הבחירות לנשיאות ארצות הברית 1980

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש
‹ 1976 ארצות הבריתארצות הברית 1984 ›
הבחירות לנשיאות ארצות הברית 1980
4 בנובמבר 1980

בסך הכל היו 538 קולות אלקטורלים בחבר האלקטורים
היו דרושים 270 קולות אלקטורלים כדי לנצח
שיעור ההצבעה 52.6% (מכלל הזכאים להצביע)[1]
  Official Portrait of President Reagan 1981.jpg Carter cropped.jpg
מועמד רונלד רייגן ג'ימי קרטר
מפלגה המפלגה הרפובליקנית המפלגה הדמוקרטית
מדינת מוצא קליפורניה ג'ורג'יה
סגן ג'ורג' הרברט ווקר בוש וולטר מונדייל
אלקטורים 489 49
מדינות 44 6+מחוז קולומביה
מספר הקולות 43,903,230 35,480,115
אחוזים 50.7% 41.0%
ElectoralCollege1980.svg
חלוקת האלקטורים לפי מדינה
הזוכה: רונלד רייגן

הבחירות לנשיאות ארצות הברית בשנת 1980 היו מערכת הבחירות הנשיאותית ה-49 בתולדות ארצות הברית, והתרחשו ב-4 בנובמבר 1980. בבחירות ניצח המועמד הרפובליקני רונלד רייגן את הנשיא המכהן הדמוקרטי ג'ימי קרטר. ניצחונו של רייגן הוביל לעליית התנועה השמרנית בארצות הברית, ומערכת הבחירות נחשבת להתחלת "מהפכת רייגן".

קרטר היה מאוד לא אהוד בציבור ובתוך מפלגתו, ונאלץ להתמודד מול טד קנדי, הסנאטור ואחיו הקטן של הנשיא ג'ון פיצג'רלד קנדי. קרטר ניצח את קנדי ברוב מערכות הבחירות המקדימות, אולם קנדי נשאר במירוץ עד להיבחרו של קרטר בוועידה הדמוקרטית הלאומית. בתוך המפלגה הרפובליקנית התמודד רייגן, מושל קליפורניה לשעבר, מול חבר הקונגרס לשעבר ג'ורג' הרברט ווקר בוש מטקסס, חבר הקונגרס ג'ון אנדרסון ממישיגן ומועמדים אחרים, כשכולם פרשו לפני סוף מערכת הבחירות. רייגן ובוש נבחרו להיות המועמדים הרפובליקניים, ואילו אנדרסון נכנס למירוץ כמועמד עצמאי, כשהמושל הדמוקרטי לשעבר פטריק לוסי הוא סגנו.

רייגן תמך בהעלאת תקציב הביטחון, בכלכלת צד-היצע ובתקציב מאוזן. הוא זכה לסיוע עקב חוסר השביעות הדמוקרטית כלפי קרטר, משבר בני הערובה באיראן ועקב הכלכלה המידרדרת בתוך המדינה, שסבלה מאבטלה ואינפלציה. קרטר תקף את רייגן וטען שהוא ימני-רדיקלי מסוכן, והזהיר שרייגן יפגע במדיקר ובביטוח הלאומי.

רייגן ניצח בבחירות בקלות, וזכה לרוב גדול מצד האלקטורים ול-50.7% מהקולות. רייגן זכה בבחירות במספר האלקטורים הגדול ביותר עבור מועמד שאינו נשיא מכהן, והפך לנשיא ה-40 של ארצות הברית. בבחירות לקונגרס באותו הזמן, הרפובליקנים זכו ברוב בסנאט בפעם הראשונה מאז 1955. קרטר השיג 41% מהקולות, אולם ניצח רק בשש מדינות ובמחוז קולומביה. אנדרסון זכה ל-6.6% מהקולות, והצליח בעיקר בקרב רפובליקנים ליברלים. רייגן היה המועמד המבוגר ביותר שנבחר לנשיאות, שיא שנשבר בידי דונלד טראמפ.

רקע[עריכת קוד מקור | עריכה]

במהלך שנות ה-70 של המאה העשרים, ארצות הברית סבלה מצמיחה כלכלית נמוכה לעומת אינפלציה גבוהה ("סטגפלציה"), שיעורי ריבית גבוהים ומשבר במקורות האנרגיה.[2] באוקטובר 1978 עברה איראן, שהייתה ספקית נפט מרכזית לארצות הברית, מהומות שפגעו בייצור הנפט שלה.[3] בינואר 1979, לאחר הדחת השאה האיראני מוחמד רזא שאה פהלווי, האייתוללה רוחאללה ח'ומייני חזר למדינה לאחר ארבע עשרה שנים והפך אותה לרפובליקה אסלאמית עוינת לאמריקה.[3] באביב ובקיץ 1979 האינפלציה עלתה ונוצר מחסור חמור באנרגיה בחלקים של ארצות הברית.[4]

לאחר שהשתרכו תורים ארוכים בתחנות הדלק, מראה שלא נראה באמריקה מאז מלחמת יום הכיפורים, סבל קרטר מפגיעה בפופולריות שלו. הוא תכנן לנאום (בפעם החמישית) על חיסכון בדלק, אולם הרגיש שהעם כבר לא מקשיב לו, ונסע לקמפ דייוויד. הוא קרא לאנשי קונגרס, מושלים, מנהיגי פועלים, אקדמאים ואישי דת לבוא לפסגה. רבים טענו שמאז הרצח של ג'ון ורוברט קנדי, הירצחו של מרטין לות'ר קינג, מלחמת וייטנאם ופרשת ווטרגייט, העם האמריקני סבל ממשבר אמון..[5] קרטר נאם על כך ב-15 ביולי 1979. הנאום נודע כ"נאום החולי" (The "Malaise" Speech).[6]

רבים ציפו שהסנאטור טד קנדי ידיח את קרטר מהנהגת המפלגה. כבר בנובמבר הכריז קנדי על מועמדותו, אולם ריאיון כמה ימים לפני ההכרזה השתבש. קנדי לא נתן תשובה ברורה בנוגע לסיבות התמודדותו,[7] והסקרים, שהראו ש-58% מהדמוקרטים תמכו בו (לעומת 25% שתמכו בקרטר) התהפכו, וכעת הוא הוביל עם 49% לעומת 39% לקרטר.[8]

בינתיים, קרטר קיבל הזדמנות פוליטית כשמשטרו של ח'ומייני קיבל עוד תשומת לב, במהלך משבר בני הערובה באיראן. סטודנטים אסלאמיסטים חטפו חמישים ושניים בני ערובה בשגרירות ארצות הברית בטהרן ב-4 בנובמבר. קרטר ניגש אל המשבר ברוגע, וגישתו גרמה לכך ששיעורי האהדה כלפיו טיפסו ל-60%.[9]

המשבר הארוך, שנמשך אל תוך הבחירות, העלה את התחושה של משבר לאומי.[10] ב-25 באפריל, הניסיון הכושל של קרטר לחלץ את בני הערובה הסתיים באסון ובמותם של שמונה חיילים, ופגע בו אף יותר.[11]

לאחר ניסיון החילוץ הכושל, קרטר הואשם במשבר, שבו תומכיו של חומייני שרפו דגלים אמריקניים וקראו קריאות נגד אמריקה, הצעידו את בני הערובה האמריקניים בציבור, ושרפו תמונות של קרטר. מבקריו של קרטר ראו אותו כמנהיג לא מוצלח שלא הצליח לפתור את הבעיות הכלכליות בבית. תומכיו אמרו שהוא אדם עם כוונות טובות, ושהבסיס למשברים הונח עוד לפניו.[12]

עוד נושא חשוב היה החרם על אולימפיאדת הקיץ במוסקבה. מעט לאחר שברית המועצות פלשה לאפגניסטן, דרש קרטר נסיגה סובייטית אחרת יחרים את אולימפיאדת הקיץ במוסקבה. ברית המועצות נשארה באפגניסטן במשך עשור. אמנם רבים תמכו במאבקו של קרטר למען אפגניסטן, אולם אחרים טענו שהפך את האולימפיאדה לפוליטית. בעלות ברית רבות הצטרפו אל ארצות הברית, והעיתונות התמקדה במשברים הבינלאומיים.

בתגובה לכך, החרימו מדינות הגוש המזרחי את אולימפיאדת לוס אנג'לס כעבור ארבע שנים.

מועמדים[עריכת קוד מקור | עריכה]

מועמדים דמוקרטיים[עריכת קוד מקור | עריכה]

מועמדים דמוקרטיים, 1980
ג'ימי קרטר וולטר מונדייל
לנשיאות לסגנות
Carter cropped.jpg
U.S Vice-President Walter Mondale.jpg
נשיא ארצות הברית
ה-39
(1977–1981)
סגן נשיא ארצות הברית
ה-42
(1977–1981)
Cartermondale1980.gif

שלושת המועמדים הדמוקרטיים המובילים בתחילת 1980 היו ג'ימי קרטר הנשיא המכהן, הסנאטור טד קנדי ממסצ'וסטס והמושל ג'רי בראון מקליפורניה. בראון פרש ב-2 באפריל. קרטר וקנדי התמודדו ב-34 מערכות בחירות. הייתה זאת מערכת הבחירות המקדימות הכי מתוחה מאז שהנשיא טאפט ניסה להתמודד ב-1912.

בקיץ 1980, נחשבה תנועת "גייסו את מאסקי" לאלטרנטיבה במקרה שהוועידה לא תוכל להחליט. סקרים הראו שמזכיר המדינה, אדמונד מאסקי, היה חלופה פופולרית יותר מקנדי לנשיא קרטר, ונרמז שהסיבה שקנדי זכה לתמיכה היא שהוא לא קרטר. הסקרים הראו על שוויון בין מאסקי לרייגן, ואילו קרטר פיגר בשבעה אחוזים מול רייגן.[13] אף על פי שהניסיון לא צלח, הוא השאיר רושם רב על הציבור.[14]

לאחר שניצח את קנדי ב-24 מתוך 34 מערכות בחירות מקדימות, הגיע הנשיא קרטר לוועידה הדמוקרטית הלאומית בניו יורק באוגוסט עם 60% מהצירים. למרות זאת, קנדי סירב לפרוש, והוועידה הייתה סוערת. קנדי ניסה לדרוש הצבעה חופשית לצירים, אולם בסופו של דבר, קרטר ניצח את קנדי עם 2,129 צירים לעומת 1,146. סגן הנשיא וולטר מונדייל גם הועמד שוב לבחירה. בנאום קבלת המועמדות שלו, קרטר הזהיר ששמרנותו של רייגן היא איום לשלום העולמי ולתוכניות הרווחה החברתית המתקדמות כמו הניו דיל ותוכנית "החברה הגדולה".[15]

מועמדים רפובליקניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

מועמדים רפובליקניים, 1980
רונלד רייגן ג'ורג' הרברט ווקר בוש
לנשיאות לסגנות
Official Portrait of President Reagan 1981.jpg
Vice President George H. W. Bush portrait.jpg
מושל קליפורניה
ה-33
(1967–1975)
ראש ה-CIA
ה-11
(1976–1977)
Reaganbush1980.gif

מושל קליפורניה לשעבר רונלד רייגן היה המועמד המוביל לזכות במועמדות, לאחר שכמעט ניצח את הנשיא ג'רלד פורד בבחירות המקדימות ב-1976. רייגן ניצח ברוב מערכות הבחירות המקדימות, והדיח בקלות מהמירוץ את הווארד ביקר, מנהיג המיעוט בסנאט מטנסי, את ג'ון קונלי, מושל טקסס לשעבר, את הסנאטור רוברט דול מקנזס, את חבר הקונגרס פיל קריין מאילינוי ואת ג'ון אנדרסון, חבר הקונגרס מאילינוי, שהחליט לפרוש מהמירוץ ולהתמודד כעצמאי. ג'ורג' בוש מטקסס היה המועמד היחיד שיכול היה לנצח את רייגן, והוא ניצח אותו בפנסילבניה ובמישיגן, אולם לא הצליח לשנות את המצב. רייגן זכה במועמדות בסיבוב הראשון של הוועידה הרפובליקנית הלאומית בדטרויט ביולי, ואז בחר בג'ורג' הרברט ווקר בוש, יריבו הראשי, כעמיתו למירוץ.

מועמדים אחרים[עריכת קוד מקור | עריכה]

ג'ון אנדרסון, שנוצח בבחירות המקדימות במפלגה הרפובליקנית, נכנס לבחירות הכלליות בתור מועמד עצמאי, ואמר שהוא אלטרנטיבה רפובליקנית מתונה לשמרנות של רייגן. למרות זאת, מסע הבחירות שלו משך בעיקר מצביעי אנטי-קרטר כועסים.[16] התמיכה שלו ירדה בהדרגה כשתומכיו עברו אל שני המועמדים המובילים. עמיתו למירוץ היה פטריק לוסיי, מושל דמוקרטי לשעבר מוויסקונסין ושגריר במקסיקו שמונה בידי קרטר.

המפלגה הליברטריאנית בחרה באדוארד קלארק כמועמד הנשיאותי ובדייוויד קוק להיות סגנו. הם קיבלו כמעט מיליון קולות מכל המדינות ובמחוז קולומביה. קוק, הבעלים של תעשיות קוק, תרם חלק מהונו למסע הבחירות. מצע המפלגה היה היחיד שתמך בשוויון זכויות להומוסקסואלים וגם המצע היחידי שתמך במתן חנינה גורפת לכל השוהים הבלתי חוקיים במדינה.[17] המצע גם תמך בביטול חוק יחסי העבודה הלאומית וכל חוקי הזכות לעבודה במדינות.[17] קלארק תמך בסיום תוכנית המלחמה בסמים.[18] הוא קידם את התנגדותו לגיוס ולמלחמות ברירה.[19]

קלארק וקוק השיגו 921,128 קולות (1.1%).[20] היה זה המספר הרב ביותר של תומכים אותם השיג מועמד ליברטריאני עד ל-2012, כשגארי ג'ונסון וג'יימס גריי השיגו יותר ממיליון קולות, אולם אחוז קולות קטן יותר. רק ב-2016 הצליח ג'ונסון להשיג יותר משלושה אחוזי תמיכה. קלארק השיג תמיכה טובה באלסקה, והגיע למקום השלישי עם 11.7% מהקולות, יותר מאנדרסון וחצי ממה שקרטר השיג.

המפלגה הסוציאליסטית בחרה בדייוויד מק'ריינולדס בתור המועמד לנשיאות ובאחות דיאן דרופנברוק כמועמדת לתפקיד סגנית הנשיא. מק'ריינולדס הוא ההומוסקסואל הגלוי הראשון שרץ לנשיאות, ודרופנברוק היא הנזירה הראשונה שרצה לתפקיד בממשל.

מפלגת האזרחים בחרה בברי קומונר, ביולוג, להיות המועמד לנשיאות ובלדונה האריס, פעילה למען האינדיאנים, כעמיתתו. הם התמודדו בעשרים ותשע מדינות ובמחוז קולומביה.[21]

המפלגה הקומוניסטית של ארצות הברית בחרה בגאס הול לנשיאות ובאנג'לה דייוויס לסגנית.

המפלגה האמריקנית בחרה בפרסי גריבס ג'וניור לנשיאות ובפרנק ורנום לסגנות.

כוכב הרוק ג'ו וולש ניסה להעלות מודעות לבחירות והריץ קמפיין ציני. הוא הבטיח להפוך את השיר שלו "Life's Been Good" להמנון הלאומי והבטיח "דלק בחינם לכולם", אף על פי שהיה רק בן 33 ולא מבוגר מספיק כדי להיות נשיא.

בחירות כלליות[עריכת קוד מקור | עריכה]

כרזת בחירות של רייגן

מסע הבחירות[עריכת קוד מקור | עריכה]

משבר שיעורי הריבית ב-1980

תחת חוקי הבחירות הפדרליים, קיבלו קרטר ורייגן כל אחד 29.4 מיליון דולרים, ואנדרסון קיבל 18.5 מיליון דולרים ורשות לגיוס תרומות פרטיות. הם לא הורשו להוציא כסף אחר. קרטר ורייגן הוציאו 15 מיליון דולרים על תשדירים בטלוויזיה, לעומת פחות משני מיליון לאנדרסון. רייגן הוציא 29.2 מיליון דולר במהלך מערכת הבחירות, קרטר 29.4 מיליון, ואנדרסון 17.6 מיליון – מכיוון שלא קיבל את הכסף מוועדת הבחירות עד אחרי הבחירות.

הבחירות ב-1980 נחשבות לבחירות שסימלו שינוי בחברה, זאת לראשונה מאז 1932. תומכיו של רייגן שיבחו אותו על מסע הבחירות האופטימי שלו.[22] לעומתו, ניהל קרטר מסע בחירות פסימי ומיואש, שפגע בו.[23] קרטר הדגיש שהצליח להביא שלום למדינות, וטען כי בחירה ברייגן תסכן את זכויות האזרח ותוכניות הרווחה. מצעו של רייגן הדגיש את חשיבות השלום אך גם את הצורך בהגנה עצמית.[22]

מיד לאחר סיום הבחירות המקדימות, הראו הסקרים שרייגן מוביל, וש-58% מהמצביעים לא היו מרוצים מקרטר.[22] ניתוחים מסוימים הראו חוסר שביעות רצון משני המועמדים המובילים.[24] אף על פי שקרטר, רייגן ואנדרסון כולם היו נוצרים מאמינים, קרטר זכה לתמיכה הרחבה ביותר בקרב הנוצרים האוונגליסטיים.[22] בסופו של דבר, בזכות תמיכה מצד ג'רי פולוול, זכה רייגן לתמיכה של שני שלישים מהאוונגליסטיים.[25] קרטר טען שהאוונגליסטים השקיעו עשרה מיליון דולרים בתשדירים בדרום כדי להציג אותו כבוגד.[26]

הבחירות היו נקודת מפנה בפוליטיקה האמריקנית, וסימלו את כוחם של הפרוורים והחגורה הספרדית. הצלחתו של רייגן כשמרן שינתה את המפלגות, כשהרפובליקנים הליברלים והדמוקרטים השמרנים החליפו מפלגות וגרמו לקיטוב אידאולוגי עמוק בין המפלגות.[12] לעומת בארי גולדווטר ב-1964, שרק 30% מהציבור האמינו באזהרותיו לגבי ממשלה חזקה מדי, ב-1980 רוב האמריקנים האמינו שהממשלה חזקה מדי.[27]

הבטחות בבחירות[עריכת קוד מקור | עריכה]

רייגן הבטיח את שיקום הכוח הצבאי, בזמן שבו 60% מהאמריקנים האמינו שתקציב הביטחון היה נמוך מדי.[28] רייגן הבטיח גם לסיים את שליטת הממשלה בכלכלה ולהחזיר את הצמיחה באמצעות תמריצים לייצור וכלכלת צד-היצע. רייגן הבטיח תקציב מאוזן בתוך שלוש שנים שיחסל את האינפלציה, והפחתה של 30% במסים באותן שנים. בנוגע לכלכלה, ציטוט מפורסם של רייגן היה "מיתון הוא כשהשכן שלך מאבד את עבודתו. שפל כלכלי הוא כשאתה מאבד את עבודתך. התאוששות היא כשג'ימי קרטר מאבד את שלו".[22] רייגן גם תקף את קרטר על המסים שהטיל על הציבור בנושא הגז והבטיח לבטל את המס.[29] המס לא היה מס על רווחים אלא על ההפרש בין המחיר המפוקח ומחיר השוק.[30]

בנושא של זכויות נשים, היו מחלוקות. פמיניסטיות רבות התנגדו לקרטר, אף על פי שהיה המועמד היחיד שתמך בתיקון לשוויון זכויות. בתוך המפלגה הרפובליקנית היה מאבק, שבסופו נטשה המפלגה את תמיכתה, לראשונה מזה ארבעים שנים, בתיקון.[31] אולם רייגן הבטיח שהוא מחויב לזכויות נשים, והבטיח למנות אישה לקבינט ולבית המשפט העליון.[32] הוא הבטיח למנוע אפליה כלפי נשים בכל המדינות ולעבוד עם כל המושלים לצורך מציאת חלופה לתיקון.[22] הוא גם נאם בעד זכויות נשים בנאום קבלת המועמדות שלו.

מתנגדיו של קרטר תקפו אותו על חוסר בתוכנית כלכלית, ובחוסר בהבטחות בחירות. קרטר תקף לעיתים קרובות את התוכנית הכלכלית של רייגן, אולם לא הציע אחת משל עצמו.[22]

אירועים במסע הבחירות[עריכת קוד מקור | עריכה]

רייגן ואשתו ננסי מנהלים מסע בחירות עם סטרום ת'ורמונד בקרוליינה הדרומית ב-10 באוקטובר 1980
רייגן מנהל מסע בחירות בפלורידה.

באוגוסט, נאם רייגן במיסיסיפי לכבוד יריד שבו נרצחו שלושה פעילי זכויות אזרח ב-1964. הוא היה המועמד הנשיאותי הראשון שהגיע ליריד.[33] רייגן הכריז שהחינוך הוא עניינן הבלעדי של המדינות, וטען כי הוא תומך בזכויות המדינות.[22] בנוסף טען שהממשלה השיגה זכויות שלא ניתנו לה בחוקה. הוא הבטיח להחזיר את הכוח למדינות.[34] קרטר תקף את רייגן על המילים הללו וטען כי זכויות המדינות הן שם קוד לשנאה ולגזענות.[35]

רייגן לוחץ ידיים עם תומכיו באינדיאנה

יומיים לאחר מכן, נאם רייגן בניו יורק וטען כי הוא מחויב לזכויות האזרח של השחורים ולאכיפתן,[22] והבטיח לעזור לערים.[22]

התקשורת ביקרה את רייגן על שגיאותיו. כשקרטר החל את מסע הבחירות שלו בעיר קטנה באלבמה, טען רייגן (בהתייחסו לדרום כולו) שקרטר בחר להתחיל את מסע הבחירות שלו במקום הקמתו של הקו קלוקס קלאן. הרמיזה של רייגן כאילו הקלאן מייצג את הדרום גרמה להתנגדות המושלים הדרומיים.[36] הדמוקרטים לעגו לטענתו של רייגן שעצים מזהמים, אף על פי שרייגן טען כי לא ציטטו אותו נכון.[37]

בינתיים, קרטר נפגע ממשבר בני הערובה, הכלכלה החלשה,[28] האינפלציה, הריבית, והאבטלה שהמשיכו להתרחש. כל אלו סימלו בעיני הבוחרים רפיון אמריקני בשנותיו של קרטר.[28] ג'ון אנדרסון פגע בקרטר יותר מרייגן ומשך ליברלים,[22] בעיקר במסצ'וסטס ובניו יורק.

העימותים[עריכת קוד מקור | עריכה]

האירוע הכי חשוב במירוץ היה העימות הנשיאותי ב-28 באוקטובר, שבוע לפני מערכת הבחירות.[38] לאחר שפיגר אחרי קרטר ב-8% בקרב המצביעים הרשומים (וב-3% בקרב שאר המצביעים) לפני העימות, התחיל רייגן להוביל בשלושה אחוזים.[39] "ליגת הנשים המצביעות", שמימנה את העימותים של פורד וקרטר ב-1976, הכריזה שתהיה מוכנה לבצע זאת שוב. קרטר עצמו לא רצה עימותים. הוא כבר סירב להתעמת מול טד קנדי בבחירות המקדימות ולא שיגר מסרים החלטיים בנוגע לרצונו להשתתף.

"ליגת הנשים המצביעות" קבעה לו"ז עימותים דומה ל-1976, עם שלושה עימותים נשיאותיים ואחד בין המועמדים לסגנות. הדבר לא היווה בעיה עד שהתברר שאנדרסון יוזמן להשתתף יחד עם קרטר ורייגן. קרטר סירב להתעמת עם אנדרסון ואילו רייגן סירב להתעמת בלעדיו. במשך חודשים ניסו המועמדים להגיע לנוסחה מוסכמת. העימות הראשון התרחש ב-21 בספטמבר בבולטימור, מרילנד, וכלל רק את רייגן ואנדרסון. רייגן טען שקרטר ידע ש"לא יוכל לנצח בעימות גם בגן הוורדים של הבית הלבן מול פקידי ממשל בזמן שג'ודי פאוול (המזכירה של קרטר) תשאל שאלות".[40] "ליגת הנשים המצביעות" הבטיחה שבמהלך העימות יוצג כיסא ריק שיציג את קרטר הנעדר. קרטר דאג בנוגע לכך והצליח להביא לביטול ההחלטה. בעימות עצמו הצליח אנדרסון, שנחשב לפייבוריט, להוציא רק תיקו. חבר הקונגרס, שהגיע לשיא של עשרים אחוזים מהקולות, ובזמן העימות זכה לתמיכתם של עשרה אחוזים בלבד מהמצביעים, הידרדר לחמישה אחוזים בלבד לאחר מכן. אנדרסון לא הצליח לתקוף את רייגן, והעדיף לתקוף את קרטר: הוא טען שלא רייגן או הוא אחראים להידרדרות של ארבע השנים הקודמות, אלא שקרטר, שלא בא, הוא האשם. רייגן עצמו טען שחבל שקרטר לא נמצא, כיוון שהוא ואנדרסון מסכימים בנוגע להתקפות על הנשיא.[41] ברגע אחד בעימות, טען רייגן שאנדרסון הזמין את הסנאטור טד קנדי להיות סגנו, ושאל האם אנדרסון מעדיף את קנדי על פניו.[42]

חודש אוקטובר הגיע, והמצב נותר זהה. רייגן התעקש שאנדרסון ישתתף בעימות והנשיא המשיך להתנגד לכך. השניים המשיכו להיאבק והעימות השני בוטל, לצד העימות בין הסגנים בוש ומונדייל.

שבועיים לפני מערכת הבחירות, החליט רייגן שהדבר הטוב ביותר לעשות היה להיענות לדרישותיו של קרטר, והוסכם שאנדרסון לא יהיה בעימות האחרון ב-28 באוקטובר בקליבלנד, אוהיו.

הנשיא קרטר (משמאל) והמושל לשעבר רייגן (ימין) בעימות הנשיאותי.

העימות הנשיאותי התרחש לבסוף וקיבל את הרייטינג הגבוה ביותר לתוכנית טלוויזיה מזה עשר שנים. העימות עסק במשבר בני הערובה, איומים גרעיניים והכלכלה. קרטר הציג את רייגן כמועמד ניצי מחרחר מלחמה במהלך מסע הבחירות, וגם כקיצוני ימני מסוכן. לצערו של קרטר, במהלך העימות הוא דיבר על שיחה עם בתו בת השתים עשרה, איימי, בנוגע למדיניות הגרעינית, דבר שזיכה את קרטר בלעג. הנשיא טען ששאל את איימי מה הנושא החשוב במערכת הבחירות, והיא טענה שמדובר בבקרה על נשק גרעיני. בקריקטורה שפורסמה לאחר הפסדו של קרטר צוירה איימי בחיקו של אביה, מושכת בכתפיה ושואלת "הכלכלה? משבר בני הערובה?".

כשקרטר אמר שהוא הסתכל בהצבעותיו של רייגן, וקבע שהתנגד לתוכניות מדיקר והביטוח הלאומי, רייגן נאנח והגיב ב"הנה אתה שוב מתחיל" ("There you go again").[43]

רייגן תיאר את החוב הלאומי, שהגיע לטריליון דולר, והסביר שמיליארד הוא אלף מיליון, וטריליון הוא אלף מיליארד. כשקרטר תקף את נאומיו, רייגן השיב ב"אני לא יודע שאמרתי זאת".

בסיום העימות, רייגן שאל את הבוחרים שאלה פשוטה: "האם אתם במצב טוב יותר מאשר לפני ארבע שנים?" ("are you better off than you were four years ago"). הוא שאל האם קל להם יותר ללכת לקנות דברים, האם האבטלה ירדה, האם אמריקה עדיין מכובדת בעולם והאם המצב הביטחוני טוב יותר. רייגן אמר שאם התשובה היא כן, אז אין לו ספק במי הם יבחרו, אולם אם הם רוצים שינוי הוא יכול להציע להם חלופה. נאום זה העלה מאוד את רייגן בסקרים.

תומכים[עריכת קוד מקור | עריכה]

בספטמבר 1980, הוכרז שלאון ג'ורסקי, תובע מפרשת ווטרגייט, עובד באיגוד הדמוקרטים למען רייגן.[28] זאת אף על פי שחמישה חודשים קודם לכן טען שרייגן "קיצוני". הוא טען שהוא מעדיף קיצוני מוכשר מאשר מתון בינוני.[28]

הסנאטור הדמוקרטי לשעבר יוג'ין מקארתי ממינסוטה (שהתמודד ב-1968 מול לינדון ג'ונסון בתוך המפלגה הדמוקרטית) תמך ברייגן.[44]

שלושה ימים לפני מערכת הבחירות, הכריז איגוד הרובאים הלאומי על תמיכה פוליטית ראשונה מסוגה ברייגן. רייגן עצמו קיבל את פרס ההצטיינות מטעם האיגוד בקליפורניה, ואילו קרטר תמך באיסורים על ציד ומינה תומכת בשליטה על נשק למשרת שופטת.[45]

תוצאות[עריכת קוד מקור | עריכה]

תוצאות הבחירות לפי מחוזות.
תוצאות הבחירות הנשיאותיות לפי מחוזות בחירה לקונגרס

הבחירות נערכו ב-4 בנובמבר.[46] רייגן ובוש ניצחו את קרטר בהפרש של כמעט עשרה אחוזים. בנוסף המפלגה הרפובליקנית הצליחה, לראשונה מאז 1952, לזכות לרוב בסנאט. רייגן ניצח ב-44 מדינות וזכה ל-489 אלקטורים, לעומת 49 לקרטר (שייצגו שש מדינות ואת מחוז קולומביה).[47] NBC הכריזו על רייגן כמנצח בשמונה ורבע בערב, עוד לפני סיום ההצבעה במערב, בעזרת מדגם בוחרים. הייתה זאת הפעם הראשונה שרשת השתמשה במדגם כדי לחזות את המנצח. קרטר הודה בתבוסתו בתשע וחמישים.[48][49] הפסדו של קרטר היה הגדול ביותר עבור נשיא מכהן מאז הרברט הובר שהפסיד לפרנקלין דלאנו רוזוולט ב-1932 בהפרש של 18%. הוא הנשיא הדמוקרטי הראשון שנבחר רק פעם אחת מאז ג'יימס ביוקנן שנבחר ב1856. הוא גם הנשיא הדמוקרטי הראשון מאז אנדרו ג'ונסון שהפסיד בניסיון התמודדות מחדש. גרובר קליבלנד כיהן שתי כהונות לא רצופות, ואילו הארי טרומן ולינדון ג'ונסון כיהנו כהונה אחת מלאה בנוסף להשלמת הכהונות של פרנקלין דלאנו רוזוולט וג'ון פיצג'רלד קנדי. קרטר הוא הנשיא המכהן שהפסיד את ההפסד הגדול ביותר בחבר האלקטורים בבחירות בין שני מועמדים בלבד.

אנדרסון זכה ב-6.6% מהקולות ולא זכה באף מדינה. הוא זכה לתמיכה רבה במיוחד בניו אינגלנד, שהייתה מלאה ברפובליקניים ליברליים שהתנגדו לרייגן הימני. הוא הצליח במיוחד במסצ'וסטס, שם זכה ל-15% מהקולות. מצד שני, הוא זכה לתמיכה נמוכה מאוד בדרום. אנדרסון טען שרבים מתומכי קרטר טענו שפגע במסע הבחירות שלו.[50] עם זאת, 37% מתומכי אנדרסון העדיפו את רייגן על קרטר.[51]

המפלגה הליברטריאנית השיגה 921,299 קולות (1.06%). המועמד אד קלארק הצליח להירשם לכל המדינות, והצליח להשיג 11.66% באלסקה. מדובר בתוצאה הטובה ביותר של המפלגה עד ל-2012. רק ב-2016 הצליח מועמד ליברטריאני להשיג יותר אחוזים מקלארק, 3.28%.

רייגן זכה ב-53% בדרום בוסטון הדמוקרטית.[27] העובדה שהשיג יותר מתשעים אחוזים מהאלקטורים הופכת אותו מי שזכה לניצחון הגדול ביותר בחבר האלקטורים ואינו נשיא מכהן. רייגן השיג רוב גדול עוד יותר ב-1984, אולם ב-1980, כמה מעוזים דמוקרטיים בחרו ברפובליקנים.[52] הייתה זאת הפעם האחרונה בה ניצחו הדמוקרטים בג'ורג'יה ובמרילנד עד ל-1992. הייתה זאת הפעם האחרונה בה הרפובליקנים זכו בנשיאות בלי לזכות בג'ורג'יה. הייתה זאת הפעם הראשונה מאז 1956 בה מסצ'וסטס תמכה ברפובליקני. 1980 הייתה הפעם האחרונה בה היו שתי מערכות בחירות רצופות בהן הובס הנשיא המכהן. הפעם הקודמת שדבר זה קרה היה ב-1892. הייתה זאת גם הפעם היחידה במאה העשרים בה מפלגה יצאה מהבית הלבן אחרי כהונה בודדת של ארבע שנים.

המועמד לנשיאות מפלגה מדינה מספר האלקטורים השותף מדינת השותף מספר האלקטורים של השותף
רונלד רייגן רפובליקנית קליפורניה 489 ג'ורג' הרברט ווקר בוש טקסס 489
ג'ימי קרטר דמוקרטית ג'ורג'יה 49 וולטר מונדייל מינסוטה 49
ג'ון אנדרסון עצמאי אילינוי 0 פטריק לוסיי ויסקונסין 0
אד קלארק ליברטריאנית קליפורניה 0 דייוויד קוץ' קנזס 0
ברי קומונר האזרחים מיזורי 0 לה-דונה האריס אוקלהומה 0
ג'ון רריק אמריקאית עצמאית לואיזיאנה 0 איליין שרר קליפורניה 0
אלן מק'קורמייק הזכות לחיים ניו יורק 0 קרול דריסקול 0

ראו גם[עריכת קוד מקור | עריכה]

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ אתר התוצאות
  2. ^ Frum, David (2000). How We Got Here: The '70s. New York, New York: Basic Books. עמ' 292. ISBN 0-465-04195-7. 
  3. ^ 3.0 3.1 "Oil Squeeze". Time magazine. 5 בפברואר 1979. ארכיון ארכיון מהמקור מ-7 March 2008. בדיקה אחרונה ב-18 בדצמבר 2013. 
  4. ^ "Inflation-proofing". ConsumerReports.org. 11 בפברואר 2010. בדיקה אחרונה ב-18 בדצמבר 2013. 
  5. ^ "Jimmy Carter". American Experience. PBS. 
  6. ^ ""Crisis of Confidence" Speech (July 15, 1979)" (text and video). Miller Center, University of Virginia. אורכב מ-המקור ב-July 22, 2009. 
  7. ^ Allis, Sam (18 בפברואר 2009). "Chapter 4: Sailing Into the Wind: Losing a quest for the top, finding a new freedom". The Boston Globe. בדיקה אחרונה ב-10 במרץ 2009. 
  8. ^ Time Magazine, 11/12/79
  9. ^ Marra, Robin F.; Ostrom, Charles W.; Simon, Dennis M. (1 בינואר 1990). "Foreign Policy and Presidential Popularity: Creating Windows of Opportunity in the Perpetual Election". The Journal of Conflict Resolution 34 (4): 588–623. JSTOR 174181. 
  10. ^ [1]
  11. ^ "Chapter 3 : The Iranian Hostage Rescue Mission" (PDF). Press.umich.edu. בדיקה אחרונה ב-18 באוגוסט 2016. 
  12. ^ 12.0 12.1 Jerry Lanson (6 בנובמבר 2008). "A historic victory. A changed nation. Now, can Obama deliver?". Christian Science Monitor. בדיקה אחרונה ב-5 בנובמבר 2008. 
  13. ^ May 13, 2008, 11:14 AM (13 במאי 2008). "Clinton Campaign Reminiscent of 1980 Race". CBS News. בדיקה אחרונה ב-18 באוגוסט 2016. 
  14. ^ [2]
  15. ^ William DeGregorio, The Complete Book of U.S. Presidents, Gramercy 1997
  16. ^ Kornacki, Steve (6 באפריל 2011). "The myths that just won't die - History - Salon.com". Salon.com. אורכב מ-המקור ב-April 6, 2011. בדיקה אחרונה ב-7 בפברואר 2017. 
  17. ^ 17.0 17.1 http://www.presidency.ucsb.edu/platforms.php http://www.lpedia.org/1980_Libertarian_Party_Platform#3._Victimless_Crimes
  18. ^ Ed Clark emphasized his opposition to the https://www.youtube.com/watch?v=KT3LisckcdU
  19. ^ https://www.youtube.com/watch?v=cXSZCthogmM
  20. ^ David Leip (2005). "1980 Presidential General Election Results". Atlas of U.S. Presidential Elections. בדיקה אחרונה ב-23 בנובמבר 2011. 
  21. ^ Moore, John (16 בדצמבר 2013). Elections A-Z. Routledge. ISBN 9781135938703. 
  22. ^ 22.00 22.01 22.02 22.03 22.04 22.05 22.06 22.07 22.08 22.09 22.10 Skinner, Kudelia, Mesquita, Rice (2007). The Strategy of Campaigning. University of Michigan Press. ISBN 978-0-472-11627-0. בדיקה אחרונה ב-20 באוקטובר 2008. 
  23. ^ Frum, David (2000). How We Got Here: The '70s. New York, New York: Basic Books. עמ' 161. ISBN 0-465-04195-7. 
  24. ^ Wayne, Stephen J. (1984). The Road to the White House (2nd ed.), p. 210. New York: St. Martin's Press. ISBN 0-312-68526-2.
  25. ^ "When worlds collide: politics, religion, and media at the 1970 East Tennessee Billy Graham Crusade. (appearance by President Richard M. Nixon)". Journal of Church and State. 22 במרץ 1997. בדיקה אחרונה ב-18 באוגוסט 2007. 
  26. ^ Carter, Jimmy (2010). White House Diary. New York, N.Y: Farrar, Straus and Giroux. עמ' 469. 
  27. ^ 27.0 27.1 Frum, David (2000). How We Got Here: The '70s. New York, New York: Basic Books. עמ' 283. ISBN 0-465-04195-7. 
  28. ^ 28.0 28.1 28.2 28.3 28.4 Frum, David (2000). How We Got Here: The '70s. New York, New York: Basic Books. עמ' 344. ISBN 0-465-04195-7. 
  29. ^ Thorndike, Joseph J. (10 בנובמבר 2005). "Historical Perspective: The Windfall Profit Tax -- Career of a Concept". TaxHistory.org. בדיקה אחרונה ב-6 בנובמבר 2008. 
  30. ^ "Archived copy". אורכב מ-המקור ב-February 11, 2012. בדיקה אחרונה ב-12 בינואר 2015. , CRS Report RL33305, The Crude Oil Windfall Profit Tax of the 1980s: Implications for Current Energy Policy, by Salvatore Lazzari, p. 5.
  31. ^ Melich, Tanya (18 ביולי 2005). "O'Connor's Tenure Began One Hot Summer". Women's eNews. אורכב מ-המקור ב-August 17, 2009. בדיקה אחרונה ב-28 במאי 2010. 
  32. ^ James Taranto; Leonard Leo (2004). Presidential Leadership. Wall Street Journal Books. ISBN 978-0-7432-7226-1. בדיקה אחרונה ב-20 באוקטובר 2008. 
  33. ^ Kornacki, Steve (February 3, 2011) The "Southern Strategy," fulfilled תבנית:Webarchive, Salon.com
  34. ^ Kneeland, Douglas E. (4 באוגוסט 1980). "Reagan Campaigns at Mississippi Fair; Nominee Tells Crowd of 10,000 He Is Backing States' Rights". New York Times. עמ' A11. 
  35. ^ תבנית:Youtube
  36. ^ White House Diary, by Jimmy Carter, pp 461-462.
  37. ^ Bridges, Andrew (17 במרץ 2003). "Here We Go Again!". CBS News. בדיקה אחרונה ב-20 באוקטובר 2008. 
  38. ^ Nate Cohn (12 בספטמבר 2012). "Exploding the Reagan 1980 Comeback Myth". The New Republic. בדיקה אחרונה ב-3 באוקטובר 2012. 
  39. ^ Inc., Gallup,. "Late Upsets Are Rare, but Have Happened". בדיקה אחרונה ב-25 באוגוסט 2016. 
  40. ^ Shirley, Craig (2009). Rendezvous with Destiny: Ronald Reagan and the Campaign That Changed America. Wilmington, Delaware: ISI Books. עמ' 478. ISBN 978-1-933859-55-2. 
  41. ^ Shirley, Craig (2009). Rendezvous with Destiny: Ronald Reagan and the Campaign That Changed America. Wilmington, Delaware: ISI Books. עמ' 479. ISBN 978-1-933859-55-2. 
  42. ^ "Fred Barnes on Conversations with Bill Kristol". Conversationswithbillkristol.org. בדיקה אחרונה ב-18 באוגוסט 2016. 
  43. ^ "The Second 1980 Presidential Debate". PBS. בדיקה אחרונה ב-20 באוקטובר 2008. 
  44. ^ MacNeil-Lehrer NewsHour (December 12, 2005). Online NewsHour: "Remembering Sen. Eugene McCarthy". December 12, 2005. PBS.
  45. ^ Facts on File 1980 Yearbook, p.844
  46. ^ "Voters the choice is yours". St. Petersburg Times. 4 בנובמבר 1980. בדיקה אחרונה ב-16 בינואר 2014. 
  47. ^ "Reagan in a landslide". Pittsburgh Post-Gazette. 5 בנובמבר 1980. בדיקה אחרונה ב-16 בינואר 2014. 
  48. ^ Facts on File Yearbook 1980 p. 865
  49. ^ Facts on File Yearbook 1980 p. 838
  50. ^ Anderson, John B. (28 בספטמבר 2007). "Let the most popular candidate win". Christian Science Monitor. ISSN 0882-7729. בדיקה אחרונה ב-1 בספטמבר 2017. 
  51. ^ Kornacki, Steve (4 באפריל 2011). "The myths that just won’t die". Salon. בדיקה אחרונה ב-1 באוגוסט 2017. 
  52. ^ Sullivan, Robert David; 'How the Red and Blue Map Evolved Over the Past Century'; America Magazine in The National Catholic Review; June 29, 2016