יוג'ין מקארתי

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש
יוג'ין ג'וזף מקארתי
Eugene Joseph McCarthy.
EugeneMcCarthy.jpg
יוג'ין מקארתי
לידה 29 במרץ 1916
ווטקינס שבמינסוטה
פטירה 10 בדצמבר 2005 (בגיל 89)
וושינגטון די.סי
מדינה ארצות הברית
מפלגה המפלגה הדמוקרטית
בת-זוג אביגיל מקארתי
חבר בית הנבחרים של ארצות הברית מהמחוז הרביעי של מינסוטה
תקופת כהונה 3 בינואר 19493 בינואר 1959 (10 שנים)
הקודם אדווארד דויט
הבא ג'וסף קרת'
סנאטור ממינסוטה
תקופת כהונה 3 בינואר 19593 בינואר 1971 (12 שנים)
הקודם אדווארד ג'ון ת'יי
הבא יוברט האמפרי

יוג'ין ג'וזף מקארתיאנגלית: Eugene Joseph McCarthy‎;‏ 29 במרץ 1916 - 10 בדצמבר 2005) היה פוליטיקאי ומשורר אמריקני, שהיה חבר הקונגרס של ארצות הברית מטעם מדינת מינסוטה. הוא שירת בבית הנבחרים של ארצות הברית בין 1949 ל-1959 ובסנאט של ארצות הברית בין 1959 ל-1971. מקארתי ניסה להיות מועמדה של המפלגה הדמוקרטית לנשיאות במהלך הבחירות של 1968 כשניסה לאתגר את הנשיא לינדון ג'ונסון על בסיס מצע שהתנגד למלחמת וייטנאם. מקארתי ניסה להיבחר להיות מועמד מפלגתו חמש פעמים.

הוא נולד בווטקינס שבמינסוטה, והיה לפרופסור בכלכלה לאחר סיום לימודיו באוניברסיטת מינסוטה. הוא היה מפצח צפנים במחלקת המלחמה האמריקנית במהלך מלחמת העולם השנייה. הוא היה חבר במפלגת העבודה הדמוקרטית החקלאית של מינסוטה (השלוחה של המפלגה הדמוקרטית במדינה) ונבחר מטעמה לבית הנבחרים ב-1948. הוא כיהן שם עד שנבחר לסנאט ב-1958. מקארתי תמך בעדלי סטיבנסון במהלך הבחירות של 1960, וניסה להיות המועמד לתפקיד סגן הנשיא ב-1964. הוא הוביל את מאמצי חקיקת חוק ההגירה והאזרחות, אם כי לאחר מכן התחרט על השפעת החוק והפך לחבר בפדרציה למען רפורמה בהגירה.

בשנות השישים, החל מקארתי להיות המתנגד הראשי למדיניותו של הנשיא ג'ונסון בווייטנאם. לאחר שרוברט קנדי סירב להתמודד מול ג'ונסון בשם מתנגדי המלחמה בבחירות המקדימות של 1968, נכנס מקארתי למירוץ כמועמד מתנגד למלחמה. בהתחלה נחשב למועמד שולי, אולם מתקפת טט הובילה להתנגדות למלחמה ומקארתי הגיע למקום השני במהלך הפריימריז בניו המפשייר, צמוד לג'ונסון. לאחר הבחירות, נכנס קנדי למירוץ וג'ונסון פרש. מקארתי וקנדי ניצחו בכמה מערכות בחירות לפני הירצחו של קנדי ביוני 1968. למרות תוצאות הבחירות, הוועידה הדמוקרטית הלאומית ב-1968 בחרה בסגן הנשיא יוברט האמפרי, מועמדו המועדף של ג'ונסון, כמועמד הנשיאותי.

מקארתי לא ניסה להיבחר שוב לסנאט ב-1970. הוא ניסה להתמודד מטעם המפלגה הדמוקרטית ב-1972 אולם נכשל במערכת הבחירות. הוא ניסה להתמודד עוד כמה פעמים אבל לא ניצח בבחירות. הוא רץ כעצמאי ב- 1976 וזכה ב-0.9% מהקולות. הוא תמך ברונלד רייגן ב-1980.

שנותיו הראשונות[עריכת קוד מקור | עריכה]

מקארתי נולד בווטקינס שבמינסוטה. הוא היה בן לאם קתולית גרמניה אדוקה, אנה ביידן מקארתי, ולאב אירי בשם מייקל,[1][2] שהיה מנהל סניף דואר ובעל בקר.

למקארתי היו שלושה אחים. הוא למד בבית הספר הקתולי המקומי על שם הקדוש אנתוני. הוא היה תלמיד מבריק והושפע מהנזירים. הוא היה שוליה לכומר לפני שעזב את המנזר.[3]

מקארתי סיים את לימודיו ב-1932[4] במכינה על שם הקדוש ג'ון בקולג'וויל, מינסוטה. ב-1935 סיים את לימודיו באוניברסיטה על שם הקדוש ג'ון בקולג'וויל. את התואר השני שלו השיג באוניברסיטת מינסוטה ב-1939. הוא לימד בכמה בתי ספר ציבוריים במינסוטה ובדקוטה הצפונית בין 1935 ל-1940, והיה לפרופסור לכלכלה באוניברסיטה על שם הקדוש ג'ון בין 1940 ל-1943.

ב-1943, הפך לשוליה לנזיר במנזר של האוניברסיטה אולם עזב לאחר תשעה חודשים והתגייס לצבא. הוא שירת כמפצח צפנים במחלקה למודיעין צבאי במחלקת המלחמה בוושינגטון ב-1944.[5] לאחר מכן היה מרצה לסוציולוגיה ולכלכלה באוניברסיטה על שם תומאס הקדוש בסיינט פול.

חבר בקונגרס[עריכת קוד מקור | עריכה]

מקארתי הצטרף אל מפלגת העבודה הדמוקרטית החקלאית. ב-1948 נבחר לבית הנבחרים של ארצות הברית בתמיכת הפועלים והקתולים,[6] וייצג את המחוז הרביעי של מינסוטה עד ל-1959. הוא היה מנהיגם של הליברלים הצעירים מהמערב התיכון.[7]

ב-1952, התעמת עם הסנאטור מוויסקונסין ג'וזף מקארתי (אין ביניהם קשר משפחתי) בעימות בו לעג לטיעוניו של הסנאטור ש"הוכיחו" שהגנרל דאגלס מקארתור היה כלי משחק קומוניסטי.[7] ב-1958 נבחר לסנאט.

סנאטור[עריכת קוד מקור | עריכה]

הוא שירת כחבר בוועדת הסנאט ליחסי חוץ. ב-1960 התבלט בתמיכתו במועמד עדלי סטיבנסון, שניסה להיבחר להיות המועמד הדמוקרטי לאחר שני הפסדים רצופים. הוא טען שסטיבנסון היה האדם שגרם להם להתגאות בכך שהיו דמוקרטים. בנושא מועמדותו שלו, טען שהיה ליברל פי שניים מיוברט האמפרי, אינטליגנט פי שניים מסטיוארט סימינגטון וקתולי פי שניים מג'ון פיצג'רלד קנדי.[7] הוא נחשב לסגן פוטנציאלי ללינדון ג'ונסון ב-1964, אולם הסנאטור השני ממינסוטה, האמפרי, היה זה שנבחר.[8]

יחד עם טד קנדי הוביל מקארתי את מאמצי חקיקת חוק ההגירה והאזרחות. לאחר מכן התחרט על תמיכתו בחוק, וטען שהחוק הוביל לעלייה בהגירה למדינה.[9]

מקארתי פנה ימינה והפך לחבר בוועדה המייעצת לפדרציה לרפורמה בהגירה.[10]

מקארתי נפגש עם צ'ה גווארה, המהפכן המרקסיסט, בניו יורק ב-1964 כדי לשוחח על איחוי הקרע בין ארצות הברית וקובה.[11]

מועמדותו לנשיאות ב-1968[עריכת קוד מקור | עריכה]

מקארתי החל את מסעו לנשיאות בסוף 1967 כדי להפוך למועמדה של המפלגה הדמוקרטית לנשיאות ב-1968. הוא התמקד בניסיון לסיים את מלחמת וייטנאם ולהסיג את הצבא האמריקני משם. הוא משך בעיקר צעירים שכעסו על הממסד והממשלה.

מקארתי היה נחוש במאמצו להדיח את הנשיא המכהן, לינדון ג'ונסון. לאחר שהשיג 42% בניו המפשייר, הצטרף גם הסנאטור רוברט קנדי למירוץ. כניסתו של קנדי הובילה לפרישתו של ג'ונסון, ולכניסתו של סגן הנשיא יוברט האמפרי למירוץ, ללא השתתפות בבחירות המקדימות.

קנדי ומקארתי נאבקו בבחירות המקדימות, והאמפרי השתמש בתמיכתם של מועמדים מקומיים כדי להשיג צירים בוועידה הלאומית. קנדי נרצח, והאמפרי היה היריב המרכזי של מקארתי. מקארתי לא הצליח להתגבר על הארגון החזק של האמפרי, וקולות מתנגדי המלחמה התפלגו לאחר שג'ורג' מקגוורן, הסנאטור מדקוטה הדרומית, נכנס למירוץ גם הוא. אף על פי שזכה לרוב קולות הבוחרים, הפסיד מקארתי להאמפרי בוועידה לקול מחאות ומהומות.

רקע[עריכת קוד מקור | עריכה]

חודשים לפני הכרזתו על כניסה למירוץ, רמז מקארתי שיאתגר את ג'ונסון בגלל התנגדותו למלחמה בווייטנאם. איגוד האמריקנים לפעולה דמוקרטית הכריז שיתמוך בו במקרה שירוץ.[12] ג'ונסון לקח אותו ברצינות, וחשש שמקארתי ישיג את תמיכתם של מרטין לותר קינג ובנג'מין ספוק, מה שיפלג את המפלגה. מקארתי השקיע מאה אלף דולרים בבחירות בניו המפשייר ובוויסקונסין. רבים חששו שמקארתי יגרום להשפעה דומה של הסנאטור אסטס קאפובר, שהתמודד ב-1952 מול הארי טרומן וגרם לפרישתו.[13] מקארתי הסביר לחברו לסנאט במשך עשרים שנה, סגן הנשיא האמפרי, את עמדתו. הוא טען שלא יוכל לנצח, אולם שאיבד עניין בסנאט וחש התנגדות למלחמה שגרמה לו להיכנס למירוץ. האמפרי טען שמקארתי היה רדוד, אולם החליט להתמודד בגלל התנגדותו האמתית למלחמה.[14]

האתגר לג'ונסון[עריכת קוד מקור | עריכה]

מקארתי הדגיש את התנגדותו לעוד ארבע שנות כהונה של ג'ונסון ולהמשך המלחמה בווייטנאם, והכריז על מועמדותו ב-30 בנובמבר 1967.[15] עם כניסתו, טען שהוא האמין שיש "משבר מוסרי מעמיק"[16] באמריקה שהתבטא בחוסר אמון כלפי הפוליטיקה.[16] כעבור כמה ימים, הכריז ממשל ג'ונסון הכרזה על הסלמת המצב בווייטנאם, מה שחיזק את מקארתי.[16] כעבור שבוע, נפוצו שמועות שמקארתי מתמודד כדי להחליש את ג'ונסון ולאפשר לסנאטור רוברט קנדי לנצח אותו. קנדי הכריז שלא יתמודד מול ג'ונסון, אולם לא פסל התמודדות על הנשיאות.[17]

את ינואר החל מקארתי בכך שלא הבטיח להתמודד מול ג'ונסון בפלורידה, אולם אישר מחדש את כוונתו לנצח את ג'ונסון בניו המפשייר.[18] למחרת היום התארח בתוכנית ברשת ABC.[19] הוא טען שממשלת צפון וייטנאם מוכנה לדון בנושאי שלום, ושיש לעצור את ההפצצות באזור כדי למנוע את ההסלמה.[20] הנשיא ג'ונסון התכונן לנאום מצב האומה, ומקארתי ביקש זמן שידור זהה מרשתות הטלוויזיה לאחר שהנשיא טען שמקארתי וקנדי משתפים פעולה. הבקשה נדחתה.[21] מאוחר יותר באותו החודש, נאם בפני 6,500 אנשים בפנסילבניה וביקר את הממשל על כך שסירב לנהל משא ומתן[22] עם צפון וייטנאם.[22] רוברט קנדי הכריז שיתמוך בג'ונסון כמועמד, אף על פי שטען שמקארתי ישפיע לחיוב על ג'ונסון,[23] שחשב שייבחר לבסוף.[23] בסוף ינואר, ערך מקארתי מסע בחירות בסנט לואיס וטען שהמלחמה היא נגד המסורת האמריקנית.[24] הוא הכריז ש"לאף אומה אין זכות"[24] ל"השמיד אומה"[24] בשם ניסיון לבנות מדינה חדשה.[24] בנוסף הביע את תמיכתו בנרמול היחסים עם קובה.[24] לאחר שבעה שבועות של מערכת בחירות, הגיע מקארתי למסקנה שנאומיו התקבלו כשירה ולא כמסרי בחירות. הוא נסע ברחבי קליפורניה וכותרות עיתונים שאלו האם הוא רצה לנאום נאומים צדקניים או לסיים את המלחמה.[25] מקארתי ועובדי המטה שלו ניסו לשפר את המצע שלו.[25]

המסע בבחירות המקדימות[עריכת קוד מקור | עריכה]

מקארתי תכנן לבקר במיאמי, ומנהיגי המפלגה תכנו לערוך עצרת משלהם במדינה. לא היה ברור אם התוכנית התפתחה בבית הלבן, אולם הם ניסו למשוך את תשומת הלב מהופעתו של מקארתי.[26] מטרת ביקורו הייתה לקדם את מועמדותו בפלורידה, במערכת הבחירות של ה-28 במאי.[27] הוא נאם בנושא זכויות האזרח, וטען שיידרשו בין שלושים לחמישים שנים כדי למלא את ההבטחות לשחורים.[28] לאחר נאומו, החליטה וועדת הדמוקרטים המקומית להעניק לו את הצירים ממדינת פלורידה.[28] סקר חשף שאף חבר קונגרס לא ראה ברצינות את מועמדותו של מקארתי מול ג'ונסון.[29] עם זאת, הוא קיבל את תמיכת איגוד האמריקנים לפעולה דמוקרטית, שבפעם הראשונה מזה עשרים שנה לא תמכו בנשיא הדמוקרטי.[30] מאוחר יותר, הכריז מקארתי שישתתף בבחירות בפנסילבניה, והגיש 3,400 חתימות במועד האחרון להרשמה.[31]

השחקן פול ניומן בכנס של מקארתי בוויסקונסין

בתחילת מרץ האשימה התקשורת את מקארתי בכך שמסע הבחירות שלו התחיל לדשדש. הוא נכשל במניעת פיליבסטר דרומי נגד חוק זכויות האזרח אותו חוקק הסנאטור השני ממינסוטה, וולטר מונדייל.[32] למרות הכישלון, לצערו של סגן הנשיא האמפרי בחרו שלושה מחוזות ממינסוטה בצירים תומכי האמפרי לאסיפות המפלגתיות, והנשיא ג'ונסון החליט לא להתמודד במסצ'וסטס, כך שהמקארתי זכה ב-72 צירים.[33] באותו פרק זמן, השקיע מקארתי מאמץ רב בניו המפשייר, בתקווה לשפר את מעמדו לפני מערכת הבחירות המקדימות. ג'ונסון טען שהקומוניסטים מצפים שיתמכו במקארתי.[34] מקארתי קישר בין ההצהרה ובין מקארתיזם, בהתייחסות לסנאטור ג'וזף מקארתי מוויסקונסין.[34]

מקארתי זכה להתנדבות ערה של סטודנטים ופעילי שלום שנסעו לניו המפשייר וערכו מסע בחירות מדלת אל דלת. חלקם גילחו את שיערם הארוך ואת זקנם, מזכרת מתקופתם כנערי פרחים, בתהליך שכונה "להתנקות עבור ג'ין" ("Get clean for Gene").[35] המתנדבים פעלו במרץ והתקשורת החלה להתעניין במסע הבחירות שלו. הסקרים טענו שהתמיכה במקארתי עומדת בין עשרה לעשרים אחוזים. למרות העובדה שלא ניצח, הוא הדהים את הפרשנים כשהשיג 42.2% מהקולות, לעומת 49.4% לג'ונסון.[36] התקשורת תיארה זאת כניצחון עבורו,[37] ורוברט קנדי הכריז על כניסתו למירוץ ב-16 במרץ.[38] הכרזתו של קנדי לא השפיע על מקארתי. הוא נותר מחויב לצעירים[39] שתמכו בו וטען שהוא מתאים לנשיאות יותר מקנדי.[39] מקארתי התמקד בוויסקונסין והתכונן לקראת מערכת הבחירות באפריל. הוא פרסם מודעות בעיתונים ושיפר את המצע שלו. הוא קרא לעוד סיוע ממשלתי לחינוך,[40] חיזוק החקלאים, העלאת שכר המינימום, בניית לפחות מיליון יחידות דיור בכל שנה, והקצאת משאבים למניעת זיהום.[40] בוויסקונסין, ביקר את ממשלת דרום וייטנאם, בטענה שיהיה "נדיב מדי"[41] אם יתאר אותה כמושחתת ודיקטטורית. הוא הכריז על כוונתו להיכנס למירוץ באינדיאנה ובפלורידה, וקיווה להתחרות גם בקליפורניה.[41] ב-31 במרץ, הכריז הנשיא ג'ונסון במפתיע על פרישתו מהמירוץ ושלא יתמודד על כהונה נוספת.[42]

לאחר ג'ונסון[עריכת קוד מקור | עריכה]

כיוון שהנשיא ג'ונסון פרש מיד לפני הבחירות בוויסקונסין, ניצח מקארתי בקלות למרות שלא התמודד מול יריבו החדש,[דרושה הבהרה] רוברט קנדי, שלא יכול היה להתמודד עקב איחור בתאריך הגשת המועמדות.[43] הסקרים חשפו שמקארתי הרוויח יותר מכולם בגלל פרישתו של ג'ונסון, ושיש לו 22% תמיכה, עלייה של 11%, בפיגור של שני אחוזים בלבד מאחורי האמפרי, שעוד לא נכנס למירוץ, ושל 15% מאחורי קנדי.[44] הוא נסע לפנסילבניה מאוחר יותר באותו החודש, כדי להתכונן לקראת מערכת הבחירות בסוף אפריל. הוא שוחח בנושא פרשת פואבלו, וטען שארצות הברית צריכה להיות מוכנה לשלם כופר לפעמים, אם שולחים ספינות לחופי מדינות שלא מכבדות את החוק הבינלאומי.[45] הוא הבהיר שהוא לא חושב שיש לשלם את הכופר, והסכים עם המשא ומתן שניהל הנשיא ג'ונסון בנושא. הוא השווה בין עצמו ובין קנדי, וטען שהוא ותיק יותר בנושאי זכויות האזרח.[45] ב-23 באפריל, ניצח מקארתי בבחירות בפנסילבניה, כשהוא מנצח את קנדי, שאמנם לא התמודד אולם שמו נרשם בידי תומכיו.[46]

כעבור חודש, ניצל מקארתי את הידרדרותו של קנדי בסקרים, ועקף אותו בהפרש של שני אחוזים, כשהוא במקום השני מאחורי האמפרי. הסקרים טענו שמקארתי הוא בעל סיכויים טובים יותר לנצח את ריצ'רד ניקסון בבחירות, כשהוא מוביל עליו עם 40% לעומת 37%.[47] במהלך מסע בחירות באינדיאנה, ביקר מקארתי את שני יריביו. הוא טען שיש שלושה סוגים של אחדות לאומית: גישתו של האמפרי של ניהול דברים ללא הבחנה,[48] גישתו של קנדי לשלב בין אינטרסים שונים,[48] וגישתו שלו, לקרוא לכולם להיות אחראיים עד כמה שיוכלו,[48] שהוא טען שהייתה הגישה המתאימה ל-1968. מקארתי הפסיד באינדיאנה אולם קיבל 27% מהקולות לעומת 42% לקנדי.[48] כעבור ארבעה ימים, ניצח בסקר של טיים מגזין. הסקר בחן מיליון סטודנטים מ-1,200 אוניברסיטאות לגבי העדפותיהם הפוליטיות, כשקנדי במקום השני.[49] מקארתי טען בנוגע לתוצאות שהוא יודע את חולשות יריביו.[50] למחרת היום ניצח קנדי את מקארתי בנברסקה אולם מקארתי לא עצר. הוא אמר שיתמודד מול קנדי באורגון, קליפורניה ודקוטה הדרומית.[51] בסוף החודש ניצח את קנדי באורגון בהפרש של 45% לעומת 39%.[52] הניצחון אפשר לתקשורת לטעון שמקארתי עדיין במירוץ,[53] והוא הפנה את תשומת לבו למערכות הבחירות בדקוטה הדרומית ובקליפורניה כעבור חודש.[53]

הידרדרות[עריכת קוד מקור | עריכה]

מקארתי וקנדי השקיעו מאמצים בקליפורניה בתחילת יוני, והאחרון הכריז שיפרוש מהמירוץ אם יפסיד. שני המועמדים הופיעו בטלוויזיה, ומקארתי ביקר את ההופעות בגלל סירובו של קנדי להתעמת איתו.[54] ב-5 ביוני, נורה רוברט קנדי בלוס אנג'לס לאחר שניצח בקליפורניה ובדקוטה הדרומית.[55] מקארתי ביטל מיד את תוכניותיו לערוך מסע בחירות והתבצר בחדר המלון שלו תחת שמירה כבדה.[56] קנדי מת למחרת היום,[55] וצירים רבים שלו עברו לתמוך בהאמפרי בעוד שדעת הציבור עברה למקארתי.[57] מקארתי הוכה בצער מהאירוע, ושקל לפרוש מהמירוץ.[58] לאחר הלוויה של קנדי, נפגש מקארתי עם ג'ונסון והאמפרי כדי לדון בעתיד המפלגה.[59] כבר מאוחר יותר באותו החודש היה ברור שלמקארתי אין סיכוי ושהאמפרי ייבחר.[60]

מקארתי (משמאל) נפגש עם ג'ונסון לאחר הלוויה של רוברט קנדי

לאחר סיום הבחירות המקדימות, השקיע מקארתי את יולי בניסיון לפתות צירים לא מחויבים ובהבהרת עמדותיו. הוא המשיך להתנגד למלחמה, וטען שייסע לפריז כדי לדון בשלום עם צפון וייטנאם. רבים טענו שהביקור יהיה טעות, ושאסור להכניס פוליטיקה מפלגתית לדיונים.[61] לאחר מכן תמך בג'ון גלן ובעמדת הוועדה הדמוקרטית שלו לבקרה על נשקים. מקארתי טען שיש לפתח מערכת בה נשק יימכר רק למתאימים. מצד שני, טען שמכירת אקדחים צריכה להיות בסמכות המדינות.[62] כעבור שבוע, הציע תוכנית למלחמה ברעב,[63] שתסייע למיליוני אמריקנים גוועים, בטענה שזאת הדאגה הראשונה של המדינה.[63] מחלקת החקלאות התנגדה לעמדתו.[63] כעבור שישה ימים, הגיע מקארתי לג'ורג'יה, וניסה לגייס לעצמו עוד צירים כדי להתמודד מול סגן הנשיא האמפרי.[64] למחרת היום, ביקר בפיטסבורג ונכח באספה שקיווה שתעזור לו להשיג את הצירים מפנסילבניה ואת קולות השחורים.[65] מקארתי אתגר את האמפרי לסדרת עימותים בנושאים מסוימים, והאמפרי הסכים לעימות אחד לפני הוועידה.[66] בסיום החודש, לקראת הוועידה הדמוקרטית, ניסה מקארתי לשנות כמה חוקים בוועידה, והתמקד בעיקר בעובדה שכל מדינה נאלצה להצביע כגוש אחד, מה שחיזק את מנהיגי המפלגה. השיטה נועדה לפצות על הובלתו של האמפרי במספר הצירים, והשתמש בה דוייט אייזנהאואר ב-1952 מול רוברט טאפט.[67]

הוועידה הדמוקרטית הלאומית[עריכת קוד מקור | עריכה]

תוכניתו של מקארתי להשיג עוד צירים נפגעה כשהסנאטור ג'ורג' מקגוורן מדקוטה הדרומית נכנס למירוץ כיורשו של קנדי, מה שפילג את מתנגדי האמפרי.[68] בינתיים, האשים מטה מקארתי שיושב ראש הוועידה תומך בהאמפרי. הם ביקשו את התפטרותו אולם הוא סירב וטען שהוא מתייחס לכולם בצורה שווה.[69] לקראת הוועידה, נראה היה שהאמפרי מוביל מבחינת הצירים על מקארתי, כשמקגוורן הרחק מאחור. אולם צירים רבים עדיין לא החליטו, ושלושת המתמודדים נלחמו. בינתיים, ברחובות שיקגו, גאו המחאות נגד המלחמה כש-6,000 חיילים ו-18,000 אנשי המשמר הלאומי הגנו על בניין הוועידה.[70] האמפרי נבחר בסיבוב הראשון, למרות העובדה שמקארתי היה זה שהשיג את רוב הקולות בבחירות המקדימות. המהומות התחזקו, ותומכי מקארתי דרשו ממנו להתמודד מול ניקסון, האמפרי וג'ורג' וולאס בבחירות. מקארתי הכריז שלא יתמודד ופרשף אם כי גם לא הכריז על תמיכתו בהאמפרי. עם סיום מסע הבחירות שלו, הכריז מקארתי שהוא התכוון להוכיח שתושבי המדינה יכולים לבחור בחירה נכונה, אולם הפוליטיקאים חששו מכך.[71]

אחרית דבר[עריכת קוד מקור | עריכה]

סירובו של מקארתי לתמוך בהאמפרי גווע באוקטובר, כשהמועמד לשעבר החל להציב תנאים למועמד הדמוקרטי. הוא דרש שינוי בגישה לגבי מלחמת וייטנאם, שינוי מערכת הגיוס, ורפורמה בבחירות המקדימות. האמפרי שוחח עם מקארתי בטלפון, וטען שיהיה מוכן להסכים לכך,[72] אולם שהוא משתמש "בדעות שלו"[72] כמועמד.[72] בסוף אוקטובר, הכריז מקארתי שיתמוך בהאמפרי, אולם לא הצהיר עוד הצהרות.[73] ניקסון ניצח בבחירות, ומקארתי קיבל 20,721 קולות בקליפורניה[74] ו-2,751 באריזונה, בה היה מועמדה של "המפלגה החדשה" שהתנגדה למלחמה.[75]

לאחר הסנאט[עריכת קוד מקור | עריכה]

הבחירות ב-1972[עריכת קוד מקור | עריכה]

Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – הבחירות לנשיאות ארצות הברית 1972

מקארתי חזר לפוליטיקה בניסיונו להיבחר כמועמד בבחירות של 1972, אולם לא הצליח בבחירות בניו המפשייר ובוויסקונסין ולכן פרש.

אילינוי הייתה המדינה היחידה בה התמודד מקארתי באופן פעיל. הוא השיג 38% לעומת 59% לאדמונד מאסקי. התקשורת התעלמה מההישג.

הבחירות ב-1976[עריכת קוד מקור | עריכה]

Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – הבחירות לנשיאות ארצות הברית 1976

לאחר 1972, עזב את המפלגה הדמוקרטית ורץ כמועמד עצמאי בבחירות של 1976. הוא נקט בעמדה ליברטריאנית בנושא זכויות האזרח, הבטיח ליצור תעסוקה מלאה ולקצר את שבוע העבודה, תמך בפירוק מנשק גרעיני, תקף את שירות הכנסות הפנים,[76] והכריז את מי ימנה אל הקבינט אם ייבחר. הוא בעיקר לחם נגד חוקים במערכת הבחירות שהגבילו את מספר המועמדים וביקש מהבוחרים לסרב למערכת הדו מפלגתית.[77]

המאבקים המשפטיים שלו במהלך הבחירות, ותנועה תומכת חזקה, אפשרו לו להתמודד בשלושים מדינות והקלו על הרשמת מועמדים שלישיים בבחירות הבאות. הוא נחשב למועמד עצמאי. בקליפורניה ובוויומינג, למרות העובדה שלא נרשם, בוחריו כתבו את שמו על פתקי ההצבעה. במדינות רבות לא היה לו עמית למרוץ, אולם היו לה חמישה עשר מועמדים שונים במדינות בהן נדרש לכך. שמונה מתוכם היו נשים.[78]

מקארתי השיג 740,460 קולות, מעט פחות מאחוז, וסיים במקום השלישי.[78] לשיא הצלחתו הגיע באורגון, שם קיבל 40,207 קולות ו-3.90%.[78]

עוד פעילויות[עריכת קוד מקור | עריכה]

מקארתי התנגד לחוקי מימון מסע הבחירות מתקופת ווטרגייט, והיה לתובע בתיק בו בית המשפט העליון של ארצות הברית טען שסעיפים מסוימים מחוקי מימון מסע הבחירות הן בלתי חוקתיים.[79] מקארתי ואחרים, ביניהם המפלגה הרפובליקנית של מיסיסיפי והמפלגה הליברטריאנית הצליחו להוביל לביטול המגבלות על תקציב בבחירות ומימון ציבורי.

ב-1980, לאחר כישלונו של ג'ימי קרטר כנשיא (הוא טען שקרטר היה הנשיא הגרוע ביותר שהיה למדינה[80]), הופיע בתשדיר עבור מועמדה של המפלגה הליברטריאנית, אד קלארק.[81] לבסוף תמך ברונלד רייגן, אחד מהדמוקרטים הרבים שעשו זאת.[82]

מסעי בחירות אחרונים[עריכת קוד מקור | עריכה]

ב-1982, ניסה מקארתי להיבחר לסנאט במינסוטה אולם הפסיד למארק דייטון בבחירות המקדימות במפלגה הדמוקרטית, כשדייטון משיג 69% לעומת 24%.

בבחירות של 1988, כמה מפלגות שמאל בחרו בו כמועמדם. הוא תמך בפרוטקציוניזם, ביוזמת ההגנה האסטרטגית ובביטול המערכת הדו מפלגתית.[83] הוא השיג 30,905 קולות.[84]

ב-1992, הוא חזר למפלגה הדמוקרטית והתמודד בבחירות בניו המפשייר לקראת הבחירות של 1992, אולם לא נכח בעימות הטלוויזיוני הראשון. הוא ומועמדים אחרים מחו על כך וניסו להיכלל בעימותים, דבר שלא עלה בידם. מקארתי, בניגוד לשאר, היה דמות מוכרת. הוא השיג 108,679 קולות.[85]

הוצאה לאור[עריכת קוד מקור | עריכה]

לאחר שעזב את הסנאט ב-1971, הפך לעורך בכיר של מגזין.

מקארתי כתב שירה בשנות השישים, ועליית מעמדו הפוליטי הובילה לעניין גובר בכתביו. "אם מישהו מכם הוא משורר בסתר, הדרך הטובה ביותר לפרוץ היא לרוץ לנשיאות", כתב ב-1968.[7] בנוסף פרסם אוסף שירים.(ISBN 1-57553-595-5.)

חייו האישיים[עריכת קוד מקור | עריכה]

למקארתי ולאשתו, אביגיל, היו חמישה ילדים, כריסטופר ג'וזף מקארתי (30 באפריל 1946 – 30 באפריל 1946), אלינור מקארתי האוול (נולדה ב-30 באוקטובר 1947), מרי אביגיל מקארתי (29 באפריל 1949 – 28 ביולי 1990), מייקל בנט מקארתי (נולד ב-5 באפריל 1952) ומרגרט אליס מקארת (נולד ב-17 ביולי 1956).

ב-1969, עזב מקארתי את אשתו לאחר עשרים וארבע שנות נישואין אולם לא התגרש ממנה. הוא היה מעורב ברומן עם כתבת CBS[86] מריה מקלאפין (29 בדצמבר 1929 - 14 בספטמבר 1998) עד למותה.[87][88]

מותו ומורשתו[עריכת קוד מקור | עריכה]

מקארתי מת מסיבוכים של מחלת פרקינסון בגיל שמונים ותשע ב-10 בדצמבר 2005, בבית אבות בוושינגטון בו גר כמה שנים. הספיד אותו הנשיא לשעבר ביל קלינטון.

לאחר מותו, קראה מכללת הקדוש ג'ון את מרכז המדיניות הציבורית שלה על שמו.[89] המפלגה הדמוקרטית ערכה טקס לזכרו בוועידה הלאומית של 2008 בדנבר, ב-28 באוגוסט 2008. בטקס הזיכרון הוצגו תמונות של דמוקרטים שמתו מאז הוועידה ב-2004. התמונה שלו הציגה רק את שמו השני, כך שהוא נקרא "הסנאטור ג'וזף מקארתי, על שם הסנאטור הרפובליקני המפורסם מוויסקונסין שהיה מעורב במסע אנטי קומוניסטי.[90]

ב-2009, ייסדה האוניברסיטה על שם הקדוש ג'ון, בה למד, פרס על שירות ציבורי על שמו.[91]

מסמכיו של מקארתי כחבר קונגרס וכסנאטור זמינים למחקר.[92]

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

ויקישיתוף מדיה וקבצים בנושא יוג'ין מקארתי בוויקישיתוף

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ Post, Tim (24 בינואר 2006). "St. John's remembers Sen. Eugene McCarthy". Minnesota Public Radio. בדיקה אחרונה ב-14 ביוני 2017. 
  2. ^ Sandbrook, Dominic (2007). Eugene McCarthy: The Rise and Fall of Postwar American Liberalism. Knopf Doubleday Publishing Group. עמ' 3. ISBN 9780307425775. 
  3. ^ Eisele, Albert (13 בדצמבר 2005). "His time was then — and now". TheHill.com. בדיקה אחרונה ב-29 בינואר 2016. 
  4. ^ Roske, Peggy (2010). "Eugene McCarthy's Days at St. John's". בדיקה אחרונה ב-4 במאי 2016. 
  5. ^ "Who is Eugene J. McCarthy? – CSB/SJU". www.csbsju.edu. College of Saint Benedict/Saint John's University. בדיקה אחרונה ב-15 ביוני 2017. 
  6. ^ Lubell, Samuel (1956). The Future of American Politics (מהדורה שנייה). Anchor Press. עמ' 223. 
  7. ^ 7.0 7.1 7.2 7.3 Senator Eugene McCarthy obituary, telegraph.co.uk, December 12, 2005.
  8. ^ "Eugene McCarthy". Times of London. 12 בדצמבר 2005. בדיקה אחרונה ב-30 במרץ 2011. 
  9. ^ McCarthy, Eugene J. (1992), A Colony of the World: The United States Today, Hippocrene Books, עמ' 57, ISBN 0781801028 
  10. ^ "A Personal Note on the Passing of Eugene McCarthy" (PDF). December 2005/January 2006 Immigration Report. Federation for American Immigration Reform. 2006. בדיקה אחרונה ב-29 בינואר 2016. 
  11. ^ Eisele, Al (2009-03-25) "When Gene McCarthy Met Che Guevara", Huffington Post; retrieved 2010-01-29.
  12. ^ Fritchey, Clayton (10 בנובמבר 1967), "McCarthy shaping up as challenger", Ocala Star-Banner (Ocala, Florida): 21 
  13. ^ Allen, Robert S.; Scott, Paul (15 בנובמבר 1967), "McCarthy disturbs White House", Rome News-Tribune (Rome, Georgia): 3 
  14. ^ Humphrey, Hubert H.; Sherman, Norman (אוקטובר 1991), The education of a public man: my life and politics, U of Minnesota Press, עמ' 281, ISBN 978-0-8166-1897-2 
  15. ^ Marlow, James (1 בדצמבר 1967), "Johnson Impassive Amid All the Furor", The Free-Lance Star (Fredericksburg, Virginia): 3 
  16. ^ 16.0 16.1 16.2 "A Voice for Dissent", Time Magazine, 8 בדצמבר 1967 
  17. ^ Lewis, Ted (22 בדצמבר 1967), "McCarthy's campaign lacking fire", The Spokesman-Review (Spokane Washington): 14 
  18. ^ "McCarthy To Skip Florida", St. Petersburg Times (St. Petersburg, Florida), 5 בינואר 1968: 17 
  19. ^ "Race to the White House", The Evening Independent (St. Petersburg, Florida), 6 בינואר 1968: 11 
  20. ^ "Policy Critics Say Now Is Time For A Bombing Pause", The Bryan Times (Bryan, Ohio), 9 בינואר 1968: 8 
  21. ^ "Maturity Or Meddling", St. Petersburg Times (St. Petersburg, Florida), 15 בינואר 1968: 12 
  22. ^ 22.0 22.1 "McCarthy Applauded", The Daily Collegian (University Park, Pennsylvania), 13 בינואר 1968: 6 
  23. ^ 23.0 23.1 "Polls Show Johnson Leading GOP Hopefuls", The Daily Collegian (University Park, PA) 68 (47), 9 בינואר 1968: 1 
  24. ^ 24.0 24.1 24.2 24.3 24.4 "McCarthy Calls War Alien To the American Tradition", Columbia Missourian (Columbia, Missouri), 29 בינואר 1968: 9 
  25. ^ 25.0 25.1 "Off & On", Time Magazine, 26 בינואר 1968 
  26. ^ Walker, James (1 בפברואר 1968), "Demos Plot Show-Stealer", St. Petersburg Times (St. Petersburg, Florida): 18 
  27. ^ Nellius, Richard (9 בפברואר 1968), "Democrats Split Into Two Camps", St. Petersburg Times (St. Petersburg, Florida): 30 
  28. ^ 28.0 28.1 "Concerned Democrats Take McCarthy Pledge", St. Petersburg Times (St. Petersburg, Florida), 11 בפברואר 1968: 25 
  29. ^ "Poll Shows Congressmen Favor Rocky", St. Petersburg Times (St. Petersburg, Florida), 4 בפברואר 1968: 1 (הקישור אינו פעיל)
  30. ^ "Abel Quits Americans for Democratic Action", The Daily Collegian (University Park, PA) 68 (72), 13 בפברואר 1968: 1, אורכב מ-המקור ב-March 21, 2012 
  31. ^ "McCarthy Enters State Primary", The Daily Collegian (University Park, PA) 68 (73), 14 בפברואר 1968: 1, אורכב מ-המקור ב-March 21, 2012 
  32. ^ Pearson, Drew (9 במרץ 1968), "McCarthy Drags", The Free-Lance Star (Fredericksburg, Virginia): 3 
  33. ^ McGrory, Mary (11 במרץ 1968), "McCarthy Gains Substance", The Evening Independent (St. Petersburg, Florida): 7 
  34. ^ 34.0 34.1 Pearson, Drew (12 במרץ 1968), "Gene McCarthy Gets Praise for Views on McCarthyism", Spokane Daily Chronicle (Spokane, Washington): 3 
  35. ^ Get Clean For Gene: Eugene McCarthy's 1968 Presidential Campaign - George Rising
  36. ^ "Unforeseen Eugene", Time Magazine, 22 במרץ 1968 
  37. ^ "LBJ Comes Out Slugging", The Evening Independent (St. Petersburg, Florida), 19 במרץ 1968: 11 
  38. ^ "Both Parties Adjusting To Kennedy Emergence", The Free-Lance Star (Fredericksburg, Virginia), 16 במרץ 1968: 2 
  39. ^ 39.0 39.1 "Tart, Tough & Telegenic", Time Magazine, 22 במרץ 1968 
  40. ^ 40.0 40.1 "Vote for Eugene McCarthy", The Milwaukee Sentinel (Milwaukee, Wisconsin), 30 במרץ 1968: 3, אורכב מ-המקור ב-January 24, 2013 
  41. ^ 41.0 41.1 "McCarthy Kennedy Go, Go", The Daily Collegian (University Park, PA) 68 (92), 29 במרץ 1968: 1, אורכב מ-המקור ב-March 21, 2012 
  42. ^ "The Johnson Announcement", The Free-Lance Star (Fredericksburg, Virginia), 1 באפריל 1968: 3 
  43. ^ "McCarthy Wins Easily in Wisconsin Primary", St. Petersburg Times (St. Petersburg, Florida), 3 באפריל 1968: 13 
  44. ^ Harris, Louis (15 באפריל 1968), "Kennedy Now Frontrunner But Support Being Shuffled", The Spokesman-Review (Spokane, Washington): 12 
  45. ^ 45.0 45.1 "Ransom Nothing New", The Daily Collegian (University Park, PA) 68 (107), 20 באפריל 1968: 3, אורכב מ-המקור ב-March 21, 2012 
  46. ^ "McCarthy Takes Primary", The Daily Collegian (University Park, PA) 68 (109), 24 באפריל 1968: 1, אורכב מ-המקור ב-March 21, 2012 
  47. ^ Harris, Louis (6 במאי 1968), "Kennedy Slipping, Now Trails Nixon", Pittsburgh Post-Gazette (Pittsburgh, Pennsylvania): 3 
  48. ^ 48.0 48.1 48.2 48.3 Wicker, Tom (10 במאי 1968), "New Kennedy Emphasis On View in Indiana", Pittsburgh Post-Gazette (Pittsburgh, Pennsylvania): 6 
  49. ^ Nestor, David (14 במאי 1968), "McCarthy Wins Choice '68", The Daily Collegian (University Park, PA) 68 (123): 3, אורכב מ-המקור ב-March 21, 2012 
  50. ^ "Tarot Cards, Hoosier Style", Time Magazine, 17 במאי 1968 
  51. ^ "Kennedy Wins Nebraska Primary", The Daily Collegian (University Park, PA) 68 (124), 15 במאי 1968: 1, אורכב מ-המקור ב-March 21, 2012 
  52. ^ "McCarthy wins", The Free-Lance Star (Fredericksburg, Virginia), 1 ביוני 1968: 3 
  53. ^ 53.0 53.1 Marder, George (29 במאי 1968), "Kennedy's campaign strategy damaged seriously by Oregon primary defeat", The Bulletin (Bend, Deschutes County, Oregon): 3 
  54. ^ "McCarthy in 'Stop-Bobby' Campaign, Opponent Says", The Spokesman-Review (Spokane, Washington), 1 ביוני 1968: 8 (הקישור אינו פעיל)
  55. ^ 55.0 55.1 Kelly, Harry (6 ביוני 1968), "Campaign Turns A Fatal Corner", The Evening Independent (St. Petersburg, Florida): 8 
  56. ^ "McCarthy cancels campaign plans", The Bulletin (Bend, Deschutes County, Oregon), 5 ביוני 1968: 1 
  57. ^ Bartlett, C. (14 ביוני 1968), "Delaware Sample", The Spokesman-Review (Spokane, Washington): 3 (הקישור אינו פעיל)
  58. ^ Evans, Knowland; Robert Novak (11 ביוני 1968). "Agony of Gene McCarthy". The Free Lance-Star. 
  59. ^ Allen, Robert S. (11 ביוני 1968). "Three Dramatic Rumors in Mourning Capital". The Lewiston Daily Sun. 
  60. ^ "Mark Hatfield Fails to Convince", Eugene Register-Guard (Eugene, Oregon), 24 ביוני 1968: 61 
  61. ^ "McCarthy Urged to Avoid Paris", Pittsburgh Post-Gazette (Pittsburgh, Pennsylvania), 2 ביולי 1968: 2 
  62. ^ "Candidates Back Gun Laws", The Milwaukee Sentinel (Milwaukee, Wisconsin), 8 ביולי 1968: 8, אורכב מ-המקור ב-January 24, 2013 
  63. ^ 63.0 63.1 63.2 "McCarthy Urges War on Hunger", Pittsburgh Post-Gazette (Pittsburgh, Pennsylvania), 12 ביולי 1968: 6 
  64. ^ "McCarthy making visit to Georgia", Rome News-Tribune (Rome, Georgia), 18 ביולי 1968: 1 
  65. ^ Williams, Jonathan (17 ביולי 1968), "McCarthy Woos Support Here", Pittsburgh Post-Gazette (Pittsburgh, Pennsylvania): 1 
  66. ^ "An American Tradition on TV", Pittsburgh Post-Gazette (Pittsburgh, Pennsylvania), 24 ביולי 1968: 4 
  67. ^ "Gene Copying Ike's Strategy To Halt HHH", St. Petersburg Times (St. Petersburg, Florida), 20 ביולי 1968: 8 
  68. ^ "A New Way to Scuttle Eugene McCarthy", Eugene Register-Guard (Eugene, Oregon), 12 באוגוסט 1968: 6 
  69. ^ "Strikes, Gripes Plague Demos", St. Petersburg Times (St. Petersburg, Florida), 10 באוגוסט 1968: 4 
  70. ^ "Warring Democrats Face Floor Fights On 3 Fronts", The Evening Independent (St. Petersburg, Florida), 26 באוגוסט 1968: 8 
  71. ^ "Gene Vows He Won't Back HHH", St. Petersburg Times (St. Petersburg, Florida), 30 באוגוסט 1968: 1 
  72. ^ 72.0 72.1 72.2 "Eugene's Stand Saddens HHH", The Daily Collegian (University Park, PA) 69 (16), 10 באוקטובר 1968: 4, אורכב מ-המקור ב-March 21, 2012 
  73. ^ "McCarthy to speak up for Humphrey", The Age (Melbourne, Australia), 30 באוקטובר 1968: 1 
  74. ^ "1968 Presidential General Election Results - California", Dave Leip's Atlas of U.S. Presidential Elections, בדיקה אחרונה ב-16 ביוני 2009 
  75. ^ "1968 Presidential General Election Results - Arizona", Dave Leip's Atlas of U.S. Presidential Elections, בדיקה אחרונה ב-16 ביוני 2009 
  76. ^ Walker, Jesse (2009-11-01) "Five Faces of Jerry Brown", The American Conservative, November 1, 2009.
  77. ^ "Eugene McCarthy for President 1976 Campaign Brochure". 4president.org. 22 בספטמבר 2007. בדיקה אחרונה ב-15 ביוני 2017. 
  78. ^ 78.0 78.1 78.2 Leip, David (2005). "1976 Presidential General Election Results". Atlas of U.S. Presidential Elections. 
  79. ^ Campaignfinancesite.org
  80. ^ Hitchens, Christopher (21 במאי 2007). "The latest absurdities to emerge from Jimmy Carter's big, smug mouth. - By Christopher Hitchens - Slate Magazine". Slate.com. בדיקה אחרונה ב-20 ביולי 2010. 
  81. ^ Walker, Jesse (2010-08-31) The Cold, Crisp Taste of Koch, Reason
  82. ^ MacNeil-Lehrer NewsHour (2005-12-12). Online NewsHour: Remembering Sen. Eugene McCarthy — December 12, 2005. PBS.
  83. ^ Cline, Francis X. (11 בדצמבר 2005). "Eugene J. McCarthy, Senate Dove Who Jolted '68 Race, Dies at 89". The New York Times. בדיקה אחרונה ב-29 בינואר 2016. 
  84. ^ Leip, David (2005). "1988 Presidential General Election Results". Atlas of U.S. Presidential Elections. 
  85. ^ Leip, David (2016). "1992 Presidential General Election Results". Atlas of U.S. Presidential Elections. 
  86. ^ "Paid Notice: Deaths MCLAUGHLIN, MARYA - The New York Times". Nytimes.com. 16 בספטמבר 1998. בדיקה אחרונה ב-15 ביוני 2017. 
  87. ^ Kilpatrick, James (2005). "The Life And Career Of Gene McCarthy Politician". LawCrossing.com. Universal Press Syndicate. בדיקה אחרונה ב-29 בינואר 2016. 
  88. ^ "Marya McLaughlin Dead At 68". CBSNews.com. 16 בספטמבר 1998. בדיקה אחרונה ב-29 בינואר 2016. 
  89. ^ "The Eugene J. McCarthy Center for Public Policy and Civic Engagement". College of Saint Benedict. בדיקה אחרונה ב-6 בספטמבר 2007. 
  90. ^ "Dems Confuse Joe, Eugene McCarthy". NPR.org. 27 באוגוסט 2008. בדיקה אחרונה ב-29 באוגוסט 2008. 
  91. ^ "Eugene McCarthy Public Service Award". The Eugene J. McCarthy Center. בדיקה אחרונה ב-5 באוקטובר 2014. 
  92. ^ Eugene J. McCarthy Papers at Minnesota Historical Society; accessed June 14, 2017.