כריס קראפט
 | |
| קראפט כמנהל מרכז החלל ג'ונסון ב-1979 | |
| לידה |
28 בפברואר 1924 כ"ג באדר התרפ"ד פיבוס, וירג'יניה ,  ארצות הברית  |
|---|---|
| פטירה |
22 ביולי 2019 (בגיל 95) י"ט בתמוז התשע"ט יוסטון, ארצות הברית |
| מדינה |
ארצות הברית |
| השכלה |
|
| עיסוק | מנהל הטיסה של נאס"א, מנהל מרכז החלל ג'ונסון |
| מעסיק |
הוועדה הלאומית המייעצת לאווירונאוטיקה, נאס"א |
| השקפה דתית |
נצרות קתולית |
| בת זוג | בטי אן קראפט (מ-1950) |
| מספר צאצאים |
2 |
| פרסים והוקרה |
|
  | |
כריסטופר קולומבוס קראפט ג'וניור (באנגלית: Christopher Columbus Kraft Jr.; 28 בפברואר 1924 – 22 ביולי 2019) היה מהנדס תעופה וחלל אמריקאי של נאס"א אשר לקח חלק בהקמת מרכז בקרת המשימה של הסוכנות.
לאחר סיום לימודיו ב-1944 במכון וירג'יניה טק ובאוניברסיטת המדינה עם תואר בהנדסת אווירונאוטיקה, החל לעבוד בוועדה הלאומית המייעצת לאווירונאוטיקה. למעלה מעשור היה קראפט חוקר אווירונאוטי ובשנת 1958 הצטרף לקבוצת משימות החלל, צוות אשר תכנן את הכנסת האדם האמריקאי הראשון לחלל. קראפט, הפך למנהל הטיסה הראשון של נאס"א. אירועים מרכזיים אשר התרחשו במהלך תפקידו כללו את טיסת החלל הראשונה של אמריקה, הטיסה הראשונה במסלול צוות, והליכת החלל הראשונה. בתחילת תוכנית אפולו, קראפט פרש מתפקיד כמנהל הטיסה בכדי להתמקד בניהול ובתכנון המשימה. ב-1972 הוא הפך למנהל מרכז החלל המאויש (נקרא גם מרכז החלל ג'ונסון) בעקבות המנהל שלו, רוברט ר' גילרות' (אנ'), ושימש בתפקיד זה עד פרישתו בשנת 1982.
מאוחר יותר, קראפט עזר וייעץ לחברות שונות, ביניהן IBM ורוקוול אינטרנשיונל. ב-1994 מונה קראפט ליושב ראש הצוות כדי להפוך את תוכנית מעבורות החלל של נאס"א למשתלמת יותר. הדו"ח, שהיה אז שנוי במחלוקת בקרב אנשי הצוות, אשר כונה "דו"ח קראפט", המליץ להעביר את פעולות מעבורת החלל של נאס"א לקבלן פרטי. הוא גם המליץ לנאס"א לצמצם את השינויים הארגוניים אשר נועדו לשפר את הבטיחות לאחר אסון מעבורת החלל צ'לנג'ר. פעולה זו הביאה עמה ביקורות רבות, במיוחד לאחר אסון מעבורת החלל קולומביה.
קראפט פרסם את האוטוביוגרפיה שלו, הנקראת "טיסה: חיי בבקרת משימה" בשנת 2001, אותה השנה שבניין מרכז בקרת המשימה (אנ') נקרא על שמו, "מרכז בקרת המשימה כריסטפור קראפט". כאשר קיבל את גביע החלל הלאומי מארגון רוטרי בשנת 1999, הארגון תיאר אותו כ"כוח בעל השפעה רבה בתוכנית טיסות החלל האנושיות של ארצות הברית מראשיתה ועד תקופת מעבורות החלל" והוסיף, "אדם שהישגיו הפכו לאגדיים".[1]
חיים מוקדמים והשכלה[עריכת קוד מקור | עריכה]
קראפט נולד בפיבוס, וירג'יניה, ב-28 בפברואר 1924. הוא נקרא על שמו של אביו, כריסטופר קולומבוס קראפט, שנולד בעיר ניו יורק ב-1892 ליד כיכר קולומבוס. אביו של קראפט, בנם של הורים מהגרים מבוואריה.[2] אמו, וונדה אוליביה (לבית סודרת'), הייתה אחות.[3] כילד, קראפט ניגן בחיל התופים והבאגלים של הלגיון האמריקאי והפך לאלוף המדינה באגלר.[4] הוא למד בבית ספר בווירג'יניה, ולמד בבית הספר התיכון המפטון.[5]
בספטמבר 1941 החל קראפט את לימודיו במכון הפוליטכני של וירג'יניה ובאוניברסיטת המדינה, והפך לחניך בחיל הצוערים של וירג'יניה כחבר בטייסת N. כשארצות הברית נכנסה למלחמת העולם השנייה בדצמבר 1941, הוא ניסה להתגייס לצי ארצות הברית בתור צוער תעופת V-12, אך נדחה בגלל פצע בידו הימנית ממנה סבל מגיל שלוש.[3] הוא סיים את לימודיו בדצמבר 1944 עם תואר ראשון במדעים בהנדסת אווירונאוטיקה.[6]
הוועדה הלאומית המייעצת לאווירונאוטיקה[עריכת קוד מקור | עריכה]
בסיום הלימודים, קראפט החל לעבוד בחברת המטוסים "Chance Vought" בקונטיקט. הוא גם פנה לוועדה הלאומית המייעצת לאווירונאוטיקה, סוכנות ממשלתית שמרכז המחקר לנגלי (אנ') נמצא בהמפטון, וירג'יניה. הוא התלבט לגבי מיקום עבודתו, וחשב שזה קרוב מדי לביתו, אך הגיש בקשה ליתר ביטחון אם לא יתקבל במקום אחר. כאשר הגיע לחברת האווירונאוטיקה ווט, נאמר לו שלא ניתן להעסיקו ללא תעודת הלידה שלו, אותה לא הביא עמו. הוא היה מוטרד מתשובתה של החברה, והוא החליט לקבל את ההצעה מהוועדה הלאומית במקום.[7]
בשנות ה-40, הוועדה הלאומית המייעצת לאווירונאוטיקה הייתה ארגון מחקר ופיתוח, המוקדש למחקר אווירונאוטי מתקדם. במרכז המחקר לנגלי, הוא עשה שימוש במנהרות רוח לבדיקת תכנוני מטוסים חדשים, והוא חקר מושגים שונים, כמו מטוס הניסוי בל X-1.[8]
קראפט עבד בחטיבת חקר הטיסה, שם רוברט מגילרות, המנהל הראשון של מרכז החלל ג'ונסון, היה אז ראש המחקר.[7] עבודתו עם NACA כללה פיתוח דוגמה מתקדמת למערכות החלשת משבי רוח למטוסים אשר טסים באוויר הפרוע. זה כלל שינויים באטמוספירה על ידי הזזה אוטומטית של משטחי הבקרה.[9]
למרות שהוא נהנה מהעבודה, קראפט נלחץ ממנה יותר ויותר, במיוחד מכיוון שהוא לא ראה את עצמו כתאורטיקן חזק. בשנת 1956, הוא אובחן כסובל מאולקוס והחל לחשוב על קריירה אחרת.[10]
מנהל טיסות[עריכת קוד מקור | עריכה]
פעולות טיסה[עריכת קוד מקור | עריכה]
בשנת 1957, הטיסה הרוסית של הלוויין ספוטניק 1 הרתיעה את ארצות הברית ובכך גרמה לאמריקאים למהר את תוכנית החלל שלהם. ב-29 ביולי 1958, הנשיא דווייט אייזנהאואר חתם על חוק האווירונאוטיקה והחלל הלאומי, אשר הקים את נאס"א והכניס את הוועדה הלאומית לאווירונאוטיקה לארגון החדש שנוצר. מרכז המחקר לנגלי הפך לחלק מנאס"א, וכך גם עובדי המרכז, כמו קראפט.[11]
עוד לפני שנאס"א הוצאה לפועל באוקטובר, קראפט הוזמן להיות חלק מקבוצה חדשה שעבדה על תוכנית הכנסת האדם למסלול.[3] בלי הרבה התלבטות, הוא נענה להצעה בחיוביות. כאשר קבוצת משימות החלל הוקמה רשמית ב-5 בנובמבר, קראפט הפך לאחד מ-33 אנשי הצוות המקוריים (25 מהם מהנדסים) שיישלחו.[12][13] בכך החלה תוכנית האדם בחלל של אמריקה, שנקראה לאחר מכן תוכנית מרקורי.[14]
כחבר בקבוצת משימות החלל, הוא נרשם לתפקיד בחטיבת מבצעי הטיסה, אשר ערכה תוכניות רבות להפעלת חללית מרקורי במהלך הטיסה, ולשליטה ובקרה של משימות מהקרקע. קראפט הפך לעוזר הראשי של צ'אק מתיוס, ראש החטיבה, וקיבל את האחריות לתכנן את תוכנית המשימה.
כאשר קראפט החל לתכנן את פעולות הטיסה של נאס"א, אף אדם לא טס לחלל באותו הזמן. למעשה, המשימה שעמדה לפניו הייתה עצומה, ודרשה תשומת לב והשקעה רבה לתוכניות טיסה, לוחות זמנים, נהלים, כללי משימה, מעקב אחר חלליות, טלמטריה, תמיכה קרקעית, כלי תקשורת וניהול חירום.[15][16]
אחת התרומות החשובות והעיקריות ביותר של קראפט לטיסות חלל צוותות הייתה המקור שלו לרעיון של מרכז בקרת משימה (אנ'). רבים מהמהנדסים בתוכנית מרקורי עבדו בעבר על טיסת ניסוי, שבו התפקיד לתמיכה קרקעית היה מינימלי.[17] מהר מאוד הבין קראפט שאסטרונאוט יכול לעשות כל כך הרבה, במיוחד בשלב השיגור; החללית מרקורי תדרוש מעקב ותמיכה בזמן אמת של מהנדסים מומחים.
מושגים אלו השפיעו ותרמו למרכז הבקרה של מרקורי, שהיה אז בנמל החלל קייפ קנוורל בפלורידה. נקודת מבט חשובה נוספת, אשר הביא קראפט, הייתה הרעיון של מנהל הטיסה; האיש שירכז את צוות המהנדסים ויקבל החלטות בזמן אמת לגבי ביצוע המשימה. כפי שמתיוס ציין מאוחר יותר, קראפט הגיע אליו יום אחד ואמר: ”מישהו צריך להיות אחראי על הטיסות בזמן שהן באמת יוצאות, ואני רוצה להיות האדם הזה.”[18]
בין החוויות המרכזיות שהיו עבור קראפט הייתה טיסת החלל של מרקורי-אטלס 5 (אנ'), ששלחה שימפנזה בשם אנוס לטיסה האמריקנית הראשונה בחלל עם נוסע חי.[19] במקור, הטיסה של מרקורי-אטלס 5 נועדה להימשך כשלושה מסלולים. הכישלון של אחד ממטוסי מי החמצן השולטים בגישה של החללית אילץ את קראפט לקבל את ההחלטה להחזיר את הקפסולה לכדור הארץ לאחר שני מסלולים בלבד. לאחר הטיסה, האסטרונאוט ג'ון גלן הצהיר כי הוא מאמין שנוסע אנושי היה מסוגל להביא את הקפסולה תחת שליטה ללא צורך בכניסה מחדש מוקדמת, ובכך "אישר את עליונותם של אסטרונאוטים על שימפונאוטים".[20] אולם עבור קראפט, הטיסה של אנוס ייצגה הוכחה לחשיבותה של קבלת החלטות בזמן אמת במשימה. זה נתן לו תחושה של האחריות שתהיה לו על חייהם של אחרים, בין אם אנושיים או שימפנזים.[21]
תוכנית מרקורי[עריכת קוד מקור | עריכה]
קראפט שימש בתפקיד מנהל טיסה במשך כל שש משימות החלל של מרקורי. במהלך הטיסה האחרונה, מרקורי-אטלס 9, אשר נמשכה למעלה מיממה, הוא ניהל את התפקיד יחד עם סגנו, ג'ון הודג'.[22]
מרקורי-אטלס 6, טיסת החלל של ג'ון גלן אשר התרחשה ב-20 בפברואר 1962, הייתה טיסת הניסוי הן עבור בקרת המשימה והן עבור קראפט. משימה זו הייתה הטיסה המסלולית הראשונה של אדם אמריקאי, והיא המשיכה כרגיל עד שגלן החל במסלולו השני. בשלב זה, בקר המערכות של קראפט, דון ערביאן, דיווח שהטלמטריה מציגה את מחוון "קטע 51". זה הצביע על כל ששק הנחיתה של החללית, אשר נועד להיפרס עם התזה על מנת ליצור כרית, היה אמור להיפרס לפני כן. קראפט האמין כי קטע 51 מגיע מתקלה במכשיר ולא מפריסה מוקדמת מדי. אם הוא טעה, זה אומר שמגן החום של החללית, אשר התאים על גבי תיק הנחיתה המשמש לאחר מכן, היה כיום שבור ולא יציב.[23]
כאשר התייעץ קראפט עם בקרי הטיסה שלו, הוא השתכנע שהסימן לא נכון, ושאין צורך בפעולה. האחראים עליו, דחו את טענותיו של קראפט, ואמרו לו להורות לגלן להשאיר את הרטרורוקט (מנוע רקטי אשר מאט את החללית) דולק במהלך הכניסה החוזרת. הטענה הייתה, שהאריזה, אשר הייתה מחוברת מעל למגן החום, תחזיק את מגן החום במקומו גם אם הוא לא יציב. קראפט לעומת זאת, הרגיש שזהו סיכון לא תקין בכלל. ”הייתי מזועזע” הוא אמר, ”אם בכל אחד משלושת הרטרורוקטים היה נשאר דלק מלא, יכול להיות פיצוץ שיהרוס הכל.” [24] אולם אחר כך, הוא הסכים לפעול לפי התוכנית האחרת, בה תמכו האחראים עליו.[24]
לאחר המשימה, גלן נחת בשלום, אך לאחר מכן הוא ראה שאחד מכפתורי שק הנחיתה היה פגום. ולכן, קראפט צדק; מגן החום לא היה שבור בסוף. מוסר ההשכל היה ברור למדי, והוא אמר לאחר מכן:
בקרי הטיסה שלי ואני היינו הרבה יותר קרובים למערכות ולאירועים מכל אחד מהמנהלים הבכירים. מעכשיו נשבעתי שהם ישלמו לעזאזל לפני שהם מבטלים כל החלטה שאני עושה.[25]
לפני טיסת מרקורי-אטלס 7, קראפט התנגד להצעתו של סקוט קרפנטר כאסטרונאוט לטיסה, ואמר לוולט וויליאמס שלקרפנטר חסרים כישורים הנדסיים ושהוא יכול לסכן את המשימה ואת חייו.[26] בטיסה היו בעיות שונות, כגון צריכת דלק גבוהה בצורה חריגה, דליקה מאוחרת של אורות ועוד.[27] לאורך כל הטיסה, קראפט היה מתוסכל מפעולתה של התקשורת של קרפנטר עם בקרת הטיסה, ומכך שקרפנטר לא השקיע מספיק במשימה ובחובותיו. קראפט אמר: ”הבעיה הייתה, שקרפנטר לא הבין או שהתעלם מההוראות שלי”.[28]
בעוד שחלק מהבעיות האלו נגרמו מתקלות מכניות, והאחריות על כשלונות המשימה עדיין ניתנה לוויכוח, קראפט לא היסס לרגע והטיל את האשמה על קרפנטר.[29] האוטוביוגרפיה שלו, שנכתבה בשנת 2011, פתחה מחדש את הנושא; הפרק אשר עסק בטיסה של מרקורי-אטלס 7 כונה "האיש התקלקל".[30] במכתב לעיתון האמריקאי הניו יורק טיימס, כינה קראפט את ספר האוטוביוגרפיה כ"נקמני ומגוחך", והציע גורם אחר לגבי הסיבות לתסכולו של קראפט: ”בחלל דברים קורים כל כך מהר כך שרק הטייס יודע מה לעשות, ואפילו שליטה בקרקע לא יכולה לעזור. אולי בגלל זה הוא עדיין רותח מזעם אחרי כל השנים האלה”."[31]
תוכנית ג'מיני[עריכת קוד מקור | עריכה]
תוכנית ג'מיני הייתה שורה של תוכניות שונות עבור נאס"א - הטיסה הראשונה עם שני אסטרונאוטים, המפגש הראשון בחלל, הליכת החלל הראשונה - וקראפט היה חלק גדול במהלך רבים מהאירועים האלו. הליכת החלל הראשונה של אמריקה התרחשה במהלך משימת ג'מיני 4; קראפט, אשר היה בעמדת השליטה, לא התרכז בעבודתו, ואילץ את עצמו להימנע מהסחות דעת, אשר נגרמו על ידי התיאורים ה"מהפנטים" של האסטרונאוט אדוארד היגינס וייט על כדור הארץ מלמטה.[32]
לאחר תוכנית ג'מיני 7, קראפט התרחק מעבודתו בבקרת הטיסה, ונתן למנהלי טיסות אחרים את תפקידו ושייקחו אחריות על המשימות שנותרו כדי שיוכל להקדיש יותר זמן לתכנון תוכנית אפולו. הוא כיהן בשתי מועצות בחברת נורת' אמריקן אוויאיישן, היצרנית האחראית על קפסולת אפולו.[33] עם זאת, קראפט עדיין חווה קשיים מכיוון שהוא לא היה במרכז המשימה, במיוחד לאחר כניסת החירום החוזרת של תוכנית ג'מיני 8.[34]
אש אפולו 1[עריכת קוד מקור | עריכה]
עם תחילת תוכנית אפולו, קראפט התכוון לחדש את בקרת הטיסה. הוא היה מנהל טיסה ראשי במשימת אפולו הראשונה בצוות (שכונה מאוחר יותר בשם "אפולו 1"), שתוכננה להשתגר בתחילת 1967. ב-27 בינואר 1967, שלושת אנשי הצוות נהרגו משריפה במהלך מבחן ספירה לאחור על המשטח.[35] אף אחד לא יכל לעשות שום דבר; לפני שהצוות הספיק לפתוח את הדלת, שלושת האסטרונאוטים נהרגו, לאחר שחנקו על ידי גזים רעילים.[36]
תדמית ציבורית[עריכת קוד מקור | עריכה]
קראפט היה מוכר מאוד באמריקה לאורך שנות ה-60. הוא הופיע על השער של גיליון 27 באוגוסט 1965 של מגזין טיים, המכונה "המנצח במוצב פיקוד". במאמר הוא השווה את עצמו לכריסטופר קולומבוס, והציג את מה שהמגזין תיאר כ"גאווה כמעט כועסת" בעבודתו. "אנחנו יודעים הרבה יותר על מה שאנחנו צריכים לעשות מאשר מה שהוא ידע", אמר קראפט. "ואנחנו יודעים לאן אנחנו הולכים."[37] המאמר תיאר את תפקידו של קראפט במשימת ג'מיני 5, והסתמך על השוואות נפוצות שלו בין תפקידו כמנהל טיסה לזה של מנצח תזמורת.[37]
"המנצח לא יכול לנגן בכל הכלים - אולי אפילו לא יוכל לנגן באף אחד מהם. אבל הוא יודע מתי הכינור הראשון צריך לנגן, והוא יודע מתי החצוצרות צריכות להיות חזקות או רכות, ומתי המתופף צריך לתופף. הוא מערבב את כל זה ויצא מוזיקה. זה מה שאנחנו עושים כאן."[37]
קראפט הופתע מההחלטה של המגזין לשים אותו על השער ואמר לקצין לענייני הציבור של נאס"א ש"הם לקחו את הבחור הלא נכון. זה צריך להיות בוב גילרות'... לא אני."[38] בסופו של דבר הוא השלים עם הרעיון, והדיוקן שצויר לכריכה הפך לאחד מנכסיו היקרים ביותר.[39]
יחסיו עם חיל האסטרונאוטים[עריכת קוד מקור | עריכה]
לאחר טיסתו של ג'ון גלן, קראפט נשבע שהוא לא יאפשר יותר שמי שמחוץ לבקרת הטיסה לבטל את החלטותיו.[25] חוקי המשימה, שעליהם החליט קראפט, קבעו כי "מנהל הטיסה רשאי, לאחר הטיסה, לבחור לנקוט בכל פעולה שנדרשת כדי לבצע משימה מוצלחת."[40]
מדי פעם קראפט התערב בתכנון המשימות על מנת לדאוג שסמכותו בתפקיד מנהל הטיסה תישאר. עד שטסה טיסת אפולו 7, הוא קדם לראש חטיבת מבצעי הטיסה; לפיכך, גלין לוני, ששימש כמנהל הטיסה הראשי במקום קראפט, ונאלץ להתמודד ישירות עם ההתנהגות של הצוות שקראפט כינה "לא קשובים". מפקד המשימה וולטר שירה, שהתעצבן מהשינויים ברגע האחרון בלוח הזמנים של הצוות, סירב שוב ושוב לקבל פקודות מהקרקע. למרות שפעולותיו של שירה היו מוצלחות במשך תקופה, קראפט קבע לאחר התייעצות עם ראש האסטרונאוט דיק סלייטון שאף אחד מצוות אפולו 7 לא יטוס שוב יותר.[41][42] כבר לפני טיסת אפולו 7, וולטר החליט שהוא יפרוש מתפקידו אחרי המשימה.[43] קראפט הכריז על הצהרה כזו בעבר, במקרה של האסטרונאוט סקוט קרפנטר. לאחר משימתה המסובכת של תוכנית מרקורי, קראפט כתב: ”נשבעתי שבועה שסקוט קרפנטר לא יטוס עוד בחלל. התוצאה: הוא לא עשה זאת.”[44]
מנהל ומנטור[עריכת קוד מקור | עריכה]
תכנון משימת אפולו[עריכת קוד מקור | עריכה]
כמנהל תפעול הטיסה, קראפט היה מעורב באופן משמעותי בתכנון משימת אפולו 1. הוא היה אחד ממנהלי נאס"א הראשונים שנקלעו להחלטה לשלוח את משימת אפולו 8 לטיסה סביב הירח. בעקבות תקלות בפיתוח רכב הנחיתה הירחי בשנת 1968, נאס"א נאלצה לדחות את משימת הניסוי המלאה של אפולו ל-1969. במקום, ג'ורג' לואו (אנ'), אחד ממנהלי המשרד של התוכנית, הציע ליצור פרופיל חדש למשימת אפולו 8, כזה שיהיה ניתן להטיסו ללא רכב הנחיתה הירחי.[45] הרעיון היה נידון בתחילת אוגוסט באותה השנה בפגישה בין לואו, קראפט, גילרות', ודיק סלייטון: ”ארבעתנו הפכנו לועדה לא רשמית שהתכנסה לעיתים קרובות במשרדו של בוב כדי לדון בבעיות, תוכניות ורעיונות הרבה מעבר.”[46]
התוכנית של לואו הייתה לטוס בדצמבר, מה שהשאיר מעט זמן לאגף מבצעי הטיסה כדי להתאמן ולהתכונן. לאחר שהסכים שהמשימה אפשרית באופן עקרוני, קראפט פנה למתכנני המשימה ומנהלי הטיסות שלו על מנת לקבוע האם הם והצוותים שלהם יכולים להיות מוכנים בהתאם ללוח הזמנים העמוס שהיה צפוי. "הראש שלי משתגע מהדברים שנצטרך לעשות", אמר קראפט. "אבל זה היה אתגר מטורף".[47]
ב-9 באוגוסט, גילות', לואו קראפט וסלייטון טסו למרכז טיסות החלל מרשל בהאנטסוויל, אלבמה, שם הם הכינו את מנהלי נאס"א כולל ורנר פון בראון ורוקו פטרון על המשימה המתוכננת. חמישה ימים לאחר מכן, ב-14 באוגוסט, הם, יחד עם קבוצת האנסטוויל, נסעו למטה נאס"א בוושינגטון במטרה לתדרך את סגן המנהל תומאס פיין. בתורו, פיין המליץ לג'יימס ווב להיות מנהל המשימה. ווב, שנתן לקראפט ולצוותו את הסמכות להתחיל להתכונן למשימה.[48]
בתכנון של משימת אפולו 8, אחת מהאחריות שעמד בפני קראפט הייתה להבטיח שתמתין שייטת לאסוף את הצוות כאשר הם ינחתו בתום המשימה. זה הוכיח את עצמו כאתגר יוצא דופן, מכיוון שחלק גדול מצי האוקיינוס השקט היה בחופשה במהלך תקופת חג המולד וערב השנה החדשה. קראפט נאלץ להיפגש באופן אישי עם האדמירל ג'ון מ'יין כדי לשכנע אותו להעמיד את המשאבים הנדרשים לרשות נאס"א.[49]
משימות אפולו[עריכת קוד מקור | עריכה]
בערב חג המולד, 1968, יצא אפולו 8 למסלול סביב הירח. רק עשר שנים קודם לכן, קראפט הצטרף לקבוצת משימות החלל החדשה של גילות' שנוסדה אז.
קראפט שוב מצא את עצמו צופה במהלך הנחיתה של אפולו 11, שאותו צפה מבקרת המשימה, יושב עם גילרות' וג'ורג' לואו.[50] הוא מילא תפקיד פעיל יותר באירועים במהלך משבר אפולו 13. נקרא לבקרת המשימה על ידי ג'ין קרנץ כמעט מיד לאחר התאונה,[51] הוא הוביל דיונים בשאלה האם אפולו 13 היה צריך לנסות הפלה ישירה, או להקיף את הירח ולחזור במסלול חופשי; האפשרות האחרונה נבחרה.[52]
מנטור[עריכת קוד מקור | עריכה]
מהנדסי אפולו רבים, שהפכו מאוחר יותר למנהלים בכירים, חשבו שקראפט היה אחד המנהלים הטובים ביותר בתוכנית. הוא באופן אישי בחר ואימן דור שלם של מנהלי טיסות של נאס"א, כולל ג'ון הודג', גלין לוני וג'ין קרנץ. הם כינו אותו "המורה".[53] במילותיהם של היסטוריוני החלל מורי וקוקס, קראפט "נתן את הטון לאחד המאפיינים הבולטים ביותר של מבצעי טיסה: אמון ללא התנגדות - לא של ממונים על ידי כפיפים, אלא להפך."[54]
העקרונות שלימד קראפט המשיכו להשפיע במרכז החלל ג'ונסון הרבה אחרי שפרש,[55] כפי ששיקף לוני ב-1998:
"הוא נתן תחושה של מה נכון, מה לא בסדר, מה אתה צריך לעשות, כמה טוב אתה צריך להיות, והסטנדרטים האלה שהוא סוג של הכלי לכל אחד, לפי הדוגמה שלו, ולפי מה שהוא עשה איתנו, המשך היום. מרכז הבקרה היום... הוא השתקפות של כריס קראפט."[56]
עם זאת, קראפט היה יכול להיות מנהל משימה קשוח, והבהיר שאין מקום בחטיבת מבצעי הטיסה למי שלא הצליח לעמוד בסטנדרטים המדויקים שלו. "לטעות זה אנושי", נכתב באחת האמירות האהובות עליו, "אך לעשות זאת יותר מפעם אחת זה מנוגד למדיניות מנהלת מבצעי הטיסה."[22] הכפופים שלא מצאו חן בעיני קראפט היו עלולים למצוא לעצמם את ההזדמנות להמציא זאת לו. לקראפט היה את הכוח לסיים את הקריירה במרכז החלל ג'ונסון; כפי שמזכיר המשימה סי ליברגוט, אמר: "אם הוא היה מאחוריך, היה לך מינוף ככל שהיית צריך; אם הוא היה נגדך, היית בשר מת."[57]
מנהל המרכז[עריכת קוד מקור | עריכה]
בשנת 1969, קראפט מונה לסגן מנהל מרכז החלל המאויש (MCS). ב-14 בינואר 1972 הוא הפך למנהל ה-MSC, במקום גילרות', שקראפט עבד עבורו מאז הגעתו ללנגלי ב-1945.[58] פרשן החלל אנתוני יאנג תיאר את קראפט כ"יורש מעולה" של גילרות' אחריו בהיסטוריה של מנהלי המרכז.[59]
קראפט יכל לפרוש בתחילת שנות ה-80, אך הוא בחר שלא לקחת את האופציה. הוא נשאר כמנהל המרכז במעמד של "מקבל תשלום חוזר", מקבל את הפנסיה הממשלתית שלו, אך עדיין מועסק על ידי נאס"א. בשנת 1981 הוא היה מעורב בסכסוך עם מנהל נאס"א ועם בכירים אחרים על ניהול משימת STS-2, ועל הנושאים הקשורים לארגון וניהול נאס"א. זה הביא להפיכת מעמדו בנאס"א לחלש יותר.[60][61]
באפריל 1982 פרסם קראפט את מה שדיווחי העיתונים כינו "הודעה מפתיעה" כי בכוונתו לפרוש מתפקיד מנהל המרכז בסוף אותה השנה.[62] הוא הכחיש כי להתפטרותו יש קשר לאפשרות שמרכז החלל ג'ונסון יאבד את תפקידו המוביל בפעילות מעבורת החלל או בפיתוח חופש תחנת החלל של נאס"א.[63]
יציאה לפנסיה[עריכת קוד מקור | עריכה]
יועץ[עריכת קוד מקור | עריכה]
לאחר פרישתו, קראפט שימש כיועץ עבור החברות רוקוול אינטרנשיונל ו-IBM, וכמנהל כללי של לשכת המסחר של יוסטון.[1] ב-1994 הוא מונה ליושב ראש צוות הביקורת העצמאי של ניהול מעבורות החלל, פאנל שהורכב ממומחים מובילים בתחום התעופה והחלל, שתפקידו היה לחקור כיצד נאס"א יכולה להפוך את תוכנית מעבורות החלל שלה לחסכונית יותר. דו"ח הפאנל, המכונה "דו"ח קראפט", פורסם בפברואר 1995. הוא המליץ להעביר את פעולות מעבורת החלל של נאס"א לקבלן פרטי יחיד, וכי "נאס"א צריכה לשקול התקדמות לקראת הפרטת מעבורת החלל."[64]
הדו"ח היה שנוי במחלוקת גם בזמן פרסומו. ג'ון פייק, מנהל מדיניות החלל של פדרציית המדענים האמריקאים, הצהיר כי "דו"ח קראפט הוא מתכון לאסון. הם בעצם אומרים לפרק את מנגנוני הבטיחות והבטחת האיכות שהוגדרו לאחר אסון מעבורת החלל צ'לנג'ר."[65] פאנל הייעוץ לבטיחות אווירית וחלל של נאס"א התייחס לדוח, והצהיר במאי 1995 כי "ההנחה שמערכות מעבורות החלל הן כעת 'בוגרות' מעידה על שאננות שעשויה להוביל לתקלות חמורות."[66] אף על פי כן, נאס"א קיבלה את המלצות הארגון, ובנובמבר 1995, האחריות על פעולות המעבורות הועברה לברית החלל המאוחדת.[67]
תשע שנים מאוחר יותר, דו"ח קראפט זכה שוב לביקורת, הפעם על ידי הוועדה לחקירת תאונות תאונות בקולומביה (אנ') כחלק משיקוליה של הסיבות הארגוניות והתרבותיות לאסון מעבורת החלל קולומביה.
אוטוביוגרפיה[עריכת קוד מקור | עריכה]
בשנת 2001 פרסם קראפט את האוטוביוגרפיה שלו, "Flight: My Life in Mission Control" (טיסה: חיי בבקרת המשימה). הוא עסק בחייו עד סוף תוכנית אפולו, והזכיר רק בקצרה את תקופתו כמנהל המרכז באפילוג.[68] סופר החלל הניו יורק טיימס, הנרי קופר ג'וניור, כינה אותו כ"ספר זיכרונות קריא מאוד",[69] בעוד שהמגזין האמריקאי "קירקוס ריוויו" סיכם אותו כ"תיאור חיתול, מפורט מאוד של המאה ה-20 ביותר באמריקה. הישג טכנולוגי דרמטי."[70]
חיים אישיים[עריכת קוד מקור | עריכה]
בשנת 1950, קראפט נישא לבטי אן קראפט (לבית טרנבול) אותה הכיר בתיכון.[71] ולהם נולדו שני ילדים.
קראפט היה אפיסקופלי, ששימש כ"קורא הדיוט" (אנ') בכנסייה המקומית שלו. במהלך שנות השישים, משפחת קראפט הייתה מעורבת עמוקות בפעילויות הכנסייה: בטי אן לימדה בית ספר יום ראשון ושירתה במזבח; גורדון היה אקוליט (אנ'); וכריסטי-אן הייתה שרה במקהלה.[72] קראפט היה שחקן גולף מושבע מאז שהוצג למשחק בשנות ה-40 על ידי חברו בנאס"א סיג סיוברג.[73]
קראפט נפטר ב-22 ביולי 2019 ביוסטון, בגיל 95, יומיים לאחר יום השנה ה-50 להליכות הירח של אפולו 11. הסיבה לא ידועה.[74][75][76]
פרסים וכבוד[עריכת קוד מקור | עריכה]
קראפט קיבל פרסים והצטיינות רבים על עבודתו. בתום תוכנית מרקורי, הוא הוזמן להשתתף בטקס גן הוורדים של הבית הלבן, שם קיבל את מדליית המנהיגות המצוין של נאס"א (אנ') מהנשיא ג'ון פיצג'רלד קנדי וממנהל נאס"א ג'יימס וב. "לאף אחד מאיתנו אין ימים רבים בחיינו כמו זה", אמר קראפט.[77] מדליית השירות המצטיין של נאס"א הוענק לו פעמיים בשנת 1969 (עבור אפולו 8 ואפולו 11), בשנת 1981 עבור מעבורת החלל, ובשנת 1982 כפרס מיוחד.[78][79]
הוא זכה בפרס האזרח המכובד, שניתנה לו על ידי העיר המפטון, וירג'יניה ב-1966; פרס ג'ון ג'יי מונטגומרי ב-1963;[1]מדליית "ASME" (אנ') ב-1973;[80] וגביע הזיכרון של גודארד, המוענק על ידי מועדון החלל הלאומי,[1] ופרס "רוג'ר וו. ג'ונס" (אנ') למנהיגות מבצעת ב-1979.[81] בשנת 1999 הוענק לו גביע החלל הלאומי מטעם "הקרן הלאומית של רוטרי להישגי חלל", שתיאר אותו כ"כוח מניע בתוכנית הטיסות לחלל האנושית בארצות הברית מראשיתה ועד לעידן מעבורת החלל, אדם שהישגיו הפכו להיות אגדיים".[1]
בשנת 2006, נאס"א העניקה לקראפט את פרס "שגריר החקר", שנשא עמו דגימה של חומר ירח שהוחזר מתוכנית אפולו 11. קראפט בתורו העניק את הפרס לאלה שלו, אלמה מאטר, וירג'יניה טק, לתצוגה במכללה להנדסה שלה.[82] הוא הוכנס להיכל התהילה הלאומי לתעופה (אנ'), ב-1 באוקטובר 2016.[83][84] מרכז בקרת המשימה במרכז החלל ג'ונסון שונה לשם "מרכז בקרת המשימה כריסטופר סי קראפט ג'וניור" (על שמו) לכבודו בשנת 2011,[85] ובית הספר היסודי "קראפט בהמפטון", וירג'יניה, ליד עיר הולדתו, נקרא על שמו.[86]
בתקשורת[עריכת קוד מקור | עריכה]
קראפט התראיין במיני-סדרה "מכדור הארץ עד הירח" (אנ') מ-1998.[87] הוא התראיין במספר רב של סרטים תיעודיים על תוכנית החלל, כולל בסרט "אפולו 13: אל הקצה והגב" (ברשת PBS).[88] בשנת 2018, דמותו גולמה על ידי ג'י. די. אברמור (אנ') בסרט "האדם הראשון".[89] בשנת 2020 גילם אריק לדין את דמותו של קראפט במיני-סדרה "The Right Stuff".[90]
קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]
- כריס קראפט באתר נאס"א (באנגלית)
- כריס קראפט, באתר "Find a Grave" (באנגלית)
- איתי נבו, האיש שפיקח על האסטרונאוטים, במדור "היום לפני במדע" באתר של מכון דוידסון לחינוך מדעי, 23 ביולי 2019
הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]
- ^ 1 2 3 4 5 Nystrom, Lynn, "Kraft selected 2002 Ruffner Medal recipient", Virginia Spectrum, 26 באפריל 2002
- ^ Christopher C. Kraft, Flight: My Life in Mission Control (עמ' 10), University of Michigan, Dutton, 2001 (באנגלית)
- ^ 1 2 3 Christopher C. Kraft, Flight: My Life in Mission Control (עמ' 12), Dutton, 2001
- ^ Christopher C. Kraft, Flight (עמ' 15), Dutton, 2001 (באנגלית)
- ^ Christopher C. Kraft, Flight: My Life in Mission Control (עמ' 15), Dutton, 2001
- ^ Christopher C. Kraft, Flight: My Life in Mission Control (עמ' 23, 64), Dutton, 2001 (באנגלית)
- ^ 1 2 Aeronautics Engineering with the NACA, nasa (באנגלית)
- ^ Spacebound, From NACA to NASA, medium.com, 7 באוקטובר 2023
- ^ Christopher C. Kraft, Flight: My Life in Mission Control (עמ' 48-49), Dutton, 2001 (באנגלית)
- ^ Christopher C. Kraft, Flight: My Life in Mission Control (עמ' 56-57), Dutton, 2001 (באנגלית)
- ^ James R. Hansen, Spaceflight Revolution (עמ' 1-3), National Aeronautics and Space Administration (NASA), 1995 (באנגלית)
- ^ Swenson, Grimwood and Alexander, This New Ocean (עמ' 114), 1966 (באנגלית)
- ^ Christopher C. Kraft, Flight (עמ' 66-67), Dutton, 2001 (באנגלית)
- ^ Swenson, Grimwood and Alexander, This New Ocean (עמ' 132), 1966 (באנגלית)
- ^ Christopher C. Kraft, Flight (עמ' 68-70), Dutton, 2001 (באנגלית)
- ^ Swenson, Grimwood and Alexander, This New Ocean (עמ' 272-273), 1966 (באנגלית)
- ^ Charles A. Murray, Catherine Bly Cox, Apollo, the Race to the Moon (עמ' 254), 1989 (באנגלית)
- ^ Charles A. Murray, Catherine Bly Cox, Apollo, the Race to the Moon (עמ' 260), 1989 (באנגלית)
- ^ Swenson, Grimwood and Alexander, This New Ocean (עמ' 397–399, 402–407), 1966 (באנגלית)
- ^ "Meditative Chimponaut", טיים (מגזין), 8 בדצמבר 1961
- ^ Christopher C. Kraft, Flight (עמ' 153), Dutton, 2001 (באנגלית)
- ^ 1 2 Murray and Cox, Apollo, the Race to the Moon (עמ' 285), 1989 (באנגלית)
- ^ Charles A. Murray, Catherine Bly Cox, Apollo, the Race to the Moon (עמ' 267), 1989 (באנגלית)
- ^ 1 2 =Christopher C. Kraft, Flight (עמ' 159), Dutton, 2001 (באנגלית)
- ^ 1 2 Christopher C. Kraft, Flight (עמ' 161), Dutton, 2001 (באנגלית)
- ^ Christopher C. Kraft, Flight (עמ' 164), Dutton, 2001 (באנגלית)
- ^ "Results of the Second U.S. Manned Orbital Space Flight, May 24, 1962", NASA, 19 בנובמבר 2006
- ^ Christopher C. Kraft, Flight (עמ' 165), Dutton, 2001 (באנגלית)
- ^ Teitel, Amy Shira, Mercury Astronaut Scott Carpenter and the Controversy Surrounding Aurora 7, Popular Science, 14 באוקטובר 2013
- ^ Christopher C. Kraft, Flight (עמ' 162), Dutton, 2001 (באנגלית)
- ^ Carpenter, Scott (1 באפריל 2001). "Letters". The New York Times. נבדק ב-3 בפברואר 2022.
{{cite news}}: (עזרה) - ^ Christopher C. Kraft, Flight: My Life in Mission Control (עמ' 221), Dutton, 2001 (באנגלית)
- ^ Christopher C. Kraft, Flight: My Life in Mission Control (עמ' 252), Dutton, 2001 (באנגלית)
- ^ Christopher C. Kraft, Flight: My Life in Mission Control (עמ' 256), Dutton, 2001 (באנגלית)
- ^ Christopher C. Kraft, Flight: My Life in Mission Control (עמ' 270), Dutton, 2001 (באנגלית)
- ^ Brooks, Grimwood & Swenson, Chariots for Apollo (עמ' 214-217), Dover Publications, 2012 (באנגלית)
- ^ 1 2 3 Science: Conductor in a Command Post, טיים, 27 באוגוסט 1965
- ^ Christopher C. Kraft, Flight: My Life in Mission Control (עמ' 227), Dutton, 2001 (באנגלית)
- ^ Christopher C. Kraft, Flight: My Life in Mission Control (עמ' 228), Dutton, 2001 (באנגלית)
- ^ Charles A. Murray, Catherine Bly Cox, Apollo, the Race to the Moon (עמ' 282), 1989 (באנגלית)
- ^ Christopher C. Kraft, Flight: My Life in Mission Control (עמ' 291), Dutton, 2001 (באנגלית)
- ^ וולטר, שירה הבן (24 במאי 1999). "Oral History" (PDF). Johnson Space Center Oral History Project (Interview). Interviewed by Stone, Ron. Houston, Texas: NASA. pp. 40–42.
{{cite interview}}: (עזרה) - ^ Schirra, Schirra's space (עמ' 189), Naval Institute Press, 20 באוגוסט 2008 (באנגלית)
- ^ Christopher C. Kraft, Flight: My Life in Mission Control (עמ' 170), Dutton, 2001 (באנגלית)
- ^ Brooks, Grimwood and Swenson, Chariots for Apollo (עמ' 272-274), Dover Publications, 2012 (באנגלית)
- ^ Christopher C. Kraft, Flight: My Life in Mission Control (עמ' 284), Dutton, 2001 (באנגלית)
- ^ Christopher C. Kraft, Flight: My Life in Mission Control (עמ' 285), Dutton, 2001 (באנגלית)
- ^ Brooks, Grimwood and Swenson, Chariots for Apollo, pp. 272–274.
- ^ Christopher C. Kraft, Flight: My Life in Mission Control (עמ' 295–296), Dutton, 2001 (באנגלית)
- ^ Kraft, Flight, p. 316
- ^ Kranz, Failure is Not an Option, p. 313
- ^ Kranz, Failure is Not an Option, pp. 316–318
- ^ Murray and Cox, Apollo, p. 262
- ^ Charles A. Murray, Catherine Bly Cox, Apollo, the Race to the Moon (עמ' 262), 1989 (באנגלית)
- ^ Honeycutt, Jay F., "Oral History", Interview, 22 במרץ 1999
- ^ Lunney, Glynn, "Oral History Transcript", Johnson Space Center Oral History Project (Interview), 9 במרץ 1998
- ^ Liebergot, Apollo EECOM, p. 110.
- ^ Truly, Christopher C. Kraft Jr. 1924–2019, p. 172.
- ^ Young, Anthony, Leadership at Johnson Space Center, The Space Review, 28 בנובמבר 2005
- ^ Lunney, Glynn, ORAL HISTORY 9 TRANSCRIPT, Johnson Space Center Oral History Project (Interview), 3 בינואר 2000
- ^ Hutchinson, Neil B., ORAL HISTORY 3 TRANSCRIPT, Johnson Space Center Oral History Project (Interview), 21 בינואר 2004
- ^ "Space Pioneer Chris Kraft Resigns". United Press International. April 15, 1982.
- ^ Nichols, Bruce, Chris Kraft: 'A giant among people ...'Space Center chief retiring, United Press International, 1 במאי 1982
- ^ Kraft report, p. 24.
- ^ Carreau, Mark; Clayton, William E. Jr., "Shuttle's managers say go slow; Contractor plan stirs safety fears", Houston Chronicle. p. A17, 16 במרץ 1995
- ^ Quoted in Report of the Columbia Accident Investigation Board, volume 1, p. 108.
- ^ Report of the Columbia Accident Investigation Board, volume 1, p. 108
- ^ Kraft, Flight, p. 349
- ^ Cooper, Henry S. F. Jr., "Rocket Man", ניו יורק טיימס, 11 במרץ 2001
- ^ "From the Critics: Flight, My Life in Mission Control", Barnes & Noble.com, 29 בספטמבר 2007
- ^ Kraft, Flight, pp. 15–16, 44.
- ^ Bylinsky, Gene, "When the Countdown is 1...", The New York Times, 15 באוגוסט 1965
- ^ Kraft, Flight, p. 43.
- ^ "Chris Kraft", NASA, 22 ביולי 2019
- ^ McFadden, Robert D., "Christopher Kraft, NASA's Face and Voice of Mission Control, Dies at 95", The New York Times., 22 ביולי 2019
- ^ Pearlman, Robert Z., "Chris Kraft, NASA's First Flight Director and Father of Mission Control, Dies at 95", Space.com, 23 ביולי 2019
- ^ Kraft, Flight, p. 187
- ^ "Historical Recipient List", NASA, 24 באפריל 2021
- ^ "Christopher C. Kraft Jr", New Mexico Museum of Space History, 24 במרץ 2022
- ^ "ASME Medal", ASME., 24 במרץ 2022
- ^ "The Roger W. Jones Awardfor Executive Leadership", אמריקן יוניברסיטי, 24 במרץ 2022
- ^ Nystrom, Lynn, "Alumnus Chris Kraft presents Moon rock to College of Engineering", Virginia Tech, 2 בדצמבר 2006
- ^ NATIONAL AVIATION HALL OF FAME REVEALS NAMES OF FOUR TO BE INDUCTED IN “CLASS OF 2016”, The National Aviation Hall of Fame, 3 בספטמבר 2016
- ^ National Aviation Hall of Fame, "Kraft, Jr., Christopher C.", 1 בפברואר 2022
- ^ NASA pioneer honored; says he regrets shuttle end, San Diego Union-Tribune., 14 באפריל 2011
- ^ "History", Kraft Elementary School, 1 בפברואר 2022
- ^ Murray, Noel, In one of HBO’s finest hours, Tom Hanks recalled the last time we went to the moon, The A.V. Club, 27 בנובמבר 2017
- ^ Apollo 13: To The Edge And Back, WGBH Media Library and Archives, 23 ביולי 2019
- ^ Citron, Cynthia, Armstrong Makes Good On Kennedy’s Promise, Santa Monica Daily Press, 18 באוקטובר 2018
- ^ Dansby, Andrew, Houston actor Eric Ladin plays NASA legend in ‘The Right Stuff’, Houston Chronicle, 2 באוקטובר 2020
| תוכנית מרקורי | ||
|---|---|---|
| טיסות לא מאוישות | ליטל ג'ו 1 • ביג ג'ו 1 • ליטל ג'ו 6 • ליטל ג'ו 1A • מרקורי-אטלס 1 • Beach Abort • ליטל ג'ו 5 • מרקורי-רדסטון 1 • מרקורי-רדסטון 1A • מרקורי-אטלס 2 • ליטל ג'ו 5A • מרקורי-רדסטון BD • מרקורי-אטלס 3 • ליטל ג'ו 5B • מרקורי-אטלס 4 • מרקורי סקאוט 1 | 
|
| טיסות עם יונקים | ליטל ג'ו 2 • ליטל ג'ו 1B • מרקורי-רדסטון 2 • מרקורי-אטלס 5 | |
| טיסות מאוישות | מרקורי-רדסטון 3 • מרקורי-רדסטון 4 • מרקורי-אטלס 6 • מרקורי-אטלס 7 • מרקורי-אטלס 8 • מרקורי-אטלס 9 | |
| טיסות שבוטלו | Balloon Ascents • מרקורי־יופיטר • מרקורי-אטלס 10 • מרקורי-אטלס 11 • מרקורי-אטלס 12 | |
| אסטרונאוטים | אלן שפרד • וירג'יל גריסום • ג'ון גלן • סקוט קרפנטר • וולטר שירה הבן • גורדון קופר • דונלד סלייטון | |
| משגרים | ליטל ג'ו • מרקורי-רדסטון • אטלס | |
| שונות | שביעיית מרקורי • ה-13 של מרקורי • אנוס (שימפנזה) • האם (שימפנזה) • הצוות המובחר • די אוהרה | |
| תוכנית אפולו של סוכנות החלל האמריקנית | ||
|---|---|---|
|
