ליצנות (יהדות)
ביהדות, ליצנות היא התנהגות או הלך רוח המאופיינים בקלות דעת, בטלה, בליינות וזלזול בערכים. ליצנות נחשבת למידה רעה ששורשה במידת הגאווה, בעלת כוח הרס רב, והמאבק בה תופס מקום משמעותי בספרי המוסר ובמשנתה של תנועת המוסר. עם זאת, לליצנות מיוחס תפקיד חיובי בהתמודדות מול עבודה זרה ושחיתות מוסרית.
מאפיינים[עריכת קוד מקור | עריכה]
רבי יונה גירונדי, בספרו שערי תשובה[1] מגדיר חמש התנהגויות כליצנות:
- "איש לשון" הנותן דופי בבני אדם ללא כל תועלת אישית. התנהגות זו מורכבת מזדון (אכזריות ושנאת הבריות)[2] ומגאווה. הזדון גורם לו לרצות לגרום נזק לאחרים, להבאיש את ריחם ולפגוע בהם מבלי שירוויח מכך דבר, ובכך הוא גרוע מן הגנב. הגאווה מאפשרת לו זאת, כי "השפל והנכנע כאשר יכיר מגרעת עצמו ומומיו לא יתלוצץ על בני אדם".
- הלועג לבני אדם מתוך תחושת בוז על "קוצר השגתם במעלות או בהצלחות הזמן בכבוד ובשררה". התנהגות זו מורכבת מגאווה, או מרוב השלווה והתענוג. נקרא גם "לועג לרש". בלעג זה מתגלה חוסר אמונתו בכך שהצלחת האדם איננה תלויה רק במעשיו ובהשתדלותו, אלא בעזרת הבורא.
- הבוז לערכים, למצוות ולמעשים טובים. מקורו של הבוז בכך שהלץ מחשיב את עצמו לחכם ויודע כל, כך שביכולתו ללעוג לכל מה שאיננו נראה חשוב בעיניו. בכלל התנהגות זו – דחיית תוכחה, ועל הנגוע בה נאמר "אל תוכח לץ פן ישנאך" (משלי ט', ח'). הלץ יזלזל בדעת האחר ויפסול אותה על הסף, משום שבתודעתו אין מי שיכול לתרום לו רעיון שלא חשב עליו או לבקר את מעשיו.
- "הקובע עצמו תמיד לשיחה בטלה ודברים בטלים כדרך יושבי קרנות". הלץ מזלזל בזמנו היקר, ובדברים החשובים אליהם היה יכול להקדישו, כמו לימוד תורה, קיום מצוות ומעשים טובים. מלבד זאת, הבטלנות כשלעצמה מובילה אל החטא. מוקד בטלנות כזה נחשב "מושב לצים".
- התלוצצות – שיחה בטלה המאופיינת בשחוק וקלות ראש, לפעמים בליווי שכרות, אף כשאינה מכוונת לבזות ולזלזל באחר או בערכים. התנהגות זו נובעת מפריקת עול שמים, מקלות ראש ומנטייה להיות "איש הומה ובעל דברים". רבינו יונה מציין כי חכמים הזהירו על חלק זה ביותר, "כי רבים יכשלו בו על דרך מקרה".
בפירושו לאבות,[3] מוסיף רבינו יונה:
"כי שתי מדות אלו הרעות, זדון ויהיר, שתיהן נכללו בלץ. וזד - הוא המדבר רע על חברו ומבזה אותו בפני העולם, ואין בעולם זדון כזה, שרוצה שכל העולם ישנאוהו, ולא די לו בשנאתו אותו. ויהיר - הוא במחשבה, שאין אדם נחשב לפניו לכלום, ומדבר עליו בדרך הביזיון. והמוכתר בשני דברים הללו, לץ שמו. ושמא תאמר, איננו שומר לשונו, אך ידיו אסורין לא יחטא בהן, על זה אמר: "עושה בעברת זדון", זה הגבר אשר 'לץ שמו', כאשר יבא אל המעשה, בכעס ובעברת זדון יעשנו, כי הליצנות מורה עליו חטא שהוא רע מעללים בלי ספק".
על פי חז"ל, ליצנות היא השלב השני מתוך שבעה שלבים המובילים את האדם לעבירה (לאחר הרהור הלב ולפני גסות הרוח).[4]
בספר "פחד יצחק"[5] מתאר הרב יצחק הוטנר את הליצנות כ"מהלך בנפש שאינו רוצה לסבול שום חשיבות", כח זה הוא הליצנות. "שאיפתו של כח הליצנות הוא להרבות זלזול בעולם".
על פי הרב ישראל אליהו וינטרוב, ליצנות היא היפוך התוכחה. תפקיד התוכחה להראות את מוכרחות עובדה או תפיסה מסוימת. הליצנות מאפשרת לראות בכל דבר מקרה ובכל ערך דבר ניתן לשינוי.[6]
בתנ"ך[עריכת קוד מקור | עריכה]
במדרש, מכונה עמלק, שהיה הראשון להילחם בבני ישראל לאחר יציאת מצרים, כ"לץ".[7] הסיבה לכך היא זלזולו של עמלק בניסים שעשה הקב"ה לעם ישראל בצאתם ממצרים. בשעה שכל העמים ראו את יד הבורא בקריעת ים סוף, וכפי המתואר בתורה כל עמי תבל נבהלו וחששו מאימתו של הקב"ה,[8] עמלק היה היחיד שהעז פניו וקם למלחמה עם עם ישראל. חז"ל[9] המשילו אותו לראשון שהעז לקפוץ לתוך אמבטיה רותחת, שאחריו באים השאר שחששו מלכתחילה. אף על פי שהוא בעצמו נכווה, כעת האמבטיה אינה רותחת כבתחילה ואחרים מעזים גם כן לקפוץ לתוכה.
בכמה מחטאיהם של עם ישראל בתקופת המסע אל ארץ ישראל, הואשם העם בליצנות. באחד המקרים עם ישראל התלוצצו על התופעה הניסית באכילת המן, כאשר היה המן נספג באיברים ולא היו נצרכים לנקביהם, היה אחד אומר לחברו:
"בחייך, ראית בימיך אדם נותן חיטים בריחיים ואינן נטחנות ויורדות? אף אנו אוכלין את המן ואינו יורד! אומר לו חבירו: "מתיירא אני שליום אחרון תנפח כריסי ותבקע מפני שאין אנו מוציאין אותו".
חז"ל ראו בשיחות אלו ליצנות, כלומר זלזול וחוסר אמון בנס שאירע להם. על פי חז"ל, תגובות כאלו הן שעמדו בבסיס חטא המתאוננים.[10]
במחלוקת קורח על משה, חז"ל ייחסו לקורח כוח שכנוע רב-נגד משה, שהתבסס על ליצנות:
"ויקהל עליהם קרח - בדברי ליצנות. כל הלילה ההוא הלך אצל השבטים ופיתה אותם: "כסבורין אתם שעלי לבדי אני מקפיד? איני מקפיד אלא בשביל כולכם! אלו (=משה ואהרן) באין ונוטלין כל הגדולות, לו המלכות ולאחיו הכהונה! עד שנתפתו כולם".[11]
במדרש תהלים פרק א, מתואר כיצד שכנע קורח את העם שמשה ואהרן נגועים בשחיתות, באמצעות ליצנות. קורח תיאר בפני העם סיפור מרגש על אלמנה ושתי בנותיה שהתגוררו בשכֵנותו, ומשה ואהרן מיררו את חייהן בדרישות מרובות ותבעו מהן מתנות כהונה כמו תרומות ומעשרות, בכור בהמה, זרוע לחיים וקיבה, ראשית הגז, וכן מגבילים את פעולותיהן באיסורים שונים, עד שהם מנשלים אותן מכל רכושן ומניחים את האלמנה בוכה עם בנותיה. את סיפורו מסיים קורח בתמיהה "האם כך ראוי לעשות לעלובה זאת? את כל זאת הם אלו שעושים, ותולים בקדוש ברוך הוא, כביכול הוא שציווה על כך!".
קורח למעשה השתמש במניפולציה רגשית, במטרה לעורר את זעם העם על משה ואהרן ולייחס להם שחיתות, בעוד שלמעשה הסיפור לא יכול היה להתרחש לעולם, שכן רוב המצוות המתוארות בסיפור חלות רק על יושבי ארץ ישראל ולא על האלמנה הדרה "בשכנותו של קורח", שחי בתקופת דור המדבר; בנוסף מנסה קורח להציג את מצוות התורה כאינטרסים אישיים של משה ואהרן ולא כציוויים של הקב"ה, משתמש בסיפורו בצירוף מקרים נדיר ביותר, ומתבל אותו בדמויות עשוקות של אלמנה צדיקה ושתי יתומות המנסות לפרנס את עצמן בכל מחיר מול תחבולותיהם האכזריות של משה ואהרן. מבחינת חז"ל, זוהי דוגמה לביקורת שמאחוריה עומדת ליצנות, ותו לא.
על פי רש"ר הירש,[12] באומרו "איכה אשא לבדי טרחכם ומשאכם וריבכם", התלונן משה בין היתר על נטייתו של העם להתלוצץ על המנהיג במטרה לערער על סמכותו. לדבריו, אלמלא שמשה נהג להתעלם ממנה לחלוטין מתוך ענווה, ייתכן שהיו הליצנים משיגים את מטרתם.
הביקורת על הליצנות בספר משלי[עריכת קוד מקור | עריכה]
אחד מנושאיו העיקריים של ספר משלי הוא הליצנות והאדם הלץ. ספר משלי מדגיש כי אמנם ניתן לחנך כל אדם ולהטותו אל דרך החכמה והתורה, אולם יוצא מכלל זה הוא הלץ; הלץ ילעג ויתלוצץ מכל תוכחה ודבר חכמה שייאמרו לו, ולפיכך אין תקווה להחזירו למוטב, ויש להתרחק ממנו ולא לנסות להוכיחו בדברי טעם. אי לכך מרבה הספר באזהרות דוגמת ”אַל תּוֹכַח לֵץ פֶּן יִשְׂנָאֶךָּ, הוֹכַח לְחָכָם וְיֶאֱהָבֶךָּ”,[13] ומבאר שם ראב"ע: "אל תוכח לץ - כי הוא חכם בעיניו; הוכח לחכם ויאהבך, כי הוא חפץ בתיקון מידותיו, ואין מחזיק עצמו חכם. והם שני הפכים". באורח דומה ממליץ הספר: ”גָּרֵשׁ לֵץ וְיֵצֵא מָדוֹן, וְיִשְׁבֹּת דִּין וְקָלוֹן”.[14]
הליצנות והחכמה מנוגדות זו לזו, והאוחז באחת מהן לא ישיג את השנייה: ”בִּקֶּשׁ לֵץ חָכְמָה וָאָיִן, וְדַעַת לְנָבוֹן נָקָל”,[15] ופירש רש"י: "כשהוא צריך אל החכמה, אינו מוצאה בליבו"; וכדברי ראב"ע: "בעבור התעסקו בדבר ליצנות, לא יוכל לדעתה".
ליצנות נחשבת כדבר מושך, והמתחבר עם הלץ, עלול להפוך ללץ בעצמו: ”אִם לַלֵּצִים - הוּא יָלִיץ, וְלַעֲנָוִים יִתֶּן חֵן”;[16] המתחבר ללצים יהפוך במהרה ללץ בעצמו, בעוד המתחבר לענווים ימצא חן בעיני הכל.
בגנות הליצנות[עריכת קוד מקור | עריכה]
על פי המדרש, דברי תורה ודברי ליצנות אינם יכולים לשכון יחד בלבו של האדם:
"אם נכנס דבר של תורה ללב - יצא כנגדו דבר של ליצנות; נכנס ללב דבר של ליצנות - יצא כנגדו דבר של תורה".[17]
דברים דומים כותב רבינו יונה בפירושו למשלי:[18]
"ושתי המידות אשר הזכרנו, והן העסק בשיחה בטלה והליצנות, מרחיקות את האדם מן החכמה, כי אין החכמה נמצאת ביושבי קרנות ובאוהבי הבטלה, וכן לא תימָצא רק בלומדים במורא, ולא בליצנים המפירים יראה".
עוד נאמר בתלמוד:
"דרש רבי שמעון בן פזי, מאי דכתיב: 'אשרי האיש אשר לא הלך בעצת רשעים ובדרך חטאים לא עמד ובמושב לצים לא ישב' (תהלים א', א') - וכי מאחר שלא הלך, היכן עמד? ומאחר שלא עמד, היכן ישב? ומאחר שלא ישב, היכן לָץ? אלא לומר לך, שאם הלך - סופו לעמוד, ואם עמד - סופו לישב, ואם ישב - סופו ללוץ, ואם לָץ - עליו הכתוב אומר: 'אם חכמת - חכמת לך, ולצת - לבדך תשא'.[19]
רמח"ל[20] מתאר את הליצנות ככוח המאתגר את רכישת מעלת ה"זהירות" מן החטא. לדבריו, השקוע בשחוק ולצון הוא כטובע בים הגדול, שקשה מאוד לצאת מתוכו. השחוק "מאבד את לב האדם", והלץ חשוב כשיכור או שוטה, חסר יכולת לקבל הדרכה ולהחכים, ומועד ביותר לחטוא. כמו מגן המשוח בשמן ומסיט את החצים הנורים לעברו, כך הליצנות בפני התוכחה: בצחוק קטן ובליצנות אחת יסיר האדם ממנו התעוררות מוסרית רבה, לא מפני חולשת המסר או חסרון הבנה, "אלא מפני כוח הלצון ההורס כל ענייני המוסר והיראה".
העונש על ליצנות[עריכת קוד מקור | עריכה]
ליצנות, לצד השקר, החנופה וסיפור לשון הרע, גורמת לאדם שלא יקבל פני שכינה.[21] כלומר, שאף על פי שילמד תורה ויעשה מצוות רבות, ויזכה לעולם הבא, לא יזכה לראות את זיו השכינה.[22] ויש אומרים, שזאת אף אם חזר על כך בתשובה, שבזכותה חטאו נמחל, אך עדיין איננו אהוב לפני הקב"ה.[23]
בתלמוד החמירו בעונשו של הלץ ואמרו שכל המתלוצץ ייסורים באין עליו, מזונותיו מתמעטים, ולבסוף הוא נופל בגיהנום.[24] במדרש נאמר כי "כל אדם שיש בו ליצנות אין דנים בגיהנום תחילה אלא הוא".[25]
לדעת רמח"ל, הטעם שליצנות גורמת לייסורים הוא משום שזהו הגורם היחיד שעשוי לשבור את כוח הליצנות ולעורר את האדם לתשובה.[26]
ליצנות גורמת לאדם להיות מתועב על ידי הקב"ה.[27]
מושב לצים[עריכת קוד מקור | עריכה]
ערך מורחב – מושב לצים
ספר תהלים נפתח בפסוקים:
"אַשְׁרֵי הָאִישׁ אֲשֶׁר לֹא הָלַךְ בַּעֲצַת רְשָׁעִים, וּבְדֶרֶךְ חַטָּאִים לֹא עָמָד, וּבְמוֹשַׁב לֵצִים לֹא יָשָׁב; כִּי אִם בְּתוֹרַת ה' חֶפְצוֹ, וּבְתוֹרָתוֹ יֶהְגֶּה יוֹמָם וָלָיְלָה".[28]
חז"ל[29] התייחסו לאדם שאינו מלומד או עסוק ב"דרך ארץ", כלומר סחורה ויישוב ביתו, אלא מכלה את זמנו לריק, כמי שמושבו מושב לצים, מאחר שאין לו דבר אחר שבו יבלה את זמנו אלא הליצנות.
ליצנות מעבודה זרה[עריכת קוד מקור | עריכה]
למרות חומרתה היתרה של הליצנות, במקרה אחד היא מותרת ואף רצויה. זוהי הליצנות מעבודה זרה.[30] בתלמוד, מפרש רב נחמן את הפסוק בספר ישעיהו בו נאמר[31] ”כָּרַע בֵּל, קֹרֵס נְבוֹ... קָרְסוּ כָרְעוּ יַחְדָּו, לֹא יָכְלוּ מַלֵּט מַשָּׂא” כלועג לאלילים בל ונבו. על פי פירוש רש"י, בדברי הנביא מסתתר דימוי של האלילים ככורעים על מושב בית הכיסא ומתאמצים להוציא את הפסולת שבבטנם, עד שהם מצליחים בכך. תיאור מזלזל ובוטה כל כך נחשב בדרך כלל לליצנות אסורה, ורק במקרה של עבודה זרה היא מותרת, מפני שהיא מסייעת להרחיק את האדם מעבודה זרה.
הוראה נוספת בהקשר זה מתירה ליהודי לסנן לעברו של עובד כוכבים "שקליה לעבודת כוכבים ואנחיה בשי"ן תי"ו שלו", כלומר – "טול את הפסל שלך ותחוב אותו בעגבותיך".[30]
על פי רב נטרונאי גאון,[32] ההיתר להתלוצץ מעבודה זרה כולל רק את גינויה וביזויה במטרה "להפחיתה ולהכהיתה", אך לא גידוף או ניבול פה.
יש המפרשים את נאומו של אליהו הנביא בהר הכרמל הלועג לנביאי הבעל ומעודד אותם לנסות ולעורר את אל הבעל לחיים "כי אלהים הוא, כי שיח וכי שיג לו, וכי דרך לו, אולי ישן הוא ויקץ", כליצנות מעבודה זרה.[33]
בכלל הליצנות מעבודה זרה, אנו מוצאים כינויי גנאי לאישים, ספרים ופסלים שנחשבים לעבודה זרה. על פי מספר השערות, שמו של מבשר הנצרות, "ישו", שבתחילה לא הייתה לו משמעות מיוחדת, הפך ל"יש"ו", כראשי תיבות של "ימח שמו וזכרו". ספר הבשורות המרכזי של הברית החדשה, האבנגליון (שמשמעו ביוונית "מסר", או "בשורה"), כונה בלשון חז"ל "עון-גיליון", או "און-גיליון", שפירושם עוון מגולה, או אוון מגולה.[34] את שמה של העבודה זרה "קילוס", החליפו חז"ל ל"מר-קוליס", מלשון מר – חילוף, קוליס – לעג וקלס.[35]
בספרו "פחד יצחק" כתב הרב יצחק הוטנר כי ברור שבכלל היתר ליצנות מעבודה זרה נכללת אף ליצנות מכל פרטיו של צד הרע, ובוודאי שמותר להתלוצץ מכל משהו של רע ומכל בחינת עוול.[36]
מנהגים רבים בשמחת הפורים בקהילות יהודיות כללו מעשי ליצנות כמו הצגות, נאומים או חיבורים שלעגו לשונאי ישראל, מהמן האגגי ועד גורמים אנטישמיים שבכל דור. כמה מהאחרונים כתבו להצדיק התנהגות זו בכך שהיא נכללת בליצנות מעבודה זרה.[37]
רבי יהונתן אייבשיץ כותב, שמקור דינו של השולחן ערוך המתיר לזלזל ולהקל בכבוד דיין שהתמנה לתפקידו באמצעות שוחד בלבד, הוא מהדין של ליצנות מעבודה זרה.[38] כך גם סבור החתם סופר.[39]
ליצנות חיובית[עריכת קוד מקור | עריכה]
בשונה מליצנות במובנה השלילי, היהדות מכירה בכוחה של הבדיחה, ההומור והמליצה לשמח את נפש האדם, ורואה אותם בדרך כלל בחיוב. בכמה מקומות הוזכר הצחוק בחיוב בתלמוד הבבלי. במסכת תענית[40] ציין אליהו הנביא בפני רבי ברוקא חוזאה שני בדחנים שהיו מהלכים בשוק ומשמחים בני אדם שנראו להם עצובים, כבני העולם הבא. במסכת שבת[41] מסופר כי רבה בר נחמני היה פותח כל שיעור בבדיחה, ורק לאחר שצחקו התלמידים, היה מתחיל ללמדם תורה.
עם זאת, חכמים מרבים להזהיר מפני שחוק יתר שעלול להביא לידי ליצנות ולידי עבירה.[42] ככלל, התפיסה החיובית של הצחוק וההומור היא בעיקר כאשר הם מלווים מעשה מצווה או לימוד תורה, כך שאלו נעשים מתוך שמחה, ולא כשהם עומדים בפני עצמם, אז הם מועדים לגלוש לליצנות, לשון הרע והוללות.
וכך כותב הרמב"ם:[43]
"כשאדם אוכל ושותה ושמח ברגל, לא ימשך ביין ובשחוק ובקלות ראש, ויאמר שכל מי שיוסיף בזה ירבה במצות שמחה, שהשכרות והשחוק הרבה וקלות הראש, אינה שמחה אלא הוללות וסכלות, ולא נצטוינו על ההוללות והסכלות, אלא על השמחה שיש בה עבודת יוצר הכל, שנאמר (דברים כ"ח) "תחת אשר לא עבדת את ה' אלהיך בשמחה ובטוב לבב (מרב כל)", הא למדת שהעבודה בשמחה, ואי אפשר לעבוד את השם לא מתוך שחוק ולא מתוך קלות ראש ולא מתוך שכרות".
במשנתו של רבי נחמן מברסלב ישנה התייחסות חיובית ל"מילי דשטותא", כלומר "לעשות עצמו כשוטה, ולעשות ענייני שטות וצחוק או קפיצות וריקודים, כדי לבוא לשמחה".[44] לדעתו, פעולות אלה לא יובילו את האדם להוללות וליצנות, אלא לשמחה, ובלעדיהן, מרוב הצרות שעוברות על האדם, על פי רוב לא יוכל לשמח את עצמו כי אם על ידי שיעשה עצמו כשוטה.[45]
ראו גם[עריכת קוד מקור | עריכה]
לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]
- הערך "ליצנות" באנציקלופדיה תלמודית, כרך לו (ירושלים, ה'תשע"ו)
קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]
- ליצנות, באתר ויקישיבה.
הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]
- ^ שערי תשובה, חלק ג אות קעד ואילך.
- ^ ראו פירושו למשלי פרק כ"א.
- ^ פרק ג' משנה ב'.
- ^ מסכת דרך ארץ, פרק ה' הלכה ה'.
- ^ פורים, עניין א' אות ג'.
- ^ בסוד ישרים, עמ' צ"ו.
- ^ שמות רבה כ"ז, ו'.
- ^ ספר שמות, פרק ט"ו, פסוקים י"ד–ט"ו.
- ^ מדרש תנחומא, פרשת כי תצא סימן ט'.
- ^ מדרש רבה נשא, פרשה ז', ד'.
- ^ רש"י, בשם מדרש תנחומא ו'
- ^ בפירושו לדברים א', י"ב.
- ^ ספר משלי, פרק ט', פסוק ח'.
- ^ ספר משלי, פרק כ"ב, פסוק י'.
- ^ ספר משלי, פרק י"ד, פסוק ו'.
- ^ ספר משלי, פרק ג', פסוק ל"ד.
- ^ שיר השירים רבה, פרשה א'.
- ^ בפרק י"ד, פסוק ו'.
- ^ מסכת עבודה זרה י"ח, ב'.
- ^ מסילת ישרים, פרק ה'.
- ^ תלמוד בבלי, מסכת סנהדרין, דף ק"ג, עמוד א'.
- ^ רבי מאיר אבולעפיה, יד רמה, סנהדרין ק"ג, א'.
- ^ המבי"ט, בית אלקים, שער התשובה פרק א'.
- ^ תלמוד בבלי, מסכת עבודה זרה, דף י"ח, עמוד ב'.
- ^ אוצר מדרשים (אייזנשטיין), בערך "רבי עקיבא".
- ^ מסילת ישרים, פרק ה'.
- ^ רש"י, משלי פרק כ"ד.
- ^ ספר תהלים, פרק א', פסוקים א'–ב'.
- ^ תלמוד בבלי, מסכת קידושין, דף מ"א, עמוד א'.
- ^ 1 2 תלמוד בבלי, מסכת מגילה, דף כ"ה, עמוד ב'. וראו עוד שאילתות דרב אחאי גאון, פרשת יתרו שאילתא נ"ב.
- ^ ספר ישעיהו, פרק מ"ו, פסוק א'.
- ^ תשובות רב נטרונאי גאון, תשובות פרשניות סימן תקל"ז.
- ^ ראו למשל: רבי אברהם אבולעפיה, מצרף לכסף (קישור באתר היברובוקס).
- ^ תלמוד בבלי, מסכת שבת, דף קט"ז, עמוד א'; וראו פירוש רבינו בחיי, דברים ז', כ"ו.
- ^ תוספות, מסכת עבודה זרה, נ', א'.
- ^ פחד יצחק, פורים, עניין א'.
- ^ שבט יהודה לפורים, חותם המלך שחיבר החתם סופר גורל ע' אות כ"א.
- ^ תומים, חושן משפט סימן י"ח, ד'.
- ^ שו"ת חתם סופר חלק ו', ליקוטים סימן נ"ט.
- ^ תלמוד בבלי, מסכת תענית, דף כ"ב, עמוד א'.
- ^ תלמוד בבלי, מסכת שבת, דף ל', עמוד א'.
- ^ משנה, מסכת אבות, פרק ג', משנה י"ג; שולחן ערוך, אורח חיים, סימן תק"ס, סעיף ה'.
- ^ משנה תורה, הלכות יום טוב, פרק ו' הלכה כ'.
- ^ ליקוטי מוהר"ן, חלק ב' תורה מ"ח.
- ^ שיחות הר"ן אות כ'.