ישמעאל בן פיאבי

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש

ישמעאל בן פיאבי - ובמקורות גם ר' ישמעאל בן פאבי או בן פיאכי - היה כהן גדול בבית המקדש השני. לפי התלמוד[1], שימש עשר שנים ככהן גדול.

אצל יוסף בן מתתיהו[עריכת קוד מקור | עריכה]

על פי יוסף בן מתתיהו, היו שני כהנים גדולים בשם זה:

ישמעאל בן פיאבי הראשון מונה לכהן גדול במקומו של חנן בן שת על ידי הנציב (אפארכוס) (26-15 לספירה) ואלריוס גראטוס, שנשלח ליהודה על ידי הקיסר טיבריוס. כעבור זמן לא רב, הדיח גראטוס גם אותו ומינה במקומו את אלעזר בן חנן.[2]

ישמעאל בן פיאבי השני מונה לכהן גדול במקומו של חנניה בן נדבאי (ככל הנראה בשנת 59 לספירה) על ידי המלך אגריפס השני[3]. בזמן כהונתו, הגיע מעמדה של משרת הכהונה הגדולה לשפל חסר תקדים:

"אז התגלע ריב בין הכהנים הגדולים ובין (שאר) הכהנים וראשי-העם שבירושלים, וכל אחד מהם עשה לעצמו גדוד של אנשים עזי-נפש ביותר ורודפי מהומות והיה להם למנהיג והם התנגשו והתנצחו אלה עם אלה ורגמו (אלה את אלה) באבנים. ולא היה מי שימחה בידם...כמו בעיר שאין בה שלטון."[4]

לאחר שאגריפס בנה בארמונו (ארמון החשמונאים) שבירושלים אולם גדול הצופה מגבוה על הנעשה בבית המקדש, הקימו הכהנים חומה גבוהה בצד המערבי של העזרה הפנימית, שחסמה את המראה גם מהסטיו המערבי (צדו הפנימי של הכותל המערבי), אזור משמרות הרומאים בזמן החגים. המושל פסטוס, כמו גם אגריפס, כעסו מאד והורו על הריסתה. הכהנים ביקשו והורשו (בשנת 62 לערך[5]) לשלוח שליחים בעניין לקיסר נירון: עשרה מנכבדי העיר ובראשם ישמעאל בן פיאבי וחלקיה שומר האוצר. השליחים הסבירו את העניין לקיסר, שסלח להם ואף הרשה להשאיר את המבנה שבנו במקומו, וזאת לבקשתה של אשתו פופיאה, שהתקרבה לדת היהודית. אשת הקיסר שלחה את עשרת השליחים לביתם ואילו את ישמעאל וחלקיה "החזיקה על-ידה כבני-תערובות". בעקבות החזקתו של ישמעאל בן פיאבי ברומא, מסר אגריפס את הכהונה הגדולה ליוסף (קבי) בן שמעון הכהן הגדול.[6]

בתקופת המרד הגדול, הומת ישמעאל בהתזת ראש בקיריני. לא ידוע אם הוצאתו להורג התרחשה בתחילת המרד, כנקמה, או לאחר החורבן, בשעת הרדיפות על יהודי קיריני. רציחתו הייתה, ככל הנראה, יסוד המסורת על מות רבי ישמעאל כהן גדול, אחד מהרוגי מלכות.[5]

בתלמוד[עריכת קוד מקור | עריכה]

בהתאם לתיאור המצב בתקופת כהונתו של ישמעאל בן פיאבי השני אצל יוסף בן מתתיהו, גם בתלמוד נמתחה ביקורת על התנהלות הכהנים הגדולים, ובהם ישמעאל, בשל היותו מוקף באנשים בעלי זרוע:

"אמר אבא שאול בן בטנית משום אבא יוסף בן חנין: אוי לי מבית בייתוס, אוי לי מאלתן; אוי לי מבית חנין, אוי לי מלחישתן; אוי לי מבית קתרוס, אוי לי מקולמוסן; אוי לי מבית ישמעאל בן פיאבי, אוי לי מאגרופן, שהם כהנים גדולים ובניהן גיזברין וחתניהם אמרכלין ועבדיהן חובטין את העם במקלות". רש"י פירש: "ישמעאל בן פיאבי - כשר היה, אבל אנשי ביתו היו בעלי זרוע".[7]

דעתם של חכמים לא הייתה נוחה מקרבתו של הכהן הגדול לבעלי זרוע, אבל יחסם לישמעאל היה אוהד ומכובד, ואף אמרו עליו במשנה: "משמת ישמעאל בן פיאבי, בטל זיו הכהונה"[8]. ופירש רש"י: "בטל זיו הכהונה - שהיה חכם ועשיר, וכהנים רבים אוכלים על שולחנו".

כן מוזכרת הכתונת היקרה שעשתה לו אימו: "מעשה בישמעאל בן פאבי שעשתה לו אמו כתונת ממאה מנה והיה עומד ומקריב על גבי המזבח".[9]

חז"ל שיבחוהו ואמרו עליו שהוא תלמידו של פינחס: "תנו רבנן: ארבע צווחות צווחה עזרה... ועוד צווחה העזרה: שאו שערים ראשיכם ויכנס ישמעאל בן פיאכי תלמידו של פינחס וישמש בכהונה גדולה".[10]

בן קמחית[עריכת קוד מקור | עריכה]

המהרש"א מזהה את ישמעאל בן פיאבי עם רבי ישמעאל בן קמחית[11], שמוזכר בתלמוד[12] שהיה כהן גדול:

"תנו רבנן: שבעה בנים היו לה לקמחית, וכולן שימשו בכהונה גדולה. אמרו לה חכמים: מה עשית שזכית לכך? אמרה להם: מימי לא ראו קורות ביתי קלעי שערי. אמרו לה: הרבה עשו כן ולא הועילו."

המהרש"א כותב, ש"קמחית" היה שם אמו ו"פיאבי" שם אביו. עוד מוזכר עליו, בקשר למלאכת חפינת הקטורת ביום הכיפורים, שידיו היו גדולות: "אמרו עליו על רבי ישמעאל בן קמחית, שהיה חופן ארבעת קבין במלוא חופניו".

כן נזכר שאחיו החליפו אותו בתפקיד הכהן הגדול כשנטמא:

"אמרו עליו על רבי ישמעאל בן קמחית, פעם אחת סיפר דברים עם ערבי אחד בשוק, וניתזה צינורא (רוק) מפיו על בגדיו, ונכנס ישבב אחיו ושימש תחתיו (ככהן גדול), וראתה אימן שני כהנים גדולים ביום אחד. ושוב - אמרו עליו על רבי ישמעאל בן קמחית - פעם אחת יצא וסיפר עם הגמון אחד בשוק, וניתזה צינורא מפיו על בגדיו, ונכנס יוסף אחיו ושימש תחתיו, וראתה אימן שני כהנים גדולים ביום אחד."

פרה אדומה[עריכת קוד מקור | עריכה]

בתקופת בית שני נעשו (נשחטו ונשרפו) שבע פרות אדומות. לפי המשנה[13], אחת מהן עשה ישמעאל בן פיאבי.

לפי התוספתא[14], עשה ישמעאל בן פיאבי שתי פרות. מבואר שם, שאת הראשונה החמיר לעשות ב"מעורב שמש", כלומר לאחר שקיעת השמש ביום שנטהר מטומאה, כפי דעת הצדוקים שהיו מחמירים בכך. לאחר דין ודברים של חכמים עמו, חזר ועשה פרה אחרת בטבול יום, כלומר לפני שקיעת השמש ביום שנטהר מטומאה, כשיטת חז"ל הפרושים, וללמד שאין ההלכה כדעת הצדוקים.

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ תלמוד בבלי, מסכת יומא, דף ט', עמוד א'.
  2. ^ יוסף בן מתתיהו, קדמוניות היהודים, ספר 18, פרק ב, פסקה ב, סעיפים 34-33.
  3. ^ יוסף בן מתתיהו, קדמוניות היהודים, ספר 20, פרק ח, פסקה ח, סעיף 179.
  4. ^ יוסף בן מתתיהו, קדמוניות היהודים, ספר 20, פרק ח, פסקה ח, סעיף 180.
  5. ^ 5.0 5.1 יוסף בן מתתיהו, תולדות מלחמת היהודים ברומאים, הערות ובאורים מאת המתרגם יעקב נפתלי שמחוני לספר ו, פרק ב, פסקה ב.
  6. ^ יוסף בן מתתיהו, קדמוניות היהודים, ספר 20, פרק ח, פסקה יא, סעיפים 196-189.
  7. ^ תלמוד בבלי, מסכת פסחים, דף נ"ז, עמוד א'.
  8. ^ משנה, מסכת סוטה, פרק ט', משנה ט"ו.
  9. ^ תוספתא, מסכת יומא, פרק א, הלכה כא; תלמוד בבלי, מסכת יומא, דף ל"ה, עמוד ב'; תלמוד ירושלמי, מסכת יומא, פרק ג', הלכה ו' (דף יז, עמוד ב).
  10. ^ תלמוד בבלי, מסכת פסחים, דף נ"ז, עמוד א'; תלמוד בבלי, מסכת כריתות, דף כ"ח, עמוד א'-ב.
  11. ^ חידושי אגדות, יומא, מז, ע"א.
  12. ^ תלמוד בבלי, מסכת יומא, דף מ"ז, עמוד א'.
  13. ^ משנה, מסכת פרה, פרק ג', משנה ה'.
  14. ^ תוספתא, מסכת פרה, פרק ג, הלכה ד; ולפי גירסת הגר"א ו"אור הגנוז" שם.