הבחירות לנשיאות ארצות הברית 1968

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
‹ 1964 ארצות הבריתארצות הברית 1972 ›
הבחירות לנשיאות ארצות הברית 1968
5 בנובמבר 1968

בסך הכל היו 538 קולות אלקטורלים בחבר האלקטורים
היו דרושים 270 קולות אלקטורלים כדי לנצח
שיעור ההצבעה 60.9% (מכלל הזכאים להצביע)[1]
  RichardNixon.png HubertHumphrey.png
מועמד ריצ'רד ניקסון יוברט המפרי
מפלגה המפלגה הרפובליקנית המפלגה הדמוקרטית
מדינת מוצא ניו יורק[2] מינסוטה
סגן ספירו אגניו אדמונד מאסקי
אלקטורים 301 191
מדינות 32 13+מחוז קולומביה
מספר הקולות 31,783,783 31,271,839
אחוזים 43.4% 42.7%
ElectoralCollege1968.svg
חלוקת האלקטורים לפי מדינה
הזוכה: ריצ'רד ניקסון

הבחירות לנשיאות ארצות הברית בשנת 1968 היו הבחירות ה-46 במספרן לנשיאות ארצות הברית, והן התרחשו ב-5 בנובמבר 1968. בבחירות ניצח המועמד הרפובליקני, סגן נשיא ארצות הברית לשעבר ריצ'רד ניקסון, את המועמד הדמוקרטי, סגן הנשיא המכהן יוברט האמפרי. בחירות אלו סימלו את התחזקות המפלגה הרפובליקנית והפיכתה למפלגה המרכזית למשך שני העשורים הבאים במירוץ לבית הלבן, והביאו לסופה של קואליציית הניו דיל ששלטה בפוליטיקה במשך שלושים ושש שנים.

שנת הבחירות הייתה רוויית התרחשויות: היא החלה עם רציחתו של מנהיג התנועה האפרו-אמריקאית לזכויות האזרח, מרטין לותר קינג, ומהומות ברחבי המדינה, ההתנקשות במועמד הדמוקרטי רוברט קנדי וההתנגדות למלחמת וייטנאם באוניברסיטאות. הנשיא היוצא לינדון ג'ונסון שרק ארבע שנים קודם לכן ניצח ניצחון סוחף בבחירות, סירב לנסות להיבחר מחדש בגלל ההתנגדות למלחמה ומעמדו הרעוע שהופגן בתוצאות של הפריימריז בניו המפשייר. הוועידה הדמוקרטית הלאומית של 1968 הייתה מלאה בעימותים אלימים בין שוטרים ובין מתנגדי המלחמה, והמפלגה הדמוקרטית התפלגה.

ריצ'רד ניקסון ניהל מסע בחירות בו הבטיח להחזיר את החוק והסדר למדינה, ולספק מנהיגות במלחמת וייטנאם. כעבור שנה, השתמש במונח הרוב הדומם כדי לתאר את קהל היעד שלו. ניקסון ניצח בבחירות בהפרש צמוד של 0.7%, אולם זכה בקלות ברוב בחבר האלקטורים, עם 301 אלקטורים לעומת 191. בנוסף, התמודד גם מושל אלבמה, ג'ורג' וולאס, שתמך בהפרדה גזעית בבתי ספר ציבוריים. הוא זכה בחמש מדינות בדרום ארצות הברית וגם בכמה תומכים באזורים התעשייתיים בצפון.

הייתה זאת מערכת הבחירות הראשונה מאז העברת חוק זכות ההצבעה, שהוביל למתן זכויות הצבעה לרוב המיעוטים הגזעיים במדינה, בעיקר בדרום. הייתה זאת מערכת הבחירות האחרונה בה היו לניו יורק הכי הרבה אלקטורים בחבר האלקטורים (ארבעים ושלושה). לאחר מפקד האוכלוסין של 1970, קיבלה קליפורניה הכי הרבה קולות והפכה למדינה המאוכלסת ביותר.

הייתה זאת מערכת הבחירות האחרונה בה מפלגה מרכזית בחרה במועמד שכבר הפסיד פעם קודמת (ניקסון הפסיד לג'ון פיצג'רלד קנדי ב-1960), וגם הפעם האחרונה בה מועמד של מפלגה שלישית זכה בבחירות במדינה אחת או יותר.

רקע היסטורי[עריכת קוד מקור | עריכה]

בבחירות ב-1964, אחרי 14 חודשים בתפקיד מאז רציחתו של קודמו בתפקיד, ג'ון פיצג'רלד קנדי, ניצח לינדון ג'ונסון הדמוקרטי, עם אחוזי התמיכה הגבוהים ביותר אי פעם, בבחירות לנשיאות מול המועמד הרפובליקני, בארי גולדווטר. במהלך כהונתו, השיג ג'ונסון כמה הצלחות פוליטיות, כולל תוכנית "החברה הגדולה" שלו (וחוקים למען מלחמה בעוני), העברת חוקים שחיזקו את זכויות האזרח, והמשך חקר החלל. למרות הישגיו, התמיכה בג'ונסון הייתה קצרת ימים. באותו הזמן, חוותה האומה כמה מהומות גזעיות בערים הגדולות, וגם מרד של צעירים יחד עם ויכוחים בנוגע למדיניות חוץ. עלייתם של ילדי הפרחים, השמאל החדש ותנועות כוח לשחורים גרמו להתנגשויות בין מעמדות, גזעים ודורות שונים. המתח הלאומי רק החריף ב-4 באפריל 1968, עם רציחתו של מנהיג זכויות האזרח, הכומר מרטין לותר קינג, בממפיס, טנסי, דבר שרק גרם ליותר מהומות שאף הגיעו לוושינגטון, במרחק מספר רחובות מהבית הלבן. שוטרים הוצבו למרגלות הבית כדי להגן עליו.[3]

הנושא המרכזי שגרם לירידה בפופולריות של ג'ונסון הייתה מלחמת וייטנאם, שהסלימה במהלך תקופתו. בסוף 1967 נלחמו מעל 500,000 חיילים בווייטנאם. המגויסים היו 42% מהצבא בווייטנאם, אולם היוו כ-58% מהקורבנות, כשאלף אמריקנים נהרגים מדי חודש ועוד רבים נפצעים.[4] ג'ונסון נפגע במיוחד כשלמרות התעקשותו שהם מנצחים במלחמה, התקשורת הראתה את ההפך ותקפה אותו על המחיר הגבוה של המלחמה.

בתחילת ינואר 1968, הודיע מזכיר ההגנה רוברט מקנמארה שהמלחמה תאט כיוון שהצפון וייטנאמים מאבדים את רצונם להילחם, אולם מעט לאחר מכן, החלו כוחות הצפון במתקפת טט, שבה תקפו כוחות הווייטקונג את מוסדות הממשלה בדרום וייטנאם. ממשל ג'ונסון נפגע עוד יותר במתקפה כשכוחות הווייטקונג חדרו אל שגרירות ארצות הברית בסייגון, בירתה של דרום וייטנאם, לפני שנהרגו בידי חיילים אמריקניים במהלך קשה שתועד בטלוויזיה. למרות הניצחון הצבאי האמריקני במתקפה, היא גרמה לעלייה בביקורת כלפי המלחמה ולטענות שאי אפשר לנצח בה. רבים גם טענו שהממשלה משקרת בנוגע למצב בווייטנאם. בתגובה למתקפה, טען הפנטגון כי אפשר לנצח במלחמה רק על ידי הוספת כמה מאות אלפי חיילים נוספים אל הכוחות שכבר נמצאים בדרום וייטנאם. בחודשים לאחר מכן, סקרים הראו שפחות מ-35% מהציבור תומכים בג'ונסון, והשירות החשאי של ארצות הברית סירב לתת לו לערוך הופעות ציבוריות בקמפוסים של מכללות ואוניברסיטאות בגלל חוסר הפופולריות שלו בקרב סטודנטים. השירות החשאי גם מנע מג'ונסון להופיע בוועידה הדמוקרטית הלאומית בשיקגו, מתוך חשש שהגעתו תגרום למהומות ואף להתנקשות בנשיא.[5]

מועמדים מהמפלגה הדמוקרטית[עריכת קוד מקור | עריכה]

מועמדים דמוקרטיים[עריכת קוד מקור | עריכה]

כניסתו של יוג'ין מקארתי[עריכת קוד מקור | עריכה]

בגלל שלינדון ג'ונסון נבחר לנשיאות רק פעם אחת (ב-1964) ושירת פחות משנתיים מלאות בתפקיד לפני בחירתו, לא פסל אותו התיקון ה-22 לחוקת ארצות הברית מלרוץ לתקופת כהונה נוספת.[6][7] כתוצאה מכך, בתחילת 1968 הניחו רוב האנשים שג'ונסון ירוץ לעוד כהונה, ושלא תהיה לו בעיה גדולה לזכות במועמדות בוועידה הדמוקרטית.

למרות ההתנגדות הגוברת לג'ונסון בעקבות מדיניותו בוייטנאם, נראה היה שאף מועמד דמוקרטי בכיר לא היה מוכן לרוץ נגד נשיא מכהן מהמפלגה שלו. רבים גם חשבו, בתחילת השנה, שהישגיו הגדולים של ג'ונסון בתחומי הפנים יגברו על ההתנגדות למלחמת וייטנאם ושיוכל לחזק את מעמדו במסע הבחירות.[8] אפילו הסנאטור רוברט קנדי, אחד ממבקריו הגדולים של ג'ונסון עם תמיכה חזקה במפלגה, סירב בתחילה לרוץ נגד ג'ונסון. סקרים רבים גם חשפו שאמריקנים רבים שהתנגדו למלחמה ראו בעליית תנועת ילדי הפרחים כתופעה מדאיגה.[8] עם זאת, ב-30 בינואר, טענות ג'ונסון על ניצחון קרוב בזכות הוספת החיילים חוסלו לאחר מתקפת טט. הצבא האמריקני ניצח, וגם גרם לאבדות רבות בקרב הקומוניסטים, אולם יכולתם של כוחות הצפון לפעול בצורה נרחבת כל כך החלישה את התמיכה בגיוס נוסף ובהמשך המלחמה.[9]

רק הסנאטור יוג'ין מקארתי ממינסוטה הסכים לאתגר את ג'ונסון בפתיחות. כשהוא רץ בתור מועמד אנטי מלחמתי בפריימריז בניו המפשייר, קיווה מקארתי ללחוץ על הדמוקרטים להצביע באופן ציבורי נגד המלחמה. מכיוון שבניו המפשייר התרחשו הבחירות המקדימות הראשונות ב-1968, ניצל מקארתי את רוב תקציבו המוגבל במדינה הזאת. הוא קיבל חיזוק מאלפי סטודנטים שתמכו בו,[10] וגילחו את זקנם ושיערותיהם עבורו. הסטודנטים ארגנו פעילות ענפה ועבדו קשה עבור קידומו של מקארתי. ב-12 במרץ, זכה מקארתי ב-42% מהקולות, לעומת 49% בלבד לג'ונסון, תוצאה טובה במיוחד מול נשיא מכהן. זאת ועוד: מכיוון שלג'ונסון היו יותר מעשרים וארבעה תומכים שהתמודדו במירוץ על תפקיד הצירים בוועידה, הארגון של מטהו של מקארתי גרם לו לזכות בעשרים מתוך עשרים וארבעת הצירים של המדינה. דבר זה העניק למסע הבחירות של מקארתי לגיטימיות ומומנטום.

לאחר שהבין שג'ונסון היה פגיע, הכריז הסנאטור רוברט קנדי על מועמדותו רק ארבעה ימים לאחר הפריימריז. מקארתי וקנדי נאבקו בכמה מערכות בחירות מקדימות. ברוב המערכות ניצח קנדי.

פרישתו של ג'ונסון[עריכת קוד מקור | עריכה]

ב-31 במרץ, לאחר הפריימריז בניו המפשייר וכניסתו של קנדי, הכריז הנשיא לאומה בנאום מצולם שהוא מפסיק את כל ההפצצות בצפון וייטנאם לטובת שיחות שלום. בסוף הנאום, לאחר שאמר שהמדינה צריכה להתמודד עם אתגרים עצומים, הכריז ג'ונסון כי לא ינסה להיבחר ולא יקבל את מועמדות מפלגתו לעוד כהונה כנשיא. עובדה נסתרת באותה תקופה הייתה שג'ונסון אולי לא היה יכול לשרוד כהונה נוספת - מצבו הבריאותי היה קשה, והוא מת ב-22 בינואר 1973 - רק יומיים לאחר שכהונת הנשיא החדש הסתיימה. גם סקרים הראו שג'ונסון נמצא בפיגור בבחירות המקדימות, בעיקר בוויסקונסין, שהייתה הבאה בתור לערוך מערכת בחירות.

סגן הנשיא יוברט האמפרי, הנשיא לינדון ג'ונסון, והגנרל קרייטון אברמס בפגישה בחדר הקבינט במרץ 1968

רבים טענו שג'ונסון רצה לעזוב את תפקידו בגלל המצב הקשה.[11] אחרים טענו שהוא לא הבין את עוצמת ההתנגדות כלפיו במפלגתו, וזלזל בכוחם של מתנגדיו.[12] אחרים אמרו שג'ונסון הבין שהיה צורך בעזיבתו כדי לתת למדינה להחלים.[13] בנוסף, הוא השיג את רוב מטרותיו בתחומי הפנים, ובריאותו הייתה במצב רע. אשתו לחצה על פרישתו.[14]

לאחר פרישתו של ג'ונסון, התפלגה המפלגה הדמוקרטית לארבעה פלגים, כשכל אחד מהם מתעב את שלושת האחרים:

  • הפלג הראשון כלל את מנהיגי המפלגה בערים הגדולות ואיגודי העובדים. קבוצה זאת שלטה במפלגה מאז ימיו של פרנקלין דלאנו רוזוולט, והם חששו מאיבוד השליטה במפלגה. לאחר פרישת ג'ונסון, הם תמכו בסגן הנשיא יוברט האמפרי. יש האומרים כי ג'ונסון, למרות הצהרותיו על ניטראליות, תמך בעצמו בהאמפרי.
  • הפלג השני, שהתרכז מאחורי יוג'ין מקארתי, כלל בתוכו סטודנטים, אינטלקטואלים, ולבנים ממעמד בינוני-גבוה שפעלו נגד המלחמה בווייטנאם. הם ראו את עצמם כעתידה של המפלגה הדמוקרטית.
  • הפלג השלישי הכיל בתוכו קתולים, אמריקאים אפריקאים, היספנים ומיעוטים גזעיים ואתניים אחרים, כולל כמה קבוצות שהתנגדו למלחמה. קבוצות אלו התרכזו מאחורי רוברט קנדי.
  • הפלג הרביעי הכיל דמוקרטים דרומיים לבנים, או "דיקסיקרטים". חלק מהם (בעיקר אלו שזכרו את השפעתו החיובית של הניו דיל על אזורים כפריים) תמכו בהאמפרי, אך רובם התרכזו מאחורי מושל אלבמה לשעבר, ג'ורג' וולאס, ומפלגתו השלישית בבחירות.

מכיוון שמלחמת וייטנאם פיצלה את המפלגה, וג'ונסון סימל בעיני דמוקרטים ליברלים רבים את המלחמה, הוא הגיע למסקנה שלא יוכל לזכות במועמדות ללא מאבק קשה, ושייתכן ויפסיד לרפובליקנים בבחירות. אך בפרישתו הוא יוכל להימנע מתבוסה, ולשלוט במפלגה כשייתן את המועמדות להאמפרי, סגנו הנאמן.[15] ג'ונסון גם האמין שיוכל לסיים את המלחמה לפני הבחירות, וכך האמפרי יוכל לנצח. רבים טענו שג'ונסון רצה שניקסון ינצח, כיוון שג'ונסון עצמו הסכים עם דעותיו של ניקסון, ולא של האמפרי, בנוגע למלחמה, על הצורך להגן על דרום וייטנאם.[16] ג'ונסון האמין שניקסון מחבל בכוונה בשיחות השלום עם דרום וייטנאם, ואף הציע להאמפרי להשתמש בנושא במערכת הבחירות. ניקסון הכחיש זאת בפני ג'ונסון. האמפרי עצמו היה מזוהה כל כך עם מדיניות ג'ונסון, ורבים טענו שגם הסכם לא היה מציל אותו.[17]

תחרות[עריכת קוד מקור | עריכה]

תוצאות הפריימריז. המדינות האדומות שייכות לקנדי, הכתומות לסמת'רס, הצהובות ליאנג, הכחולות למקארתי, ובאפורות לא התרחשו פריימריז

לאחר פרישתו של ג'ונסון, הכריז סגן הנשיא יוברט האמפרי על מועמדותו. קנדי הצליח בארבע מדינות עד אז (אינדיאנה, נברסקה, דקוטה הדרומית וקליפורניה) ומקארתי בשש (ויסקונסין, פנסילבניה, מסצ'וסטס, אורגון, ניו ג'רזי ואילינוי). אולם בבחירות שבהן התמודדו אחד נגד השני, קנדי זכה בשלוש (אינדיאנה, נברסקה וקליפורניה) ומקארתי רק באחת (אורגון).[18] האמפרי לא התמודד בבחירות המקדימות, אלא השאיר את העבודה הזאת לתומכיו המקומיים- ג'ורג' סמת'רס בפלורידה, סטפן יאנג באוהיו ורוג'ר ברניגין באינדיאנה. האמפרי התרכז בצירים ממדינות שלא היו בהן פריימריז, שבהן מנהיגי המפלגה שלטו בצירים. קנדי ניצח את ברניגין ומקארתי באינדיאנה, ואז ניצח את מקארתי בנברסקה. מקארתי ניצח את קנדי ניצחון מפתיע באורגון.

לאחר תבוסתו של קנדי באורגון נראו הבחירות בקליפורניה הכרחיות לקנדי ולמקארתי. מקארתי סייר באוניברסיטאות ובמכללות של המדינה, שם התקבל כגיבור בשל היותו המועמד הראשון שיצא נגד המלחמה. קנדי סייר בשכונות מיעוטים וקיבל תמיכה נלהבת. בעימות ששודר כמה ימים לפני הבחירות, היה תיקו בין מקארתי וקנדי. ב-4 ביוני, ניצח קנדי את מקארתי בקליפורניה בהפרש קטן - 46% לעומת 42%. אולם מקארתי סירב לפרוש מהמירוץ, והיה ברור שהוא יתמודד מול קנדי בבחירות בניו יורק, בה הייתה למקארתי תמיכה מצד מתנגדי המלחמה. הבחירות נהפכו ללא רלוונטיות כשקנדי נרצח בבוקר ה-5 ביוני, קצת לאחר חצות. הוא מת עשרים ושש שעות לאחר מכן. קנדי נאם את נאום הניצחון שלו בבחירות של קליפורניה במלון אמבסדור בלוס אנג'לס. הוא ופמלייתו יצאו מהאולם ונכנסו למטבח המלון. קנדי וחמישה אחרים נורו בידי סירחאן סירחאן, מתנקש פלסטיני-נוצרי ואזרח ירדני, שהתנגד לקנדי בעקבות תמיכתו במדינת ישראל. חמשת האחרים שנורו לא נפצעו פצעים קטלניים, אולם קנדי נורה בראשו ומת. סירחאן נשלח לכלא בשל כך.[19]

היסטוריונים מתווכחים בנוגע לסיכוייו של קנדי לזכות במועמדות. יש כמה שאמרו שייחוסו של קנדי, והכריזמה שלו, יכלו לשכנע את מנהיגי המפלגה לתת לו את המועמדות. הוא אף דיבר עם ראש עיריית שיקגו בלילה בו נרצח, ואותו ראש עירייה הבטיח לתמוך בו בוועידה.[20] אחרים טוענים שהאמפרי הוביל במספר הצירים במדינות ללא הפריימריז, ובגלל סירובו של מקארתי לפרוש מהמירוץ, לא היה מצליח קנדי לזכות לרוב בוועידה.

לפני מותו של קנדי, מספר הצירים היה:

  • יוברט האמפרי - 561
  • רוברט קנדי - 393
  • יוג'ין מקארתי - 258

הוועידה הדמוקרטית ומחאה נגד המלחמה[עריכת קוד מקור | עריכה]

מותו של קנדי שינה את המירוץ. למרות שהאמפרי נראה כמועמד המוביל בזכות התמיכה שזכה לה מצד מנהיגי המפלגה, הוא זוהה עם ממשל ג'ונסון, ולא היה פופולרי בקרב מתנגדי המלחמה. אך ציריו של קנדי לא התרכזו מאחורי מועמד אחד בשביל למנוע מהאמפרי לזכות. חלקם תמכו במקארתי, אולם רובם זכרו את המלחמה בפריימריז עם מקארתי וסירבו לתמוך בו. במקום, הם תמכו בג'ורג' מקגוורן מדקוטה הדרומית, שתמך בקנדי בעצמו. פילוג מתנגדי המלחמה הקל על האמפרי להשיג את הצירים.

הוועידה הדמוקרטית התקיימה בשיקגו בין ה-26 ל-29 באוגוסט, ולוותה באלימות בתוך אולם הוועידה, ומחוצה לו.

כשהוועידה נפתחה, התרכזו רבבות פעילים בעיר כדי למחות נגד המלחמה. שיא האירועים היה ב-28 באוגוסט, בהתנגשות ששודרה בטלוויזיה לסירוגין עם ההצבעה באולם הוועידה. האמריקאים נדהמו לראות את משטרת שיקגו מכה באלימות מפגינים ברחובות, ומשתמשת נגדם באלות ובגז מדמיע בעוד הם קוראים: "The whole world is watching" ("כל העולם צופה"). הגז המדמיע חדר לחדרי המלון, באחד מהם אף ישב האמפרי. המשטרה הצדיקה את הפעולות בטענה שהמפגינים יידו אבנים, בקבוקים וזכוכיות כלפי שוטרים. המפגינים, מצדם, כינו את המשטרה "חזירים". המהומות פילגו את המפלגה עוד יותר- חלקם תמכו במפגינים וחשבו שהמשטרה נקטה יד קשה מדי, ואילו אחרים גינו את אלימות המפגינים ותמכו בשוטרים. בינתיים, בוועידה שלט ראש עיריית שיקגו, ריצ'רד דיילי, שהתנגד לביקורת כלפי השוטרים שלו. בתוך אולם הוועידה, האמפרי ניצח בסיבוב הראשון עם 1759.25 קולות, לעומת 601 למקארתי, 146.5 למקגוורן ו-100.5 לשאר המועמדים.

לאחר שהצירים בחרו בהאמפרי, פנתה הוועידה לבחור את סגן הנשיא. המועמדים המובילים היו הסנאטורים טד קנדי ממסצ'וסטס, אדמונד מאסקי ממיין ופרד האריס מאוקלהומה; המושלים ריצ'רד יוז מניו ג'רזי וטרי סנפורד מקרוליינה הצפונית; ראש העיר ג'וזף אליוטו מסן פרנסיסקו, קליפורניה; מזכיר ההגנה של ארצות הברית לשעבר סיירוס ואנס ממערב וירג'יניה; והשגריר סרג'נט שרייבר ממרילנד. עוד רעיון היה לגייס את מושל ניו יורק הרפובליקני והליברלי נלסון רוקפלר. לאחר שקנדי סירב להצעתו של האמפרי, בבחירה בין מאסקי והאריס, בחר האמפרי במאסקי, מתון ופעיל איכות הסביבה ממיין, בתור המועמד. הוועידה בחרה בו.

מסע הבחירות של האמפרי נפגע קשות מהאלימות בשיקגו, ורבים זוקפים לה את הפסדו מול ניקסון.[21] הייתה זאת הפעם האחרונה בה שיקגו, שאירחה בדרך כלל את הוועידות המפלגתיות, אירחה וועידה פוליטית, עד לוועידה הדמוקרטית של 1996. רבים האמינו שהיה זה בגלל האלימות ב-1968.

מועמד לנשיאות סיבוב ראשון מועמד לסגנות הנשיאות סיבוב ראשון
יוברט האמפרי 1759.25 אדמונד מאסקי 1942.5
יוג'ין מקארתי 601 לא הצביעו 604.25
ג'ורג' מקגוורן 146.5 ג'וליאן בונד 48.5
צ'אנינג פיליפס 67.5 דיוויד הואה 4
דניאל מור 17.5 טד קנדי 3.5
טד קנדי 12.75 יוג'ין מקארתי 3
פול ברייאנט 1.5 אחרים 16.25
ג'יימס גריי 0.5
ג'ורג' וולאס 0.5

מועמדים מהמפלגה הרפובליקנית[עריכת קוד מקור | עריכה]

מועמדים רפובליקניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

בחירות מקדימות[עריכת קוד מקור | עריכה]

ניקסון במסע הבחירות

המתמודד המוביל על תפקיד המועמד הרפובליקני באותה מערכת בחירות היה סגן הנשיא לשעבר ריצ'רד ניקסון, שהחל את מסע הבחירות שלו בינואר 1968.[22] ניקסון פעל במרץ למען המושלים וחברי הקונגרס הרפובליקנים בבחירות של 1966. רבים במפלגה עדיין תמכו בו. אולם רבים דאגו מההפסדים שלו בבחירות ב-1960 ובבחירות למושל קליפורניה ב-1962. הם קיוו למועמד יותר טוב. מועמדים אחרים ניסו להיכנס למירוץ נגד ניקסון אך החליטו לוותר במהלך המירוץ. בגלל הארגון המעולה שלו, ניקסון נשאר תמיד המועמד המוביל.

המאתגר הראשון של ניקסון היה מושל מישיגן ג'ורג' רומני. סקר באמצע 1967 הראה שניקסון מוביל עם 39% מהקולות, ורומני אחריו עם 25%. אולם לאחר שרומני אמר לעיתונות שהצבא והחוגים הדיפלומטיים "שטפו את מוחו" כדי שיתמוך במלחמת וייטנאם, הוא לא היה יכול לרוץ בתור מועמד שהתנגד למלחמה.[23] ב-28 בפברואר 1968 הוא פרש לאחר שהתברר שפיגר אחרי ניקסון.[24]

הסנאטור צ'ארלס פייסי נחשב לאיום על ניקסון עוד לפני פרישתו של רומני, ותכנן לרוץ מטעם אילינוי. אולם פרסי סירב לאחר מכן לרוץ.[25]

ניקסון ניצח בבחירות בניו המפשייר בקלות ב-12 במרץ, עם 78% תמיכה. הרפובליקנים מתנגדי המלחמה כתבו אל תוך הבחירות את שמו של נלסון רוקפלר, מושל ניו יורק והמנהיג של האגף הליברלי במפלגה, שקיבל 11% מהקולות. רוקפלר לא תכנן לרוץ, ורצה לתמוך במועמדים אחרים, אולם לאחר מכן החליט להתמודד.[26] ניצח את ניקסון במסצ'וסטס, אך בשאר המדינות לא הצליח כמצופה. ניקסון הוביל עליו בכל הסקרים וניצח אותו בקלות.

בתחילת האביב, הפך מושל קליפורניה רונלד רייגן, מנהיג האגף השמרני, ליריבו של ניקסון. בנברסקה ב-14 במאי, זכה ניקסון ב-70% תמיכה לעומת 21% לרייגן ו-5% לרוקפלר. למרות שניקסון ניצח בהפרש גדול, נשאר רייגן יריבו המוביל של ניקסון. ניקסון ניצח בבחירות באורגון למחרת היום עם 65% תמיכה וזכה בכל שאר הפריימריז מלבד בקליפורניה (ב-4 ביוני), שם התמודד רק רייגן. ניצחונו של רייגן בקליפורניה נתן לו את אחוזי התמיכה הגבוהים ביותר, אבל בגלל שלא הצליח ברוב המדינות האחרות הוא נשאר מאחור במספר הצירים.

הצבעות:

  • רונלד רייגן - 37.93
  • ריצ'רד ניקסון - 37.54
  • ג'יימס רודס - 13.74
  • נלסון רוקפלר - 3.67
  • לא מחויבים - 3.14
  • יוג'ין מקארתי (נכתב בלי רצונו) - 1.00
  • הרולד סטאסן - 0.71
  • ג'ון וולף - 0.70
  • אחרים - 0.51
  • ג'ורג' וולאס (נכתב בלי רצונו) - 0.34
  • רוברט קנדי (נכתב בלי רצונו) - 0.33
  • יוברט האמפרי (נכתב בלי רצונו) - 0.13
  • לינדון ג'ונסון (נכתב בלי רצונו) - 0.11
  • ג'ורג' רומני - 0.10
  • ריימונד שאפר - 0.03
  • ויליאם סקרנטון - 0.02
  • צ'ארלס פרסי - 0.02
  • בארי גולדווטר - 0.01
  • ג'ון לינדסיי - 0.01

הוועידה הרפובליקנית[עריכת קוד מקור | עריכה]

כשהוועידה נפתחה במיאמי ביץ', פלורידה, נאמר שלניקסון יש 656 צירים - אחד עשר פחות מהמספר שהיה דרוש כדי לנצח. רוקפלר ורייגן תכננו לאחד כוחות כדי לעצור את ניקסון, אך לאחר שאף אחד מהם לא הסכים לתמוך בשני, האסטרטגיה נכשלה.

בגלל שבארי גולדווטר הצליח במדינות הדרום, הצירים בוועידה היו יותר דרומיים ושמרנים. הייתה אפשרות אמיתית שרייגן יזכה במועמדות אם לא יהיה מועמד בסיבוב הראשון. ניקסון ניצח בסיבוב הראשון בניצחון זעום, בעזרת הסנאטור מקרוליינה הדרומית, סטרום ת'ורמונד, שהחליף מפלגות ב-1964.[27][28] ניקסון בחר בספירו אגניו, מושל מרילנד, להיות המועמד לתפקיד סגן הנשיא, למרות שלא היה מוכר כל כך. הוא האמין שהבחירה תאחד את המפלגה ותמשוך מתונים ושמרנים.[29][30] ניקסון רצה למנות את הנרי קבוט לודג' הבן לתפקיד סגנו, כיוון שהיה השגריר בדרום וייטנאם.

מועמד לנשיאות סיבוב ראשון סיבוב ראשון לאחר החילופים מועמד לסגנות הנשיאות סיבוב ראשון
ריצ'רד ניקסון 692 1238 ספירו אגניו 1119
נלסון רוקפלר 277 93 ג'ורג' רומני 186
רונלד רייגן 182 2 ג'ון לינדסיי 10
ג'יימס רודס 55 אדוארד ברוק 1
ג'ורג' רומני 50 ג'יימס רודס 1
קליפורד קייס 22 לא הצביעו 16
פרנק קרלסון 20
ווינטרופ רוקפלר 18
חירם פונג 14
הרולד סטאסן 2
ג'ון לינדסיי 1

נכון ל-2016, זאת הפעם האחרונה ששני אחים (ווינטרופ ונלסון רוקפלר) התמודדו זה מול זה בפריימריז.

המפלגה העצמאית האמריקנית של ג'ורג' וולאס[עריכת קוד מקור | עריכה]

המפלגה העצמאית האמריקאית, שהוקמה ב-1967, בחרה במושל אלבמה ג'ורג' וולאס - שתמיכתו בהפרדה הגזעית נדחתה בידי רוב המפלגה הדמוקרטית - כמועמד שלה לנשיאות. וולאס הצליח מאוד, וזכה לכמה אלקטורים מהדרום. הוא התמודד בכל חמישים המדינות, אולם לא במחוז קולומביה. למרות שלא הצליח באף מדינה פרט לדרום, היה וולאס המועמד הכי פופולרי ב-1968 בקרב צעירים,[31] וגם בקרב פועלים בצפון ובמערב התיכון, שיכלו להצביע להאמפרי.

למרות שוולאס ידע שלא יזכה, תוכניתו הייתה למנוע משני המועמדים המובילים רוב בחבר האלקטורים, כדי שיוכל לגרום למנצח לקבל כמה מתנאיו. שותפו היה הגנרל לשעבר של חיל האוויר של ארצות הברית, קרטיס לה מיי. בסתיו, גרם לה מיי למבוכה כשהציע שימוש בנשק גרעיני בוייטנאם.

מפלגות אחרות[עריכת קוד מקור | עריכה]

עוד מועמדים היו אלדרידג' קליבר ממפלגת השלום והחופש (שהיה בן שלושים ושלוש בתאריך השבעת הנשיא ולכן לא יכול היה להתמודד), הנינג בלומן ממפלגת העבודה הסוציאליסטית, פרד הלסטד ממפלגת העובדים הסוציאליסטית, ארלי מון ממפלגת האיסור, ושארלין מיטשל (האישה האפרו-אמריקאית הראשונה שרצה לנשיאות) מטעם המפלגה הקומוניסטית של ארצות הברית.

בחירות כלליות[עריכת קוד מקור | עריכה]

אסטרטגיות במסע הבחירות[עריכת קוד מקור | עריכה]

ניקסון פיתח "אסטרטגיה דרומית" שעוצבה על מנת למשוך לבנים שמרנים מהדרום, שהצביעו באופן מסורתי לדמוקרטים אך כעסו בגלל תמיכתם של ג'ונסון והאמפרי בתנועה לזכויות האזרח, והתנגדו למהומות שפרצו בערים הגדולות. אולם וולאס קיבל כמה מהקולות שניקסון רצה להשיג, וכך פיצל את הקול השמרני. וולאס התרכז בעיקר במדינות שבהן סיכוייו לנצח היו נמוכים כדי לפגוע בניקסון, על מנת שהוא יוכל להשפיע על בחירת המנצח.[32] האסטרטגיה השפיעה יותר על המפלגה הרפובליקנית במערכות הבחירות לאחר מכן. ניקסון גם נפגש עם תומכיו באסיפות בהן ענה לשאלות.

מכיוון שהפסיד לניקסון בסקרים, בחר האמפרי במסע בחירות לוחמני ותקיף. הוא ניסה לאתגר את ניקסון (בלי הצלחה) לעימות טלוויזיוני, והשווה את עצמו להארי טרומן. האמפרי חזה שכמו טרומן, הוא יפתיע את כולם ויזכה בבחירות.

נושאים במסע הבחירות[עריכת קוד מקור | עריכה]

במסע הבחירות שלו הבטיח ניקסון הבטיח "חוק וסדר" לעם האמריקני,[33] דבר שמשך רבים להצביע עבורו בגלל כעסם על המהומות של ממשל ג'ונסון. לאחר רציחתו של מרטין לותר קינג, במהלך ההפגנות של תנועת המחאה נגד מלחמת וייטנאם בדטרויט ובוושינגטון הבירה, קרא ג'ונסון לצבא כדי להגן על חיים ורכוש כשראה עשן כמה רחובות ליד הבית הלבן. האמפרי ביקר את נושא החוק והסדר, ואמר שהוא משחק על דעות קדומות.[34] ניקסון גם התנגד לאילוץ בתי הספר לבטל את ההפרדה הגזעית.[35] הוא טען שתמך בזכויות האזרח, אולם שהוא מאמין שאפשר להילחם בהפרדה הגזעית בדרכים אחרות, כמו קידום חינוך טוב יותר עבור שחורים. ניקסון גם הציע הנחות במס לעסקים קטנים ושיפור בתים בשכונות של שחורים.[36]

במהלך מסע הבחירות שלו, ניקסון גם ביקר את מדיניותו של ארל וורן, נשיא בית המשפט העליון הפדרלי. שמרנים רבים ביקרו אותו על שימוש בבית המשפט על מנת לקדם מדיניות ליברלית בנושא זכויות האזרח והפרדת הדת מהמדינה. ניקסון הבטיח שימנה שופטים שיהיו פחות אקטיביים.[37] בנוסף, גם הבטיח לסיים את גיוס החובה ולעבור לצבא של מתנדבים.[38] ניקסון ראה בסיום גיוס החובה צעד חשוב בדרך להפסקת המחאה נגד המלחמה - הסטודנטים יפסיקו להפגין כשיבינו שהם לא יצטרכו להילחם במלחמה.[39]

האמפרי, לעומתו, הבטיח להמשיך ולהרחיב את תוכניות "החברה הגדולה" שג'ונסון התחיל, ולהמשיך במלחמה בעוני. הוא גם הבטיח להרחיב את זכויות האזרח ברוחם של קנדי וג'ונסון, וגם לתמוך בבית המשפט העליון. לעומת זאת, נמנע האמפרי מלבקר את מדיניותו של ג'ונסון בנוגע למלחמה מתוך חשש שזה לא יתמוך בו או יתקדם בנושא השלום. כתוצאה מכך, איבד האמפרי את קולות מתנגדי המלחמה.

הקאמבק של האמפרי ושלום ליל כל הקדושים[עריכת קוד מקור | עריכה]

לאחר הוועידה הדמוקרטית בסוף אוגוסט, פיגר האמפרי אחרי ניקסון בפער דו-ספרתי ברוב הסקרים, ומצבו היה נואש. הקואליציה הדמוקרטית המסורתית התפרקה, בגלל איבוד תמיכתם של הפועלים, איומם של השחורים להימנע במערכת הבחירות, כעסם של הליברלים על מלחמת וייטנאם, ודרומיים שהתנגדו לתמיכה בזכויות האזרח. המנגנון מפלגתי הוזנח בידי ג'ונסון והתקשה לעמוד בקצב של ניקסון.[40] כשהוא נתמך בידי איגודי העובדים, ניסה האמפרי לתקוף שוב. בשביל לבדל עצמו מג'ונסון ולנצל את הרוב הדמוקרטי בקרב המצביעים הרשומים, הוא הפסיק להזדהות בתשדירים כ"סגן הנשיא יוברט האמפרי" והחל לקרוא לעצמו "המועמד הדמוקרטי יוברט האמפרי". הוא קרא לוולאס גזען שפונה לדחפים האפלים ביותר של האמריקנים. וולאס זכה לתמיכת שיא של 21% בספטמבר, אולם לאחר הבחירה בקרטיס לה מיי כסגנו, הוא איבד מומנטום. הרצון של לה מיי להשתמש בנשק גרעיני בווייטנאם עוררה זכרונות ממסע הבחירות של בארי גולדווטר.[27] איגודי העובדים גם הצליחו לשכנע כמה תומכי וולאס שהיו חברי איגוד לתמוך בהאמפרי. הסקרים הראו שוולאס זכה לכמעט חצי מחברי האיגודים בקיץ 1968, אולם המספר ירד בחדות לאחר מכן. יום הבחירות התקרב וכוחו של וולאס בצפון ובמערב התיכון התחיל לרדת בעוד זה של האמפרי התחיל לעלות.

בסופו של דבר, הייתה מלחמת וייטנאם אחת הבעיות היחידות שהאמפרי לא היה יכול להתגבר עליהן. באוקטובר, החל האמפרי - שהתרומם בסקרים בזכות נפילת וולאס- לבדל את עצמו מממשל ג'ונסון בנושא וייטנאם, וקרא להפסקת אש. נקודת המפנה עבור האמפרי התרחשה כשהנשיא ג'ונסון הכריז על הפסקת ההפצצות ועל תחילת שיחות שלום בסוף השבוע לפני הבחירות. "שלום ליל כל הקדושים" חיזק את האמפרי. בנוסף, בסוף אוקטובר החליט הסנאטור יוג'ין מקארתי לתמוך בהאמפרי, וביום הבחירות, דיווחו הסקרים על שוויון.[41]

אולם מטה ניקסון ציפה ל"הפתעת אוקטובר" שתחזק את האמפרי והחליט למנוע כל סיכוי לשלום פתאומי. לניקסון היה סוכן כפול בבית הלבן שייעץ לו. היועץ לביטחון לאומי ומזכיר המדינה לעתיד בממשל ניקסון, הנרי קיסינג'ר, שהיה ידידותי לשני המועמדים והובטחה לו משרה בכל מקרה, חזרה שג'ונסון ינסה להפסיק את ההפצצות.[42]

ניקסון היה מקושר לנשיא דרום וייטנאם וייעץ לו בנושא השיחות. הוא הבטיח לנשיא שהממשל הרפובליקני ייטיב עמו יותר מהממשל הדמוקרטי.[43] לבסוף החליט הנשיא לוותר על שיחות השלום.

ג'ונסון גילה בעזרת הסוכנות לביטחון לאומי על מעורבותו של ניקסון בשיחות.[44] ב-2009, נחשפו קלטות שבהן טען ג'ונסון שלניקסון יש דם על ידיו.[45][46] מזכיר ההגנה קלארק קליפורד טען שניקסון הפר חוק עקב העובדה שדן עם ממשלות עוינות.[47] בתגובה, ביקש ג'ונסון מהסוכנות לצותת לחברי הצוות של ניקסון ולשגרירות בדרום וייטנאם.[48] הוא לא הדליף לציבור את המידע מחשש לפאניקה,[49] ולא רצה לגלות שהסוכנות לביטחון לאומי צותתה לקשר בווייטנאם.[50] הוא כן גילה על כך להאמפרי, אולם האמפרי, שהיה בטוח שעמד לנצח במירוץ, לא חשף את המידע לציבור. לאחר מכן הוא הצטער על כך שלא חשף את הנושא.[51] ממשלת דרום וייטנאם פרשה משיחות השלום, וניקסון הציע לנסוע לסייגון ולסייע במשא ומתן.[52] עם זאת, לא היה סיכוי אמיתי להגיע להסכם לפני מערכת הבחירות. רבים טענו שהאמפרי הפגין "יושר פוליטי חריג" בכך שסירב לחשוף את פעולות ניקסון.[53] על כל פנים, היה מדובר בכישלון למפלגה הדמוקרטית.[50]

בחירות[עריכת קוד מקור | עריכה]

ב-5 בנובמבר 1968 היו הבחירות מאוד צמודות, ורק בבוקר למחרת הכריזו רשתות הטלוויזיה שניקסון ניצח. המדינות המכריעות היו קליפורניה, אוהיו ואילינוי, שבכולן ניצח ניקסון בהפרש של 3% או פחות. אם האמפרי היה זוכה בשלושתן, הוא היה נהפך לנשיא. אם האמפרי היה זוכה בשתיים מהן (או רק בקליפורניה), מטרתו של ג'ורג' וולאס למנוע משני המועמדים המובילים להשיג רוב בחבר האלקטורים הייתה מושגת, וההחלטה הייתה עוברת לבית הנבחרים שנשלט בידי המפלגה הדמוקרטית. ניקסון קיבל 512,000 קולות יותר מהאמפרי, או אחוז אחד מכלל הקולות. בחבר האלקטורים, ניצחונו היה גדול יותר: הוא זכה בשלושים ושתיים מדינות וב-301 אלקטורים, לעומת שלוש עשרה מדינות ו-191 אלקטורים להאמפרי וחמש מדינות וארבעים ושישה אלקטורים לוולאס.

מבין כל המדינות שבהן זכה ניקסון ב-1960, רק וושינגטון ומיין לא תמכו בו גם הפעם. הוא כן ניצח בהן ב-1972. הייתה זאת הפעם האחרונה עד 1988 שוושינגטון בחרה במועמד דמוקרטי. זאת גם הייתה הפעם האחרונה עד 1992 שקונטיקט, מיין ומישיגן בחרו בדמוקרטי. ניקסון היה המועמד הרפובליקני האחרון שניצח במערכת בחירות בלי לזכות באלבמה, ארקנסו, לואיזיאנה, מיסיסיפי וטקסס.

ניקסון ניצח בבחירות למרות שזכה רק בשתיים מתוך שש המדינות (אריזונה וקרוליינה הדרומית) בהן זכה בארי גולדווטר ב-1964. הוא המועמד הנשיאותי היחיד שניצח למרות ששמר על מספר נמוך כל כך של מדינות מלפני ארבע שנים. ארבע המדינות האחרות של גולדווטר תמכו בוולאס ב-1968. ניקסון ניצח בהן ב-1972.

ניקסון ציין שהאמפרי השאיר לו הודעת ברכה לאחר הפסדו, וטען כי הוא מבין איך זה להפסיד במירוץ צמוד.[54]

השלכות[עריכת קוד מקור | עריכה]

תוצאות הבחירות לפי מחוזות.
תוצאות הבחירות של 1968 לפי מחוזות הבחירה לקונגרס

ניצחונו של ניקסון נחשב לאחד ששינה את מאזן הכוחות בפוליטיקה. מ-1932 עד 1968, זכתה המפלגה הדמוקרטית ברוב הבחירות לנשיאות - בשבע מתוך תשע מערכות בחירות נשיאותיות, ואף השפיעו על ממשלו של דווייט אייזנהאואר הרפובליקני. הבחירות ב-1968 הפכו את המצב. מ-1968 עד 2004, זכתה המפלגה הרפובליקנית ברוב הבחירות לנשיאות - בשבע מתוך עשר, ומדיניותה השפיעה על המפלגה הדמוקרטית ועל ביל קלינטון, בעזרת הדרך השלישית.

הבחירות שינו את התמיכה במפלגה הדמוקרטית, בעיקר בדרום.[55] העימותים בנושאי זכויות האזרח והמלחמה היו קשים. הדמוקרטים לא יכלו לסמוך על הדרומיים הלבנים, והרפובליקנים הציגו לנצח באזורים מלאים במהגרים צפוניים. הדרום הדמוקרטי נעלם. הדמוקרטים עדיין שלטו בפוליטיקה המקומית, אולם לא במערכות הבחירות לנשיאות. רק עשרה אחוזים מהלבנים הדרומיים תמכו בהאמפרי, כששני שלישים מהקולות שלו באזור מגיעים משחורים שיכלו להצביע.[56]

מ-1968 עד 2004 נבחרו רק שני דמוקרטים לנשיאות, ושניהם נולדו בדרום - ג'ימי קרטר מג'ורג'יה וביל קלינטון מארקנסו. רק ב-2008 זכה דמוקרט צפוני מאילינוי, ברק אובמה, בנשיאות.

עוד תוצאה חשובה של הבחירות הייתה שינוי בדרך שבה המפלגה הדמוקרטית בחרה את מועמדיה, תוך החלשת מנהיגי המפלגה והעלאת כוח הצירים הנבחרים. האמפרי היה המועמד האחרון ממפלגה גדולה שזכה במועמדות בלי להשתתף בבחירות המקדימות. ב-1969, החליטה ועדה על מערכת של בחירות מקדימות שייצגה יותר פעילים, כמיעוטים, נשים וצעירים.

הייתה זאת מערכת הבחירות האחרונה בה זכה מועמד של מפלגה שלישית באלקטורים של מדינה. וולאס זכה בחמש מדינות.

הייתה זאת הפעם האחרונה עד 1992 בה זכו הדמוקרטים בקונטיקט, מיין ומישיגן, והאחרונה עד 1988 בה וושינגטון תמיכה בדמוקרטים. הייתה זאת גם הפעם הראשונה מאז 1888 שמחוז קוס בניו המפשייר לא תמך במועמד המנצח,[57] דבר שקרה מאז רק ב-2004. הייתה זאת הפעם האחרונה בה זכה רפובליקני בנשיאות מבלי לזכות באלבמה, ארקנסו, לואיזיאנה, מיסיסיפי וטקסס.

למרות ההפרש הצמוד מבחינת הקולות (0.7%), השיג האמפרי רק 35.5% מהאלקטורים. העיוות הזה הוביל לניסיון להציג תיקון חוקתי בקונגרס שהיה מחליף את חבר האלקטורים בבחירה ישירה של הנשיא, תיקון שלא צלח.

תוצאות[עריכת קוד מקור | עריכה]

המועמד לנשיאות מפלגה מדינה כמות האלקטורים השותף מדינת השותף כמות האלקטורים של השותף
ריצ'רד ניקסון רפובליקנית קליפורניה 301 ספירו אגניו מרילנד 301
יוברט האמפרי דמוקרטית מינסוטה 191 אדמונד מאסקי מיין 191
ג'ורג' וולאס עצמאית אמריקאית אלבמה 46 קרטיס לה מיי קליפורניה 46
יוג'ין מקארתי עצמאי מינסוטה 0

באלבמה, התמודד וולאס כמועמד המפלגה הדמוקרטית, ואילו האמפרי התמודד מטעם המפלגה הדמוקרטית הלאומית של אלבמה.[58][59]

בקרוליינה הצפונית, תמך אלקטור אחד של ניקסון בוולאס ובלה מיי.[60]

בוחרים[עריכת קוד מקור | עריכה]

מחקר טען שמצביעים רבים כעסו על ג'ונסון אולם לא על המפלגה הדמוקרטית. הם כעסו בנושאי מלחמת וייטנאם, זכויות האזרח והחוק והסדר. האמפרי, שהיה בחירתם של המבוגרים במפלגה, סבל מכך שהיה מזוהה עם ממשל ג'ונסון. וולאס משך דמוקרטים רבים שיכלו להצביע לניקסון ולכן פגע בו. האהדה למקארתי בבחירות הובילה להתנגדות לג'ונסון שתמכה לבסוף בוולאס. אולם הם לא היו תומכי מקארתי הקשים יותר. הצלחתו של וולאס התרחשה בגלל שהבוחרים הזדהו איתו בנושאים המרכזיים - ההפרדה הגזעית, יציאה מווייטנאם, מדיניות כלכלית ליברלית וחוק וסדר. תומכיו היו כפריים ותושבי עיירות קטנות בדרום ופועלים מיומנים בדרום. הם לא אהבו את המדיניות הציבורית ואת הפוליטיקה.[61]

מבחינת התפלגות ההצבעות, הצביעו רוב העירוניים העשירים לניקסון, כשהמירוץ בינו ובין האמפרי צמוד יותר בקרב העירוניים בני מעמד הביניים. רוב העירוניים העניים הצביעו להאמפרי, אולם רוב הכפריים הצביעו לניקסון. האמפרי זכה לתמיכה גורפת בשכונות של שחורים, איטלקים, סלאבים ויהודים, ובקרב חברי האיגודים המקצועיים. בדרום, זכה ניקסון לתמיכת העירוניים בעלי הכנסה בינונית, ואילו האמפרי לתמיכת העירוניים בעלי הכנסה נמוכה, אולם וולאס זכה לתמיכה הכי גדולה בדרום. האמפרי ניצח גם בשכונות של שחורים והיספנים.

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ [1]
  2. ^ למרות שנולד בקליפורניה ושירת מטעמה בסנאט, ב-1968 הייתה מדינת מגוריו הרשמית של ניקסון ניו יורק, כיוון שעבר לשם לעסוק בעריכת דין לאחר שהפסיד בבחירות לתפקיד מושל קליפורניה ב-1962. במהלך כהונתו הראשונה כנשיא, עבר ניקסון שוב לקליפורניה. ב-1972 (וב-1960) הוא התמודד מטעמה, אולם ב-1968 התמודד מטעם ניו יורק.
  3. ^ Thomas Adams Upchurch, Race relations in the United States, 1960–1980 (2008) p. 7-50
  4. ^ James Westheider (2011). Fighting in Vietnam: The Experience of the US Soldier. Stackpole Books. עמ' 136–38. ISBN 978-0-8117-0831-9. 
  5. ^ Ben J. Wattenberg (2008). Fighting Words: A Tale of How Liberals Created Neo-Conservatism. Macmillan. עמ' 40. ISBN 978-1-4299-2463-4. 
  6. ^ "Johnson Can Seek Two Full Terms". The Washington Post. 24 בנובמבר 1963. עמ' A2. 
  7. ^ Moore, William (24 בנובמבר 1963). "Law Permits 2 Full Terms for Johnson". The Chicago Tribune. עמ' 7. 
  8. ^ 8.0 8.1 "Man Of The Year: Lyndon B. Johnson, The Paradox of Power". Time Magazine. 5 בינואר 1968. בדיקה אחרונה ב-22 ביוני 2013. 
  9. ^ "Jan 30, 1968: Tet Offensive shakes Cold War confidence". History.com:This Day In History. בדיקה אחרונה ב-22 ביוני 2013. 
  10. ^ Sam Brown discussing his involvement in the "Clean for Gene" campaign. WGBH Open Vault. Retrieved July 20, 2010.
  11. ^ Jeff Shesol (1998). Mutual Contempt: Lyndon Johnson, Robert Kennedy, and the Feud that Defined a Decade. W W Norton. עמ' 545–47. בדיקה אחרונה ב-25 באוקטובר 2015. 
  12. ^ Gould 2010, pp. 16–18.
  13. ^ Randall Bennett Woods (2007). LBJ: architect of American ambition. Harvard University Press. עמ' 834–35. בדיקה אחרונה ב-25 באוקטובר 2015. 
  14. ^ Dallek 1998, pp. 518–525.
  15. ^ Dallek (1998); Woods (2006); Gould (1993).
  16. ^ David (1968). "Paris peace negotiations: a two level game?". Review of International Studies 37 (2): 577–599. 
  17. ^ Robert Dallek, Nixon and Kissinger (2009) p 77
  18. ^ Cook, Rhodes (2000). United States Presidential Primary Elections 1968–1996: A Handbook of Election Statistics. Washington, D.C.: CQ Press. עמ' 12–13. ISBN 978-1-56802-451-6. 
  19. ^ Abbe A. Debolt; James S. Baugess (2011). Encyclopedia of the Sixties: A Decade of Culture and Counterculture. ABC-CLIO. עמ' 607. ISBN 978-1-4408-0102-0. 
  20. ^ Jack Newfield, interview with Terry Gross, Fresh Air from WHYY, National Public Radio, WHYY, Philadelphia, June 4, 1998. Excerpt rebroadcast on June 4, 2008.
  21. ^ "White, pp. 377–378". Ourcampaigns.com. בדיקה אחרונה ב-17 ביוני 2010. 
  22. ^ "Another Race To the Finish". The News & Observer. 2 בנובמבר 2008. אורכב מ-המקור ב-January 15, 2009. בדיקה אחרונה ב-24 בנובמבר 2008. 
  23. ^ The New York Times, February 18, 1968
  24. ^ The New York Times, February 29, 1968
  25. ^ "PERCY SHUNNING ACTIVE '68 ROLE – Wants to Stay Off Ballot in Presidential Primaries – Article – NYTimes.com". Select.nytimes.com. בדיקה אחרונה ב-25 באוגוסט 2015. 
  26. ^ "Javits Says Favorite-Son Choice For '68 Is Still an Open Matter – Article – NYTimes.com". Select.nytimes.com. 29 בספטמבר 1967. בדיקה אחרונה ב-25 באוגוסט 2015. 
  27. ^ 27.0 27.1 Perlstein.
  28. ^ Parmet, pp. 503–508.
  29. ^ Parmet, p. 509.
  30. ^ "1968 Year In Review". UPI. בדיקה אחרונה ב-17 ביוני 2010. 
  31. ^ Frum, David (2000). How We Got Here: The '70s. New York: Basic Books. עמ' xxi. ISBN 0-465-04195-7. 
  32. ^ Joseph A. Aistrup, The southern strategy revisited: Republican top-down advancement in the South (2015).
  33. ^ Greenberg, David (22 באוקטובר 2001). "Civil Rights: Let 'Em Wiretap!". History News Network. 
  34. ^ Timothy Nels Thurber (1999). The Politics of Equality: Hubert H. Humphrey and the African American Freedom Struggle. Columbia University Press. עמ' 214. ISBN 978-0-231-11047-1. 
  35. ^ Frum, David (2000). How We Got Here: The '70s. New York, New York: Basic Books. עמ' 265. ISBN 0-465-04195-7. 
  36. ^ Conrad Black, (2007), p. 525.
  37. ^ Laura Kalman (1990). Abe Fortas. Yale University Press. ISBN 978-0-300-04669-4. בדיקה אחרונה ב-20 באוקטובר 2008. 
  38. ^ Thomas W. Evans (Summer 1993). "The All-Volunteer Army After Twenty Years: Recruiting in the Modern Era". Sam Houston State University. בדיקה אחרונה ב-31 בדצמבר 2007. 
  39. ^ Ambrose, Stephen (1989). Nixon, Volume Two: The Triumph of a Politician 1962–1972. Simon & Schuster.  pp. 264–266.
  40. ^ Time November 15, 1968
  41. ^ Theodore H. White, The Making of the President, 1968 (1970)
  42. ^ Robert Dallek (2007), Nixon and Kissinger: Partners in Power, HarperCollins, pp. 73-74.
  43. ^ Diem Bui with David Chanoff. In the Jaws of History (מהדורה April 1, 1999). Indiana University Press. עמ' 367. ISBN 0-253-21301-0.  p. 237. Waiting for me in the lobby was Anna Chennault. A few minutes later I was being introduced to Nixon and John Mitchell, his law partner and adviser. (…) Nixon (…) added that his staff would be in touch with me through John Mitchell and Anna Chennault.
  44. ^ Thomas Powers. "The Man who Kept the Secrets: Richard Helms & the CIA". Alfred A. Knopf, 1979, p.198. "during the week which ended Sunday, October 27 [1968], the National Security Agency intercepted a radio message from the South Vietnamese Embassy to Saigon explicitly urging (Nguyen Van) Thieu to stand fast against an agreement until after the election. As soon as Johnson learned of the cable he ordered the FBI to place Madame (Anna) Chennault under surveillance and to install a phone tap on the South Vietnamese Embassy"
  45. ^ Mark Lisheron. "In tapes, LBJ accuses Nixon of treason". Austin American-Statesman. December 5, 2008. "Johnson tells Sen. Everett Dirksen, the Republican minority leader, that it will be Nixon's responsibility if the South Vietnamese don't participate in the peace talks. 'This is treason,' LBJ says to Dirksen."
  46. ^ Robert "KC" Johnson. "Did Nixon Commit Treason in 1968? What The New LBJ Tapes Reveal". History News Network, January 26, 2009. Transcript from סרטונים הבחירות לנשיאות ארצות הברית 1968, בביצוע audio recording, סרטון, באתר YouTube of President Johnson: "This is treason."
    "I know."
  47. ^ Clark M. Clifford. Counsel to the President: A Memoir (מהדורה May 21, 1991). Random House. עמ' 709. ISBN 0-394-56995-4.  p. 582. "The activities of the Nixon team went far beyond the bounds of justifiable political combat. It constituted direct interference in the activities of the executive branch and the responsibilities of the Chief Executive, the only people with authority to negotiate on behalf of the nation. The activities of the Nixon campaign constituted a gross, even potentially illegal, interference in the security affairs of the nation by private individuals."
  48. ^ Dallek, p. 75.
  49. ^ Robert "KC" Johnson. "Did Nixon Commit Treason in 1968? What the New LBJ Tapes Reveal". History News Network, January 26, 2009. Transcript from סרטונים הבחירות לנשיאות ארצות הברית 1968, בביצוע audio recording, סרטון, באתר YouTube of President Johnson: "Now, I can identify 'em, because I know who's doing this. I don't want to identify it. I think it would shock America if a principal candidate was playing with a source like this on a matter this important. (…) I don't want to do that."
  50. ^ 50.0 50.1 Taylor, David (15 במרץ 2013). "The Lyndon Johnson tapes: Richard Nixon's 'treason'". BBC News (London). בדיקה אחרונה ב-18 במרץ 2013. 
  51. ^ Jules Witcover. "The Making of an Ink-Stained Wretch: Half a Century Pounding the Political Beat". Johns Hopkins University Press, 2005, p131. "Johnson had turned over incriminating evidence about (Anna) Chennault's activities to (Hubert) Humphrey's for use in the final days of the campaign. The idea was that such an act of treason would sink Nixon and elect Humphrey. But Humphrey declined to use it, partly because he felt he could not reveal the sources of the classified material (…) Later, in his memoir, Humphrey recounted a memo of his own at the time: "I wonder if I should have blown the whistle on Anna Chennault and Nixon. I wish [his italics] I could have been sure. Damn Thieu. Dragging his feet this past weekend hurt us. I wonder if that call did it. If Nixon knew."
  52. ^ "In Tapes, Johnson Accused Nixon's Associates of Treason". The New York Times, December 4, 2008. Retrieved March 19, 2013.
  53. ^ Dallek, pp. 77-78.
  54. ^ "1968 Year In Review". UPI. בדיקה אחרונה ב-17 ביוני 2010. 
  55. ^ "Misunderstanding the Southern Realignment". RealClearPolitics.com. בדיקה אחרונה ב-19 במרץ 2014. 
  56. ^ Gould (1993) p 165; White (1969) p 401
  57. ^ The Political Graveyard; Coös County Votes for President
    David Leip's Atlas of US Presidential Elections; Presidential Election, 2016 in New Hampshire
  58. ^ "Our Campaigns – Political Party – Alabama National Democrat (NDPA)". Ourcampaigns.com. בדיקה אחרונה ב-3 בנובמבר 2008. 
  59. ^ "Our Campaigns – AL US President Race – Nov 05, 1968". Ourcampaigns.com. בדיקה אחרונה ב-3 בנובמבר 2008. 
  60. ^ "1968 Presidential General Election Results – North Carolina". Uselectionatlas.org. בדיקה אחרונה ב-3 בנובמבר 2008. 
  61. ^ Converse et al (1969)