מתתיהו אנטיגונוס השני

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש

מתתיהו אנטיגונוס השני[1] היה אחרון מלכי בית חשמונאי. שלט על יהודה בתקופת בית שני בין השנים 40 לפנה"ס ל-37 לפנה"ס.

ענף של קיסוס החורש וזוג קרני שפע על מטבע של מתתיהו אנטיגונוס השני

אוירה מרדנית בבית[עריכת קוד מקור | עריכה]

מתתיהו אנטיגונוס היה בנו הצעיר של אריסטובולוס השני ונכדו של המלך אלכסנדר ינאי. אביו היה מעורב בסדרה של מעשי מרדנות, שאיפיינו את ההסתייגות של בית חשמונאי מההשתעבדות לרפובליקה הרומאית והרצון להחזיר עטרת ליושנה – להשיב את צאצאי בית חשמונאי למלוכה על יהודה. אחיו, אלכסנדר השני, הלך בעקבות אביו ואחותם הנסיכה המורדת בהורדוס[2], שארתם לאחר מותם, הלכה בעקבות כולם. כל אותו זמן נמשכה ביהודה ההתמודדות בין תומכי אריסטובולוס להורקנוס השני ולאנטיפטרוס האדומי (אביו של הורדוס).

תקוות שנכזבו[עריכת קוד מקור | עריכה]

בשנת 49 לפנה"ס פרצה מלחמת הטריומויראט הראשון בין יוליוס קיסר לפומפיוס. קיסר היה מעוניין להשתלט על סוריה וארץ ישראל, ולשם כך שגר לשם את אריסטובולוס השני (שהיה שבוי ברומא לאחר ניסיון מרידה כושל, ובנו הצעיר, אנטיגונוס היה עצור שם כבן ערובה) אלא שהוא ובנו אלכסנדר השני חוסלו על ידי תומכיו של פומפיוס.

לאחר קרב פרסלוס ב-48 לפנה"ס, כשיוליוס קיסר השתלט על המזרח חיזרו אחריו הורקנוס השני ואנטיפטרוס וזכו באהדתו. מעמדם הושאר על כנו וכל שאיפותיו של מתתיהו אנטיגונוס לקבל איזשהו נתח בשלטון נותרו בגדר חלום.

לאחר רצח יוליוס קיסר (מרץ 44 לפנה"ס) פרצה מלחמת אזרחים באימפריה הרומית. ההתמודדות הדרמטית בין אוקטביאנוס ומרקוס אנטוניוס לבין קסיוס, רוצחו של קיסר, חוללה הדים ביהודה. גברה המתיחות בין האצולה הירושלמית לבין בית אנטיפטרוס. בירושלים פרצה התקוממות כנגד פצאל בן אנטיפטרוס, אחי הורדוס, ואנטיגונוס בן אריסטובולוס השני, נצר למשפחת החשמונאים התמרד בגליל אך הובס על ידי כוחותיו של הורדוס.

ניצחונם של מרקוס אנטוניוס ואוקטביאנוס הביא לכך שמשלחת יהודית תפציר ברומאים לסלק את בית אנטיפטרוס מכל תפקיד הנהגתי, אך לשווא. הרומאים ביקשו להסתמך על הגורם הנאמן ביותר להם.

מעורבות הפרתים בפרשה[עריכת קוד מקור | עריכה]

באותו זמן ניצלו הפרתים, אויביה המושבעים של רומא, את התוהו-ובוהו באימפריה הרומית ופלשו לסוריה. מתתיהו אנטיגונוס, נצר חשמונאי, בנו הצעיר של אריסטובולוס,[3] ששאיפותיו למלוכה ולהחזרת עטרת ליושנה היו כה נוקבות, אם כי ידע אל-נכון שמגמה זו עלולה לעלות לו וליהודה ביוקר (ענישה רומית), שיכנע את הפרתים להמליכו על יהודה ולסלק מן ההנהגה הן את בית אנטיפטרוס והן את הורקנוס השני – יריביו. הפרתים נעתרו לבקשתו משלושה טעמים: ראשית – לאנטיגונוס ולהם היה אויב משותף – הרומאים; שנית – אנטיגונוס הבטיח להם כסף רב; ושלישית – במהלך זה הפרתים מגדילים את תחום השפעתם.

אנטיגונוס, מגובה על ידי תמיכה צבאית של הפרתים, צר על אויביו שהתבצרו בארמונם שבירושלים. הפרתים שכנעו את הורקנוס ואת פצאל (אחי הורדוס) להיכנע ולצאת מהארמון תוך כדי הבטחה שלא יאונה להם כל רע. השניים התפתו לשווא: הם נעצרו ונכבלו. פצאל שם קץ לחייו על ידי כך שהטיח את ראשו בסלע, והורקנוס נידון למום גופני (קיצוץ אזניו) כדי למנוע ממנו את האפשרות לשוב ולכהן בתפקיד הכהונה הגדולה.[4][5] חיתוך האזניים בוצע אמנם בעידודו של אנטיגונוס, אולם על פי ההיסטוריון הרומאי טקיטוס,[6] נראה כי הנוהג לכרות את אזניו של יריב היה מקובל אצל הפרתים, כדי להשפילו ובו בזמן גם לחוס על חייו.[7]

הורדוס, שאף הוא הושם במצור, לא התפתה לצאת אל הפרתים ואל אנטיגונוס והצליח להימלט באישון לילה מירושלים. בדרכו כמעט ניגף בידי אנטיגונוס ליד המקום בו בנה מאוחר יותר את ההרודיון. הוא הסתיר את משפחתו במצדה והגיע עם תומכיו דרומה לאדום. הפרתים שדדו את ארמון החשמונאים ואת ירושלים ונכסיו הרבים של הורקנוס עברו לידי אנטיגונוס.

אנטיגונוס מתמלך בחסות[עריכת קוד מקור | עריכה]

אנטיגונוס הומלך בחסות הפרתים ובכך חידש במידה מסוימת את השלטון של השושלת החשמונאית. הרבה לא ידוע על מעשיו ומהלכיו בתקופת שלטונו הקצרה (37-40 לפנה"ס). ממטבעותיו שנחשפו ניתן לדלות פרטים על אופי שלטונו. על גבי המטבעות נמצאה כתובת ביוונית שלשונה "של המלך אנטיגונוס", ללמד על חידוש בית המלוכה וכתובת בעברית – "מתתיה כהן גדול (ו) חבר היהודים" וכתובות דומות. דו לשוניות זו דומה למטבעות המלכים החשמונאים, קודמיו, למעט אלו של אלכסנדר ינאי, ובאה לציין את התחשבותו ברגשות העם היהודי, כאשר כלפי חוץ הוא נחשב למלך ("בסילאוס" ביוונית), וכלפי פנים הוא מכהן ככהן גדול ושולט בשותפות עם "חבר היהודים", היינו הסנהדרין.

על אחד המטבעות ניתן לזהות סמלים הלקוחים מעולם המקדש: מנורת שבעת הקנים ושולחן, שאולי הוא שולחן לחם הפנים. המטבעות הופקו ממתכות זולות (נחושת ועופרת), מה שמלמד, כנראה, על מצב כלכלי רעוע בתקופתו של מתתיהו אנטיגונוס.

עימות בין הורדוס לאנטיגונוס[עריכת קוד מקור | עריכה]

בשנת 40 לפנה"ס הוכתר הורדוס למלך על יהודה באישור הטריאומווירטים אוקטביאנוס ומרקוס אנטוניוס והסנאט הרומי. בתום שנה נחת הורדוס בנמל עכו ומיד החל בטיהור ממלכתו ממורדים ומימוש האינטרסים הרומיים, לריסוק מלכותו של אנטיגונוס, אויבם של הרומאים בשל חבירתו לפרתים. חשוב היה להורדוס לכבוש בעצמו את אזור ממלכתו, כדי שלא יהיה חייב לגורם מקומי כלשהו איזו טובה בהמשך דרכו. לא קלה הייתה דרכו של הורדוס בביצוע המשימה בשל התמיכה העממית לה זכה אנטיגונוס ובשל העדר גיבוי צבאי ממשי רומי, מאחר והצבא הרומי היה עסוק בלחימה באסיה הקטנה ובצפון סוריה. כמו כן, אנטיגונוס פיתה מצביאים רומיים בכספי שוחד כדי שלא יסייעו בידו של הורדוס, כמו למשל את הליגאטוס המוכשר של מרקוס אנטוניוס, פובליוס וונטיודיוס, ואף את הקצין הבכיר סילו.

אנטיגונוס ניצל את שעת הכושר שנקרתה בדרכו, כשהצבא הרומי טרוד עם הפרתים והורדוס אינו מאורגן, כבש את רוב אדום, ובכלל זאת את העיר המרכזית מרשה והחריבה עד היסוד וצר על מצדה, שם התגוררה משפחת המלך ופמלייתו. הורדוס נקלע למצוקה, אם כי הצליח לחלץ את משפחתו ממצדה. משם פנה אל ירושלים. כשחנה ממערב לעיר, יחד עם הצבא בפיקוד סילו, הורה לכרוז שלו להכריז סביב החומה שהוא בא לשם "טובת העם והצלת העיר" ומוכן לסלוח אפילו לאויביו הקשים ביותר. על דבריו אלה, השיב אנטיגונוס לסילו והצבא הרומאי שלו שגם על פי המנהג הרומאי, לא יהיה זה צודק "אם יתנו את המלוכה להורדוס, שהוא הדיוט ואדומי, כלומר, יהודי למחצה", והם חייבים לתת אותה לבני משפחת המלוכה המקומית, המקובלת על העם. אנטיגונוס הוסיף לטעון, כי גם אם החליטו הרומאים לשלול ממנו את המלוכה, כי ניתנה לו על ידי הפרתים, ישנם רבים ממשפחתו, "שיקחו אותה כחוק". חילופי הדברים הפכו עד מהרה לגידופים ואנטיגונוס פקד על אנשיו לירות חצים על הצרים, שנאלצו לסגת.[8]

הורדוס פילס דרכו לשומרון, השאיר בה את משפחתו והפכה לגרעין כוחו הצבאי. משם המשיך לגליל, שם נלחם כנגד מתנגדיו, תומכי אנטיגונוס, בשעה שאנטיגונוס יושב בירושלים ואינו מחיש עזרה לתושבי הגליל ולאנשיו שנלחמו בהורדוס. הורדוס ביער קיני התנגדות, שמרכזן היה במערות שליד הארבל. בקרבות אלה השתמש הורדוס בארגזים, שהותאמו למלחמות בהרים. הלוחמים שהתמקמו בתוכם הצטיידו במוטות ארוכים שבקצותיהם ווים על-מנת לגרור את המסתתרים החוצה ולשומטם לתהומות.[9]

הורדוס פנה לבקש את עזרת אנטוניוס, שנלחם אותו זמן עם הפרתים, ואף טרח להופיע לפניו, לאחר שגמא מרחק רב רווי סכנות. מרקוס אנטוניוס השתכנע ושיגר להורדוס סיוע צבאי מסיבי, ובראשו המצביא המוכשר גאיוס סוסיוס.[10]

קץ מלכותו של אנטיגונוס[עריכת קוד מקור | עריכה]

מנגד ניצל אנטיגונוס את העדרו של הורדוס ותקף באומץ רב את כוחותיו. אנטיגונוס זכה במספר קרבות, ובאחד מהם אף גרם למותו של יוסף, אחי הורדוס, כשהוא לוכד אותו במארב ליד יריחו ומשמיד את צבאו, אלא שמול הצבא הרומי הגדול כשל לחלוטין. הורדוס הפנה את כוחותיו לעבר יריחו, שם היה מרוכז עיקר צבאו של אנטיגונוס, ובין השניים התנהלה מלחמת שחיקה. אנטיגונוס החליט לפצל את כוחותיו ולשלוח חלק אחד לשומרון בפיקודו של המצביא פאפוס, כדי לנתק את קווי האספקה של הורדוס. הורדוס הביס את כוח פאפוס סמוך לבית אל, ובשנת 37 לפנה"ס כפה מצור על ירושלים. מקץ חמישים וחמישה ימי מצור נפלו בידי הורדוס העיר התחתונה ומעטפת בית המקדש. הנצורים נמלטו לעיר העליונה ולתחום המקדש. לבסוף נכנעה כל העיר. אנטיגונוס ירד מהבירה ונכנע בפני סוסיוס, שניצל את ההזדמנות להשפלתו. הוא מחא כפיים וקרא לו "אנטיגוני", כשמה של אשה.[11]

אנטיגונוס נלקח בשבי והוצא להורג באנטיוכיה בפקודת מרקוס אנטוניוס. הורדוס היה זה שדחף את אנטוניוס להוציא להורג את אנטיגונוס, משום שחשש שאם יובא אנטיגונוס בפני הסנאט הרומי, הוא יטען לזכות בניו שהם נצר לבית מלוכה למלוך וזכותם עומדת להם כי הם לא מרדו ברומאים, ולעומתם, הורדוס אינו מנצר בית מלוכה.[12] אנטיגונוס הומת בהתזת ראש ולטענת ההיסטוריון פלוטרכוס, "מעולם לא הוטל עונש כזה על מלך".[13] על פי ההיסטוריון דיו קסיוס, לפני שהוציא אותו להורג, הורה אנטוניוס לצלוב ולהלקות את אנטיגונוס, ולטענתו גם עונש כזה מעולם לא הוטל על מלך מידי הרומאים.[14]

מותו של אנטיגונוס באותה שנה (37 לפנה"ס) סימל את תחילת מלכותו של הורדוס. בין האויבים נוצר קשר משפחתי, כשבתו של אנטיגונוס נישאה לאנטיפטרוס בן הורדוס[15]

בשנת 1970 התגלתה בגבעת המבתר בירושלים מערת קבורה הנקראת מערת אבה. על גבי אחת הגלוסקמאות הייתה כתובת שנשאה את השם "מתתיהו בן יהודה". פרופ' גרינץ העלה השערה שמדובר בארונו של אנטיגונוס שהובא לקבורה בירושלים על ידי הכוהן אבה. השערה זו אינה מקובלת על רוב החוקרים.

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ ביוונית: Αντίγονος, אנטיגונוס במלעיל דמלעיל (ההטעמה בהברה השלישית מהסוף).
  2. ^ יוסף בן מתתיהו, תולדות מלחמת היהודים עם הרומאים, ספר א, פרק 19, פסקה א: "וכאשר פרצה מלחמת אקטיום, התכונן הורדוס לצאת לעזרת אנטוניוס, כי כבר הונח לו מן המהומות בארץ יהודה, אחרי כבשו את הורקניה, המקום אשר תפשה אותו אחות אנטיגנוס".
  3. ^ דיו קסיוס, ההיסטוריון הרומאי מהמאה ה-3, טעה כשציין שהפרתים המליכו במקום הורקנוס את אריסטובולוס (ספר 48, פרק 26, סעיף 2), אולם אנטיגונוס נזכר בהמשך דבריו (ספר 48, פרק 41, סעיפים 5-4; ספר 49, פרק 22, סעיפים 3, 6).
  4. ^ יוסף בן מתתיהו, תולדות מלחמת היהודים עם הרומאים, ספר א, פרק יג, פסקה ט.
  5. ^ יוסף בן מתתיהו, קדמוניות היהודים, ספר 14, פרק יג, פסקה י, סעיפים 369-365.
  6. ^ טקיטוס, ספרי השנים, ספר יב, פרק 14.
  7. ^ אריה כשר, אליעזר ויצטום, הורדוס, מלך רודף ורדוף, 2007, עמ' 423, הערה 6.
  8. ^ יוסף בן מתתיהו, קדמוניות היהודים, ספר 14, פרק טו, פסקה ב, סעיפים 403-399.
  9. ^ יוסף בן מתתיהו, קדמוניות היהודים, ספר 14, פרק טו, פסקאות ד-ה, סעיפים 430-413.
  10. ^ יוסף בן מתתיהו, קדמוניות היהודים, ספר 14, פרק טו, פסקאות ח-ט, סעיפים 447-439.
  11. ^ יוסף בן מתתיהו, קדמוניות היהודים, ספר 14, פרק טז, פסקאות א-ב, סעיפים 481-468.
  12. ^ יוסף בן מתתיהו, קדמוניות היהודים, ספר 14, פרק טז, פסקה ד, סעיפים 491-488.
  13. ^ פלוטארכוס, חיי אישים: אנשי רומי, אנטוניוס, פרק ל"ו.
  14. ^ דיו קסיוס, ספר 49, פרק 22, סעיף 6.
  15. ^ יוסף בן מתתיהו, קדמוניות היהודים, ספר 17, פרק ה, פסקה ב, סעיף 92.