ידוע הכהן

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית

יַדוּע הוא הכהן הגדול האחרון המוזכר במקרא (ספר נחמיה). היה מהכהנים בני צדוק וכיהן בבית המקדש השני לאחר יוחנן בן יהוידע הכהן, אביו. החל לכהן בערך בשנת 350 לפנה"ס, בשלהי התקופה הפרסית בארץ ישראל, תקופת שלטונו של ארתחששתא השלישי.

"וְיוֹיָדָע הוֹלִיד אֶת-יוֹנָתָן וְיוֹנָתָן הוֹלִיד אֶת-יַדּוּעַ",[1]

"הַלְוִיִּם בִּימֵי אֶלְיָשִׁיב יוֹיָדָע וְיוֹחָנָן וְיַדּוּעַ כְּתוּבִים רָאשֵׁי אָבוֹת וְהַכֹּהֲנִים עַל-מַלְכוּת דָּרְיָוֶשׁ הַפָּרְסִי".[2]

רקע[עריכת קוד מקור | עריכה]

האיש החזק בפרס של ארתחששתא השלישי היה יועצו, בגואס(אנ'). בשלב מסוים ניסה המלך להפטר מיועצו החזק ממנו, אך זה הקדים והרעיל אותו והרג את כל בניו, למעט הבן הקטן ארסס. בגואס המליך את ארסס (ארתחששתא הרביעי), בשנת 339 לפנה"ס, כשליט בובה בלבד, אך גם מלך זה ניסה במלאת שנתיים בערך לשלטונו, למרוד ביועץ החזק. בגואס הצליח שוב להקדים תרופה למכה, הרעיל גם את ארסס והעלה לשלטון מלך אחר, דריווש השלישי. בשלישית החלה תחרות כוח בין המלך החדש ליועץ הוותיק, החזק, אך הפעם היה זה המלך שניצח. דריווש הצליח להכריח את בגואס לשתות את כוס הרעל אשר הכין והרג אותו.

דריווש השלישי היה מלך טוב ליהודים, ובתקופתו הלכה והתחזקה מדינת יהודה. רוב העם הלכו בדרך אחת, תחת הנהגתה של הכנסת הגדולה. כך, ללא כל מחלוקת בתוך העם, ובתמיכת מלך פרס, הפכה מדינת יהודה הקטנה למדינה חזקה, אשר שכניה ביקשו את קרבתה.

המחלוקת עם השומרונים[עריכת קוד מקור | עריכה]

השומרונים בקשו גם הם את קרבת בני ישראל. סנבלט השלישי, שהיה אחשדרפן בשומרון, ניסה לקנות את ליבו של ידוע, אך האחרון לא התפתה. כפתרון להתחבר לבית הכהונה הצליח סנבלט להשיא את בתו למנשה הכהן, אחיו של ידוע.

ידוע ואנשי כנסת הגדולה ראו בדבר סכנה גדולה לעם ישראל, והדיחו את מנשה מן הכהונה. מנשה רצה לחזור בו מן הנישואים, אך סנבלט פיתה אותו בהבטחות כי יבנה לו בית מקדש בהר גריזים, וימנה אותו לאחשדרפן. ידוע ואנשי כנסת הגדולה עשו ככל שניתן, אך מנשה וחלק מן העם והכוהנים איתו, עזבו את ירושלים והלכו שומרונה אל סנבלט שנתן להם כסף שדות וכרמים.

המפגש עם אלכסנדר הגדול[עריכת קוד מקור | עריכה]

באותו זמן החלה לזרוח שמשו של אלכסנדר הגדול, אשר ביסס במהירות את שליטתו ביוון והחל להצעיד את צבאו מזרחה. לאחר זמן לא רב, הגיע לאסיה, והכה בשנת 333 לפנה"ס את דריווש בקרב איסוס. לאחר מכן שלח אלכסנדר שליחים אל ידוע הכהן הגדול, ודרש ממנו כי ישלח אוכל לחייליו וכי את המס שנהג להעלות לדריווש יעביר מעתה אליו – אך ידוע סירב, בטענה שאינו יכול לבגוד בדריווש מלכו ולהפר את שבועת האמונים שנשבע לו. אלכסנדר כעס והבטיח להיפרע מידוע על היצמדותו למלך פרס הכושל וסירובו למלך יוון המצליח.

סנבלט, לעומת זאת, שכח את חסדיו של דריווש; הוא הצטרף לחיילי אלכסנדר ועמו 8,000 איש, ודיבר סרה בעם ישראל. בתמורה אישר לו אלכסנדר להשלים את בניית המקדש בהר גריזים. תשעה חודשים חלפו עד שאלכסנדר כבש את צור ואת עזה, ולאחר מכן החל עולה בדרך אל ירושלים. בכל הזמן הזה, ידוע, שעקב אחר ההתפתחויות, לא עזב את בריתו עם דריווש.

כאשר ראה ידוע את האויב מתקרב לעיר, אסף את כל העם אל בית המקדש, שם ערכו תפילות, והקריבו עולות. ובעוד לילה לבשו הוא, הכהנים ואלף איש משרי ישראל, בגדי קודש, פתחו את שערי העיר וצעדו בזוגות ולפידים בידיהם, ופרחי הכהונה נושאים לפניהם את כלי הקודש, עד אשר הגיעו אל אלכסנדר. כשראה המלך את ידוע, ירד מסוסו, השתחווה לפניו, וביחד נכנסו לבית המקדש והמלך הקריב זבחים. ידוע השיג מהמלך עבור העם הטבות שונות, כולל פטור ממס בשנת השמיטה.[3][4]

המפגש בין ידוע לאלכסנדר הגדול מופיע בגמרא[5] אך שם מיוחס המפגש לנכדו שמעון הצדיק. רבי יצחק אייזיק הלוי מסביר שידוע הגיע עם נכדו שמעון הצדיק שהיה כבר אז אב בית דין בסנהדרין.[6]

כאשר ביקש המלך כי ישימו את דמות דיוקנו בבית המקדש הצליח ידוע הכהן לשכנע אותו כי עדיף לו "זיכרון חי"; ואכן, רבים מילדי הכוהנים שנולדו באותה שנה, נקראו בשם אלכסנדר.

בשנה השישית לאלכסנדר, 330 לפנה"ס, מת ידוע, ותחתיו עלה לכהן בנו חוניו הראשון.

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ ספר נחמיה, פרק י"ב, פסוק י"א.
  2. ^ ספר נחמיה, פרק י"ב, פסוק כ"ב.
  3. ^ סיפור המפגש עם אלכסנדר הגדול מופיע אצל יוסף בן מתתיהו, קדמוניות היהודים, ספר 11, פרק ח, פסקאות ג–ה, סעיפים 317–339.
  4. ^ רוב ההיסטוריונים מתייחסים בביטול לסיפור פגישת ידוע ואלכסנדר המובא על ידי יוסף בן מתתיהו. טענתם היא שאין לו אפילו רמז קל ביומניהם של תלמי הראשון ואריסטובולוס מקסנדריה, המתעדים הראשיים של מלחמות אלכסנדר.
  5. ^ תלמוד בבלי, מסכת יומא, דף ס"ט, עמוד א'
  6. ^ הלוי, ר' יצחק אייזיק, דורות הראשונים, 1906, פרק כב, כרך ב, עמ' 350