כולה שלי

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש
כֻּלָּהּ שֶׁלִּי

מִן הַיּוֹם בּוֹ נִקְרֵאתִי לַפֶּלֶא
שֶׁל בֵּיתָר וְצִיּוֹן וְסִינַי,
יַד אַחִים הִסְגִירַתְנִי בַכֶּלֶא
וַתִּנְעַל בֵּית-אִמִּי לְפָנַי.

הַשָּׁרוֹן וְהָעֵמֶק לֹא לָנוּ,
לֹא קָצִיר, לֹא קָטִיף, לֹא בִנְיָן -
אֱלֹהִים, לְיָגוֹן בְּחַרְתָּנוּ,
וַתִּבְחַר אֶת אָחִי לְתַלְיָן.

זֶה הָרִיב – לֹא נִגְמַר הוּא עֲדַיִן
בֵּין אָדֹם לְלָבָן-וְתָכֹל;

עוֹד שַׁלֵּם נְשַׁלֵּם לְךָ, קַיִן -
אֶת נַפְשׁוֹת צְעִירֶיךָ נִטֹּל!
כִּי סוֹפָן – אוֹ לַבֹּץ רִקָּבוֹנָה
אוֹ לִמְרֹד בִּירֻשַּׁת הַקָּלוֹן.
אָנוּ מֶ רֶ ד נִקְרָא – וְתָבֹאנָה
עִם הָעֵמֶק הַזֶּה לְפִדְיוֹן.

טַל מַפְרֶה, טַל חַיִּים – טַל הַמֶּרֶד ...
הוֹי, רָוְתָה כָּל אַרְצֵנוּ טַלִּי!
נוּמָה עֵמֶק, מֶרְחַב הַתִּפְאֶרֶת,
יִתְנַשֵּׂא גַּם עָלֶיךָ, דִּגְלִי.

כִּי אֲנַחְנוּ שָׂדֶיךָ נָטַעְנוּ –
בַּגָּלוּת, מֵעַכּוֹ, עַל גַּרְדֹּם
אֱלֹהִים לַשִּׁלְטוֹן בְּחַרְתָּנוּ
עַל לָבָן-וְתָכוֹל – וְאָדֹם.

כֻּלָּהּ שֶׁלִּי הוא שיר פוליטי של זאב ז'בוטינסקי, העוסק במאבקם של בית"ר והציונות הרוויזיוניסטית אל מול תנועת העבודה. השיר חובר בהדרגה, במספר גרסאות, עד לגרסה האחרונה, המקובלת, בשנים תרצ"ז-תרצ"ח, 1938-1937. את השיר הלחין לראשונה אברהם (אברשה) לט מקן ריגה של תנועת בית"ר, והוא אחד משירי בית"ר המפורסמים והמושרים ביותר.

רקע לכתיבת השיר[עריכת קוד מקור | עריכה]

השיר התחבר בכמה שלבים. הוא נכתב בהקשר של התשובה הציבורית הנדרשת כלקח מאירועי שנות השלושים, כאשר באותה תקופה התגברו רדיפות היהודים בגרמניה הנאצית, והתחוללו מאורעות תרצ"ו בארץ ישראל. אוהדיו של ז'בוטינסקי, שלא הורשה להיכנס לארץ מאז קיץ 1929, ניהלו פעולות מחאה ואחר כך מאבק מזוין במסגרת ברית הבריונים והאצ"ל כנגד מדיניות הספר הלבן של השלטונות הבריטיים שהגבילה כניסת יהודים לארץ ורכישת קרקעות להתיישבות. הרוויזיוניסטים נרדפו על ידי שלטונות המנדט הבריטי; הם נעצרו בתכיפות, וחלקם נשלחו לכלא עכו למעצר מנהלי או נעצרו באשמת השתתפות בפעולות חמושות. במקביל, נוצרה מתיחות ומחלוקת בין המחנה הרוויזיוניסטי לבין תנועת העבודה.[1]

בשנת 1935 פרש ז'בוטינסקי מההסתדרות הציונית העולמית והקים את הצ"ח - ההסתדרות הציונית החדשה, בה תחילה היו חברים כמה עשרות אלפים חברים יותר מבהסתדרות הישנה. עקב כך החריפה העוינות בין הסוציאליסטים לרוויזיוניסטים, וההסתדרות החליטה לשלול מתנועת בית"ר זכויות רבות, ביניהן את המעמד של "ארגון חלוצי", מה שגרם לביטול הסרטיפיקטים לאנשי התנועה, גם לאלה שהיו בהכשרות לקראת עלייה.[2] ז'בוטינסקי כינה את המעשה "גזלה" וכעס על הפעולה שנראה שלא הייתה עבור טובת היישוב והציונות, אלא נועדה לשמש בלעומתיות כלפי אנשי בית"ר, ונגד ז'בוטינסקי עצמו. בשנתיים שלאחר מכן הסכסוך רק החריף, וכאשר בחורף 1937 נודע לצעיר פולני בשם שמחה פאלושניצקי כי לא יקבל אישור עלייה, הוא התאבד.[3]

התאבדותו של פאלושניצקי נודעה בשער בת רבים ועוררה עניין - וגם זעם - ברחבי התנועה הציונית. לטענת הבית"רים ההסתדרות היא זו שנשאה באחריות לחייו של בן ה-22 שהמית עצמו. כתגובה לפרשה כתב ז'בוטינסקי את הגרסה הראשונה לשיר "כולה שלי", ופרסם אותו בעיתון הירדן תחת השם "שיר בית"ר לתרצ"ז".[4] להלן מילותיו של השיר:

מִן הַיּוֹם בּוֹ נִבְחַרְתִּי לַפֶּלֶא
שֶׁל בֵּיתָר וְצִיּוֹן וְסִינַי,
יַד אַחִים הִסְגִּירַתְנִי בַּכֶּלֶא
וַתִנְעַל בֵּית-אִמִּי לְפָנָי.

בֵּיתָרִים, הַמּוֹלֶדֶת לֹא לָנוּ,
לְכָמוֹנוּ נֵּכָר הַנִּצְחִי:
אֱלֹהִים, לְיָגוֹן בְּחַרְתֵּנוּ,
וְתִבְחַר לְתַלְיָן אֶת אָחִי.
 

לֹא בִגְמוּל-נְקָמָה, לֹא בְּזַיִן
יֵעָנֵשׁ חֵטְא עִבְרִי בְעִבְרִי:
כָּל הָעַם יְשַׁלֵּם לְךָ, קַיִן,
בְּשֵׂאתוֹ אֶת שִׁירִי וּדְבָרִי.

בְּדַרְכֵּנוּ, בִּשְׁמֵנוּ, אִתָּנוּ
הוּא יָרִים אֶת דִּגְלִי עַד אָמִיר:
כִּי לָזֹאת, אֱלֹהִים, בְּחַרְתָּנוּ
וְצִוִּית לִבֵּנוּ שָׁמִיר.

ז'בוטינסקי עיבד את השיר במשך תקופה, עד לפרסומו ברבים בגרסתו האחרונה בכינוס העולמי השלישי של תנועת בית"ר, בוורשה, סתיו 1938. כינוס זה היה האחרון מסוגו בו השתתף ז'בוטינסקי, שנפטר שנתיים לאחר מכן. בכינוס, בין השאר, התקבלו החלטות לעודד יצירה אומנותית בקרב חברי התנועה, ולהוציא קובץ שירים הכולל תווי נגינה משירי התנועה.[5]

מבנה ומרכיבי השיר[עריכת קוד מקור | עריכה]

שם השיר הוא פרפרזה של המשפט הפותח של מסכת בבא מציעא: "שניים אוחזין בטלית... זה אומר כולה שלי וזה אומר כולה שלי",[6] ובאמצעותו מוסר המשורר את תפיסתו את המאבק בין הצד הימני-רוויזיוניסטי לבין הצד השמאלי - תנועת העבודה. כמילות השיר "יד אחים הסגירתני בכלא... ותבחר את אחי לתליין" שנכתבו על מסורבי העלייה שנדחו על ידי אחיהם מן השמאל, "זה הריב לא נגמר הוא עדיין בין אדום ללבן ותכול" - כלומר, בין מפא"י, שדגלם היה אדום, לבין דגל בית"ר - בכחול ולבן.

נושאים המוזכרים בשיר הם אהבת האומה והנכונות להקריב את החיים בעבור עתידה; אהבת ארץ ישראל, שאתרים בה ובסביבתה מוזכרים בו: עכו, עמק (יזרעאל), ציון (ירושלים), ביתר וסיני, המייצגים אירועים מכריעים ותקופות מעצבות בחיי האומה, אך חלקם גם מזכירים את העוולות וההתנשאות בה לוקה המשטר הנוכחי בארץ ישראל;[7] וההכרזה על נכונות למאבק, "מרד", ואף עליה על הגרדום למען מימוש יעדי האומה ותקוותה, ולא עבור טובתם האישית של בעלי הפנקס האדום. במילותיו של ז'בוטינסקי:[8]

איני יכול לסבול את השירים הארץ-ישראליים של מתנגדינו. הם שרים:
"נומה עמק, ארץ תפארת,
אנו לך משמרת"[9]
איזה מין משמרת הם? הרעיון המרכזי בכול שיריהם הוא שביעות רצון, שובע. איני סובל זאת משום ששכחו את הזעם, את המרור. אינני רוצה שאנו נשכח זאת.

דברי ז'בוטינסקי בכינוס העולמי השלישי של בית"ר, בוורשה, 11 בנובמבר 1938

על פי פרופ' דן מירון התכתבותו של ז'בוטינסקי ב"כולה שלי" עם שיר העמק מאת נתן אלתרמן לא נגמרת בשורות המצוטטות אצלו בהציגו לראשונה את השיר. בבית הלפני-אחרון של השיר נזכרים "טל המרד" והגדרתו של העמק כ"מרחב התפארת". טל המרד מוצג בניגוד ל"טל מלמטה" שנמצא "מבית אלפא עד נהלל" - זהו דמם של הלוחמים ולא טללי השלווה של יושבי העמק השאננים והנינוחים. התקת העמק מהקשרו הפואטי הקודם כ"ארץ תפארת" והעברו ל"מרחב" מדגישה את ההקשר הפוליטי המוכרח והקשה שלו, כחלק מחבל אדמה שייגאל על ידי דם לוחמים, ורק אז יתפנו תושביו לעסוק בטללי השדות.[3]

מבחינת לשונית-פואטית, "כולה שלי" נכתב בהברה ספרדית (בשונה למשל מרוב שירתו של ביאליק), מתוך אמונתו של ז'בוטינסקי בהתאמתה לעתידה של הספרות העברית המתחדשת.[10] על פי מירון נטבעו בשיריו של ז. ז'. "מטבעות לשון, (שנעשו) חלק מהמטווה הקיים והעומד בשיח הציבורי העברי במשך שבעים שנה"; זהו אחד משמונת שיריו "הציוניים הפוליטיים" של ז'בוטינסקי, שבהם "מצא הז'אנר של ההימנון הציבורי... את גיבושו המודרני השלם, ה'קלסי', הראשון"; ז'בוטינסקי הטביע בהם "מוזיקליות", "בהירנות" במבע, ושימוש ב"מילון" הכלל יישובי, ובכלל זה של "השמאל הציוני".[11] על "כולה שלי" כתב מירון כי הוא "המעניין שבין שירי ההמנון הפולמוסיים (של ז'בוטינסקי)".[3]

לחן, ביצוע ופרסום[עריכת קוד מקור | עריכה]

ככל שיריו ותרגומיו של ז'בוטינסקי, היה השיר אהוד בקרב אנשי התנועה הרוויזיוניסטית וחניכי תנועת הנוער בית"ר מרגע הצגתו לקהל הרחב. נהוג לשיר אותו בטקסים והתקהלויות.

לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • דן מירון (הקדמה), יוסף קיסטר (מבוא), אילן מצל בגיא, זאב ז'בוטינסקי ושירתו, תל אביב: הוצאת המסדר על־שם זאב ז'בוטינסקי, תשס"ו-2005.

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ ראו אסף שגיב, תולדות מלחמת היהודים ביהודים, באתר תכלת ברשת, במקור בתוך תכלת 45, הוצאת שלם, ירושלים סתיו 2011
  2. ^ גרשון סתיו, "כלה שלי", יוסף ז'בוטינסקי: סיפורו של שיר ותעלומת הלחן, באתר זמרשת
  3. ^ 3.0 3.1 3.2 דן מירון, תרומתו של זאב ז'בוטינסקי לשירה העברית המודרנית, בתוך איש בסער - מסות ומחקרים על זאב ז'בוטינסקי, עמודים 187–251, חלק מסדרת עיונים, הוצאת מכון בן-גוריון לחקר ישראל והציונות, באר שבע 2004
  4. ^ זאב ז'בוטינסקי, שיר בית"ר לתרצ"ז - על קברו של הצעיר פלושניצקי, הירדן, 1 באפריל 1937
  5. ^ ח. בן-ירוחם, ספר בית"ר, כרך ב', חלק שני, עמ' 870
  6. ^ משנה, מסכת בבא מציעא, פרק א', משנה א'
  7. ^ עכו - על שם כלא עכו והסגרותיהם של תומכי ז'בוטינסקי לידי הבריטים שכלאום שם; העמק מוזכר כחלק מהבעת שאט-נפש מעמדותיהם הבסיסיות של הדוגלים בציונות של שיר העמק.
  8. ^ הפרוטוקול במקור בתוך: ח. בן-ירוחם, ספר בית"ר, כרך ב', חלק שני, עמ' 872
  9. ^ שורות אלו מתוך שיר העמק שכתב נתן אלתרמן ארבע שנים קודם לכן.
  10. ^ דן מירון, אילן מצל בגיא, עמ' 59.
  11. ^ דן מירון, אילן מצל בגיא, עמ' 125-111.