתנית אחרת, בהמרת אנשים לדתם.[58] סאטירה יד מתוארכת סביב שנת 128 לספירה, ומאחר שבדבריו של יובנאליס על המילה והגיור אין כל רמז על כך שמדובר בפעולות בלתי חוקיות, מוערכת שנה זו כמועד האפשרי המוקדם ביותר לאיסור של הקיסר אדריאנוס על המילה.[59]

בסאטירה א, יובנאליס מזכיר "פסלים של טריומפים" ובהם גם פסל, עם כתובת על פועלו, שזכה לו "פקיד-מס ממצרים", ככל הנראה רמז לנציב הרומי במצרים, היהודי המומר טיבריוס יוליוס אלכסנדר.[60]

בסאטירה ו, יובנאליס מציין יהלום ידוע שהתייקר בשל העובדה שענדה אותו הנסיכה היהודיה ברניקי, תוך שהוא מזכיר את השמועה שנפוצה על גילוי עריות בינה ובין אחיה אגריפס השני. הוא מזכיר את השמועה (הנזכרת רק אצל יוסף בן מתתיהו[61]) באופן עוין לברניקי כיהודיה, כאשר הוא מכנה את אגריפס "הברברי" ואת ברניקי "אחותו־פילגשו", בארץ "שם בְּשבָּת של שנת שבתון בלי מנעל הוא המלך, וחזירים מגיעים לרֹב זֹקֶן בחסד מקדם".[62] ייתכן שאזכור השבת בה המלכים יחפים כוונתו למנהג העלייה להר הבית ללא מנעלים,[63] מנהג שגם מלכים היו חייבים בו, וייתכן גם שיובנאליס בלבל את השבת עם יום הכיפורים, שאסורה בו נעילת סנדלים.[64][65] השבתות היחפות והרחמים על חזירים נועדו להלעיג את המנהגים היהודיים, לעג המתעצם על ידי כריכת המנהגים הללו עם זוג מגלי העריות, ובכך להציג את הסתירה בין דקדוקי הפולחן הקפדניים של היהודים לבין חוסר הקפדנות שלהם בדבר בסיסי וחשוב באמת - העבירה החמורה של גילוי עריות.[66] המילים "עתיקת יומין" ו"אריכות ימים" מצטרפות לתאוריה של דת עתיקה המטיפה לרחמים אך מידת הרחמים כלפי מי? הסיום הוא מפתיע ובלתי צפוי, אי ההתאמה שבו מעמיקה את תחושת הלעג והגיחוך של הקורא "מידת רחמים... לחזירים".[67]

השפעתו של יובנאליס[עריכת קוד מקור | עריכה]

בחייו, יובנאליס לא זכה להכרה ופופולריות. גם לאחר מותו, אין הוא זוכה לאזכור ספרותי כלשהו, אף לא אצל מבקרי הספרות והמדקדקים. באופן פרדוקסלי – שהרי יובנאליס בז לדתות המזרח – דווקא אבות הכנסייה הקדומים במאה הרביעית לספירה, כגון לקטנטיוס (אנ'), הירונימוס ואוגוסטינוס. המשוררים הנוצרים קלאודיאנוס (אנ') [דרושה הבהרה], אוסוניוס ופרודנטיוס (אנ') מאמצים ומחקים את מגנון מימרותיו הקולעות. סרוויוס (אנ'), מבקר הספרות הנודע (סביב 400 לספירה), מזכיר את יובנאליס שבעים פעם. מחברים נוצריים אלה נמשכו לאופיים המורליסטי של הסאטירות למפגן הבוז המרשים. דרכם הפופולריות של יובנאליס צברה תאוצה שלא דעכה בימי הביניים: בספריה של קרל הגדול שהוקמה במאה התשיעית היו כתבי יד רבים של הסאטירות של יובנאליס ופרסיוס בכרך אחד. בסוף ימי הביניים ובתחילת תקופת הרנסאנס מרבים להזכירו ולצטטו, כגון ג'פרי צ'וסר וארסמוס מרוטרדם ומתקופת הרנסאנס ואילך זוכים כתביו לתפוצה רבה לא רק באיטליה בזכות פרנצ'סקו פטרארקה וג'ובאני בוקאצ'ו, אלא באירופה כולה: לא היה מנזר שלא היה בו עותק אחד לפחות של הסאטירות של יובנאליס מלווה בפרושים וגלוסרים (אנ').

כתבי יובנאליס שימשו כמקורות השראה למשוררים אנגליים במאות ה-16 וה-17 כגון ג'ון דאן ולדרמטורגים כגון בן ג'ונסון, מולייר ופייר קורניי. במאות ה17 וה-18 חיקו את הסאטירות ותרגמו אותן, למשל ניקולה בואלו, ג'ון דריידן ואלכסנדר פופ. המפורסמים שבתרגומים הללו הם תרגומיו של סמואל ג'ונסון לסאטירה ג' שכונתה "London" ולסאטירה י', שכונתה "The Vanity of Human Wishes".[68]

לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • רחל בירנבאום, תרגום, יובנאליס: הסטירות (ירושלים: מוסד ביאליק, 2003)
  • Braund, Susanna M, edit., Juvenal and Persius (Harvard University Press, 2004)
  • Braund, Susanna M. The Roman Satirists and Their Masks (Bristol Classical Press, 1996)
  • Coffey, Michael. Roman Satire (Methuen and Co, 1976)
  • Courtney E. A Commentary on the Satires of Juvenal (London: The Athlone Press, 1980)
  • Duff, J. W. A Literary History of Rome in the Silver Age: From Tiberius to Hadrain (London: Ernest Benn, 1964)
  • Freudenburg, Kirk. Satires of Rome: Threatening poses from Lucilius to Juvenal (Cambridge University Press, 2001)
  • Green, Peter. Juvenal: The Sixteen Satires (Penguin Books, 1967)
  • Highet, Gilbert. Juvenal the Satirist: A Study (Oxford University Press, 1954)
  • Knoche, Ulrich. Roman Satire (Indiana University Press, 1975)
  • Richlin, Amy. The Garden of Priapus: Sexuality and Agression in Roman Humor (Oxford University Press, 1992), 197.
  • Rudd, Niall. Lines of Enquiry: Studies in Latin Poetry (Cambridge University Press, 1976)
  • Rudd, Niall. Themes In Roman Satire (University of Oklahoma Press, 1986)
  • M. Stern ‏(מנחם שטרן)‏, Greek and Latin Authors on Jews and Judaism, Jerusalem, 1980, Vol. II: XCIII. Juvenal, pp. 94-107

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ Susanna Morton Braund, edit., Juvenal and Persius (Harvard University Press, 2004), 18; Peter Green, Juvenal: The Sixteen Satires (Penguin Books, 1967), 9.
  2. ^ Ulrich Knoche, Roman Satire (Indiana University Press, 1975), 143.
  3. ^ Gilbert Highet, Juvenal the Satirist: A Study (Oxford University Press, 1954), 5; Knoche, Roman Satire, 143.
  4. ^ E. Courtney, A Commentary on the Satires of Juvenal (London: The Athlone Press, 1980), 1; Michael Coffey, Roman Satire (Methuen and Co Ltd, 1976), 122; Niall Rudd, Lines of Enquiry: Studies in Latin Poetry (Cambridge University Press, 1976), 87; Green, Juvenal, 10, 12; Highet, Juvenal the Satirist, 11.
  5. ^ Coffey, Roman Satire, 123; Green, Juvenal, 12.
  6. ^ רחל בירנבאום, תרגום., יובנאליס: הסטירות (ירושלים: מוסד ביאליק, 2003), 11; Rudd, Lines of Enquiry, 87; J. Wight Duff, A Literary History of Rome in the Silver Age: From Tiberius to Hadrain (London: Ernest Benn, 1964), 481; Highet, Juvenal the Satirist, 13-14; Green, Juvenal, 12-13.
  7. ^ Green, Juvenal, 13; בירנבאום, יובנאליס, 12.
  8. ^ Susanna Morton Braund, The Roman Satirists and Their Masks (Bristol Classical Press, 1996), xiii; Courtney, A Commentary on the Satires of Juvenal, 1-2; Braund, Juvenal and Persius, 19; Coffey, Roman Satire, 123; Duff, A Literary History of Rome in the Silver Age, 481-482; Green, Juvenal, 14.
  9. ^ בירנבאום, יובנאליס, 10
  10. ^ Highet, Juvenal the Satirist, 4.
  11. ^ Highet, Juvenal the Satirist, 5.
  12. ^ כגון Vitae Iuvenalis
  13. ^ Knoche, Roman Satire, 143.
  14. ^ Green, Juvenal, 11.
  15. ^ Duff, A Literary History of Rome in the Silver Age, 478; Highet, Juvenal the Satirist, 5; Green, Juvenal, 10.
  16. ^ Knoche, Roman Satire, 144; Duff, A Literary History of Rome in the Silver Age, 479.
  17. ^ Kirk Freudenburg, Satires of Rome: Threatening poses from Lucilius to Juvenal (Cambridge University Press, 2001), 235; Duff, A Literary History of Rome in the Silver Age, 477-479; Coffey, Roman Satire, 121; Knoche, Roman Satire, 144; Green, Juvenal, 10, 18-19; Courtney, A Commentary on the Satires of Juvenal, 6-8.
  18. ^ Green, Juvenal, 19.
  19. ^ Freudenburg, Satires of Rome, 238; Green, Juvenal, 10-11.
  20. ^ בירנבאום, יובנאליס, 11; ;Coffey, Roman Satire,121-122 Courtney, A Commentary on the Satires of Juvenal, 7-11.
  21. ^ Highet, Juvenal the Satirist, 16-17; Green, Juvenal, 13.
  22. ^ Green, Juvenal, 15-16.
  23. ^ Duff, A Literary History of Rome in the Silver Age, 480-481; Highet, Juvenal the Satirist, 17-18.
  24. ^ Susanna Morton Braund, The Roman Satirists and Their Masks (Bristol Classical Press, 1996), xiii; Braund, Juvenal and Persius, 19; Courtney, A Commentary on the Satires of Juvenal, 2-3; Knoche, Roman Satire, 145; Highet, Juvenal the Satirist,6-8.
  25. ^ Green, Juvenal, 9.
  26. ^ בירנבאום, יובנאליס, 10. Highet, Juvenal the Satirist, 19; Green, Juvenal, 9;
  27. ^ Courtney, A Commentary on the Satires of Juvenal, 3-5; Braund, Juvenal and Persius, 18; Duff, A Literary History of Rome in the Silver Age, 480; Green, Juvenal, 17.
  28. ^ Green, Juvenal, 16.
  29. ^  ; Coffey, Roman Satire , 120; Knoche, Roman Satire, 144; Green, Juvenal, 17. בירנבאום, יובנאליס, 10.
  30. ^ Knoche, Roman Satire, 145; Green, Juvenal, 14-15.
  31. ^ כך על פי Highet
  32. ^ Gilbert Highet, Poets in a Landscape (Pelican Books, 1959), 193-207.
  33. ^ Green, Juvenal, 21-22.
  34. ^ בירנבאום, יובנאליס, 8-9.
  35. ^ בירנבאום, יובנאליס, 24-25; E. Courtney, A Commentary on the Satires of Juvenal, 38-48
  36. ^ בירנבאום, יובנאליס, 25-27; E. Courtney, A Commentary on the Satires of Juvenal, 36
  37. ^ Amy Richlin, The Garden of Priapus: Sexuality and Agression in Roman Humor (Oxford University Press, 1992), 197.
  38. ^ בירנבאום, יובנאליס, 20-23; E. Courtney, A Commentary on the Satires of Juvenal, 23-25
  39. ^ בירנבאום, יובנאליס, 20-21.
  40. ^ בירנבאום, יובנאליס, 14; Highet, Juvenal the Satirist, 83-88; Braund, Juvenal and Persius, 213; Duff, Roman Satire, 153-154.
  41. ^  ;Highet, Juvenal the Satirist, 106-112; Braund, Juvenal and Persius, 296-297; בירנבאום, יובנאליס, 15-17.
  42. ^ בירנבאום, יובנאליס, 15-17; Highet, Juvenal the Satirist, 117-121; Braund, Juvenal and Persius, 348-349; Richlin, The Garden of Priapus, 202
  43. ^ בירנבאום, יובנאליס, 14-15; Highet, Juvenal the Satirist, 76-82; Braund, Juvenal and Persius, 194-195
  44. ^ Highet, Juvenal the Satirist, 113-116; Braund, Juvenal and Persius, 320-321 ; בירנבאום, יובנאליס, 16.
  45. ^ Highet, Juvenal the Satirist, 59-64; Richlin, The Garden of Priapus, 201-202.
  46. ^ Richlin, The Garden of Priapus, 203-204.
  47. ^ Nial Rudd, Themes In Roman Satire (University of Oklahoma Press, 1986), 186, 204.
  48. ^ בירנבאום, יובנאליס, 14-15; Braund, Juvenal and Persius, 147, 230-233; Highet, Juvenal the Satirist, 91-103; Richlin, The Garden of Priapus, 204-205.
  49. ^ בירנבאום, יובנאליס, 23-24; Rudd, Themes In Roman Satire, 184-185; E. Courtney, A Commentary on the Satires of Juvenal, 27-28 ;
  50. ^ 50.0 50.1 רחל בירנבאום, יובנאליס: הסטירות, סטירה יד, טורים 106-96, עמ' 298-297; יובנאליס, סטירה 14 (באנגלית)
  51. ^ רחל בירנבאום, יובנאליס: הסטירות, מבוא, עמ' 23.
  52. ^ 52.0 52.1 דבורה גילולה, הלצות על יהודים בספרות הרומית (מחקרי ירושלים בפולקלור יהודי, כרך תשמ"ו), ח. יובנאליס, עמ' 28-27.
  53. ^ רחל בירנבאום, יובנאליס: הסטירות, סטירה ג, טורים 14-13, עמ' 70-69, הערה 4; יובנאליס, סטירה 3 (באנגלית)
  54. ^ רחל בירנבאום, יובנאליס: הסטירות, סטירה ג, טורים 296-290, עמ' 90.
  55. ^ רחל בירנבאום, יובנאליס: הסטירות, סטירה ח, טור 57, עמ' 200.
  56. ^ רחל בירנבאום, יובנאליס: הסטירות, סטירה ו, טורים 547-542, עמ' 159.
  57. ^ פטר שפר, יודופוביה, פרק 3, עמ' 119-118.
  58. ^ פטר שפר, יודופוביה, פרק 11 רומא, יובנאליס, עמ' 269.
  59. ^ פטר שפר, יודופוביה, פרק 5 מילה, עמ' 153.
  60. ^ רחל בירנבאום, יובנאליס: הסטירות, סטירה א, טורים 131-127, עמ' 47, הערות 35-34.
  61. ^ יוסף בן מתתיהו, קדמוניות היהודים, ספר 20, פרק ז', פסקה ג', סעיפים 145-146.
  62. ^ רחל בירנבאום, יובנאליס: הסטירות, סטירה ו, טורים 160-157, עמ' 134; יובנאליס, סטירה 6 (באנגלית)
  63. ^ משנה, מסכת ברכות, פרק ט', משנה ה'.
  64. ^ משנה, מסכת יומא, פרק ח', משנה א'.
  65. ^ דבורה גילולה, הלצות על יהודים בספרות הרומית (מחקרי ירושלים בפולקלור יהודי, כרך תשמ"ו), ח. יובנאליס, עמ' 32-31.
  66. ^ פטר שפר, יודופוביה, פרק 3, עמ' 117.
  67. ^ דבורה גילולה, הלצות על יהודים בספרות הרומית (מחקרי ירושלים בפולקלור יהודי, כרך תשמ"ו), ח. יובנאליס, עמ' 32.
  68. ^ בירנבאום, יובנאליס, 30-31.