יששכר איש כפר ברקאי

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש

יששכר איש כפר ברקאי היה כהן גדול בבית המקדש השני.

יששכר איש כפר ברקאי נזכר לגנאי, בשל זהירותו המופרזת שלא יתלכלכו ידיו בשעת עבודת הקרבנות, ומנהגו לעבוד בכפפות של משי בשל כך, דבר שנתפס כביזוי עבודת בית המקדש:

תנו רבנן: ארבע צווחות צווחה עזרה... ועוד צווחה: צא מכאן, יששכר איש כפר ברקאי, שמכבד את עצמו ומחלל קדשי שמים! דהוה כריך ידיה בשיראי ועביד עבודה (=שהיה כורך ידיו במשי ועובד).

התלמוד מספר גם מה עלה בגורלו (בתרגום לעברית):

מאי עלתה בו (מה אירע לו) ביששכר איש כפר ברקאי? אמרו: המלך (בכריתות: ינאי המלך) והמלכה היו יושבים. המלך אמר גדי טוב יותר, והמלכה אמרה כבש עדיף. אמרו: מי יוכיח? כהן גדול, שמקריב קרבנות כל יום. בא יששכר, הראה בידו (בתנועה של זלזול): אם גדי עדיף - יעלה לקרבן תמיד! אמר המלך: הואיל ולא הייתה לו אימת המלכות - יחתכו את יד ימינו! נתן יששכר שוחד, וחתכו את שמאלו. שמע המלך, וחתך את ימינו.

אמר רב יוסף: ברוך הקב"ה שגבה מיששכר איש כפר ברקאי את גמולו בעולם הזה.
שם.

התלמוד בהמשך מביא אמוראים שדוחים את דבריו של יששכר.

בספרות התורנית מוזכר סיפורו לא אחת בהקשר של דיני חציצה במצוות (כגון לולב) ובזיון המצווה בכך.